פאוזי אל אסמר 1937-2013
אחרי ארבעים ואחת שנות גלות חזר פאוזי אל אסמר הביתה, ללוד, בארון מתים. בטקס מרשים בכנסית סנט ג'ורג' יכלו קרובים, ידידים ומתאבלים מהקהילה להציץ פעם אחרונה בפניו של העתונאי, החוקר, והמשורר ברוך הכישרון, האיש החכם והנעים, שהיה אהוב כל כך על כל מי שזכה לקרוא לו חבר.
מתוך עטיפת הספר "להיות ערבי בישראל" מאת פאוזי אל אסמר (1972, הוצאת ישראל שחק)
בארבעים ואחת שנות גלות מאונס שגזרה עליו מדינת ישראל פיתח פאוזי קריירה עתונאית ואקדמית בינלאומית, הקים משפחה מקסימה וחי בלא מרירות בפרבר וושינגטוני החביב גם על הישראלים היהודים בעיר. הוא שמר על קשרים טובים עם חבריו בישראל ובשנים האחרונות נהג לבקר כאן אחת לכמה שנים. אחר המתרחש בארץ עקב מדי יום, דרך אתרי האינטרנט והעתונות הישראלית, לצורך כתיבת טוריו שהתפרסמו בעשרות אמצעי תקשורת בעולם דובר הערבית.
בשבוע האחרון של חודש אוגוסט הגיע המייל האחרון מפאוזי, ובו הבשורה העצובה על מות אשתו האהובה מריה, אם בתו ליילה וסבתא לשני נכדיו, עומר וזיאד-אחמד. לא עבר חודש וחברים דיווחו שפאוזי כבר לא איתנו, כאילו מותה של מריה נטל ממנו את הכוח להמשיך ולהלחם במחלת הלב הקשה שממנה סבל בשנים האחרונות.
אחותו לילה אחיו אמיל ואחיינו יוסף שהגיעו אליו מישראל לסעוד אותו היו לצידו בשעת מותו ונאלצו להתמודד גם עם הסירוב התמוה של חברת אל על להטיס לארץ את ארונו, כדי לקיים את משאלתו האחרונה להיקבר בעירו. למרות זאת משאלתו התמלאה והארון הוטס לארץ עם חברה אמריקאית. בבירור טלפוני שערך אחיינו עם מנהל מחלקת המטענים של אל על בארה"ב היה כדי הוספת חטא על פשע: ההסבר לסירוב הוגדר "טעות" שכן לדידו של הדובר "ההנחיה של שירותי הבטחון הישראלים היא שאין מטיסים ארצה גופות של מתים מוסלמים…"
ואולי מוטב שכך. פאוזי אמנם היה נוצרי אורתודוכסי, אך מגיל צעיר מאוד הבין מה פירוש להיות מסומן כ"אחר" במדינת היהודים שקמה כאשר מלאו לו אחת עשרה שנים בלבד. ספרו "להיות ערבי בישראל" (1972, הוצאת ישראל שחק), שאותו כתב בתקופה שנגזר עליו מאסר בית חסר כל הגיון בלוד, הרחק מתל אביב שהפכה למרכז חייו, מלא באנקדוטות המוזרות שליוו את נסיונותיו, כאדם צעיר, שאפתני ומוכשר, לקיים חיים של כבוד ומשמעות בשנותיה הראשונות של המדינה.
ללא ספק פשעו העיקרי של פאוזי שסימן אותו כבעיה "בטחונית" היה היותו אחד ממייסדי התנועה הלאומית הפלסטינית הראשונה "אל ארד", שביקשה – שומו שמים – לפעול למען שיווי זכויות לערבים בישראל, והחזרת הפליטים תוך "קשירת גורלה והתקדמותה של ישראל בגורלן ובהתקדמותן של מדינות האזור". עוד יותר מאיימת, מן הסתם, היתה יכולתו המוכחת להשתלב בחברה הישראלית, להתיידד עם יהודים ולשכנע לא מעטים מהם – אפילו מי שהיו מוגדרים כ"ימין" פוליטי כמו חבר הכנסת אלימלך רימלט ממנהיגי הציונים הכלליים – שאפליה על בסיס דת ומוצא אתני אינם ראויים למדינה הקוראת לעצמה דמוקרטיה.
את האכזבה המרה ביותר נחל פאוזי, לפי עדותו, דווקא ממי שנחשבו לחבריו למחנה השמאל הרדיקלי בשנות הששים, שנסחפו, כדבריו, בשמחת הניצחון של מלחמת ששת הימים בלי להבין שהכיבוש יוצר מצב בלתי אפשרי עבור הפלסטינים בתוך גבולות ישראל ובשטחים הכבושים גם יחד. זעם רב עוררו בו עתונאים שחשפו את זוועות הגירוש של שלושה כפרים באיזור לטרון, אך נענו לבקשותיו הנמרצות של השלטון וגנזו את הדו"ח הקשה. פאוזי וחברו ד"ר ישראל שטיין השיגו את הדו"ח שכתב העתונאי המנוח עמוס קינן ופרסמו אותו בכוחות עצמם, למורת רוחם של קינן ועורכו ב"עולם הזה" דאז, אורי אבנרי. למרות הקרע הזה, "העולם הזה" היה אמצעי התקשורת היחיד בישראל שפרסם, בראשית שנות השבעים, פרטים על הרדיפה, המעצר, המאסר ומעצר הבית של פאוזי אל אסמר. ההאשמה היחידה נגדו היתה ששליח מירדן נתפס עם מכתב ובו בקשה ליצור קשר עם "המשורר אל אסמר המתגורר ליד פסי הרכבת בלוד".
עם סיום כתיבת ספרו (ישראל שחק הדפיס את הספר על חשבונו כאשר התברר ששום מו"ל ישראלי לא יוציא אותו לאור), הסיק פאוזי מסקנות אישיות נבונות ועזב את הארץ מרצונו. שליטתו המצויינת בעברית והתמצאותו בפוליטיקה הישראלית הפכה אותו מהר מאוד לאחד העתונאים הפלסטינים המבוקשים ביותר. קובץ השירה הראשון שפרסם נקרא בפשטות "שירים מתוך הכלא הישראלי". כשפגשתי אותו, בשנת 1987 בוושינגטון, הוא כבר פרסם את עבודת המחקר שזיכתה אותו בדוקטורט תחת הכותרת "מבעד למראה העברית; סטראוטיפים של ערבים בספרות הילדים [הישראלית]". הספר בוחן את הדרך שבה ספרי ילדים בישראל מתארים פלסטינים ילידים כמי שאשמים "בכל דבר רע שקרה או שעתיד לקרות". מסקנתו: סופרי הילדים בישראל מגוייסים לעידוד והגברת השנאה לערבים כדי להצדיק את מטרותיה הפוליטיות של התנועה הציונית, ובראשן הכיבוש והנישול של ערבים מאדמותיהם. תוך ציטוטים בשפע מספרי ילדותנו שביניהם מככבים ספרי סדרת חסמב"ה ודנידין מראה פאוזי כיצד לוחמי חופש ערבים מתוארים אך ורק כמסתננים, מחבלים צמאי דם, הפועלים ב"כנופיות". חבר ערבי ב"כנופיה" כזאת הוא מפגר מבחינה תרבותית, חסר מצפון, אכזר ושטוף בשנאה עיוורת חסרת הגיון לכל יהודי באשר הוא וכל מטרתו לטבוח יהודים בגין יהדותם. אולי טוב שלא הספיק לחזור בסרט הישראלי ביותר ועטור הפרסים, "בית לחם", שיוצריו מן הסתם חונכו, כמו כולנו, על סיפורי ירון זהבי.
בקהל הרב שהצטופף בשבוע שעבר בכנסית סנט ג'ורג' וליווה את פאוזי אל אסמר לדרכו האחרונה היו לא מעט יהודים ישראלים. קולו הצלול, תבונתו, חוש ההומור שלו ואהבתו לכל דבר אנושי יחסרו לאוהביו בני כל העדות. יהי זכרו ברוך.
תודה לעפרה על המאמר. אילו ידעתי על מותו של פאוזי אל אסמר הייתי נוכח בטקס האשכבה בכנסית סנט ג'ורג' בלוד. ההתנכלות לפאוזי שנומקו, כמובן, בטעמים ביטחוניים, נראו בעיני כבר אז שקריים וחסרי שחר. סירובה של אל על להטיס את גופתו , שוב מנימוקים "ביטחוניים", שהרי המת הערבי ניחן בכוחות מאגיים של תחיית המתים ואז יכולה הגופה המונחת בבטן המטוס לפוצצו, מוכיחה כי הפרטת אל על לא שינתה את העובדה שהיא מהווה שלוחה של השב"כ ולא מקרה הוא שבראשה ניצב מי שהיה מפקד חיל האוויר.
אני מצטרף למילות הסיום של עפרה, יהי זכרו ברוך.
יהי זכרו ברוך.
אכן, ספרי-הילדים הישנים בישראל, הינם מופת לכתיבה מגוייסת לצד-החשיכה, ברמות שלא היו מביישות, את משטריהם של היטלר וסטאלין. 'חסמב"ה', "דנידין", "קופיקו", "יצירות" שונות, משל דבורה עומר וגם הספרים לילדים גדולים יותר, דוגמת אלו, של גלילה רון-פדר (ימנית קיצונית ידועה וגזענית פרו-מתנחבלית חשוכה) ואסתר שטרייט-וורצל (כתומה מוצהרת), כולם כאחד, מסורים היו, להטמעת קטכיזם הציונות, הגזענית=מיליטאריסטית, בכל ילדי-ישראל כולם: "רק בישראל, על היהודים לשבת! אסור ליהודי, לשבת בגלות, כי כל הגויים ביקום, אנטישמים המה!! הפלשתינים נמלטו, כולם, לחלוטין מרצונם-הם בנכבה!! אין גזענות בישראל, פשוט כל ערבי (אשר אינו מוכן, להסתפק בהגשת-חומוס…) = מחבל!! והדבר הקדוש ביותר, הנהדר ביותר, המתוק ביותר, הוא צבא-השם, כוחות-האור בתבל: צבא-ההגנה לישראל"…
עד היום זה מפליאני, כיצד, כבר בגיל צעיר כל-כך, בלעתי את כל הפסולת הרעילה ההיא כֻּלָּהּ – ולא הורעלתי כלל…
הייתי נער צעיר בשכונת רמת אליהו בראשל"צ ובראשית לימודיו בתיכון רמלאי והתלבטתי קשות בין תמיכתי, כבן פועלים, בקומוניזם ובסוציאליזם , לבין עמדות לאומניות לטובת מנחם בגין ולא ידעתי אם לפנות ימינה או שמאלה. אבל בציונות משום מה פקפקתי. ואז נפל לידי סיפרו של פאוזי אל אסמר – "להיות ערבי בישראל", וכאן נפל סופית האסימון- לפנות לכיוון השלום ולהבין את המיעוט הערבי. לימודי ברמלה – הסמוכה ללוד, הקלו עלי את ההבנה.
את הספר הזה – "להיות ערבי בישראל", יש להכניס לכל תכנית למודים אפשרית. הקריאה בספר גם סיימה אצלי את ההרגשה שנטעו בי מורי וסביבתי כי הערבים היו ויהיו תמיד עוינים.
יהי זכרו ברוך.