הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 בנובמבר, 2013 6 תגובות

תבוסתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בנושא האיראני אמורה לשמח את כולנו. זה טבעי בהחלט לקדם בברכה את סימני ההתמתנות במדינה השיעית החשובה יחסית, ולסרב לאמץ את מדיניות החוץ הימנית-קיצונית, שהופכת אותנו למנודים בכל העולם הנאור. כיוון שהקדשנו לנושא הזה את הטור הקודם, לא נותר לנו אלא לציין את ההתפתחות החשובה, לאזכר את העובדה שכל המעצמות החשובות (ארצות הברית, צרפת, בריטניה, רוסיה, סין והאיחוד האירופי) חתמו על ההסכם עם איראן. מבחינה צבאית נתניהו יכול לפעול לבדו, אבל אולי גם הוא מבין שמדובר בהתאבדות מדינית. החתירה שלו נגד הממשל הדמוקרטי בשירות הרפובליקנים, לא תניב פירות. מוטב לו להפנים שבעידן ברק אובמה ראש ממשלת ישראל איננו יכול לנהוג כאילו היה סנטור רפובליקני קיצוני במיוחד מאלבמה.

hertzog-lapidבוז'י הרצוג ויאיר לפיד (תמונות מתוך ויקיפדיה)

האם מפלתו המדינית של נתניהו מבטיחה טובות ל"שמאל"? זוהי השערה מופרכת. ניצחונו של יצחק בוז'י הרצוג בבחירות למנהיגות מפלגת העבודה מחזק את המרכז הלאומני, ויש לו אופי של אפיזודה נחמדה ולא של הכרעה גורלית. הרצוג לא יהיה ראש ממשלה, כשם שנתניהו לא יהיה נשיא ארצות הברית. לכן יש להתייחס להישג המרשים שלו בבחירות הפנימיות כאל גילוי נוסף של התקרנפות במפלגה המתיימרת להיות סוציאל-דמוקרטית. אין טעם לעסוק גם כאן בנושא הרכילותי. שלי יחימוביץ' היא אולי אנטיפטית, אבל תבוסתה נובעת מדחיית סדר יומה בנושא הכלכלי-חברתי. בוחרי העבודה הם בדרך כלל בורגנים חדשים וישנים, ויש להם גם צביון עדתי. שרידי מפא"י הפכו לשמרנים מובהקים והרצוג מייצג בעיניהם את הפוליטיקה של החמלה המוגבלת, שהחליפה את היומרה לשינויים מבניים בחברה הישראלית. כמו הלייבור החדש של טוני בלייר בבריטניה גם במפלגת העבודה הישראלית אימצו את כלכלת השוּק הניאו-ליברלית, ושיבצו בה כמה אלמנטים מרככים. איש אינו חולם שם על הקטנה ממשית של הפערים בשכר, על ביטול ההפרטות הממאירות או על שילוב מלא של העובדים הזרים בחברה ובמשק. הרצוג, גם במשרד עורכי הדין שלו, היה מעורב מאוד ביחסי הון-שלטון, ובקידום האינטרסים של העשירונים העליונים. בכך תמכו רוב אוהדיו מהעסקונה הוותיקה של המפלגה כמו בייגה שוחט. הצטרפותו של יוסי ביילין לשדולה של הרצוג אינה מפתיעה במיוחד. ביילין היה תמיד אחד מהמפריטים הגדולים של המשק הישראלי. מי שחלם על חברה סוציאליסטית ראה תמיד בביילין יריב הוגן, אבל מר.

הבורגנות הגדולה והזעירה בחרה בדרך של תמיכה במראית עין של "תהליך מדיני" כדי לשמור על הסטטוס קוו במישור הכלכלי-חברתי. זה כולל הפרטות, חיזוק מעמדם של בעלי ההון, ושמרנות במדיניות המיסוי והעברות הון, בעיקר באמצעות הביטוח הלאומי מהשכבות החזקות לשכבות הנחשלות. הפגיעה בביטחון הסוציאלי והתעסוקתי של השכירים נמשכת, והפער הענקי, המשווע, בין השכירים לבין המנהלים נשאר בעינו. קריאת התיגר של הצעירים, שניסו בהפגנות המחאה שלהם לייצג את הדור שאין לו סיכוי להשיג ביטחון בעבודה ודיור נאות, נהדפה סופית על ידי הוותיקים והמבוססים. לאופי הקשה של יחימוביץ' יש קשר שולי בלבד לתוצאות הבחירות. המפא"יניקים אינם רוצים מחאה סוערת, אלא תיקונים קטנים פה ושם. הרצוג מגלם אותם ואת מאווייהם בצורה מושלמת.

אין שום סיבה להזיל דמעות אמיתיות או מדומות על גורלה המר של המנהיגה המודחת. היא כאמור גרועה ביחסי אנוש, והדרך הרעיונית שבה בחרה החזירה אותנו לסוציאל-דמוקרטיה הלאומנית של יצחק טבנקין, ישראל גלילי ויגאל אלון. ההתעלמות שלה מפגיעה בזכויות האדם בשטחים, מהדיכוי, מהנישול, כמו ההתרפסות בפני המתנחלים והשתיקה נוכח המזימה של ביבי ושל אהוד ברק לתקוף את איראן, הפכו אותה למנהיגה לא לגיטימית במפלגת אופוזיציה. בוחרי העבודה רוצים במסגרת קבועה של משא ומתן מתמשך, אבל רק מעטים מהם תומכים בוויתורים הדרושים כדי שהוא יצליח. עתה יתקן הרצוג את הסטייה הקוסמטית הזו של יחימוביץ'. הרצוג ידבר על שלום, יתמוך אולי בכמה הקלות לפלסטינים בשטחים וימשיך לקדם את האינטרסים של ההון והשכירים בדרגות הבכירות מאוד. בכך ינסה להחזיר למפלגה את הבוחרים הרבים שתמכו ביאיר לפיד, שבהם הוא רואה את קבוצת ההתייחסות הטבעית שלו.

כל בוחרי יש עתיד בפברואר השנה, ראו בלפיד את הבוז'י שלהם. הם רצו איש נעים, פופולרי, בלתי מחויב בנושא המדיני ומלא אמפתיה (שאין לה היבט מעשי או רעיוני כלשהו) לצעירים חסרי התקווה והתוחלת שהפגינו במאי 2011. מיד אחרי הבחירות נוכחו לדעת שהאיש שלהם כרת ברית מדינית וכלכלית-חברתית דווקא עם נפתלי בנט מהבית היהודי, המפלגה הימנית הכי קיצונית שהתמודדה בבחירות הכלליות, למעט כמה רשימות פשיסטיות קיקיוניות. האזהרות בקשר ללפיד, גם בעיתון הזה, לא הרתיעו את מצביעיו התמימים. כמעט כל הבוחרים שרואים את עצמם משמאל לליכוד, ממפלגת העבודה ועד הבית היהודי, שייכים לאסכולה הניאו-ליברלית והוויכוח היחיד ניטש בין הקיצונים נעדרי החמלה (בנט הוא דוגמה מעולה) לבין המתונים שמבקשים להמתיק קצת את גלולת ההפרטות והפיטורים. לפיד, כמו אביו המנוח טומי, הוכיח שהוא ניאו-ליברל קיצוני, חסר עקרונות אפילו בנושא מראית העין של התהליך המדיני ולפיכך שותף טבעי של בנט. הרצוג יכול ללקט כמה מהמאוכזבים האלה, גם על חשבונה של ציפי לבני, אבל אין בכך כדי להפוך אותו לחלופה פוליטית אמיתית. החברות המבנית שלו במועדון העשירים והמיוחסים מעצימה את החשש שגם הוא יעבור תהליך של "לפידיזציה".

הרצוג מעולם לא השתייך לשמאל החברתי או המדיני הקטן בתוך מפלגת העבודה. הוא היה ימינה מביילין בנושאים המדיניים, וחָבַר דווקא לנִצים בתוך המפלגה. ניתן לומר שברוב השנים היה קרוב לאהוד ברק ולאנשי הזרם המרכזי בעבודה, שלרבים מהם קראנו בעבר אנשי ליכוד ב'. כמו גולדה מאיד בשעתה הוא איש ה"פשרה הטריטוריאלית", עם תיקונים המתחייבים מהזמן שעבר מאז. יחימוביץ' אימצה דפוסי מחאה בנושאים החברתיים אבל גם היא שייכת במידת מה לאסכולת השוק החופשי מיסודם של תומכי בלייר והלייבור הבריטי החדש. מבחינה מדינית סירבה יחימוביץ' אפילו לשלם מס שפתיים למשא ומתן עם הפלסטינים ותמכה למעשה (אבל לא להלכה) במדיניות החוץ והביטחון של נתניהו. בבחירתו של הרצוג דחתה מפלגת העבודה את הקו שדגל בפנייה לצעירים, והנציחה את הסטטוס קוו בחברה הישראלית. כל קול שהרצוג יקבל בבחירות הבאות יהיה על חשבונן של הסיעות האחרות במרכז הלאומני: יש עתיד, התנועה וקדימה. במפלגת העבודה ניצחה האשליה על אודות תהליך השלום שאיננו קיים ולעומתה הובסה הנוסטלגיה הרגשנית כלפי המחאה החברתית, שבעצם כבר התפוגגה.

  • פורסם בכל  העיר 29 נובמבר 2013

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. מיקי מילר הגיב:

    צריך, כנראה, להחליף את העם. כשתודעת ההמונים שטופה בכזב הזעיר בורגני וכשהאיום הקיומי בגין מדינת האפרטהייד מוכחש, ובמקומו אנו מוזנים בדמונים מתחלפים של "אויב" נצחי, אין מצב שהציבור יבחין בחולי הממאיר שפשה בו. האינסטינקט החברתי התר אחרי אזורי הנוחות נעשה חסר אונים כשהוא נדרש להכריע באמת. צריך איזה מעמד סיני כדי שהעם יראה את הקולות, אבל זה כבר בלתי אפשרי אחרי שפולחן עגל הזהב נעשה עיקר החוויה והשיח.

    מתי, אפוא, (ואיך) יתחולל המהפך בתודעה (אם בכלל)?! – כאן אני חלוק על הפסילה של ברעם של כל גוף פוליטי דרומה ושמאלה לרק"ח. אין ספק, שידיעת האמת בתחום המדיני והחברתי היא חלק מהכרתם של מנהיגים במרכז ואפילו בימין, למרות שהם מתבוססים במי האפסיים של הפוליטיקה הניאו ליברלית-קפיטליסטית-לאומנית הרווחת. האם מתוכם עשוי לקום דה גול ישראלי בשעת משבר טראומטי (וצפוי מאד על פי ההתנהלות המדינית הקיימת)? – התשובה תלויה מאד בעוצמת קולו של השמאל האמתי בתוך הציבור כקול אלטרנטיבי. אם נשכיל להתבסס פוליטית גם בתוך מפלגות קיימות, יהיה גם מנהיג שבשעת האמת יהיה גם מסוגל לשאת דבר אמת, ולהכריע בעדו.

    • מיקי מילר הגיב:

      טעות, טעינו, טועים: הכוונה היא הפסילה (של ברעם) של כל גוף פוליטי דרומה וימינה מרק"ח. יָמִינָה.

  2. אלמקייס הגיב:

    רק אדם רגיש עם חושים מחודדים וידע היסטורי כמו חיים ברעם יכול למצוא משמעות בחילופי ה"הנהגה" במפלגת העבודה. במקום יחימוביץ' הסוציאל-דמוקרטית שמצניעה את תמיכתה ב"תהליך השלום", נבחר בוז'י הסוציאל-דמוקרט שמצניע קצת פחות את תמיכתו ב"תהליך השלום". עד שקראתי את ברעם, התקשיתי לראות על מה כל המהומה, אבל מזל שיש את מרצ הסוציאל-דמוקרטית שתומכת באופן קולני אף יותר ב"תהליך השלום" כדי לשמש כבית לאנשי שמאל עקבי מתקדמים.

  3. רון הגיב:

    מאמר מדוייק

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    חיים היקר,

    אחיך עוזי, תמך גם הוא ביצחק הרצוג הרכוכי והנכלולי.
    מה תגיד.. מה תאמר?

  5. חיים ברעם הגיב:

    אומר רק זאת, אנונימי, עוזי כבר בן 76 ואחראי למעשיו ולהתבטאויותיו. לא הצבעתי בעד העבודה כבר ארבעה עשורים

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים