אני רוצה לדבר על עבודה אפורה, המוגדרת כטריוויאלית, לא מתגמלת, מעייפת, מלוכלכת, דוחה; במילים אחרות, אני רוצה לדבר על להיות מתמחה, ועל העבודה הפיסית, שוברת הגב, היומיומית של לטפל באדם אחר.
לא ניתן לצמצם את הפעולות הקטנות של הטיפול לכדי מערכת של נהלי בית חולים. מכיוון שיש הבדלים ביכולת, בידע, בטביעת העין, באמפטיה ובמגבלות אישיות אחרות – הרי שיש מגוון במה יעשו וכמה אכפתיות יראו אנשי הצוות הרפואי.
הפגנה של רופאים ומתמחים במהלך השביתה ב-2011 (צילום: ויקיפדיה)
הנכונות לעשות את סוג העבודה הזו, היא הכרה בכך שהבעיות מתחילות למטה, מהעובדות האינדיווידואליות של כל מצב נתון: אם אי אפשר לקחת דם, אם אי אפשר להחדיר צינורות – זה אומר שהחולה לא יוכל לקבל מזון, לא יוכל לקבל תרופות. בביצוע פעולות אלו דרושה סבלנות, …לכן על מנהל בית החולים לבלות זמן מה כשרת בבית החולים, כך שיכיר לעומק את הפסולת שמייצר בית החולים דרך נקודת המבט הזו, ויבין טוב יותר את המציאות הפיסית של בית החולים.
בחברה שלנו כיום, יש פער הולך וגדל בין בעלי תארים אקדמיים מתקדמים ובין נטולי התארים, בין הנהלה ובין מעמד הפועלים, בין פקידות וניהול בית החולים ובין עוזרי הסיעוד. …נשיא ומנכ"ל המרכז הרפואי "מונטיפיורי" קיבל בשנה שעברה שכר שנתי של קרוב ל-5 מיליון דולר, בכך הוא הפך למנהל בית החולים עם המשכורת הכי גבוהה בעיר ניו-יורק. זאת בעוד עובד/ת סיעוד ביתי באזור ניו יורק מרוויח 20,000 דולר בשנה. עוזרי סיעוד סניטרים, ומלווים באזור ניו-יורק מרוויחים בערך 33,000 לשנה, כשהמשכורת הממוצעת היא 25,000 דולר.
ברצון או שלא מרצון, אנחנו הופכים לשותפים במערכת העקומה הזו של חלוקת השכר. כשאנשים הסועדים, מאכילים ורוחצים את הקשישים והחולים, המבשלים ומנקים, ומחליפים מצעים מקבלים שכר עוני – אנחנו כחברה משדרים להם שאיננו מעריכים את העבודה הקשה, שוברת-הגב, של הטיפול באנשים.
במאמר בניו-יורק טיימס מתואר העתיד של הטיפול באנשים בביתם: המכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה פיתח רובוט שיכול לנקות ולרחוץ מטופלים, מיזם רובוטי בשבדיה יצר מכשיר העוזר לאנשים שאינם יכולים לאכול בעצמם, ויש רובוט "אישי" מצופה פרווה סינטטית היפו-אלרגנית שאנשים יכולים להתרכבל איתו במקום עם בן/בת אנוש, הרובוט אף יכול ללמוד ולהגיב בקול ובמגע. מה כל זה אומר עלינו?
פעולות של טיפול הינן קדושות: האכלת החולים והקשישים, ניקיונם, הטיפול בפצעיהם, כולן פעולות אינטימיות. כשאנו מבצעות פעולות אלו אנו עדות לעירום ולתשישות של המטופלים בתחילת ובסוף חייהם, או ברגעים הפגיעים ביותר במהלך החיים.
כמובן, ההבדל בין מתמחה ועוזר/ת סיעוד הוא שההתמחות היא לשנה בלבד: היא שלב המכין אותנו לטיפוס בסולם ההירארכיה של העולם הרפואי. יש לנו ניסיון ממשי בטיפול באנשים, אנו רואים אותם כל יום, מחלימים, או מתדרדרים, לעיתים מתים. ואנו נמשיך להיות במגע עם המטופלות/ים גם בהמשך אחרי שנוסמך: אנו נעבוד בבתי כלא ובמרפאות מתדון, נהיה רופאות לאנשים הגרים בדיור ציבורי, וכמה מאתנו אפילו יעבדו בארצות העניות ביותר בעולם. כולנו, אבל, בעלי הפריבילגיה לרשום הוראות, חלקנו יהפוך למנהלים ופקידות בית חולים. ישלמו לנו טוב ויש לנו הרבה אפשרויות. לכן, אני מכירה תודה על כך שבמשך שנה במרכז הרפואי "מונטיפיורי" עסקתי בעבודות אפורות.
והאנשים שיום אחרי יום במשך כל חייהם – עם או בלי להתלונן – מבצעים את המשימות המעייפות, השגרתיות, וההרואיות, שחייהם עוסקים בדם, הפרשות, הקאה, דמעות, ופסולת, שעושים את העבודה השחורה בתשלום נמוך, ושהחברה רואה אותם כחלקי חילוף: השרתים, עוזרי הסיעוד, עובדי הסיעוד הביתיים, טבחים, עובדי המכבסה, המאבטחים והמסיעים: אני מצדיעה לכם.
- "עבודה אפורה" הוא מאמר שפרסמה רופאה במרכז רפואי "מונטיפיורי" בברונקס בניו-יורק, דאינה צ'אנג וחברה ברופאים למען 99%. תורגם על ידי "רופאים לזכויות אדם". המאמר המלא פורסם ב-JAMA, The Journal of the American Medical Association
>>> הצטרפו הערב להפגנה של עובדות סיעוד
הלכה המדינה. משטר נתניהו-לפיד-ליברמן יציל רק את בעלי ההון. זה בסיס שלטונו, פרט לעם שטומטם והואכל בנזיד של נשל"ן גזול, והתנחבלויות זולות למוכ"ז.