ב-1 בינואר 1959 – לפני 55 שנים – הדיקטטור פולחנסיו באטיסטה ברח מקובה, והמהפכה הקובנית ניצחה. התנועה המהפכנית הצעירה – בהנהגת פידל וראול קסטרו, ארנסטו "צ'ה" גווארה וקאמילו סיינפואגוס – הצליחה לגייס לצידה את מרבית העם בקובה, בעיר ובכפר, ולהתחיל לבנות חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, במרחק 90 מייל בלבד מהמעצמה האימפריאליסטית הגדולה בעולם.
שלטי רחוב לציון 50 שנה למהפכה בקובה
בזכות העובדה שהעם הקובני נישל את המנשלים, והעביר את אמצעי הייצור מבעלות פרטית לבעלות ציבורית, הצליחה קובה – למרות היותה ארץ קטנה, בלתי מפותחת, הסובלת ממורשת של ניצול קולוניאלי ונתונה תחת מצור כלכלי מצד ארה"ב – להגיע להישגים אדירים. האנאלפביתיות מוגרה בתור שנתיים, מערכת הבריאות היא מהטובות בעולם, ומערכת החינוך העמידה מאות אלפי רופאים, אקדמאים ומהנדסים. הכלכלה הסוציאליסטית הצליחה להבטיח זכויות חברתיות שהקפיטליזם מעולם לא הצליח להבטיח: אין אבטלה, אין חסרי בית ברחוב, אף הורה לא צריך לבחור בין לקנות לילדיו אוכל לבין לקנות להם ספרי לימוד, ואף קשיש לא צריך לבחור בין לשלם שכר דירה לבין לרכוש תרופות.
האי הקטן והאמיץ הזה התעקש והצליח, חרף הקשיים האובייקטיביים, להושיט סיוע למאבקים לשחרור לאומי באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית – מווייטנאם ועד אל-סלבדור, מאנגולה ועד לדרום-אפריקה.
במקביל, ממשיכה המהפכה הקובנית להיות מושא למתקפה אידיאולוגית, מצד מי שמבקשים לשכנע בחוסר התוחלת שבחיפוש פתרונות המצויים אל מעבר לקפיטליזם. אולם לעיתים, גם מבקרי הסוציאליזם בקובה נאלצים להודות בהצלחות שהשיגה המהפכה. כך למשל, כתב יצחק לאור: "קובה בולטת בהישגיה העצומים של המהפכה. אף שהכול ניבאו לה התמוטטות עם גוויעת ברית המועצות, לא רק שהיא ממשיכה לקיים את המשטר, אלא שאפילו את מערכת הבריאות שלה, בעוני גדל, במחסור חמור יותר משידעה… תורגמה למערכת יעילה של רפואה מונעת. הנה לכם יתרון מהפכני שאף דמוקרטיה מערבית אינה ששה להתמודד איתו. 'רפואה מונעת' – כלומר מערכת חיסונים, אחיות וסניטציה, בדיקות מוקדמות בבתי ספר ובגני ילדים… מה זה אומר? שהמשטר הקובני עדיין מתעניין בשיפור רמת חייהם של הקובנים" ("הארץ", 24.8.2012).
אחת העמדות הקיימות בחוגי שמאל מסוימים, היא שבין המהפכה הרוסית לבין המהפכה הקובנית פעורה תהום. בעוד הראשונה הונהגה בידי לנין, מנהיג מרקסיסטי בעל הכרה, הרי שהאחרונה הונהגה בידי לוחמי גרילה הרפתקנים, אשר לגמרי בטעות מצאו עצמם, מכורח הנסיבות, נאלצים לפרק את הקפיטליזם ולבנות כלכלה סוציאליסטית.
אבקש להראות שלעמדה זו אין בסיס. האסטרטגיה המעמדית של המהפכנים הקובנים מתבססת על ניסיון המהפכה הרוסית, ונשענת על ההבנה, כי בארצות שחוו התפתחות קפיטליסטית מפגרת, הבורגנות המקומית אינה מעמד חברתי שיכול להגשים את משימות המהפכה הדמוקרטית, ולפתח את הכלכלה הלאומית או לנתק את התלות באימפריאליזם הזר. התפיסה שגיבש לנין, אשר המהפכה הרוסית הוכיחה את נכונותה, היא כי בארצות אלה, בעלות רוב איכרי, דרושה מהפכה בשני שלבים: בשלב הראשון, מעמד העובדים והאיכרות מכוננים שלטון מהפכני לאומי-דמוקרטי, מול וכנגד כוחות המשטר החברתי הישן והאימפריאליזם הבינלאומי; ובשלב השני, בעקבות המתח המעמדי בתוך האיכרות עצמה, המהפכה עוברת לפסים סוציאליסטיים.
לשם הדגמת הדברים, אסקור את עמדת ולדימיר לנין והמפלגה הבולשביקית מהשנים שלפני אוקטובר 1917; לאחר מכן, אתאר כיצד הבולשביקים בשלטון ניתחו בדיעבד את מהפכת אוקטובר עצמה; ולבסוף, אראה כי הדוגמא הרוסית עמדה לנגד המהפכנים הקובנים כאשר אלה הפילו את הקפיטליזם באי.
הדרך שהתווה לנין עבור המהפכה ברוסיה
רוסיה הצארית, בה פעלו לנין והמהפכנים הרוסים בתחילת המאה העשרים, הייתה מדינה רחבת ידיים, אבל מפגרת מבחינת התפתחות הכלכלה והתעשייה בה. מרבית האוכלוסייה לא ידעה קרוא-וכתוב, הייתה ענייה מאוד, והתפרנסה מחקלאות באזורי הכפר. האיכרות הייתה המעמד החברתי הנרחב ביותר, ואילו מעמד העובדים התעשייתי-העירוני היווה מיעוט. רוסיה הייתה המדינה האירופית האחרונה אשר ביטלה את הצמיתות (בשנת 1861), והאצולה הפיאודלית הייתה כוח פוליטי וחברתי בעל משקל מכריע. בניגוד לארצות כמו גרמניה, בריטניה או צרפת, אשר בהן שרידי הפיאודליזם כבר מוגרו, ברוסיה עדיין לא הייתה מהפכה בורגנית-דמוקרטית דוגמת המהפכה הצרפתית של 1789.
לכן, בשונה ממפלגות הפועלים בארצות התעשייתיות המפותחות, מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (מפסד"ר) נאלצה להתמודד עם השאלה: כיצד מגבשים את המוני העם, מפילים את הקפיטליזם, ומגשימים משטר סוציאליסטי – וכל זאת בארץ שההתפתחות הקפיטליסטית בה מפגרת בעשרות שנים אחר המדינות במערב אירופה ובצפון אמריקה.
הוויכוח בשאלה הזו ניטש לא רק בין מפסד"ר לבין המפלגות הפוליטיות האחרות אשר התנגדו לשלטון הצאר, אלא גם בתוך המפלגה עצמה. ב-1903, בוועידת המפלגה השנייה, נוצרו שתי סיעות – הסיעה השמאלית, "הבולשביקים", בראשם עמד לנין, והסיעה הימנית, "המנשביקים" – אשר היו חלוקות ביניהן בשאלות פוליטיות וארגוניות.
המנשביקים סברו, כי תפקיד המהפכה ברוסיה הוא לבסס את שלטון הבורגנות התעשייתית. לשיטתם, רק לאחר עשורים רבים של התפתחות קפיטליסטית, תעמוד על הפרק השאלה של מהפכה פרולטארית, אשר תוכל לכונן משטר סוציאליסטי. משום כך, האמינו המנשביקים כי תפקיד המהפכנים ברוסיה הוא לכרות ברית בין מעמד העובדים לבין הבורגנות הליברלית, האנטי-צארית, כדי להחליף את המשטר הפיאודלי-למחצה במשטר קפיטליסטי ודמוקרטי. לשיטתם, אסור לפועלים לדרוש מעבר למה שהבורגנות מוכנה לתת, ועליהם להכפיף את האינטרסים המעמדיים שלהם לאלה של הבורגנות, כדי שזו תנהיג את המהפכה נגד הצאר.
לעומתם, הבולשביקים סברו כי בתנאיה של רוסיה, אין זה אפשרי שהבורגנות – הקשורה בנימי נפשה עם המשטר הצארי והחוששת מפני תנועה עצמאית של מעמד העובדים – תעמוד בראש המהפכה נגד האצולה הפיאודלית. לנין ניסח זאת כך: "מה הם ואילו הם הכוחות החברתיים הממשיים העומדים נגד הצאריזם… והמסוגלים לנחול ניצחון מכריע עליו… כוח שכזה לא יוכלו להיות הבורגנות הגדולה, בעלי-האחוזות, בעלי-התעשייה… רואים אנו שהללו אף אינם רוצים בניצחון מכריע. יודעים אנו שאין הם מסוגלים, לפי מצבם המעמדי, למאבק מכריע עם הצאריזם: הקניין הפרטי, ההון, הקרקע קשורים לרגליהם ככדור-עופרת כבד מכדי שייצאו למאבק מכריע. זקוקים הם לצאריזם, על כוחותיו הבירוקראטיים-משטרתיים והצבאיים נגד הפרולטריון והאיכרות, מכדי שיוכלו לשאוף לביטולו של הצאריזם" ("שתי טקטיקות של הסוציאל-דמוקרטיה במהפכה הדמוקרטית". כתבים נבחרים – כרך ב', הוצאת ספריית פועלים, 1952. תירגם: נ. רבן. עמ' 64).
אולם אם הבורגנות היא לא המעמד החברתי אשר ינהיג את המהפכה הבורגנית-דמוקרטית, אז מי כן? נקודת המוצא לניתוחו של לנין הייתה, כי העובדה שרוב העם ברוסיה נמנה עם שורות האיכרות, פירושה שהמהפכה הרוסית תהיה, ביסודה, מהפכת איכרים נגד שרידי המשטר הפיאודלי. לכן, יש לגבש ברית בין מעמד העובדים לבין האיכרות – בהנהגת מעמד העובדים – אשר תגשים את המהפכה הבורגנית-דמוקרטית, ואילו זו – תתפתח למהפכה סוציאליסטית, אשר תמגר את הקפיטליזם.
"מפלגתנו מאמינה בנחרצות, כי תפקיד הפרולטריון הוא להיות מנהיג המהפכה הבורגנית-דמוקרטית; כי פעולה משותפת של הפרולטריון והאיכרות היא הכרחית כדי להביא לניצחון מהפכה זו; וכי בלעדי כיבוש השלטון הפוליטי בידי המעמדות המהפכניים, הניצחון הינו בלתי אפשרי" ("מטרת המאבק הפרולטארי במהפכה שלנו", אפריל 1909).
כך תיאר לנין את עמדת הבולשביקים בשאלת תפקיד הפרולטריון במהפכה הרוסית:
"עמדת הבולשביקים היא כי על כתפיי הפרולטריון מוטלת המשימה להביא במעשים את המהפכה הבורגנית-דמוקרטית לכדי מימוש, ולהנהיג אותה. זה ייתכן רק אם הפרולטריון יצליחו לסחוף אחריו את המוני הזעיר-בורגנות הדמוקרטית, בעיקר האיכרות, לתוך המאבק נגד העריצות ונגד הבורגנות הליברלית הבוגדנית. הבולשביקים טענו, כי בלתי-נמנע הדבר שהבורגנות תבגוד במהפכה. עוד בטרם נחשף פרצופה של המפלגה החוקתית-דמוקרטית, מפלגתם העיקרית של הליברלים, הסקנו זאת על סמך האינטרסים המעמדיים של הבורגנות ועל סמך הפחד שלה מפני תנועת הפועלים… ניצחונה המלא של המהפכה ייתכן רק עם כינון דיקטטורה מהפכנית-דמוקרטית של הפרולטריון והאיכרות" ("היחס אל המפלגות הבורגניות", מאי 1907).
למה מתכוון לנין כאשר הוא אומר "דיקטטורה"? ועוד לא סתם דיקטטורה, אלא "דיקטטורה דמוקרטית"! האם "דיקטטורה" ו-"דמוקרטיה" הם לא סתרי אהדדי? האם לא טמונה סתירה במושגים בהם הוא משתמש?
עבור לנין, בעקבות מרקס ואנגלס לפניו, המושג "דיקטטורה" אין פירושו שלטון יחיד של מנהיג אחד, אלא פירושו שלטון-בכוח של מעמד חברתי מסוים על פני מעמדות אחרים. בעקבות הפלת הצאריזם, יקום ברוסיה שלטון, כלומר – דיקטטורה, של הפרולטריון והאיכרות. ואיזו מין דיקטטורה זו תהיה? בהתחלה, בשלב הראשון, זו תהיה דיקטטורה דמוקרטית, דהיינו – דיקטטורה המגשימה את משימות המהפכה הבורגנית-דמוקרטית (מיגור הצאריזם, נישול הקניין הקרקעי של האצולה הפיאודלית, חלוקת האדמות לאיכרים, העמדת המפעלים תחת פיקוח פועלים, וכו'), ובהמשך, בשלב השני, היא תתפתח לדיקטטורה סוציאליסטית (קולקטיביזציה של החקלאות, הלאמת התעשייה וסחר החוץ, וכו').
"הכוח המסוגל לנחול ניצחון מכריע על הצאריזם יכול להיות העם בלבד, כלומר הפרולטריון והאיכרות… ניצחונה המכריע של המהפכה על הצאריזם הוא דיקטטורה דמוקרטית-מהפכנית של הפרולטריון והאיכרות… וניצחון כזה יהיה דווקא דיקטטורה, כלומר, בהכרח יצטרך להישען על כוח צבאי, על חימוש ההמונים, על התקוממות, ולא על מוסדות אלה או אלה שיוקמו 'בדרך לגאלית', 'בדרכי שלום'. דבר זה יוכל להיות דיקטטורה בלבד, מפני שהגשמת התמורות, הדרושות לפרולטריון ולאיכרות, מיד ובמפגיע, תעורר התנגדות נואשת הן של בעלי-האחוזות, הן של הבורגנים הגדולים, והן של הצאריזם. אי אפשר לשבור התנגדות זו, להדוף את הניסיונות הנגד-מהפכניים, בלי דיקטטורה. אבל זו תהיה, כמובן, לא דיקטטורה סוציאליסטית, אלא דמוקרטית" ("שתי טקטיקות של הסוציאל-דמוקרטיה במהפכה הדמוקרטית", עמ' 64).
האם המנשביקים הסכימו לתפיסה זו? כלל וכלל לא.
"המנשביקים סברו, כי הבורגנות היא הכוח המניע של המהפכה הבורגנית, הקובע את גבולותיה. לפיכך, אין זה תפקיד הפרולטריון להנהיג את המהפכה הבורגנית, אלא עליו להסתפק בתפקיד האופוזיציה הנמרצת, ולא לשאוף לתפוס את השלטון. המנשביקים דחו באופן הנחרץ ביותר את הרעיון של דיקטטורה מהפכנית-דמוקרטית של הפרולטריון והאיכרות… הבולשביקים טענו לעומתם, כי העמדה המנשביקית תוביל לכך שסיסמאותיו של הפרולטריון המהפכני יתנוונו, ויוגבלו לסיסמאות ולטקטיקה של הבורגנות הליברלית-מלוכנית" ("היחס אל המפלגות הבורגניות").
בנובמבר 1918, הביט לנין לאחור על חילוקי הדעות ששררו בתנועת הפועלים הרוסית עשור קודם לכן, והדגיש את נכונותה של העמדה הבולשביקית, בדבר אי-הסתמכות על הבורגנות לשם הגשמת מטרות המהפכה הבורגנית:
"הבורגנות שואפת לבצע את הפיכת המדינה בדרך בורגנית, רפורמיסטית, ולא באורח מהפכני, ולשמור ככל האפשר הן על המונרכיה והן על הקניין הקרקעי של בעלי האחוזות וכו'. הפרולטריון חייב לנהל את המהפכה הבורגנית-דמוקרטית עד סופה, בלי לתת 'לקשור' את עצמו עם הרפורמיזם של הבורגנות. את יחס-הכוחות המעמדי במהפכה הבורגנית ניסחו הבולשביקים כדלקמן: הפרולטריון, בצרפו אליו את האיכרות, מנטרל את הבורגנות הליברלית והורס עד תום את המונרכיה, את ימי-הביניים, את הקניין הקרקעי של בעלי האחוזות.
ואומנם, בברית הפרולטריון עם האיכרות בכללותה מתגלה האופי הבורגני של המהפכה, שכן האיכרות בכללותה היא יצרנים זעירים העומדים על בסיס של ייצור סחורתי. להלן, הוסיפו כבר אז הבולשביקים, הפרולטריון, בצרפו אליו את כל הפרולטריון-למחצה (את כל המנוצלים והעמלים), מנטרל את האיכרות הבינונית וממגר את הבורגנות: זוהי מהותה של המהפכה הסוציאליסטית, להבדיל ממהפכה בורגנית-דמוקרטית (ראה את חוברתי משנת 1905: "שתי טקטיקות")" ("המהפכה הפרולטארית והרנגאט קאוטסקי", הוצאת רק"ח, 1970. תירגם מרוסית: י. פיינברג. עמ' 64).
החוברת מיולי 1905 אליה מתייחס לנין, מכילה את פיתוח רעיון הדיקטטורה המהפכנית-דמוקרטית של הפרולטריון והאיכרות. רעיון זה עמד בסתירה הן לעמדת המנשביקים (אשר האמינו כי הבורגנות היא שתנהיג את המהפכה הקרובה) והן לעמדת האולטרה-שמאלנים דוגמת טרוצקי (אשר סבר כי המהפכה הקרובה תהיה סוציאליסטית מהרגע הראשון). לנין כתב כי "הכול מכירים במהפכה. עתה, המשימה היא לקבוע, מי הם ואילו הם המעמדות, שעליהם לבנות בניין-על חדש, וכיצד עליהם לבנותו. ללא הגדרה כזאת, הרי סיסמת המהפכה בשעה זו היא ריקה ונטולת-תוכן… והגדרה זו היא-היא הסיסמא: דיקטטורה דמוקרטית של הפרולטריון והאיכרות. סיסמא זו קובעת גם את המעמדות שעליהם יכולים וצריכים להישען 'בוני' בניין-העל החדש, גם את אופיו (דיקטטורה 'דמוקרטית', בהבדל מסוציאליסטית) ואת צורת בנייתו (דיקטטורה, כלומר דיכוי-שבאלימות של התנגדות-שבאלימות, חימוש המעמדות המהפכניים של העם)" ("שתי טקטיקות של הסוציאל-דמוקרטיה במהפכה הדמוקרטית", עמ' 125-126).
אולם לנין והבולשביקים טענו אף יותר מכך. לא רק שהברית בין הפרולטריון והאיכרות תעשה את מה שהבורגנות ההססנית לא מסוגלת לעשות – למוטט את שלטון העריצות של הצאר, ולנשל את בעלי-האדמות הפיאודליים אשר עושקים את האיכרות – אלא שהדינאמיקה של התהליך המהפכני תאפשר לפרולטריון לחבור אל החלקים העניים והדלים שבאיכרות, אל "דלת הכפר", ולהמשיך ללא הפסקה אל השלב השני, הסוציאליסטי, של המהפכה:
"מן המהפכה הדמוקרטית נתחיל תיכף-ומיד לעבור, ודווקא לפי מידת כוחנו, כוחו של פרולטריון בעל הכרה ומאורגן, נתחיל לעבור למהפכה סוציאליסטית. אנו מלמדים זכות על מהפכה שאינה פוסקת. לא ניעצר בחצי הדרך. אם אין אנו מבטיחים כל מיני 'הלאמות' תיכף-ומיד ולאלתר, הרי זה דווקא מפני שאנו יודעים את תנאיו הממשיים של תפקיד זה, ואין אנו מטשטשים אלא מגלים את המאבק המעמדי החדש העולה-ובשל בחיק האיכרות.
תחילה תומכים אנו עד הסוף, בכל האמצעים, עד להחרמה – באיכרות בכללותה נגד בעלי-האחוזות. ואחרי-כן (ואפילו לא אחרי-כן, אלא בעת-ובעונה-אחת) תומכים אנו בפרולטריון נגד האיכרות בכללותה.
חישוב צירוף הכוחות בתוך האיכרות מיד 'למחרת' המהפכה (הדמוקרטית) הוא אוטופיה ריקה. בלי להיתפס להרפתקנות, בלי לשנות את מצפוננו המדעי, בלי לרדוף אחרי פופולאריות זולה מאוד, יכולים אנו לומר ואומרים דבר אחד בלבד: בכל כוחותינו נעזור לכל האיכרות לחולל מהפכה דמוקרטית, כדי להקל עלינו, על הפרולטריון, את המעבר המהיר ביותר ככל האפשר לתפקיד חדש וגבוה יותר – למהפכה הסוציאליסטית" ("יחס הסוציאל-דמוקרטיה לתנועת האיכרים", ספטמבר 1905. כתבים נבחרים – כרך ב', עמ' 152-153).
זו הייתה הגישה שהנחתה את לנין והבולשביקים, אשר גיבשו מפלגה מהפכנית והניחו את היסודות למהפכת אוקטובר. ב-25 באוקטובר 1917 (7 בנובמבר, לפי הלוח הגרגוריאני, המקובל במערב) התכנסה הוועידה הכלל-רוסית השנייה של נציגי מועצות הפועלים, החיילים והאיכרים, והכריזה על העברת השלטון לידי המועצות (מועצה ברוסית: "סובייט") ברחבי רוסיה. הוקמה ממשלה מועצתית (סובייטית) בראשות לנין, אשר החלה בשורה של צעדים מהפכניים לטובת העם: העמדת המפעלים תחת פיקוח הפועלים, חלוקת האדמות לאיכרים, והוצאת רוסיה ממלחמת העולם הראשונה, העקובה מדם. במקביל, נאלצה הממשלה הסובייטית להתגונן מפני הריאקציה המקומית והזרה, אשר הכריזה מלחמה על השלטון החדש. במלחמת האזרחים נאבק הצבא האדום בצבאות הלבנים, שביקשו לבטל את הישגי המהפכה, ונתמכו בידי המעצמות האימפריאליסטיות.
האם מהפכת אוקטובר אכן התנהלה כפי שצפה לנין?
על כך שהמהפכה הרוסית הצליחה בהפלת המשטר הישן, במיגור האצולה הפיאודלית והבורגנות, ובכינון משטר סוציאליסטי, החורג מעבר לגבולות הקפיטליזם – אין ויכוח, לא בשמאל ולא בימין. אולם שאלה מתבקשת, היא האם התיאוריה הלניניסטית בדבר הדינמיקה המעמדית של המהפכה הרוסית, אשר גובשה בצורתה השלמה כבר ב-1905, אכן תיארה באופן מדויק את התהליכים שהתרחשו בפועל, בשנת 1917 ולאחריה. האם עמדה מהפכת אוקטובר במבחן התיאוריה, והאם עמדה התיאוריה במבחן מהפכת אוקטובר?
שנה לאחר הקמת הממשלה הסובייטית, השיב על כך לנין בחיוב:
"זמן רב לפני מהפכת אוקטובר, לפני בואנו לשלטון, אמרנו בגלוי והסברנו לעם: להיעצר עתה לא תוכל המהפכה, כי הארץ התקדמה, הקפיטליזם עשה צעד קדימה, ההתרוששות הגיעה למימדים שלא היו כמותם והיא תדרוש (אם רוצה מי בכך או לאו) לצעוד קדימה, אל הסוציאליזם. אחרת להתקדם, להציל אחרת את הארץ, המיוסרת והמעונה במלחמה, להקל בדרך אחרת את עינויי העמלים והמנוצלים – אי אפשר.
ואומנם יצא כך, כמו שאמרנו. מהלך המהפכה אישר את נכונות שיקולנו. תחילה יחד עם האיכרות 'כולה' נגד המונרכיה, נגד בעלי האחוזות, נגד ימי הביניים (ובה במידה נשארת המהפכה בורגנית, בורגנית-דמוקרטית). לאחר מכן, יחד עם דלת-האיכרות, יחד עם הפרולטריון-למחצה, יחד עם כל המנוצלים, נגד הקפיטליזם, ובכלל זה נגד עשירי-הכפר, הקולאקים, הספסרים, ובה במידה המהפכה נעשית סוציאליסטית.
לנסות להציב קיר מלאכותי, חומה סינית, בין מהפכה אחת לשנייה, להבדיל ביניהן במשהו אחר, פרט למידת הכשרתו של הפרולטריון ומידת איחודו עם דלת-הכפר, פירושו – סילוף גדול ביותר של המרקסיזם, הנמכתו הקרתנית, המרתו בליברליזם…
המהפכה הבולשביקית עטורת-הניצחון פירושה היה – סוף ההיסוסים, חיסול מוחלט של המונרכיה והקניין הקרקעי של בעלי-האחוזות (עד למהפכת אוקטובר הוא לא חוסל). את המהפכה הבורגנית ביצענו עד הסוף. האיכרות בכללותה צעדה אחרינו. האנטגוניזם בינה לבין הפרולטריון הסוציאליסטי לא יכול היה להתגלע בין-רגע. המועצות איחדו את האיכרות בכללותה. החלוקה המעמדית בתוך האיכרות טרם הבשילה, טרם פרצה החוצה.
תהליך זה התפתח בקיץ ובסתיו 1918. ההתקוממות הקונטר-מהפכנית הצ'כוסלובקית עוררה את הקולאקים [הכוונה היא לחלק ממאמצי הצבאות הלבנים, שנעזרו בחיילים זרים וביניהם לגיון צ'כוסלובקי, כדי לנסות להפיל את השלטון הסובייטי – א.ו]. על פני רוסיה עבר גל של התמרדויות קולאקים. דלת הכפר – לא מתוך ספרים, לא מתוך עיתונים, אלא מהחיים עצמם – למדה כי אין להשלים בין האינטרסים שלה לבין האינטרסים של הקולאקים, האיכרים העשירים, הבורגנות הכפרית.
הס"רים השמאליים, ככל מפלגה זעיר-בורגנית, שיקפו את היסוסי ההמונים [המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית (ס"ר) הייתה מפלגת איכרים, אשר האגף השמאלי שלה נכנס לקואליציה עם הבולשביקים לאחר אוקטובר 1917 – א.ו], ואומנם בקיץ 1918 התפלגו: חלק צעד עם הצ'כוסלובקים… החלק השני נשאר עם הבולשביקים…
אלה, הבקיאים בעניינים ושהו בכפר, אומרים, כי הכפר שלנו רק בקיץ ובסתיו 1918 התנסה עצמו במהפכה 'האוקטוברית' (כלומר, הפרולטארית). בא המפנה. הגל של התמרדויות הקולאקים מתחלף בהתעוררות ובעליית דלת-הכפר, בגידול מספרם של 'ועדי דלת-הכפר'…
כעבור שנה לאחר המהפכה הפרולטארית בערי הבירה, באה בהשפעתה ובעזרתה מהפכה פרולטארית באזורים הכפריים הנידחים, שחיזקה לחלוטין את השלטון הסובייטי ואת הבולשביזם, והוכיחה סופית, כי בארץ אין קיים נגדו כוח כלשהו. בהשלימו את המהפכה הבורגנית-דמוקרטית יחד עם האיכרות בכללותה, עבר הפרולטריון של רוסיה סופית למהפכה סוציאליסטית, עת הצליח לפלג את הכפר, לצרף לצידו את הפרולטרים והפרולטרים-למחצה הכפריים, לאחדם נגד הקולאקים והבורגנות, ובכלל זה נגד הבורגנות האיכרית" ("המהפכה הפרולטרית והרנגאט קאוטסקי", עמ' 68-71).
במארס 1919, הגיש לנין את דו"ח הוועד המרכזי לוועידה השמינית של המפלגה הקומוניסטית הרוסית (המפלגה הבולשביקית). הוא נאם בפני צירי הוועידה, ואמר כי:
"בארץ דוגמת רוסיה, אשר בה יכול היה הפרולטריון לתפוס את השלטון רק בעזרת האיכרות; בארץ בה נאלץ הפרולטריון לשמש כסוכן המהפכה הזעיר-בורגנית, המהפכה שלנו הייתה ברובה מהפכה בורגנית, עד אשר הוקמו ועדי דלת-הכפר, כלומר – עד לקיץ ואפילו עד לסתיו של 1918… אבל מהרגע בה החלו להתארגן ועדי דלת-הכפר, המהפכה שלנו הפכה לפרולטארית… רק כאשר החלה מהפכת אוקטובר להתפשט לאזורים הכפריים ולהגיע לכדי מימושה, בקיץ 1918, רק אז רכשנו בסיס פרולטארי אמיתי; רק אז הפכה המהפכה שלנו למהפכה פרולטארית למעשה, ולא רק בהכרזות שלנו, בהבטחות שלנו ובהצהרות שלנו" (דו"ח הוועד המרכזי).
עוד באותה ועידה, אמר לנין כי:
"באוקטובר 1917 תפסנו את השלטון יחד עם האיכרות בכללותה. זו הייתה מהפכה בורגנית, במידה בה המאבק המעמדי באזורים הכפריים טרם הבשיל. כפי שאמרתי, המהפכה הפרולטארית האמיתית באזורים הכפריים החלה רק בקיץ 1918. אלמלא הצלחנו לעורר מהפכה זו, עבודתנו הייתה בלתי-שלמה. השלב הראשון היה תפיסת השלטון בערים, וכינון ממשלה מהטיפוס המועצתי (הסובייטי). השלב השני היה השלב שהוא יסודי עבור כל הסוציאליסטים, ובלעדיו הסוציאליסטים אינם סוציאליסטים, והוא – לבודד את הגורמים הפרולטאריים והפרולטאריים-למחצה באזורים הכפריים, ולכונן ברית בינם לבין הפרולטריון, לשם ניהול המאבק נגד הבורגנות בכפר. גם שלב זה, הסתיים ברובו" (דו"ח על הפעילות באזורים הכפריים).
חודש לאחר מכן, כתב לנין:
"יותר מפעם אחת אמרתי, כי לרוסים היה קל יותר להתחיל את המהפכה הפרולטארית הגדולה מאשר לארצות המפותחות, אולם יהיה להם קשה יותר להמשיך אותה ולהביא אותה עד לניצחון סופי, עד לארגונה המלא של חברה סוציאליסטית. היה לנו קל יותר להתחיל, בשל הנחשלות הפוליטית יוצאת הדופן של המלוכה הצארית – יחסית לארץ אירופית במאה העשרים – אשר נתנה דחיפה בלתי-רגילה לתנועה המהפכנית של ההמונים…
פיגורה של רוסיה הביא להתמזגות ייחודית של המהפכה הפרולטארית נגד הבורגנות עם המהפכה האיכרית נגד בעלי-האחוזות. זה מה שהתחלנו באוקטובר 1917, ולא היינו משיגים את הניצחון בקלות בה השגנו אותו, אלמלא התחלנו זאת אז. כבר ב-1856 כתב מרקס, בהתייחסו לפרוסיה, על האפשרות של צירוף יוצא-דופן של המהפכה הפרולטרית עם מלחמת איכרים. ומאז ראשית 1905, הבולשביקים קידמו את הרעיון של דיקטטורה מהפכנית-דמוקרטית של הפרולטריון והאיכרות…
יחסו המיוחד של הפרולטריון כלפי האיכרות, הוא שאיפשר את המעבר מהמהפכה הבורגנית אל המהפכה הסוציאליסטית, והקל על הפרולטריון העירוני להשפיע על החלקים העניים, הפרולטרים-למחצה של העמלים בכפר" ("האינטרנציונל השלישי ומקומו בהיסטוריה", אפריל 1919).
העובדה שהפרולטריון הצליח לפלג את האיכרות, בין איכרים עשירים מצד אחד לבין דלת הכפר מן הצד השני, היא שאיפשרה למהפכה לעבור לשלב השני, הסוציאליסטי, והיא שמוכיחה את הטעות שבעמדת המנשביקים, לפיה רוסיה אינה מוכנה לסוציאליזם וכי יש להמתין כמה עשרות שנים, בהן יתפתח בה הקפיטליזם, לפני שמעמד העובדים יוכל לנסות לתפוס את השלטון. כך התריס לנין מול המנשביקים:
"אם הפרולטריון הבולשביקי של ערי הבירה ומרכזי-התעשייה הגדולים לא היה יכול ללכד סביבו את דלת-הכפר נגד האיכרות העשירה, הרי בכך הייתה מוכחת 'אי-הבגרות' של רוסיה למהפכה סוציאליסטית; אזי האיכרות הייתה נשארת 'שלמה', כלומר – נשארת תחת הנהגתם הכלכלית, המדינית והרוחנית של הקולאקים, של עשירי-הכפר, של הבורגנות; אזי המהפכה לא הייתה חורגת מתחומי מהפכה בורגנית-דמוקרטית" ("המהפכה הפרולטארית והרנגאט קאוטסקי", עמ' 71).
הוא ממשיך, ומתריס מול טרוצקי:
"מצד שני, אילו הפרולטריון הבולשביקי ניסה מיד, באוקטובר-נובמבר 1917 – בלי שהיה ביכולתו להמתין לפיצולו המעמדי של הכפר, בלי שיידע להכשירו ולהובילו, היה מנסה להתחיל 'בעזרת צווים' במלחמת האזרחים או ב-'הנהגת הסוציאליזם' בכפר, היה מנסה להסתדר בלי גוש (ברית) זמני עם האיכרות בכללותה, בלי שורת ויתורים זמניים לאיכרות הבינונית וכו' – אזי היה זה עיוות… של המרקסיזם, היה זה ניסיון של מיעוט לכפות את רצונו על הרוב, אזי הייתה זאת שטות תיאורטית, אי-הבנה של העובדה, כי מהפכה כלל-איכרית הינה עדיין מהפכה בורגנית, ובלי שורת מעברים, שלבי-מעבר, אי אפשר בארץ מפגרת לעשותה למהפכה סוציאליסטית" (שם, עמ' 71-72).
באוקטובר 1921, בסכמו ארבע שנות מהפכה ברוסיה, כותב לנין:
"התפקיד הישיר והקרוב ביותר של המהפכה ברוסיה היה תפקיד דמוקרטי-בורגני: למגר את שרידי ימי-הביניים, לבערם כליל, לטהר את רוסיה מן הברבריות הזאת, מן הקלון הזה, מן המעצור הזה הגדול ביותר לכל תרבות ולכל קידמה בארצנו…
גם האנרכיסטים וגם הדמוקרטים הזעיר-בורגניים (כלומר, המנשביקים והס"רים) הרבו ומרבים מאוד לדבר דברים מבולבלים בשאלת יחסה של המהפכה הדמוקרטית-בורגנית אל הסוציאליסטית (כלומר, הפרולטרית). נכוֹנוּת הבנתנו את המרקסיזם בנידון זה, נכוֹנוּת חישובנו את ניסיון המהפכות הקודמות – נתאשרה בשלמותה במשך ארבע השנים.
אנו הבאנו את המהפכה הדמוקרטית-הבורגנית עד לידי גמר… בהכרה מלאה, בתוקף וללא סטייה צועדים אנו קדימה, לקראת המהפכה הסוציאליסטית, בדעתנו כי אין חומת-סין חוצצת בינה ובין המהפכה הדמוקרטית-הבורגנית; בדעתנו כי רק המאבק יקבע, באיזו מידה יעלה בידנו (בסיכון אחרון) להתקדם, איזה חלק של המשימה הנשגבה לאין שיעור נמלא, איזה חלק של ניצחונותינו נבצר ונקיים בידינו…
[המנשביקים ודומיהם] לא השכילו להבין יחס גומלין זה בין המהפכה הדמוקרטית-הבורגנית ובין הסוציאליסטית-הפרולטרית. תוך כדי גידול, נהפכת הראשונה לשנייה. השנייה, בדרך הילוכה, פותרת את שאלותיה של הראשונה. השנייה מבצרת את מפעלה של הראשונה. המאבק, ורק המאבק, קובע, באיזו מידה תצליח השנייה לשגשג מעל לראשונה.
המשטר הסובייטי הוא-הוא אחת הראיות או אחד הגילויים המוחשיים לגלגול-צמיחה זה של מהפכה אחת לשנייה" ("ליום השנה הרביעי למהפכת אוקטובר", כתבים נבחרים – כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1953. תירגם: ח. גולדברג. עמ' 58-59, 61).
אם כן, לאחר ניצחון מהפכת אוקטובר, לנין היה בדעה כי האסטרטגיה שהוא ומפלגתו התוו 12 שנים קודם לכן – הוכיחה את עצמה. עיקרי האסטרטגיה הלניניסטית למהפכה בארץ בעלת התפתחות קפיטליסטית מפגרת, דוגמת רוסיה: המהפכה הבורגנית-דמוקרטית צומחת לתוך המהפכה הסוציאליסטית; הפרולטריון ממלא תפקיד מנהיג בשני שלבי המהפכה; והברית בין הפרולטריון לבין האיכרות בכללותה, בשלב הראשון, מתחלפת בברית בין הפרולטריון לבין דלת-הכפר, בשלב השני.
רוסיה היוותה מעבדה, אשר בה נבדקה האסטרטגיה של לנין מול פני המציאות. כעת, נראה כיצד יישמו המהפכנים בקובה לקחים אלו, כאשר התניעו את התהליך שהוביל למיגור הקפיטליזם באי.
תודה, אורי, מחכה בקוצר רוח להמשכים.
אינני מבין מדוע לנין לא הסתפק בהקמת עמותה, ארגונם של ימי עיון וכנסים וקריאה לחרם על רוסיה הצארית. אבל חמור מכך, שיתוף פעולה עם האיכרות? לנין הרי היה מודע לרמת הגזענות והפרימיטיביות של האוכלוסייה הכפרית, אם הוא היה איש שמאל אמיתי הוא היה מוציא דרכון אירופי ומהגר לברלין.
אני מקווה שהחלק על המהפכה הקובנית יביא דוגמא מוצלחת יותר למהפכה שמאלית.
כן, כמה פשוט להזכיר רק חלקי ההיסטוריה שנוח להזכירם. כל המדינות ה"סוציאליסטיות" היו לא-דמוקרטיות, במקרה הטוב הן היו טרור של הרוב על המיעוט ובמקרה הרע סתם עריצות של המיעוט על הרוב.
וגם אותןם "ועדים של עניי הכפר" נחלו, בעיקרם, כישלון, מה שהביא להנהגת הנא"פ בברה"מ של השנים 1921-1929, כלומר חקלאות פרטית, עסקים פרטיים קטנים ומספר מצומצם של השקעות זרות, כדי לשקם את המדינה אחרי מלחמת האזרחים.
ו-25 שנה מאז אביב העמים במז' אירופה שהביא לקריסת הקומוניזם ביבשת, לקרוא את הדברים הכתובים כאן נותן הרגשה של ביקור במוזיאון.
"לנין היה בדעה כי האסטרטגיה שהוא ומפלגתו התוו 12 שנים קודם לכן – הוכיחה את עצמה".
אלא מה?!
לני לא הנהיג מהפכה בורגנית-דמוקרטית ובודאי שלא מהפכה סוציאליסטית.
הפרולטריון לא מילא תפקיד מנהיג במהפכה אלא הקאדר של המפלגה הבולשביקית.
לנין הבין שהבורגנות הרוסית שהתנוונה לפני שהתפתחה לכדי מעמד מוביל לא תמלא תפקיד במיגור המשטר הצאריסטי. לכן הוא יצר ברית של כל מתנגדי המשטר בעיקר האיכרים, והפרולטריון ואח"כ לברית הזאת נוספו הצבא והמשטרה החשאית הצאריסטית שלא היתה להם דרך חזרה.
בשלב הבא, המהפכה התעשייתית ברוסיה התבצעה ע"י הדיקטטורה של סטלין שהשתלט על המפלגה לצורך זה. מכאן השלטון המעשי עבר לידי הבירוקרטיה המשפלגתית והכלכלית שבאופן חלק גלשה לשלב ההגיוני שכל זה הוביל אליו אל הקפיטליזם
סוציאליזם? עוד חזון למועד? מי יודע?
פידל וראול קסטרו, ארנסטו "צ'ה" גווארה וקאמילו סיינפואגוס – הצליחו לגייס לצידם את מרבית העם בקובה. . . במרחק 90 מייל בלבד מהמעצמה האימפריאליסטית הגדולה בעולם. ואנו, במרחק של אלפי מיילים נכשלנו אפילו להשיג שלום צודק "לעם הנבחר". . . ולעמי האיזור. אז כמו שנאמר "הכל תלוי בטיב המילוי" – ואם לא נשתחרר מה"מילוי" שבו מלאו את ראשינו ((הפיקציה האלוקית)) לא יהיה כאן שלום, אלא השתעבדות לאומית לאימפריאליזם האמריקקי והליך של התאבדות לאומנית.