בשבוע שעבר נפרדנו מהברבאבא של הבריונות הישראלית – אריאל שרון. בעולם סביר, האיש היה מסיים את חייו מאחורי סורג ובריח – גם על חשבון משלם המיסים, אך ללא הילת קדושים. אבל בעולם שלנו – בריונות, גסות רוח, שנאה ובוז לאחר הן מעלות שיש להתהדר בהן.

האמריקאים כועסים, ובצדק, על התבטאויותיו של משה יעלון ועל משיכת הכתף של נתניהו, כאילו שמדובר בעניינים של מה בכך.  ואכן, במציאות הפוליטית הישראלית להיות שוחר שלום נע על הציר שבין הזוי לבוגד, בעוד שהטחת דברי נאצה בכל קבוצה שאינה יהודית – קרי: ערבים או פליטים – היא לכל היותר "הגזמה".

אך כמו שאומרים, מי שישן עם כלבים שלא יתפלא שהוא מתעורר עם פשפשים. האמריקאים ניזונים מהבריונות של עצמם ושל בני בריתם כבר כמה מאות שנים. רק בקונטקסט הישראלי של השנים האחרונות, ארה"ב נמנעה עד כמה שיכלה מלהצר את צעדי ממשלות ישראל עת אלה שבו והפרו אמנות בינלאומיות, פגעו באזרחים, ועברו על חוקים בינלאומי או פעלו באופן לא מוסרי. ב-2008 ניצלה ישראל, בקריצת עין, את תקופת החלפת הממשל מבוש לאובמה כדי לטווח ולטבוח בעזתים, תחילה מהאוויר ואחר כך בכוחות קרקע. מאות נהרגו, ואלפים נפצעו, חלקם מפצצות זרחן ששורפות את הקורבן בעודו חי – נשק בלתי חוקי בעליל.

יתירה מזאת, כבר עשרות שנים ארה"ב עוצמת עין לבניית ההתנחלויות הלא חוקיות בשטחי פלסטין, ופגיעה מתמשכת בכלכלה המקומית. ישראל משעבדת את אוכלוסיית פלסטין לכלכלה הישראלית, אם דרך סגירת מעברים, אם דרך גביית מיסים והתניית העברתם לממשל המקומי בהפשלת המכנסיים עם כפיפה קלה קדימה, ואם דרך הריסה של אמצעי ייצור כגון חקלאות ותעשייה קטנה, באמתלה של היותם "סכנה ביטחונית".  גם זה, לכאורה, אינו מטריד נפש בממשלים האמריקאים השונים. אולי ההיפך הוא הנכון – זה הרי מעיד על היזמות והחוש העסקי החריף של היהודי החדש/ישן.

אך הפלסטינים אינם הקורבן היחיד של הבריונות האמריקאית, הם אפילו לא מסכנים במיוחד.

תמיכתה של ארה"ב בבריונים האפלים והאכזריים ביותר איננה סוד. אם זה השאה האירני, לאחר שעזרו להפיל את מוחמד מוסאדק שהעז לרצות להלאים את הנפט האירני; או בסוהרטו באינדונזיה, בפינושה בצ'ילה, במשטר הגנרלים בארגנטינה (ראו מסמך שנחשף לאחרונה ב-Mother Jones על ביקור קיסינג'ר ב-76'בארגנטינה), ובאפרטהייד בדרום אפריקה.

מאז התפרקות ברה"מ, ארה"ב נעשתה הראשונה בין הבריונים. את העדויות לכך אנו רואים באופן הבוטה ביותר מאז ספטמבר 2001. בתגובה לפיגוע הנורא במגדלי התאומים, החליטו האמריקאים לנקום בעם האפגני, זאת למרות העובדה שהמפגעים היו סעודים. אבל מדינה שצורכת שליש מהנפט העולמי אינה יכולה לנשוך את היד שמאכילה אותה. תחת זאת, היא בחרה לכלות את זעמה בכלב הקטן יותר, זה שמזמן זנבו בין הרגליים, והוא מלקק את הפצעים המורסתיים שנותרו ממלחמה אמפריאליסטית מהעידן הקודם. שלוש עשרה שנים ולפחות 20 אלף אזרחים הרוגים מאוחר יותר, האמריקאים לא יודעים כיצד להיחלץ מהמלחמה האמריקאית הארוכה בהיסטוריה.  אך עד שיחליטו איך להיחלץ, ואם ניתן לבטוח בבריונות הדו-פרצופית של חמיד כרזאי, הם ממשיכים לבדוק על האוכלוסייה המקומית את השימוש במזל"טים – כמה זה כואב? למי זה אכפת?

אבל מסע הנקם הזה לא הספיק, וב-2003 החליט ממשל בוש גם לפלוש לעיראק. נס לחו של סאדאם חוסיין, הבריון החביב על האמריקאים במלחמת איראן-עיראק, והגיע הזמן להחלפת הממשל (regime change). מלחמה זו גבתה את חייהם של כחצי מיליון אזרחים ויצרה כשני מיליון פליטים. חלק מהפליטים הגיעו לסוריה, גם היא תחת שלטון של בריון ששר חנו, והם נודדים כעת לירדן, טורקיה, לבנון…  עיראק לא התאוששה מהפלישה, שפירקה במכוון את מבנה השלטון הישן עד היסוד, וכך החריפה והעמיקה את המתח בין הפלגים הסוני והשיעי, והביאה למלחמת אזרחים עקובה מדם. מדי יום נהרגים עשרות עיראקים בפיגוע כזה או אחר, ויש חשש גובר להישנותה של מלחמת האזרחים. אבל היות שב-2009 העניק משרד הנפט העיראקי את הזכויות לייצור נפט לתאגידים מערביים – BP, אקסון, ושל – נשרה עיראק מסדר היום הציבורי, ולאף אחד כבר לא אכפת מהו מניין הגופות ברחובות בגדאד.

ואלה הן רק המלחמות המוצהרות.

לפי מאמר של לינדה בליימס ומייקל אינטריליגטור, שפורסם במאי 2013 (How many wars is the US fighting? Peace Economics, Peace Science and Public Policy. Volume 19, Issue 1, Pages 8–16), מאז 2001 ארה"ב הגדילה את תקציב הביטחון שלה בלמעלה מטריליון דולר, לא כולל התקציבים שהוקצו למלחמות באפגינסטן ועיראק. לפי מקורות צבאיים, לארה"ב נוכחות צבאית ב-20 מדינות במזה"ת, וב-54(!) מדינות אפריקאיות. ממקורות אחרים, מראים הכותבים, שפעולות לחימה של יחידות מיוחדות ומזל"טים, מתרחשות כיום בכ-75 מדינות, ביניהן סומליה ותימן. במסגרת הלוחמה ללא-מלחמה הזו הממשל האמריקאי לקח לעצמו את הזכות לחשוד, להאשים, להרשיע, ולפסוק את מותם של מאות אנשים – כולל אזרחים אמריקאים. למשל במקרה של אנואר אל-אלוואקי, ובנו בן ה-16.

בריונות מחוץ הולכת יד ביד עם בריונות מבית

בימים אלה אנו עדים להתפרקותו של ממשל קריס קריסטי בניו-ג'רזי. למי שאינו מצוי בפרטים, ניו-ג'רזי מחוברת לניו-יורק בגשר ג'ורג' וושינגטון, שהוא כנראה הגשר העמוס ביותר בעולם.  מסיבות של נקמנות פוליטית החליטו בכירים בממשל קריסטי לסגור כמה מהמסלולים היוצאים מניו-ג'רזי. כך יצרו פקק תנועה בלתי אפשרי למשך מספר ימים, שכנראה תרם למותה של אישה אחת שלא קיבלה טיפול רפואי בזמן, ואמלל את חייהם של אלפי תושבי האזור. ככל שחקירת האירוע מעמיקה נחשפת תרבות הנקמנות והבריונות של קריסטי ומקורביו. זו כנראה תהייה פרשת הווטרגייט של קריסטי.

אפשר היה לחשוב שהבריונות של קריסטי הייתה סוד. קריסטי הוא הרי "הגבר האמיתי" של הפוליטיקה האמריקאית, עם סגנון דיבור "דוגרי", כלומר העליב את מי שלא הסכימו אתו, והיום מסתבר שגם פעל להכשיל אותם פוליטית. אבל אם נהייה לרגע כנים, האם מעלליו של קריסטי גרועים יותר מהחלטת חבריו במפלגה הרפובליקאית להפסיק את קצבאות אבטלה ולקצץ בקצבאות המזון של מיליוני אמריקאים? קריסטי מדבר בגסות רוח בוטה, אך כשעומד הרופא עדין הדיבור, ראנד פול, ומסביר כי עזרה לנזקקים רק מנציחה את נזקקותם – האם אינו בריון?

הבריונות נעשתה חלק מרכזי מהתרבות

איזו סיבה נוספת יש לשגשוג תכניות הפסאודו-ריאליטי שהופכות את הצופים בהן למציצנים ואוהדים סמויים למעשי רוע קטנוניים. כך המציצנות הופכת לנורמטיבית עד כדי כך שבני נוער שאנסו נערה שמים תמונות שלה בפייסבוק, לאחר מעשה, מוטלת חצי עירומה ומחוסרת הכרה. הנערה התאבדה כשבועיים לאחר מכן והנערים קיבלו עונש מאסר של — 30 יום בכלא.  ואיזה עונש קיבלו כל מי שהסתכלו בתמונות ונשארו "חברים" שלהם בפייסבוק?

ההזדהות עם החזק היא הסיבה לכך שאנו נותנים שוב ושוב לבריונים לעלות לגדולה, ולעיתים נהנים לראות איך הם נופלים. מספר הצופים בסרטונים של דקותיהם האחרונות של מועמר קדאפי ושל סאדאם חוסיין הם עדות לנטייה המאוד אנושית הזאת. אנו מזדהים עם הבריון, ונהנים ללעוג לקורבנותיו כפתיים וחנונים (למעט אותם מקרים בהם מסתבר שהבריון גם שורף לגורי חתולים את הזנבות, ואז כולם מזדעזעים).

לרוב איננו מקדישים דקה נוספת של מחשבה על חייהם וגורלם של הקורבנות. כך למשל שכחנו את עיראק המתפוצצת. העולם שכח את הפלסטינים אחרי הנכבה של 1948, והניצחון במלחמת 1967. כולנו שוכחים את מאות האלפים שמתים, נפצעים, מורעבים וגולים מבתיהם בסוריה. את רצח העם הממשמש ובא ברפובליקת מרכז אפריקה, או הפליטים הרעבים של מדינת דרום סודאן החדשה. את מיליוני האנשים העובדים בתנאי עבדות בבתי חרושת בבנגלדש, תאילנד, סין, הודו. את 21 מיליון העבדים הנסחרים בסחר אנושי הטרנס-אטלנטי.

איננו חושבים עד שזה מגיע לפתחנו – דוגמת הפליטים מאריתריאה, ואז יוצאים כל הבוז והשנאה לחלש. ההיסטוריה היהודית הייתה צריכה לעורר הזדהות עם פליטים שבורחים ממלחמה, רעב, ודיכוי. מסתבר שהטבע האנושי חזק מהזיכרון ההיסטורי.

האם אפשר אחרת?

הטבע האנושי אינו גורל. אנחנו יכולים לבחור באמפטיה על פני אפתיה, במנהיגות מכלילה ולא במנהיגות מפרידה, בשלטון שדואג לחלש ולא מאשים אותו בחולשתו. אנחנו יכולים לפעול על פי החלטה זו גם בקלפי, גם בהרגלי הצפייה בטלוויזיה, גם במודעות צרכנית, וגם סתם בדרך ארץ – למשל בטוקבקים שבוודאי יבואו.

זה תלוי בנו.

Share on Facebook