בשנים האחרונות נעשו תוכניות מתאר חדשות לרוב הישובים הערביים בארץ. לרובם, תחום השיפוט ("קו כחול") נשאר כשהיה, או הורחב אך במעט. תושבים ערביים, ובעיקר זוגות צעירים, שאין ברשות משפחתם קרקע לבניה, נאלצים למצוא פתרונות אחרים למגורים. חלקם הופכים לפורעי חוק (בניה בלתי חוקית) וחלקם מהגרים לישובים הסמוכים, רובם יהודים, ואלה נהפכים לישובים מעורבים. האם נכון הוא להמשיך במדיניות העיור המואץ בישובים הערביים ולהגביר על ידי כך את התופעות הנ"ל, או שמא אפשר למצוא פתרונות אחרים לתושבים בישובים הערבים?
אחת הדרכים להסתכל על הסוגיה ועל האפשרויות לפתרה, היא הגדרת סוג הישוב הערבי. האם הישוב הערבי הוא כפר או עיר, ומה הקשר בין הגדרת הישוב, תכנונו ובין הגירת התושבים ממנו ו/או אליו?
העיר ניו יורק (צילום: trodel)
למושג עיר פרשנויות שונות. יש המתייחסים לעיר כסוג מסויים של התיישבות אנושית בעלת צפיפות אוכלוסין גבוהה, צורות מגורים אופייניות ומבנים נוספים. ניתן להגדיר עיר גם על פי מאפיינים דמוגרפיים כמו צפיפות אוכלוסין, מאפיינים כלכליים, מבנה הרשויות וכד', מאפיינים סוציולוגיים (מאפיינים תרבותיים, מאפיינים חברתיים, קשרים בין תושבי העיר וכד'), ומאפיינים פסיכולוגיים כגון: תפיסתם של תושבי המקום את המושג עיר.
פרופ' הלל שוקן, לשעבר דיקן הפקולטה לארכיטקטורה של אוניברסיטת תל אביב, הגדיר עירוניות ב"כנס סח'נין לחדשנות תכנונית" (2010): "העיר היא מקום מחיה של בני אדם המאפשר להם לקיים מערכות יחסים ברמה מגוונת של אינטימיות תוך שמירה על אנונימיות מוחלטת. ייעוד העיר הוא לשמש מאגר גדול ככל האפשר של קשרים". תנאי הכרחי לקיום הגדרתה של העיר הינו, לדברי שוקן: "הנמצא במרחב הציבורי יראה אנשים סביבו ולא ידע עליהם דבר".
במדינת ישראל, משרד הפנים מגדיר ישוב עירוני עפ"י מספר התושבים בלבד: יישוב שיש בו למעלה מ-20,000 תושבים הופך אוטומטית לעיר. אין למשרד הפנים הגדרות הקשורות לצפיפות המגורים, לתעסוקה או לכל אפיון נוסף המגדיר מקום כעיר.
גיאוגרפים רבים טוענים היום, שהאבחנה בין העיר לכפר הולכת ומיטשטשת. כיום, אפשר לראות את התפשטות דפוסי חיים העירוניים במרחב הכפרי, שיותר ויותר הופך למרחב כפרי-פרברי, כלומר, חזות חיצונית של כפר, צפיפויות נמוכות אבל עיר לכל דבר. קל לראות את הדבר בעיר כרמיאל, ויש הרואים בישובים הקהילתיים, סוג של פרברים עירוניים (בעיקר בישובים הקהילתיים הגדולים, דוגמת כוכב יאיר, מיתר, שוהם וכד').
שיחות עם תושבי ישובים ערביים בגליל, מלמדות, שלמרות היות יישובם מוגדר רשמית כעיר (ע"י המדינה), הם לא בהכרח מרגישים שהישוב מתפקד באמת ככזה. אפשר להבחין בכל הישובים הערביים, באלמנטים "כפריים" רבים בתוך ה"עיר", כגון בוסתנים בתוך השטח העירוני, רחובות קטנים, גידול בעלי חיים (רפתות ודירים בתוך המבנים), וצפיפות נמוכה המתאימים לאורח חיים כפרי. במהלך הסדנה ב"כנס סח'נין לחדשנות תכנונית", (שארגנה עמותת "שכנים-לפיתוח משותף בגליל"), טענו התושבים הערביים והדגישו, כי גודל האוכלוסייה אינו קריטריון מספק, על מנת שישוב יוגדר כעיר, טענה שנתמכת גם על ידי חוקרים שונים כולל ההגדרה של פרופ' שוקן המדגישה את האנונימיות, דבר שאינו קיים ב"ערים" הערביות בישראל.
התכנון הממשלתי שנעשה לישוב שתושביו ערבים, ואשר חצה את קו ה- 20,000 התושבים, מכוון לתכנון עירוני, שכאמור אין עליו קונסנזוס ו/או הנחיות מחייבות. פוליטיקאים ומתכננים, טוענים לא אחת, שתכנון ישוב ערבי המוגדר כעיר, מחייב ציפוף גבוה כיאה (בעיניהם) לעיר…. מי לא מכיר את האמירה הנפוצה "גם הערבים יכולים לבנות לגובה..כמו בערים אחרות". הכך מתייחסים גם לערים שרוב אוכלוסייתן יהודית והוגדרו על ידי משרד הפנים כעיר? האם מגדלי מגורים מאפיינים את קו האופק של עפולה, ערד, נהריה או כרמיאל?
נראה שתוכניות המתאר לישובים הערביים, מנציחות את תפיסת המדינה, שרואה צורך בהגבלת התפשטות הישובים הערביים וצמצום שטחם במרחב. לנוכח תפיסה זו, לא הורחבו תחומי השיפוט של רוב הרשויות הערביות בארץ, ותהליך הציפוף בישובים אלה אכן הואץ, אך אינו מספק ואינו נותן מענה לכלל הצעירים הזקוקים לדיור.
בישובים הערבים אנו עדים היום לבניה לגובה, ומספיק לנסוע בכביש הראשי של סח'נין ולראות בנינים בעלי 6 קומות ויותר. אך למרות זאת, עדיין חסרות אלפי יחידות דיור לזוגות צעירים במגזר הערבי, דבר המביא לבקשות חוזרות של הרחבת תחומי השיפוט. אחת הטענות שמעלים הישובים הערביים היא מדוע אין לאפשר ליישוביהם להיות כאחת הערים היהודיות, בעלות האופי הכפרי, כלומר עיר, בה יש גם בניה לגובה וגם בניה נמוכה, כפי שמקובל בערי פריפריה רבות בישראל.
לנוכח הטשטוש וחוסר הגדרה מדויק לגבי הישות המוגדרת כ "עיר", ולנוכח קיומן של ערים "יהודיות" בעלות אופי כפרי בארץ, הרי שהתייחסות ל"ערים" הערביות בצורה דומה, יכול להביא לפתרון בעיית המגורים לזוגות הצעירים בישובים הערבים, לעצירת הבניה הבלתי חוקית וצמצום החיפוש אחר פתרונות מגורים בישובים אחרים.
- ד"ר דפנה בן ברוך- מתכננת, מנהלת המרכז לתכנון משותף בעמותת "שכנים- לפיתוח משותף בגליל"
כמה תיקונים, אם יורשה לי
1. ישוב בגודל 20,000 נפש לא הופך אוטומטית לעיר. יש שיקולים רבים אחרים, לפעמים אפילו מתחשבים ברגשות הציבור. כך, למשל, רמת השרון, הוד השרון ועוד – לא הפכו לערים אלא הרבה אחרי גודל זה
2. הישובים שהזכרת כ"ישוב קהילתי", כמו כוכב יאיר או מיתר – אינם כאלה. מצפים בגליל, התנחלויות בשטחים – הם כאלה. כוכב יאיר היא חלק ממועצה מקומית, מיתר היא מועצה מקומית.
ומה אפשר לעשות כדי לפתור את מצוקת הדיור האמיתית במגזר הערבי? יש הרבה עצות, אבל הפתרון יהיה חייב להיות ציפוף, וסוג של פינוי-בינוי, בעיקר בישובים הגדולים כמו סכנין, טייבה, כי הגודל שלהן פשוט מחייב. אם אפשר בקדימה, כפר יונה, שוהם, צור יצחק, פרדס חנה וראש העין לבנות לגובה – אין ברירה אלא לעשות זאת גם בישובים ערביים גדולים. כיום זה נעשה במשורה, ויש עדיין שטחים ריקים, אחוזות גדולות וזוללות מקום. בנוסף, יהיה צורך להגדיל את שטחי הישובים, גם על חשבון המועצות שמסביב.
עמותת "שכנים- לפיתוח משותף בגליל" תעשה טוב, אם תמשיך לדרוש הגדלת הגיטאות הערביים. יורחב המתחם המתוחם ב"קו הכחול"ֿ בכפרים ובישובים הערביים. אך בו בזמן יהיה טוב אם הישובים שנבנו כדי לשלוט על הערבים (ולגזול את אדמתם) — כגון נצרת "עילית", וכרמיאל, יהפכו לישובים מעורבים שבהם לא תהא יותר שליטה לגזענים, כמו היהודי-הערבי גבסו (שמוצאו מטוניסיה).