לפני יומיים גמרתי לקרוא את הספר "The General's Son – Journey of an Israeli in Palestine" של מיקו פלד, צעיר בניו של האלוף מתי פלד ז"ל (1923-1995) שפיקד במלחמת העצמאות על פלוגת הצומת שנלחמה בצבא מצרים ופתחה את הדרך לנגב, היה למושל עזה אחרי מלחמת סיני וב-67 כאלוף בצה"ל היה בין הקולות המשפיעים על היציאה למלחמה. את מחצית חייו השנייה הקדיש פלד האב לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום. הספר מתאר את התהפכות הלב ההדרגתית גם של הבן גם של האב, כל אחד בנפרד.
מתוך כריכת הספר "הבן של האלוף" מאת מיקו פלד (מקור: אמזון)
פלד הבן מציין תחנות במסעו של האב שלטעמי הינן תחנות אוניברסליות בהתפכחות מתפיסה ביטחוניסטית אולם בה בעת הן מתוארות כרצף של פעולות רציונליות (נדמה שפלד האב הוא מהבודדים שאצלם עקביות יכולה בוזמנית להכיל שבר). התחושה היא שלמרות שקיים בנמצא הרבה מאד חומר על פלד האב, פלד הבן בעצם מנחש אותו.
עם הכלים שניתנו בידיו ועם המיומנויות שצבר, פלד הבן משפיע היום על רבבות שקראו את ספרו ונכחו בהרצאותיו. בשונה מהאב השותק, פלד הבן בכנות נטולת מגננות משתף את הקוראים בהיסטוריה האישית המרתקת שלו ומסביר איך היא, ההתחנכות בקראטה והטרגדיה הנוראית שפקדה את המשפחה הובילו אותו לתחילת מסע ההתפכחות וממנו לאקטיביזם. בתחילתה של 'הקומדיה האלוהית' דנטה מתאר את עצמו כאדם אובד למרות שבאותו זמן הוא היה משורר חילוני מצליח. במסעו הוא לומד להשתמש בכישרונו כדי להחדיר אמונה באחרים ובעצמו. בשונה מפלד הבן ופלד האב, דנטה זוכה לליווי צמוד של גדול המורים – וירגיליוס ושל אהובתו ביאטריצ'ה. אם יש סיבה שבגללה אני חושבת שיש מקום להוציא לאור את ספרו של פלד בעברית היא בגלל שאת המסע הזה, יותר מכל, ישראלים צריכים לעבור. ספרו של פלד עשוי ללוות אותם.
במהלך הקריאה נזכרתי בשני שיעורים מהמבואות להיסטוריה כללית שהקשבתי להם ברוב קשב בשנתי הראשונה בחוג זה: האחד היה קשור לעלייתם של הרומן והעיתונות בימי המהפכה הצרפתית וההסבר שניתן לתופעות אלה היה שנוצר קהל עבורם ושאנשים אוהבים לקרוא על עצמם, והשני התייחס לזיכרון בחברות אנאלפביתיות בימי הביניים והדוגמה שהובאה היתה זיכרון של גבול בין חלקת אדמה אחת למישנה וכך נעשה הדבר: היו לוקחים ילד קטן לגבול, מכניסים לו את הסטירה של חייו ומאותו רגע הוא זכר את המיקום עד יום מותו ועד אז שימש כעדות או כחוזה מהלך. במהלך הקריאה בספרו של פלד הזיכרונות האלה עלו בשני הקשרים: הראשון היה התהייה מיהו קהל היעד של האוטוביוגרפיה הזאת והשני היו האירועים הטראומטיים שפלד מתאר ושלא ניתן יהיה לשכוח אותם.
על השאלה הראשונה קשה לי לענות. גילוי נאות – אני עובדת בעמותה שתכליתה בין היתר להביא לידיעתו של הקהל הישראלי את תמונת המציאות הלא נוחה של ירושלים המאוחדת. מארבעים אחוזים של תושבי ירושלים נמנעות כבר ארבעים ושש שנים זכויות בסיסיות כמו הזכות לחינוך, הזכות לדיור, זכות הגישה, חופש הפולחן ועוד. קשה לומר שצבא המונים מתדפק על דלתותינו כדי ללמוד על מציאות זו. אם להקיש מניסיון זה אני חוששת שהפסוק "אין נביא בעירו" יהיה תקף בישראל גם על ספרו החיוני של פלד, לא רק בעיני הקהל הרחב שהוא קהל ציוני אלא גם בקרב מי שאמורים להיות הראשונים בין אנשי שלומו. על הסרגל הפוליטי פלד המעונב והאנרכיסטים נמצאים באותה נקודה אבל לפלד בשונה מלחברי ולחברות השמאל הרדיקלי בישראל יש תקווה מה שהופך אותו במיידי למשוגע. ואף על פי כן ראוי להוציא את הספר הזה לאור בעברית מכמה סיבות.
הוא כתוב טוב. אולי בהשפעת השנים הארוכות בארה"ב פלד כותב סיפור התגלות. יכול להיות שאצל צופה מהצד, סיפור כזה בכנסיה או אצל אופּרה ווינפרי היה מעורר התנגדות אבל הכתיבה של פלד מאד מדודה. פלד לא גולש בשום רגע נתון למלודרמטיות, הטון שלו כמעט עסקי גם כשהוא מתאר את המפגשים הכי מסעירים או את האירועים הכי טראגיים ואת מוצאת את עצמך בוכה כי הורגלת כישראלית לא לראות את המציאות ואם במקרה כן אז לא לבכות עליה ופלד מזכיר לך גם את קיומה וגם שצריך לבכות.
השנים באוניברסיטה הרגילו אותי לחשוב שכתיבה יבשושית היא כנראה כתיבה מהימנה ולכן מצאתי את עצמי מחפשת כל הזמן את פלד בסיבוב בגלל השזירה של האישי והפוליטי. אם הוא לא היה גבר אשכנזי בעל אילן יוחסין כה ממלכתי יכול להיות שהייתי מוותרת לו, כל פרק היה לו למשוכה. להפתעתי ולהערכתי הוא עבר את כולן בהצלחה. אלמלא חוויתי בעצמי כאקטיביסטית את התחנות בויה דולורוזה שפלד מתאר לא הייתי יכולה להעריך את הדיוק הקפדני בכל מילה ומילה. בנוסף, בצד האיפוק, הכתיבה של פלד מאופיינת בתום של ילד שלא יודע לשקר וגם לא יודע שהוא צריך. זה לבדו מעורר אמון.
הוא נוטע תקווה.
ההמנון הלאומי של ישראל נכתב מנקודת מבט חיצונית לה, אי שם במערב. במהלך המאה השנים האחרונות התממשה תקווה זו ומזה זמן אנו עם חופשי בארץ שהגבולות שלה אינם מקובלים על שאר העולם, וחופשיים בעיקר לדכא את העם הפלסטיני. שירת התקווה הפכה לאנכרוניסטית. בזמן שאפשרות החלוקה לשתי מדינות הולכת ומתמסמסת בגלל העובדות שישראל מציבה בשטחים והדור הצעיר כבר לא יכול לדמיין פלסטינים כלא טרוריסטים, ישראלים עדיין שבויים בין שתי אופציות בלבד: החלוקה לשתי מדינות וההישארות במדינה אחת – יהודית.
פלד לא ממציא את הגלגל אבל הוא עושה שירות חשוב בלהזכיר שהוא קיים כלומר שאפשר גם לחלוק את המרחב בין הירדן לים באופן שוויוני במדינה דמוקרטית אחת. כיום צריך להזכיר לשמאל הציוני שקיימת 'דרך שלישית' כמו שפלד קורא לה.
לשמאל הלא ציוני פלד משמש מראה. בודדות בשמאל הזה מרגישות שותפות במאבק לאומני פלסטיני ונדמה שהמניע שלהן לפעולה קשור קשר עמוק בחוסר היכולת להשלים עם הפרות זכויות אדם הנגזרות מהכיבוש. ברוב המקרים הפעילוּת של השמאל הלא ציוני מאופיינת בפאסיביות במובן שהתפקידים שהפעילות מוכנות לקחת על עצמן הן תפקידי עדות ותיווּכה, בעיקר לקהילייה הבינ"ל. יש השתדלות מכוונת להיבלע ברקע ולא לתת עצות ולא ליזום דבר כדי לא להשתלט על המאבק הפלסטיני. פעילים ופעילות שמרכז חייהם אינו בישראל/פלסטין אינם נגועים ברגשי האשם המשתקים האלה ולכן בבואם לגדה ולעזה הם מביאים איתם רוח לא מצטדקת למאבק.
פלד מסביר בספרו כיצד הוא גדל להיות בן כלאיים – מקומי ולא מקומי בוזמנית. בהווה הנוכחות שלו בישראל ובפלסטין היא של זאב בודד. הוא מצטרף לפעולות רבות משתתפים אך בצדן הוא פועל בתוך מסגרות שהוא יזם באופן פרטי או עם עמיתים מחו"ל. פרויקט תרומת כיסאות הגלגלים למשל (500 לישראלים ו-500 לפלסטינים) בחסות חברי וחברות מועדוני רוטרי ושיעורי הקראטה לילדים וילדות פלסטיניים מייחדים את פלד במובן הזה שהפעולות שלו אינן רטרואקטיביות אלא כאלה שפניהן לעתיד. ברור שאלמלא ההתקפה הרצחנית של ישראל על עזה לא היה צורך בכיסאות גלגלים אבל החזון שעומד מאחורי היוזמות שלו הוא חזון של ריפוי. ארגוני זכויות אדם בישראל מעבדים נתונים על מה שנעשה אבל הם חסרי חזון. העדות לברוטאליות הנוראית המופעלת על פלסטיניות על מנת לדכא כל פעולה דמוקרטית שלהן גורמת לפעילות ישראליות להשתתק לחלוטין כדי לא להוסיף חטא על פשע ופלד בא ממקום אחר לחלוטין: "לאף אחד אין בעלות על המאבק" הוא אומר, "כולנו נאבקים באי צדק".
יתכן שספרו של פלד עשוי להעמיד בסימן שאלה את ההססנות מלהגדיר מטרה מדינית ברורה ואת דרכי פעולה הנגזרות ממנה לפעילים ולפעילות שמעדיפים מסיבותיהם להיות פּיונִים.
אקטיביסטים ישראלים עשויים להיות עיוורים לסוף טוב גם בגלל כמות העוולות שמתרחשת תחת אפם. זה לא כדי לומר שפלד יודע פחות. בעולם שבו חדשות כאלה משודרות בזמן התרחשותן בקצה השני של העולם לא מדובר רק בכמות אלא בזהות גם. מבסיס ההר קשה לראות את פסגתו ואולי רחוק ממנו אפשר לדעת שהשלמת הטיפוס אפשרית.
הבן של האלוף
The General's Son – Journey of an Israeli in Palestine / Miko Peled
Forward by Alice Walker
נראה לי שהספר יותר טוב מההתבטאויות שלו בע״פ להן זכינו להיות נוכחים כאן לאחרונה בביקורנו בניו יורק. הגינוי הכוללני של ישראל וצהל אינו עושה עבודה טובה עבור אנשים וארגונים הפועלים בשטח. דוקא התבטאויות של הפלסטינים באותו אירוע שידרו יותר מתינות ואינטגרטי. חזון מדינה אחת לשני עמים עובר עדיין באופן מאיים גם בצורת ההתבטאות הזאת כמו גם בהרצאתו של יהודה שנהב באוניברסיטת קולמביה כאן בניו יורק.
ככה זה דויד,, לאדם קל יותר להצביע בחריפות על מגרעותיו הוא מאשר לאחר…
כך גם לישראלי קל יותר לדבר על עוולות הממשל הישראלי מאשר לאלה הנפגעים ממנו שמנסים, בפני ציבור כזה ואחר, להיות פוליטיקלי קורקט.
הכרתי היטב את האלוף במילואים מתי פלד וגם את מיקו פלד איתו הופעתי פעם אחת בוויכוח בפני חניכי
השומר העיר בלוס אנגלס – אני מודע לדעותיו הזהות לארץ ישראל השלמה בהפוך על הפוך – כדעתו
של ארגון "מצפן".
מתי פלד המנוח, שהיה מראשי המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני וחבר כנסת מטעם "הרשימה
המתקדמת" עם מוחמד מיערי – הוא היה איש ההגיון מהמדרגה הראשונה וההגיון הוא שהביא אותו אל
השמאל-המדיני. למרות היותו איש צבא במרבית ימי חייו הבוגרים – מתי היה בן אדם אנושי בעל אישיות
לבבית מאין כמוה. הוא הקדיש את השנים הראשונות לאחר שחרורו ללימודי ספרות ערבית שבה עסקה
גם עבודת הדוקטור שלו. הוא חסר מאד למחנה השלום בישראל.
הרושם העולה, ב20 השנים האחרונות ובמיוחד מאז 9-11 וה"מלחמה בטירור" היא שהאמפריה המערבית (או האינטרסים הגלובליים שמאחוריה) שהורגלנו לראות בה בעבר, באופן אמוציונאלי ודי אינפנטילי (בסיוע התקשורת המשת"פית), כמערכת המייצגת את הטוב והנאור – תמונה זו אינה מתיישבת עוד עם המציאות, לא באופן הגלובלי וגם לא באופן המקומי שלנו. מתברר ש"הסכסוך הישראלי-פלסטיני" הוא מושג מטעה. אנשים מרימים את מכסה המנוע של ה"סכסוך" ומחפשים את מקור החיכוך בין 2 העמים, בניתוחי נארטיבים. ישעיהו ליבוביץ קרא לסכסוך הזה מעין תעלול של ההיסטוריה שתיעלה 2 עמים לראות חלקת אדמה אחת כמולדת של שניהם (ולכן גם חלוקה היא "המוצא היחיד"). ללא קיומם של כוחות גלובליסטיים אפשר היה להסתפק בניתוח טבעי הזה. החשד, שהתאמת, שהפרויקט הציוני הוא מסך עשן לאינטרסים זרים לא יאפשר לנו להחזיק, ברצינות, בגישה ההיא. הכיבוש וההתנחלויות הישראליות הם בייבי של אינטרסים עולמיים ולא איזוריים. בפועל מפקד הכיבוש וההתנחלויות (וגם אל-קעידה) הוא הנשיא אובמה! עיתון 'הארץ' רוצה שנאמין שמדובר באדון ביבי שירד לו לפתע מהפסים. העסק הרבה יותר מקצועי מזה.
כן, השיטה של מדינה דו לאומית הצליחה מאד בעולם. בקפריסין, ביגוסלביה ובעוד מדינות דו לאומיות. אז למה לא לנסות את זה בישראל, הרי עוד לא נהרגו כאן מספיק אנשים וצריך למצוא עוד שיטות ללבות את האש. גם כדאי אולי שהפלשתינים יביעו את דעתם ולא רק יהודים שונאי ישראל יציעו הצעות "מועילות" כאלה. אני בטוח שהפלשתינים החכמים לא ירצו מדינה דו לאומית. הנסיון מראה שבכל פעם שיש כאן בעיה ישראלית פלשתינית בסוף רוב ההרוגים הם פלשתינים.
אחת הצרות הגדולות במאמרים על ספרי עיון, זכרונות, אוטוביוגרפיות וכדומה, היא שהכותבים אינם בקיאים בנושא הספר והתוצאה ניכרת. המאמר הזה הוא דוגמה לכך. קראתי את ספרו של פלד ונכחתי בהרצאה של המחבר. לפני שאמשיך עליי לציין שמבחינת השקפותיי איני רואה אנשים רבים עומדים משמאל לי. במלים אחרות, אין לי שום בעיה עם ביקורת על ישראל, ויש לי בעיה קשה עם מדיניותה הנפשעת כלפי הפלסטינים. ולאחר הדברים האלה אני קובע שמיקו פלד וספרו משתייכים לאסכולת הברון מינכהוזן. האיש הוא תועמלן וספרו הוא פמפלט תעמולתי, ושניהם ממיטים קלון על זכרו של מתי פלד, האב. אסתפק רק בדוגמה אחת. לפי מיקו פלד, הגנרלים "אילצו" את הממשלה לצאת למלחמת ששת הימים. אין לזה שחר. הגנרלים לחצו, לחצו חזק, אבל ההחלטה היתה של שרי הממשלה. יתר על כן, מיקו פלד "שוכח" לספר שאביו – שהיה ב-1967 ראש אג"א (אגף אפסנאות) – היה מראשי הצעקנים באותה פגישה סוערת עם אשכול ימים אחדים לפני המלחמה המכונה בלי הצדקה "מרד הגנרלים" – למען יציאה מיידית להתקפה. יש לא מעט ספרים טובים על תולדות ישראל והסיכסוך. ספרו של מיקו פלד אינו אחד מה
מצטרפת לדברי גבי מניב. הייתי ב"הרצאה" שמיקו פלד העביר במסגרת קידום המכירות של ספרו ופשוט הייתי המומה מהתעמולה הפרימיטיבית והשיקרית שלו. מה שהכי הדהים אותי היה זה שהוא סיפר כי רק בעקבות מותה של בת אחותו בפיגוע ב-97' הוא התחיל להתענין בסכסוך וללמוד אותו. ואיפה הוא היה עד אז, על הירח? והאם אביו הגנרל שהיה דמות כה משפיעה עליו, מעולם לא סיפר לו מה קורה כאן? ואחותו נורית, גם ממנה לא שמע כלום? מה שבטוח, שמה שהוא "למד" על הסכסוך מוכיח שהוא לא למד כלום. גבי צודק שספרו הוא טקסט תעמולתי.
מתי פלד חסר לנו היום. חסר לנו האדם ,שעשה את הדרך מאדריכלות של מלחמה ותפיסה מיליטאריסטית לאדריכלות של שלום וראית הפלשתענאי כבן הארץ הזו,
העוול היחיד שזיהיתי במצב הענינים הוא הגזענות והרצון לגזול מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית ולמדינה
(מדינה אשר הוקמה במאמץ ובהקרבה של מליוני אנשים והיא עובדה קיימת ומוכרת)
לערבים יש 23 מדינות מהודו ועד כוש ואין שום סימטריה בין הפלסטינים שהם פלג קטן מהעם הערבי לבין היהודים.
לפני 67 ירושלים היתה ישוב ספר עם שטח הפקר ועם צלפים ירדנים אשר גרמו לתושבי ירושלים המערבית לנוע בהחבא כדי לא להפגע..
בתקופה ההיא נמנע מהיהודים החופש הדתי וגם הבטחון הבסיסי לו זכאי כל אדם בחיי היום יום.
להגיד שהפלסטינים במזרח ירושלים לא מקבלים זכויות בסיסיות זו אמירה שקרית במצח נחושה
עד לאינתיפדת אלאקצה הם נעו בכל חלקי ישראל קיבלו את מלוא זכויותיהם בבטוח לאומי
בנוסף הירדנים דאגו לחינוך ולדרכון (בהסכמה ישראלית)ובנוסף רובם קיבלו תמיכה מאונר"א וגם מהרשות הפלסטינית
האמירה שתושבי מזרח ירושלים קופחו במשך 46 שנים אינה מתבססת על עובדות והיא אמירה מרושעת !
עלי לתקן את תגובתי מלפני ימים אחדים:
טעיתי – מי שהתווכח איתי בפני נערי ונערות השומר הצעיר בלוס אנגלס היה… בנו של משה ארנס
שדעותיו דומות לאלה של "מצפן" – נפלא מבינתי כיצד החלפתי את שני הבנים: זה של ידידי המנוח
מתי פלד וזה של משה ארנס
סליחה
שמעתי הרצאה שלו. הזדעזתי.
הוא הפליג בדיבורים על הפצצות שישראל מורידה על עזה, מבלי להזכיר את הקונטקסט- מעזה ירו מאות טילים על ישראל.
הקונטקסט זה הכל.
ישראל מכוונת לפגיעה במחבלים.(99% מהזמן)
הפשלתינים מכוונים לפגיעה בחפים מפשע. (99% מהזמן)
מי שיוצר מזה משוואה כי "שני הצדדים הורגים חפים מפשע" הוא פושע ושקרן.
ישראל הורגת חפים משפע בטעות, והם בכוונה תחילה.
מיקו פלד, מילא היה עורך השוואה.
אבל הורא מציג את הפצצות של ישראל על עזה, מבלי להזכיר כלל את הירי שלהם כלפי ישראל כלל.
כמי שאמון על קריאה ביקורתית של מאמרים בכתבי-עת פתחתי רגישות לא רק לדברים הנאמרים, אלא גם לבחירת הדברים, למה שהושמט, וליצירת רושם רצוי אצל הקורא בלי לאמר את הדברים מפורשות.
ואם זה קיים במאמרים מדעיים זה מאד קיים בנאומים פוליטים. וגם אם הדברים הנאמרים חשובים – ההליכה של המייל הנוסף כדי לחזק אותם – גם אם המייל לא נאמן לחלוטין לאמת – זה צורם, מאד צורם. כמה דוגמאות הלקוחות מהרצאות של מיקו פלד.
1. "כל הישובים היהודים בישראל הם התנחלויות על קרקע פלסטנית גזולה" – היו יהודים בישראל לאורך כל הגלות, ובנוסף אדמות רבות נרכשו בכסף. דברים שמיקו פלד יודע היטב – מה טעם בהכללה לא מדוייקת היא הרי פוגעת באמינות הדברים שם כן אמיתיים.
2. "למחרת החלטת החלוקה הכוחות הישראלים פתחו בטהור אתני, הפלישה של הצבאות הערביים היתה רק במאי" – החלק השני נכון. אבל למחרת החלטת החלוקה היו אלא דווקא הערבים שפתחו באש על אוטובוס יהודי. הכיבוש שהוא מדבר עליו גם כן קרה – אבל החל באפריל לא בנובמבר ולאחר מספר לא קטן של מאורעות. (המשך להלן)
3. "היהודים שחזרו לארץ אינם הצאצאים של היהודים שגלו שלא כמו הפליטים הערבים" – ראשית היהודים שמרו על קשר לארץ וקשר עם היהודים שארץ לאורך הדורות. קיימים עדויות גנטיות – שלמרות התערבבות שהיתה עם העמים המקומים (גם כתוצאה של מעשי אונס) לרצף. וגם אם דוד לא היה, ישוב יהודי היה גם היה. אבל מעבר לכך – מדוע יהודי שעלה ה-20 ה-30 או ה-50 זכותו פחותה מערבי שהגיע לארץ בזמן ובעידוד המנדט הבריטי?
4. "ליהודים היו מליציות צבאיות ולערבים לא" – הקורא התמים מבין מכך שהערבים היו רק פלחים שעסקו בעבודת אדמה – כאשר בעצם היה מאבק חמוש בין שתי תנועות לאומיות על אותו שטח אדמה, הערבים בהחלט ניסו לארגן כוחות סמי-צבאיים לובשי מדים – ותנועות נוער (הנג'אדה ו אל-פותווה) במטרה למנוע מהיהודים עצמאות.
בסך הכל חלק המדברים הנאמרים חשוב לאמרם – אולם חוסר הדיוק המכוון (אפשר לשמוע היכן הדובר יודע שהוא לא מדייק), "בחירת הדובדבנים", השארת רושם ברירת המחדל לדברים שלא נאמרים במפורש אבל משתמעים – הם טכניקות רטוריות שלא מוסיפות כבוד לדובר.
נכון מאוד – קיוויתי שיקום החוקר שיצביע על אי-הדיוקים וההשמטות הגסות שעושה פלד הצעיר. אמנם חשוב לשמוע את האמיתות והעובדות הקשות העולים בנאומיו או מספרו אך בה בעת בהחלט מקומם לשמוע חלק מדבריו אלו המצביעים על הטיה ברורה ומכוונת לצד אחד. הרי לשכנע את המשוכנעים זה קל אך על מנת להגיע לאחרים עליך להיות נטול פניות והוגן בהצגת הדברים.
האזנתי להרצאתו של מיקו או כמו שהוא מציג את עצמו הבן של…..
ולמעט הרהיטות החדגונית בדבריו וציון השנים שבהם הוא לא טעה כל שאר הדברים היו גיבוב של שטויות רעיונות וחזיונות,
אני מסכים עם מספר מגיבים שבמקרה הטוב הבן של…. סילף ואפילו שיקר בכדי למכור מרכולתו ובמקרה הגרועה לא מבין שום דבר על ההיסטוריה המעניינת ואפילו אלימה של העם היהודי ו פלשתין.
לתאר כל הזמן את הפלשתינים ומדינות ערב כצבא לא מאורגן לא מצוייד ולפעמים נדמה לי שצבאות ערב היו הצבאות הקטנים ביותר בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית. ולתהות וללגלג כי הצבא הקטן והנחוש הישראלי גבר עליהם…. מעלה שאלות קשות לגבי אמיתות שהספר מנסה לברר.
הייתי אומר שהיה עליו לקרוא לספר אוטופיה.
ראיתי הרצאה שלו באינטרנט.
עוד נקודה מגמתית עליה הוא מדבר היא כיבוש שטח שבמלחמת ששת הימים לטובת יישבו ע״י יהודים. הוא רק מתעלם מהעובדה שלקח כמעט עשור עד שההתנחלות בסבסטיה קרתה וגם אז היתה התנגדות ראשונית של הממשלה.
בירושלים נמנע חופש הפולחן ממוסלמים? תני לי דוגמא אחת בה נפגע חופש הפולחן המוסלמי בירושלים
מיקו פלג חי בחול וחושב שהוא מבין בצדק ובהגינות .
הוא מדבר כמו חסידי סטמאר שלטעמי אנטישמיםועוכרי ישראל כמוהו.כל דבריו מבוססים על ראיה לקויה וסוביקטיבית של המציאות הקשה.קל לבקר בעיקר מבחוץ.כדאי לו לקרוא את "מאז ומיקדם" של גין פיטרס ואולי יבין את מקומנו כאן.כדאי לו גם להאזין לדר קידר שיבין עם מי אנחנו בסכסוך דמים.לדעתי הוא בור וסלפן המציאות.