הצעתו של פרופ' שלמה אבינרי ואחרים לארגן מחדש את הביקורים של בני נוער מישראל במחנות ההשמדה באירופה ולפתוח אותם בביקור בגרמניה היא לכאורה הגיונית וסבירה. אין צורך לנמק את הסיבה לשינוי המוצע כיוון שמי שיודע את ההיסטוריה של גרמניה מבין מיד ששם נולד רעיון הנפל של עליונות הגזע הגרמני ושם מקור החלום על כיבוש העולם למען הפשיזם. ובכל זאת נשאלת השאלה מדוע צץ הרעיון הזה רק עכשיו אחרי שנים רבות של טיולים בפולין לבדה. מדוע באים אנשים נבונים כמו אבינרי עם הצעתם רק עכשיו? מדוע לא שקל הממסד עד עתה ברצינות את שינוי הפורמט? איפה היו במשך כל השנים המצדדים בשינוי התוכנית? היסטוריון רציני כמו אבינרי מבין מיד כי יש כאן בעיה. למה ואיך העם הגרמני לא נדרש לארח בביתו צעירים יהודים המבקשים לעמוד על שורשי הזוועה הנאצית? תשובה מלאה ומקיפה תצטרך לחכות עד אשר נבין את המשמעות של "הפטור" הזה לגרמנים ומה מסתתר מאחוריו.

האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו, ברלין (מקור)

ההיסטוריה המודרנית של הפשיזם

על מנת ללמוד נושא מוכרחים להתחיל בהתחלה. מתי התחילה ההשתוללות של הנאצים? נגד מי? אין ספק שהצעירים הישראלים יופתעו ללמוד בביקור שלהם שהמחנה הריכוז הראשון הוקם בדכאו שבאזור מינכן במארס 1933! צאו ולמדו צעירי ישראל שהראשונים למעצר ורדיפה היו אנשי השמאל ובראשם הקומוניסטים. גם יהודים וגם הומואים היו בין הראשונים לכליאה ולעינויים.

כמעט 10 שנים עברו מהקמת מחנות הריכוז בגרמניה ובין הפעלת מחנות ההשמדה בפולין. הפרק הראשון שיש ללמוד אותו דן בסוגיה: מי עמד וכיצד עמדו במבחן המאבק העקבי נגד החיה הנאצית ותוכניותיה לשלטון עולמי. יסתבר כי לימוד התקופה של עליית הנאציזם תראה שלא היו אלה הציונים והממסד הציוני שהובילו את ההתנגדות. וזאת בלשון המעטה.

ברלין כעיר מקלט…

מסתבר שיש לממסד הציוני סיבה מיוחדת לדאגה. התיכוניסטים המגיעים היום לגרמניה בכלל ולברלין בפרט יוכלו, בהרבה מקרים, לבקר ולהתארח אצל חברים, קרובים ומכרים המשתייכים למושבה הישראלית הצומחת והמתרחבת בארץ זו. לא נעסוק כאן בכל ההיבטים המורכבים של התפתחות המושבה הישראלית בגרמניה. בכל זאת, מאוד סביר להעריך כי בני ישראל הדרים בגרמניה אינם על פי רוב חסידים שוטים של הציונות הקלאסית. הסיפור על שלילת הגלות אינו אמין במיוחד כשהמולדת הציונית הפכה לכלי שרת של אינטרסים זרים. בנסיבות אלה קשה מאוד להישאר נאמנים בכל תנאי להתיישבות בארץ ישראל,כי נצח ישראל כידוע אינו משקר. צעירי ישראל המטיילים עלולים לשמוע דעות מוזרות ומסוכנות על כך שישראל אינה גן עדן ציוני ושהיא אכזבה דווקא את אלה שהאמינו שהיא נועדה לבנות ולהיבנות בה. בברלין אפשר לחוש בכל סימני השאלה לגבי משבר הציונות, משבר מוסרי וחומרי. ישראל,כפי שהיא, אחראית למעשים ולמחדלים המרוקנים אותה מערכים ופוגעים קשות ביכולתה להבטיח שלום וביטחון לבניה. ספק רב אם הגורמים הממסדיים יוכלו להתחמק מהמבחן ההיסטורי: מי התייצב בראש המאבק האנטי-פשיסטי מראשית הדרך. ספק אם הממסד הציוני ישבע נחת מהמפגש בין צערי הארץ שעזבו אותה ובין צעירים הרוצים לדעת את האמת על אובדן הדרך של ישראל.

תקשורת חולנית מספסרת בדם ומבזה צלם אנוש

עובדה היא שקורים דברים איומים בארץ שלנו והאלימות ברחוב ובמשפחה חודרת עמוק-עמוק, ולעיתים מטריפה דעתם של בודדים אשר מבצעים פעולות איומות, כשהאלימות מופנית נגד אלה שהיו אמורים לזכות באהבתם ובהגנתם.

אני מתכוון לאירועים איומים ונוראים שמתרחשים כשאנשים יורדים מהפסים ופוגעים באלה שהם אמורים להגן עליהם ולטפח אותם. מקרים כאלה חוזרים ומתרחשים מדי שבוע. אני מתייחס כאן במיוחד לשני אירועים שהתרחשו לאחרונה ושנסתיימו בקורבנות איומים. במקרה אחד, אישה שמה קץ לחייהם של שני ילדיה. במקרה השני, אב חטף את ילדיו מידי אמם, הוביל אותם למוות והתאבד בעצמו.

אין להתלונן על כך שהדברים מדווחים בתקשורת. רצוי לא לנסות להסתיר עובדות איומות ככל שיהיו מהציבור הרחב. אך יש פער עצום בין דיווח ענייני מצומצם ומרוסן ככל האפשר לבין מה שנעשה במקומותינו לגבי סיקור האירועים והפיכתם המכוונת לסנסציות.

יש לשאול את עצמנו מדוע התקשורת מתאמצת לתאר את הדברים לפרטי פרטיהם ולצבוע אותם בדם. למה היא חוזרת על הדברים שוב ושוב, כאילו יש טעם בסיקור האירוע מכל צדדיו ועל כל היבטיו. מה קובע את רמת הדיווח ואופיו? מהם הסטנדרטים לפרסום הפרטים ודרגת ההתעמקות? בימים האחרונים נאלצנו בעל כורחנו לקרוא כיצד האב החולני והמטורף התנפל על ילדיו וסחב אותם אחד אחד תוך התנגדותם לקצה גג הבניין כשביצע את המעשה האיום והנורא. כמו כן קראנו בהמשכים ובפרטי פרטים בדיוק כיצד האם הבלתי שפויה דקרה את ילדיה למוות.

הכותב סבור שצורת הדיווח שהשתלטה על התקשורת הישראלית היא תוצר ישיר של שיווק זוועות במטרה לרכוש קוראים נוספים, מעין מסע שיווק מורבידי המתבסס על תחרות המספסרת בדם ובסבל לשם הגברת תפוצה ורווחים מפרסום חולני חוזר ונשנה. במקום לדווח את המידע ההכרחי כדי לעקוב אחר האירועים הללו, העיתונות משתוללת במאמץ בלתי פוסק להגביר את התפוצה ולספק את הסקרנות החולנית שקיימת אצל הרבה צרכני תקשורת. ההתנכרות לכל קנה מידה ענייני היא תוצאה של יצר הפרסום למען הגברת התפוצה, והגברת התפוצה בכל תנאי מקובלת כיוון שזו הדרך להגביר את הרווחים של בעלי התקשורת.

מדובר בתופעה מורכבת ויש על פי רוב רקע קשה ומסובך לאירועים. אך הפרסום אינו בא להבהיר ולברר. מה שקורה הוא שתאוות הבצע משתלטת על כל חישוב אחראי וענייני. אין מי שיעצור את ההשתוללות שמתכסה בהנמקה צבועה של "זכות הציבור לדעת" ושל "חופש המידע". אין לאפשר לכתבים, עורכים ומו"לים להסתיר את תאוות הרווחים אחרי שיקולים ענייניים של חופש המידע.

יש לציבור זכות לא לדעת כיצד בדיוק האם הרגה את ילדיה, באיזה מכשיר ואיך הגיבו קורבנותיה. יש לציבור זכות לא לדעת כיצד האבא רדף בגג הבניין אחרי ילדיו להורגם אחד אחד. מידע זה הוצג לא למען שירות האמת אלא למען בצע כסף. הציבור חייב להגיב באומץ ובהחלטיות נגד הסגנון והתוכן רודף הזוועות שהפך להיות מקובל במקומותינו. אלה המעודדים מציצנות חולנית הופכים סבל אנושי לסחורה בשוק. רצוי שהציבור יסתייג מתקשורת כזו כי יש לציבור גם זכות לא לדעת.

הכותב ער לכך שיש כאלה שינסו להרים קול אזעקה כאילו פותחים פתח לצנזורה פוליטית. מבלי להתעלם ממכלול הבעיות משוכנע אני שאפשר וצריך להבחין הבחנה ברורה וחדה בין ספסרות בדם ובסבל של אומללים שנוצרו כצלם האנוש והם בשר מבשרנו, ובין אלה שרוצים להשתיק את קול המאבק על צדק דמוקרטיה ושלום.

Share on Facebook