הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 בדצמבר, 2013 7 תגובות

יורשיו של נלסון מנדלה מאז פרישתו ב-1999 המשיכו את הפשרה ההיסטורית האמיתית שלו: הפקדת העושר הלאומי בידיים לבנות, טיפוח המעמד הבינוני השחור וקבלת הכלכלה הניאו-ליברלית. בעתיד ייאלצו אחרים להמשיך את המהפכה האזרחית בדרך לחברה צודקת יותר.

Bill-Clinton-with-Nelson-Mandelaנסלון מנדלה עם ביל קלינטון, 1993 (מקור)

בספרו המעולה של טום לודג' מאוניברסיטת לימריק באירלנד, "מנדלה, ביוגרפיה ביקורתית" Tom Lodge, A critical Life, 2006   שיצא לאור בהוצאת אוקספורד יוניברסיטי פרס, הוא מעלה שאלה יסודית ובסיסית הקשורה למהותו של נלסון מנדלה כמנהיג: "האם מנדלה הוא תוצר של הדמיון הקולקטיבי שלנו?" קשה לענות על השאלה הסבוכה הזו שבוע אחרי מותו של המנהיג, שאיש אינו מטיל ספק בגדולתו.

בעצם, ניתן להציג אותה לכותבי וקוראי הביוגרפיות של מנהיגים דגולים אחרים. האם דוד בן-גוריון ניחן באמת ביכולת לקריאת הנולד שמאפיינת אותו יותר מכל מנהיג אחר בתולדות מדינת ישראל? האם צבא צרפת החופשית והקמת ישות מדינית שונה מצרפת של וישי נוצרו בשל אישיותו המיוחדת וסגולותיו התרומיות של שרל דה-גול? האם הרטוריקה הנדירה של ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל הייתה גורם מכריע ביכולתה של ארצו לעמוד נגד גרמניה הנאצית של אדולף היטלר גם אחרי מסע הניצחון של הגרמנים באירופה? האם הסכם השלום עם מצרים עבר בממשלה ובכנסת הודות לאישיותו הכריזמטית של מנחם בגין או שמא הגורם הקובע היה רצונו של המעמד הבינוני הגדול בישראל ברגיעה ובשלום, אחרי טראומת מלחמת יום הכיפורים (1973)?

כבר נדרשנו בעבר לתיאורטיקן המרקסיסטי גיאורגי פלכנוב (1918-1856) שמילא תפקיד מרכזי במהפכה הגדולה שפקדה את רוסיה בשנת 1917, שנה לפני מותו. פלכנוב, שלל את תפקידו ההגמוני של דמות המנהיג וטען שההיסטוריה היא שורה של תהליכים כלכליים מעיקרם, ולמנהיגים יש תפקיד שולי. בחברה סוציאליסטית, גרס פלכנוב, אין לראות במנהיג אלא פיגום זמני עד שיקום סדר כלכלי-חברתי חדש. כאשר הביורוקרט הקלאסי יוסף סטאלין הפך למנהיג ברית המועצות והמפלגה הקומוניסטית הסובייטית בשנת 1924, התייחסה ההנהגה לאנשים כמו פלכנוב בבוז. המבנה הלניניסטי שהחזיק מעמד עד כהונתו של מיכאיל גורבצ'וב, התבסס במידה רבה על פולחן המנהיג. ניקיטה כרושצ'וב אמנם הוקיע את הסטאליניזם ואף את פולחן האישיות בוועידת המפלגה הקומוניסטית בשנת 1956, אבל השינויים, שבמערב קראו להם ליברליזציה, היו איטיים מאוד. הוויכוח לא היה רק נחלת הקומוניסטים או השמאל. דמות המנהיג הייתה חלק ממבנה המשטר הנאצי וגם הפשיסטי. בן-גוריון כתב לי באמצע שנות השישים ללונדון. הוא טען, ממש ברוח פלכנוב, שדמות המנהיג איננה מרכזית או מהותית "בתנועת העבודה", ולעומת זאת מנחם בגין (שאותו החשיב אז ל"פשיסט") הוא לב לבה של תנועת החרות שקדמה לליכוד, בדיוק כמו הדוצ'ה (בניטו מוסוליני) בפשיזם האיטלקי. יש הרבה אירוניה בתגובה הזו של בן-גוריון, שיריביו האשימו אותו ואת תומכיו בפולחן אישיות, וטענו שמעריציו כינו אותו "האחד בדורו".

רבים ברחבי העולם מעריצים ונוצרים את זכרו של מנדלה, וייתכן שהוא היה המנהיג האהוב ביותר בהיסטוריה. אחרי 27 שנות מאסר בכלא קשה, שוחרר מנדלה על ידי מנהיג המפלגה הלאומית הלבנה, הגזענית, ששלטה בדרום אפריקה מאז שנת 1948. האסיר המפורסם יצא מהכלא יחד עם חברו למאבק וולטר סיסוּלוּ בשנת 1990 בהוראת פרדריק וילם דה קלרק, הנשיא הלבן האחרון של המדינה שבה חיים 49 מיליון בני אדם, כמעט 80 אחוז מהם שחורים. בבחירות החופשיות הראשונות בשנת 1994 נבחר מנדלה לנשיא, החרם הפוליטי, הכלכלי, התרבותי והספורטיבי הוסר, לכל אזרחי המדינה הוענקה זכות בחירה שווה, וכל סממני ההפרדה הגזעית החיצוניים נעלמו מהנוף הדרום אפריקאי היפהפה.

מנקודת ראות ליברלית ואף הומניסטית מנדלה אכן היה מנהיג ענק, שסייע בדוגמה ובאיפוק שהפגין בתקופת משפטו ומאסרו הממושך מאוד. העולם התרשם עמוקות  מגבורתו הפיזית והרוחנית, מהסבלנות והסובלנות שהמשיך להפגין ומכך שלא איבד דבר מאהבת האדם שאפיינה אותו כל כך. בעבר היה לו יחס חם במיוחד לקהילה היהודית שכמה מהתומכים הגדולים של תנועתו, הקונגרס האפריקאי הלאומי, נמנו עליה. עם זאת, מנדלה עצמו, ויורשיו בנשיאות אנשי התנועה תאבו מֶבֶּקי וג'ייקוב זוּמה התייחסו בחשדנות רבה לישראל. כל ממשלות ישראל שיתפו פעולה עם דרום אפריקה הגזענית, בכללם עזר וייצמן, שמעון פרס ויצחק רבין, שבשנת 1976 אף הזמין לביקור בירושלים את ראש ממשלת האפרטהייד ג'ון פורסטר, שהיה ידוע בנטיותיו הגזעניות והניאו נאציות (בעיקר בתקופת מלחמת העלם השנייה) ובכל זאת התארח גם במעונו הרשמי של רבין. ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל קיימה קשרים כלכליים ופוליטיים עם המשטר הגזעני כאשר מנדלה היה עדיין בכלא. כך עשו גם גופים ביטחוניים בתקופה ששמעון פרס (שחיבר הספד נרגש על מנדלה בתחילת השבוע) היה שר הביטחון. לעומת זאת תמך הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) במנדלה ובקונגרס לשחרור לאומי בכל פורום בינלאומי. בשל הפרסומים הענפים על שיתוף פעולה גרעיני בין ישראל לבין משטר האפרטהייד (כמה גילויים בנושא הזה ב"העולם הזה" נמחקו על ידי הצנזורה ואורי אבנרי החליט לפרסם את מדורי "עולם קטן" עם כתם לבן ענקי במרכזו (1980).

העולם הקומוניסטי והמדינות הבלתי מזדהות (העולם השלישי) תמכו במנדלה ובאנשיו והוא היה אסיר תודה עד יומו האחרון. עם זאת, הפשרה שלו עם קודמו הלבן דה-קלרק הייתה מרחיקת לכת. הוא נשאר אינטרנציונליסט מובהק, המשיך לתמוך בתנועות שלום ושוויון בכל רחבי העולם גם אחרי תקופת כהונתו כנשיא ותמך בפתרון צודק לפלסטינים. את הפשרה  הגדולה הוא עשה בנושאי פנים: בתמורה לרפורמות אזרחיות רדיקליות, שאיש לא חלם עליהן ברצינות לפני שחרורו, הפקיר מנדלה את כל התשתית הכלכלית, התעשיות והבנקים, בידיים לבנות עם מיעוט קטן של שחורים אמידים. הניאו ליברליזם המטפח פערים ואבטלה נשאר דומיננטי, חולי האיידס הופקרו כמעט (5.6 מיליון כיום, רובם שחורים) ותוחלת החיים בדרום אפריקה היא עדיין פחות מחמישים שנה בממוצע. הרפורמיסט הגדול מנדלה אימץ את הניתוח שהאפרטהייד התמוטט לא רק הודות למאבקיו של ה"קונגרס" בהנהגתו אלא בעיקר בשל עלייתו של מעמד בינוני שחור ומשכיל, שהכלכלה הדרום אפריקאית לא הייתה מסוגלת להתקיים בלעדיו. האליטה השחורה, חרף הרפורמות החשובות בנושאים חברתיים רבים, עשתה בסופו של דבר יד אחת עם הלבנים, שהמשיכו לנכס לעצמם את עושרה של הארץ. מנקודת ראות סוציאליסטית ניתן לומר, שמנדלה לא חולל מהפכה מבנית בכלכלה, ומכאן  הפופולאריות שלו גם בחוגים השליטים בעולם הרכושני.

  • פורסם בכל העיר, 13 דצמבר 2013
תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. שום בצל הגיב:

    מנדלה תמך בפלסטינים, לא רק במושג המכובס "פיתרון צודק".
    הוא תעב את ישראל. לדידו, ישראל היא שיקוץ דוגמת דרום אפריקה הגזענית, למרות שיחסי ישראל עם האפרטהייד היו בעיקר על רקע כלכלי, וישראל לא הייתה היחידה, וגם לא העיקרית, או אפילו השנייה.
    מנדלה תמך בפלסטינים כיוון שהפלסטינים הצליחו לשוות למאבק שלהם ציוויון של מאבק לשחרור מגזענות ציונית חשוכה, דבר שאין לו זכר עם המציאות.
    "הפיתרון הצודק" הפלסטיני הוא החזרת הסרט 150 שנים לאחור, ולגלגלו 150 שנים קדימה למציאות אלטרנטיבית בו ישראל לא קיימת ואין יהודים בפלסטין. ברור מה פירושה של תמיכה ב"פיתרון צודק" זה, שנראה יותר דומה ל"פתרון הסופי" מאשר למשהו שקשור לצדק.
    אבל בכל זאת, בדרא"פ קשה להפריז בחשיבותו של מנדלה, שלמרות עשרות שנים של אפרטהייד, ומאות שנים של קולוניאליזם, העדיף בשלום ע"פ סגירת חשבון עם המיעוט הלבן, ובזאת יש יסוד של מנהיג דגול.
    במבחן התוצאה לעת עתה, מצבה של דרא"פ בכי רע, למרות קיומה של השכלה ראויה ומשאבים לרוב. השחיתות היא במימדים מבהילים ממש, העוני חי וקיים, הפשע חוגג, והעתיד מעורפל, וכל זאת ללא קשר למיעוט הלבן שכל העת מאבד מכוחו ומנכסיו.
    קשה לראות כיצד משטר סוציאליסטי שהיה מלאים את הנכסים, היה עוזר לפיתרון. בסופו של דבר, משטר כזה היה נופל לידי פקידות מושחתת ואטומה ומצב דרא"פ היה גרוע בהרבה מאשר היום.
    יש לקוות שדורות חדשים של מנהיגים ישכילו להנהיג את דרא"פ ביושר לעתיד טוב בהרבה.

  2. xxx הגיב:

    היכולת של מנדלה לסלוח למי שרצו למחות אותו פיזית ורוחנית מעל האדמה נשמעת לפי חיים ברעם כחטא שאין עליו כפרה. ממתי מרקסיזם אמור להיות שם נרדף לאיבה וזעם? לו ולאלה שחושבים כמוהו התשובות(או שלא כמובן). איזה נרגנות ואיזה נוקשות לא פלא שהחוגים שהוא משתייך אליהם נהפכים לאט לאט לקוריוז. קולני אמנם אבל לא יותר מזה.

  3. סמל השחיתות הוא Cyril Ramaphosa הגיב:

    הוא החל כאקטיביסט, ובמהאה היה למנהיגה הבלתי מעורער של הסתדרות העובדים COSATU שהקים ה- ANC בתקופת האפרטהייד. אבל מאז שהקונגרס האפריקאי הלאומי עלה לשלטון, רמפוסה מוכר יותר כאיש ההון-שלטון. הוא מולטי מיליונר, ששולט גם בחברת המכרות LONMIN. כך מראש הסתדרות הכורים (NUM) הפך רמפוסה באוגוסט 2012 לאיש שיצא נגד שביתת כורי הפלטינה וקרא לכוחות השיטור לירות בהם, משל היו "פושעים ממזרים" נגד החוק. 34 כורים נהרגו ועשרות נפצעו. רובם מירי בגבם!
    אוניברסיטאות רבות בדרום-אפריקה העניקו לרמפוסה תארי כבוד, וגם בארה"ב Massachusetts Amherst ו- University of Pennsylvania. ב-1991 שימש רמפוסה כפרופ' אורח בחשובה שבאוניברסיטאות הפרטיות שם Stanford University.
    כך הגיע עד הלום… בטקס האשכבה לנלסון מנדלה ("מדיבה" הנערץ) שימש רמפוסה כמנחה. הוא היה זה שהקריא את שמם של נתניהו ושמעון פרס כאילו היו נוכחים בטקס. זה "הפיגום הזמני" הפגום ששולט בדרום-אפריקה עד שיקום סדר כלכלי-חברתי חדש — בארץ העשירה שבה רוב האזרחים מאוד עניים.

  4. עלי הגיב:

    2 תיקונים
    ב-1976 ישראל היתה האחרונה להחליף שגרירויות עם דרום אפריקה לאחר שכל מדינות אירופה הכירו בשלטון האפרטהייד עוד בשנת 1956
    תיקון שני
    בפני מנדלה הועמדו 2 ברירות אחת לאפשר ללבנים להחזיק ברכושם והאפשרות השניה
    להקים 2 מדינות אחת ללבנים והשניה לשחורים
    למנדלה לא היתה ברירה והוא החליט כמובן למען מדינה אחת מתוך הנחה מוצדקת
    שהמדינה השחורה תהיה המדינה העניה והמפגרת לעומת המדינה הלבנה המשגשגת
    ועוד הערה
    צריך גם לזכור שבתקופה המדוברת התנהלה המלחמה הקרה ומי שתמך במנדלה
    היו אלה שתמכו בברית המועצות הקומוניסטית (באנגולה השכנה התנהלה מלחמת אחים בתמיכת קובה .. קאסטרו החביב היה מעורב בקטל למען הצדק והשלום) המערב פחד שנפילת דרום אפריקה תביא לנפילת כל אפריקה לידי רוסיה הקומוניסטית ועל ישראל הוטלה המשימה לחמש את הלבנים
    כדי שיעמדו בפני הלחץ מבית ומבחוץ אם אנגולה תיפול בידי ברית המועצות.
    לגבי חשיבות המנהיג לעומת התהליכים החברתיים .
    כל מנהיג זקוק לתמיכה של 20% מהעם ברגע שתמיכה כזו מונחת למנהיג בכיס הוא פועל
    בעקר לחיזוק שלטונו ולהטבות לכל אלה שתומכים בו מנהיג כזה עושה מה שבא לו בהתאם ליושרו

  5. יותר מזה הגיב:

    צודק ברעם, הנצחון על משטר האפרטהייד והכתרת מנדלה כמנהיג הנצחון לא היו אפשריים אלמלא מאסו המעצמות הקפיטליסטיות במשטר זה שלא הביא להם כל תועלת אחרי נפילת ברה"מ ונצחון הגלובליזציה הניאו ליברלית בכלכלת העולם.
    עד לשם יכול היה מנדלה ללכת ומשם ועד עכשיו גורלם של ההמונים השחורים בדרא"פ לא שונה מגורלם של רוב רובה של אוכלוסיית אפריקה שהשתחררה משליטה קולוניאלית ישירה לניאו קולוניאליזם שמשרת טוב יותר את הקפיטליזם ההגלובלי.
    השחרור ממשטר אפרטהייד לדמוקרטיה-בורגנית קידם מעמד ביננוי דק של שחורים להשתלבות במשטר הניצול הלבן ולהמונים השחורים שנשארו במקומם בפחונים נתן חופש הצבעה בבחירות למועמדי הבורגנות החדשה והישנה ושטיפת מוח מקריאה "בעיתונות החופשית"

  6. אלמקייס הגיב:

    לא ברור באיזה יוניברסיטי פרס הודפס ספר ההיסטוריה אותו קרא ברעם שמייחס לפלחנוב תפקיד מרכזי (לא פחות!) במהפכה. פלחנוב חזר לרוסיה בשנת 1917 אחרי 37 שנים בגלות רק אחרי מהפכת פברואר. לאחר מכן "תרומתו" למהפכה היתה בהתנגדותו למהפכת אוקטובר ולבולשביקים.

    כל זאת כמובן לא הופך את פלחנוב לתיאורטיקן פחות חשוב. כך כך חשוב עד שברעם החליט לייחס לפלחנוב דברים שלא כתב מעולם. הנה מה שפלחנוב באמת כתב, מתוך "תפקיד האינדיבידואל בהיסטוריה": "אדם דגול איננו אדם דגול כיוון שתכונותיו האינדיבידואליות נותנות מאפיינים אינדיבידואלים לתהליכים היסטוריים גדולים, אלא בגלל שיש לו תכונות המאפשרות לו לשרת את הצרכים החברתיים של זמנו". ובהמשך: "אף אדם אינו יכול לכפות יחסים חברתיים שאינם מתאימים לרמת ההתפתחות של הכוחות [כוחות הייצור]". זה היה לנין וסטאלין, זה היה קסטרו וצ'ה וזה היה מנדלה.

    מנדלה נלחם את מלחמתם של השחורים בדרום אפריקה והצליח לקדם את המאבק עד כמה שניתן תחת הלחץ האימפריאליסטי. לליברלים כמו ברעם וז'יז'ק זה כנראה לא מספיק מהפכני או שמא הזדהותם עם בעלי הרכוש פוגמת מעט ביכולתם להבין את המציאות.

  7. לא חבר ולא בטיח הגיב:

    מענין מאד: "כבר נדרשנו בעבר" כותב ברעם וממשיך: "…בחברה סוציאליסטית, גרס פלכנוב, אין לראות במנהיג אלא פיגום זמני עד שיקום סדר כלכלי-חברתי חדש.".
    אך ביננו חיים, היה ניתן לכתוב זאת גם כך, הלא כן:
    "…בחברה הנאו- קפיטליסטית, גרס קיסינג'ר (למשל), אין לראות במנהיג אלא פיגום זמני עד שיקום סדר כלכלי-חברתי חדש.".
    וכרגיל ח.ברעם ש"נדרש" לדון בנושא (כאילו שמופעל עליו איזה לחץ חברתי ע"י המון מעריצים לעשות כך ולא היא), מפספס ויורה לעצמו ברגל.
    ולגבי נלסון מנדלה: שוב מדובר בעבודת אלילים לשמה. לוקחים אדם מסוים ואחרי מותו מנפחים דמותו בפסטיבל קשקשת בלתי פוסק, כאילו שהעולם מורכב מאיזה כפר קטן של סלבריטאים ותו לא.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים