או: ה' (אליושה) להרצל: "דוקטור, רק אל תגיד לי שלא השארת תכנית מגירה בבזל?"
ביום שישי האחרון הגיע טלפון לחתום מעלה מאביו המנוח, הנח על משכבו בשלום כבר עשרות בשנים בשורה אחת עם וותיקי ישוב אחד מני רבים. הלז ביקש לדעת האם החלום של החתום להיות נהג קטר התממש או שיהיה עליו להמתין לגלגול נוסף. התשובה הייתה שגלגול אחד לא יספיק לכך. "כלומר," אמר המנוח, "כבודו נשאר גולם כשהיה, הלא כן?" "בהחלט, בהחלט," ענה הנשאל, "בהנהלת הרכבת אמרו שכדאי להתחיל ככרטיסן ורק אחר-כך…" "כרטיסן? הרי אתה יודע לספור רק עד 67, לא? … טוב, לא בגלל זה התקשרתי אליך…"
" אתה בטח רוצה לדעת מה התחדש עם אלבום הבולים שלי, לא?"
"לא! ממש לא. אני חוזר עכשיו ממסיבת פיג'מות."
"מסיבת פיג'מות?! איפה, בחוף עין גב?"
"ברקיע השביעי, טמבל אחד, ברקיע השביעי! מה אתה כל כך מתפלא?"
"עם כל החתיארים? עם כל המי ומי של פעם? אלהים!"
"ותיכף בטח תשאל מי בחוגגים? אז תדע לך שכולם: מלכים ומלכות, ראשי ממשלות, עובדי עכו"ם ומזלות, חזנים וחזונים. נסיכים ונסיכות מכל הבא ליד. ליד הספה שלנו, של העולים בעלייה השלישית, ישבו חברה' טובים כמו מרדוך, פוסידון, אוזיריס, אבא חושי, אודין, מרלון ברנדו… ועכשיו, הסכת ושמע, אני מתחיל להגיע לעיקר. פתאום נכנס אחד עם מסכה. אמר: "אני אדוני צבאות, נא להשתחוות." מרלון אמר: "תראה תעודה, תראה אישור." קפץ מוסא רבנו, אתה בטח שם למטה עושה פרצוף. מוסא. משה רבנו. פה כולם קוראים לו בחיבה מוסא…"
"כמו אצלנו בתיכון, קראנו למורה לדקדוק מוסא ישיר…"
"אולי תואיל בטובך לא לנתק לי את קו המחשבה… אז מוסא אמר: "חברות וחברים, לא צריך מסמכים. אני מכיר את אחוריו. פעם פגשתי אותו אי-שם וביקשתי לדבר איתו פנים אל פנים ואז הוא אמר לי את מה שאחר-כך כתבו בספר שמות פרק ל"ג: "הראני את כבודך, והסירותי את כפי, וראית את אחורי, ופני לא יראו." ולא נתנו לי תמלוגים, המו"לים המחורבנים." ואז, אתה שומע, הזה עם המסכה הסתובב, מוסא משך לו את הנפוליונים, אתה יודע שפה כולם הולכים בזה, רק נפוליון הולך במכנסי גברדין עם כיס מעור של תנין לביצים. כבר לא סוג אלף אבל לא לשם כך נתכנסנו. ואז מוסא צעק: "זה הוא. אני נשבע. זה הוא. כפים!
"כולם הריעו הן למוסא והן לאדוני צבאות, שנראה לא רע בכלל לגילו המופלג, וברנדו הודיע שבקרוב האקדמיה השממית תעניק לו פרס אוסקר. בקיצור, היה נורא שמח וגרטה גרבו הגדולה, עכשיו היא תמוותה* כמעט כמוני, ביקשה שיגולל בפני הנוכחים את מעשיו אחרי שברא את העולם והוציא את הנשמה לפרעה ושאר הנסים והנפלאות. הוא ניסה להתחמק ורק אחרי שביקשתי ממנו בשם תנועת "החלוץ" לומר כמה מילים הוא החל למלמל, שלף ממחטה ופרץ בבכי: "אולי אתם לא יודעים," אמר ודמעות זולגות מעיניו, "אבל עכשיו אני שדכן, מזווג זיווגים. בשם המסורת. ושום דבר לא הולך. כל-כך הרבה מתגרשים, יש פה איזה אל של סטטיסטיקה שיעשה אתי קצת חסד?"
הסבא רבא של מוניקה לווינסקי הרגיע אותו עם כוס תה מהביל מאיזה סמובר שמצא בסביבה, ואדוני שלנו התרווח בכורסא וסיפר שהוועדה המסדרת של מפא"י סידרה לו בשכונת העליונים חצי דאצ'ה. בחצי השני מתגורר האל הכנעני חורון, לא מליגת האל, אבל לא נורא. גם אותו הורידו בדרגה כי עכשיו הוא שדכן. הוא הדגיש שהם מסתדרים בסדר גמור, למרות שהוא מפסיד אצלו בשש-בש ואז…"
"ואז מה?"
"ואז נכנס דוקטור תדי."
"טדי קולק?"
"מה פתאום קולק. הוא עוד ברקיע השלישי. קורס מורי דרך, משהו כזה. אנחנו פה יודעים הכול. תיאודור הרצל בכבודו ובעצמו."
"נו?"
"נו, נו. היית צריך לראות איזו שמחה. הם התחבקו חזק-חזק. אני לא יודע איפה הכירו, אולי בגדנ"ע, אולי במחנה שמונים או במחנה העשירי מתחת למצדה. לך תדע. אדוני צבאות צעק: 'ספיחס, אני כל-כך שמח לפגוש אותך,' והרצל צווח: 'ואני אותך אליושה מותק.' וגם אנחנו הצטרפנו לחגיגה למרות שבאסמכתא כתוב שאנחנו רק מהעלייה השלישית. ואז שאל הרצל את אליושה: 'מה קורה עם צאן מרעיתך? דיברת עם מישהו מהם בזמן האחרון?' "לא," ענה אדוני צבאות, "מכשיר השמיעה שלי התקלקל וגם המשקפיים הלכו פארש. חורון דרך לי עליהם. אני אומר לך הכנענים האלו. מה לא עשיתי כדי לדרוס אותם ושום דבר לא עזר. ומה אצלך, ספיחס, איך העגבת?"
"אותו דבר. לוקח קוקטיל. הכול בסדר."
" נו, ומה עם הביקורים אצל הבנות?"
"הולך כרגיל. אבל שם אופטלגין בין הברכיים ואז יש פחות חיכוך וכל השאר. אתה יודע למה אני מתכוון! בכל זאת אתה חתיכת אלוהים…"
"אני נורא מצטער שלא הספקת לעלות לארץ הקודש בעליה השנייה יחד עם ברץ וכל השאר. תדע לך שבזמנו דיברתי עם הנרי השמיני שהבטיח לסדר לך סרטיפיפקט כאשר האינגלייש יכבשו את הארץ מהטורקים. אוח, אילו היית שם ולוקח את המושכות מכול הברל, השמרל וכול השאר."
"חבל לבכות על חלב שנשפך. בוא נלך לטלסקופ הגדול. נסתכל קצת במחנה שלנו, העכשוי ונראה מה העניינים. מאז שחורון דרך על המשקפיים לא הסתכלתי בכיוון ארץ הקוידש…
"אז ירדנו כולנו באומגה. בדיוק הטלסקופ עבר שיפוץ גדול. החליפו גם את הבטריות. הרצל נתן לאדוני צבאות להביט ראשון. חתום, אל תשאל, אל תשאל מה קרה!"
"מה קרה?"
"ביקשתי שלא תשאל. טוב, בסדר. לא יודע כמה זמן עבר. אבל הוא הביט כה וכה, הסיט את הטלסקופ מפה לשם, משם לפה. צומת סגולה. צומת פת, גולני. עבר את כל משרדי הממשל, ועדות לתכנון ולבנייה, אחר-כך עבר מעל השולחנות ומתחתם, ופתאום התחיל למלמל, ריר ניתז לו מהפה: "ספיחס, מה זה צריך להיות? מה זה כל הלאומניזם הזה, מה זה היהודניזם הזה? מה זה המתנחליזם הזה? מה זה הג'יבריש הזה? למה הצבא לא בקסרקטינים כמו שכתבת בספר שלך, למה כלי הקודש עושים חויזק** מכל דבר, מה זה צריך להיות? שב"כ שלום הם אומרים אחד לשני. והם עוד מדברים בשמי. אני הרי אל בינלאומי…" ולפני שהתעלף צעק: "דוקטור, רק אל תגיד לי שלא השארת בבזל תכנית מגירה?" והרצל הנבוך לא אמר מילה כשאנחנו צעקנו: "חובש, חובש!"
המנוח נשם עמוקות והמשיך: "החוזה שלנו, אתה עוד מקשיב לי חתום אחד? החוזה מישש את לחייו וסנטרו הרועדים והבלתי מגולחים כמו השחקן ההוא, החבר של פרנק סינטרה, דין מרטין, אני חושב, בסרט "ריאו בראוו", כשלקחתי אותך שלוש שנים לפני הפיחות הגדול של שנת 62 ואתה כל הזמן שאלת: "מי הגיבור? מי הגיבור?"
* תמוותה – ראש כרוב, ראש ברזל, תמוי (יידיש)
** לעשות חויזק – להתלוצץ, ללעוג (יידיש)
כל הכבוד. עוד רשימה מצחיקה
של קווה היודע לגחך גם על עצמו