הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 בדצמבר, 2013 2 תגובות

בשבוע שאחרי הסערה בעיר נותרנו עם סימני שאלה לגבי עצמנו, ובעיקר בוערת בנו הבושה הצורבת על תלותנו המוחלטת בחשמל. ימים לבנים שנמסים בהדרגה בתודעתנו, ממש כמו השלג עצמו.

Jerusalem_snow_feb_2003ירושלים מושלגת, פברואר 2003 (מקור)

בתחילת השבוע ישבתי ליד המחשב והתבוננתי בחצר הירוקה שלנו, בשמים הנקיים מענן, ולרגע דימיתי שמוראות השבוע שעבר היו רק חלום, שאין לו שום אחיזה במציאות. התחושה הזאת רק התעצמה כאשר העליתי באוב את כל ההתרחשויות בעין הסערה אחת לאחת, וביקשתי להפיק לקחים לגמרי אישיים, בלי קשר ישיר לתפקוד העירייה, חברת החשמל או מוקד התקשורת ב"הוט", ששבק חיים לכל חי במשך שבעה ימים ארוכים. העדפתי לחשוב על השכנים הנעימים, שבביתם החשמל זרם באופן חלקי והם הציעו לנו עזרה פעמים רבות, טענו את הטלפונים הניידים שלנו והזמינו את בננו הצעיר להיכנס לפייסבוק, שבלעדיו אין חיים אמיתיים לנערים בגילו. הסולידאריות בין כל תושבי השכונה הייתה מרשימה, מעבר לכל ציפיותיי וגם במשפחה הגרעינית גילינו שסתומי הצלה כמו חוש הומור מפותח, תושייה (!) והתנהלות סבירה לאור הנרות. את בני מצאתי קורא לאור הנר בשלוש לפנות בוקר, והתרשמתי שהוא וכל חבריו וחברותיו לא סבלו במיוחד מהעובדה שבית הספר היה סגור לכמה ימים. דווקא בחושך היחסי בלעתי את ספרו הנפלא של הנדריק יאן מרסמן, המכונה בֶּרנלֶף, "חזיונות שווא" (בהוצאת עם עובד) שמתאר גבר בן גילי בשלבים השונים של דמנציה שהשתלטה על גופו ועל רוחו. ברנלף נפטר בשנה שעברה בגיל 75, אבל הספר נכתב כבר בשנת 1984 בסגנון נוקב, יורד חדרי בטן, אנושי מאוד ומלא הומור. הסופר הוא הולנדי והצטערתי, אולי בפעם הראשונה, שאינני יכול לקרוא את ספריו במקור. התרגום לעברית של רן הכהן הוא יצירת אמנות בפני עצמה.

תיאור היחסים בין הגיבור מארטן לבין אשתו ורה, שני הולנדים שמתגוררים בארצות הברית, ריתק אותי במיוחד. הסופר מדיף אמינות וביטחון רב בהמחשת הדמויות והיחסים ביניהם, וחרף האנושיות המבעבעת ממנו הספר לעתים מרפּה ידיים: האהבה הגדולה של ורה לבעלה אינה מונעת את התחושה המייאשת, ששום דבר לא יציל אותו מאשפוז די משפיל, ששולל ממנו לגמרי את השליטה במה שנותר מחייו. אף על פי כן, ניכרים דברי אמת, והאמון שהקוראים נותנים בסופר מעניק להם כוח. האם קיימת סתירה בין הביטוי "מרפה ידיים" לבין התעצוּמוֹת ששאבתי מהספר? מובן שהיא קיימת. הספר מורכב, החיים מורכבים גם הם, וגם אחרי שדעך הנר הדלקתי אותו מחדש, ולא הצטערתי על עשרת הגפרורים שצרבו את אצבעותיי עד שהצלחתי במשימה הזאת. לפני הסערה קראתי בעיתונים ובאתרי אינטרנט ביקורות נלהבות על הספר, אבל הן עוררו בי חששות כבדים ממנו. ממילא העולם איננו אלא שדה מוקשים גדול, ודרושה מיומנות גדולה, יותר ממה שיש לי כחייל לשעבר בחיל ההנדסה, כדי לצלוח אותו בהצלחה יחסית. אבל ניתן לקבוע שהחששות האלה התבדו. בצד ההזדהות והצער על ההולנדי הדועך חשתי גם התרוממות רוח וחיבה גדולה לבני הזוג הפיקטיביים, שבניית דמותם התבססה בוודאי גם על חוויות אישיות של הכותב.

הזכרתי עיתונים ואינטרנט, אבל בשבוע הסערה היינו מנותקים מהתקשורת: לא קיבלנו עיתונים, לא גלשנו באינטרנט, לא צפינו בטלוויזיה והחמצתי עשרות שערים מאירופה בטלוויזיה (לא ארמה אתכם: זה היה מחיר כבד במיוחד עבורי). גם הקור הנורא בבית הציק, והסתובבתי עם מעיל. בבוקר הרביעי לסערה הגיע אלינו בדרך לא דרך בני הגדול עם הוראה חד-משמעית לבוא אליו מיד, ובביתו חווינו מקלחות חמות, חמין מהביל שטעמו עדיין בחיכִּי והכנסת אורחים לבבית. החלטנו להגר לזמן מה לבית מלון קטן כדי להימלט מהקרה ודווקא אז נדלק לפתע האור, ויכולנו לפחות ליהנות מההסקה הביתית. התקשורת בביתנו, שכולה תלויה ב"הוט", חזרה רק ביום רביעי, אחרי שבעה ימים. בלי "כל העיר" של יום שישי ומדורי הספורט בצהרונים ביום ראשון, החיים נראים מוזרים. אנחנו משועבדים לא רק לחשמל ולמוצריו, אלא גם להרגלינו.

הקריאה ב"חזיונות שווא" העמיקה אצלי את התודעה, עד כמה אנחנו תלויים באחרים כדי לחיות את חיינו הטובים. המצוקה הפתאומית שתקפה אותנו רק העצימה את ההבנה על חייהם הקשים של אנשים רבים כל כך, גם בישראל, שנאבקים באילוצים כלכליים כל ימיהם. נזכרתי בשנת 1964 בלונדון, כאשר חייתי שם מהיד לפה ולא תמיד הצלחתי להסיק את חדרי בצפון העיר. בבחירות שהתקיימו באותה שנה עלתה לשלטון מפלגת הלייבור (עבודה) ומנהיג האגף השמאלי שלה הרולד וילסון, נבחר לכהן כראש הממשלה. וילסון התקרנף עד מהרה, אבל בתחילת דרכו הוא היה חדור אמונה שיש בכוחו לחולל שינוי רדיקלי, אחרי 13 שנים של שלטון שמרני רצוף. לנצח אזכור את מסיבת העיתונאים הראשונה שלו. הוא הודיע שהפנסיה הבסיסית תגדל פי שלושה, ולעשרות אלפי הקשישים בבריטניה, כולל ותיקי מלחמה רבים, תהיה בפעם הראשונה אפשרות לחמם את בתיהם במהלך החורף הקשה. מי האמין אז שטוני בלייר מהלייבור החדש יחקה את האויב המעמדי ואת מדיניותה האנטי-חברתית של מרגרט תאצ'ר, שרק מעטים שמעו עליה בשנות השישים.

התלות בחשמל פגעה במוראל הגבוה בדרך כלל, אבל בצד כל הקינות על המחדלים (בעיקר של עיריית ירושלים) שינו רבים את היחס לעובדים. אני מודה שאף פעם לא נטלתי חלק בהשמצות על עובדי החברה, שכירים המשתכרים היטב בחברה שמקפחת את העובדים בשחצנות גוברת והולכת, ומעלה על נס את העשירים ואת המתעשרים על חשבון כולנו. אבל במהלך המשבר הזה שמעתי משכנים ומחברים שבחים רבים על העובדים, שפעלו בתנאים כמעט בלתי אפשריים לאורך כל שעות היממה. אנשים ניכרים בעת משבר והתנהלות עובדי חברת החשמל במהלך הסערה הייתה מופתית. ייתכן שכמה מההטבות שלהם הן מוגזמות, אבל חשוב מאוד שגם שכירים יוכלו לתפקד בכלכלה הניאו-ליברלית הזאת מעמדה של עוצמה. בשבוע הסערה עקבנו אחריהם בהערצה, ואני מקווה שמשהו מזה יהווה לקח לכולנו. כל שירות ציבורי ניתן לשיפור אבל בימי החירום האחרונים העובדים התעלו מעל עצמם, ויש לחרות את האמת הזאת בתודעת כלל הציבור.

גם התגייסותם של תושבים רבים בעירנו לארח בבתיהם זרים מוחלטים שנתקעו במכוניותיהם בדרכים הייתה מרגשת. הסערה חלפה, יהיו בעתיד גם משברים קשים אחרים ואת לקחי הסולידאריות החברתית שחווינו יש ליישם בכל תחומי החיים. כאשר אזרחים מן השורה לומדים לשלוט בחייהם, אידיאל החברה המתוקנת ינחה אותנו לעתיד טוב יותר.

  • פורסם בכל העיר, 27 דצמבר 2013
תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. חיים גאון הגיב:

    חיים היקר בכתיבתך משולבים הסוציאליזם,הצדק החברתי,אהבת השלום,החיבה לכדורגל בכלל ולקטמון בפרט,אהבת אדם,עברית תקנית,ניסוח יפה,נסיון חיים כשכולם נהנים מחן רב.אין ספק שאתה פשוט בעל מלאכה מצוין,הלוואי ואזכה לבצע את תפקידי כהלכה כמו שאתה עושה זאת.
    לא בהכרח אני מסכים עם דעותיך,ודאי בתחום המדיני,אבל עדיין אתה מס 1.
    תגיב

  2. חיים ברעם הגיב:

    תודה רבה, חיים גאון. מטבע הדברים ששמחתי לקרוא את התגובה שלך. שיהיה לך שבוע נהדר

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים