מבט אחר על משה בוגי יעלון, שר הביטחון התימהוני. המשיח אולי לא בא וגם לא יבוא, אבל כמקדמה שלח אלינו את חמורו המיתולוגי.

לקראת סופה של מלחמת העולם קיבל נחת אמריקאי תמונה יפה מארוסתו. היא קסמה מאוד לנחת הבודד, שבילה את ימיו ואת לילותיו בשוּחה באחד מאיי האוקיינוס השקט וערג ממש לארוסה. התמונה נועדה לרַצות את הנחת, להפיס את דעתו ואולי לשכנע אותו שגם הנערה, אי-שם ליד סן-דייגו קליפורניה, חוותה את המלחמה כשחייה עגומים בשל הפרידה הארוכה שנאכפה עליהם. היא נראתה עצובה, לבד לגמרי בחוף המשמִים ואת עיניה הכחולות והיפות נעצה באופק, כאילו ביקשה לגשר על המרחק עצום משני צדי האוקיינוס. התמונה נגעה ללבו של הנחת, וגם ניחמה אותו, עד שאחד מליצני הפלוגה המרושעים במיוחד הציץ בה מעבר לכתפו ואמר: "מעניין מי צילם את התמונה הזו". קראתי את הסיפור הזה כשהייתי אולי בן שש, במדור ההומור בשבועון ההסתדרות "דבר השבוע" ולקח לי כמה שנים עד שפענחתי אותו עד תום. באותם ימים היינו כורכים את עותקי השבועון בכל שנה, והם ליוו אותנו בשנים הראשונות להקמת המדינה. מדור הבדיחות היה פופולארי מאוד, על אף שהכיל סיפורים רבים שהועתקו אלינו היישר מהמציאות האמריקאית. אני זוכר בדיחות רבות על שכנים שעובדים זה בצד זה בימי ראשון על מכסחות דשא, שלא היו אז נפוצות ביותר במחוזותינו, על סוכנים נוסעים ועל גברים מרוששים שבכל זאת נסעו במכונית ענקית כדי למכור אנציקלופדיות. הספרים שקראנו משחר נעורינו הכינו אותנו יותר להומור היהודי ולעניים מרודים באמת, שעמדו בפתח מסעדות בפולין או באוקראינה כדי להריח את האוכל הדשן שהתבשל, שכן כסף למזון לא היה בידיהם.

משה יעלון כרמטכ"ל, 2005 (מקור)

סיפורים על ליצני העיירה, שהיו גם הם בדרך כלל רעבים ללחם, היו נפוצים אף הם ובלענו בצמא גדול את מעשי שנינותם של ליצנים לבושי בלואים אבל ערמומיים ומלאי חוכמת רחוב, שהצליחו לשכנע את בעלי המסעדות להאכיל אותם בתואנות שונות ומשונות. כולנו היינו עניים עד גבול מסוים, ואיש מאיתנו לא חלם על המותרות של  ימינו. בכל זאת הצלחנו ליהנות מכל העולמות. המערב חדר אלינו אז בעיקר באמצעות סרטי הוליווד, רובם בשחור-לבן, ואילו עיירות מזרח אירופה נחרתו בלבנו דרך הספרים ששאלנו בספריית הפועלים. לקראת סוף העשור הראשון למדינה הופיעו סיפורים  על ישראל ועל היישוב שקדם להקמתה, אבל תהליך הישראליזציה שלנו עבר דרך עולם המושגים של ההוויה היהודית האשכנזית. כל אלה שימשו בערבוביה ולקראת סוף התיכון קלטו רבים מאיתנו את הדמיון העצום בין ליצנים כמו הרשלה מאוסטרופולי לבין נאסר א-דין הבוכרי ואפילו טיל אוּלֶנשפיגֶל מארצות השפֵלה. הטיפשים היו תמיד קורבנות תמימים של מניפולציה סחטנית ותאבת בצע אבל בספרים באמת מתוחכמים הנצלנים הפכו לעתים למנוצלים, ודווקא הטיפשים זכו בנערה היפה, והצליחו בחייהם.

קשה לפענח את התנהלותו של שר הביטחון בימים אלה. המראה החיצוני עשוי להטעות וכינויים כמו "בּוֹק" אינם מסבירים את חוסר האחריות המשווע של איש ציבור, שהצלחתו תלויה כמעט לחלוטין ביחסים הטובים שלו עם ארצות הברית. נדמה לי שמסך העשן שאופף אותו נובע דווקא מעברו החלוצי כאיש תנועת הנוער העובד והלומד וכחבר קיבוץ. גם הנִצים הקיצוניים שהגיעו לפוליטיקה ממחנה העבודה הבינו תמיד את חשיבות היחסים עם ושינגטון ואפילו הגרוע מכולם, אהוד ברק, מיתן את עמדותיו בקשר לתקיפה באיראן בשל ההתנגדות האמריקאית העזה לצעד כזה. יעלון דווקא מקצין, ומרהיב עוז לגדף את המשטר שמזין ומעצים את מערכת הביטחון הכל-יכולה שלו, שהיא גם מעצמה כלכלית ומקור של יוקרה חברתית במדינה. הבוקיות והטיפשות המיוחסים ליעלון אינם מספיקים כדי להבין את מהלכיו. "אני רוצה לדעת האם האיש הוא טיפש לטובתנו או נגדנו", אמר פעם לֶנין על אחד מבכירי המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות. נדמה לי שתהייה כזו קיימת עתה גם בוושינגטון. האם יעלון הוא ליצן העיירה המזרח-אירופית, שהכל מסתלבטים על מעשיו התמוהים, או שמא הוא איש ערמומי שמנסה לחבל בכוונת מכוון בתהליך השלום, שההמתנה לו הפכה לספורט דיפלומטי המלווה אותנו מאז הסכמי אוסלו?

את התשובה לכך יש לחפש דווקא בלשכת ראש הממשלה ולא במשרד הביטחון. לראש הממשלה יש אפשרות חוקית לפטר את יעלון מבלי לפזר את הכנסת, ולהדגיש את תמיכתו בתהליך שאותו מוביל ג'ון קרי, אבל בנימין נתניהו מסתפק, כדרכו, בקריצת עין כלפי ושינגטון. הקו המוביל בקריה בירושלים הוא: הרפו מיעלון. הוא מנסה קצת להתבלט ולמצוא לעצמו נישה באגף הקיצוני-ימני של הליכוד; אנחנו ממשיכים במשא ומתן, או במראית העין שלו, ומתפללים בכל לבנו שדווקא הפלסטינים יפוצצו אותו. את הנחות היסוד שעומדות בבסיסה של הפוזה המדינית של נתניהו יש לבחון באמצעות זכוכית מגדלת. ראשית, יעלון איננו שר הרווחה או שר הבריאות אלא ראש אימפריה חזקה העושה במדינה כבתוך שלה; ושנית, "הנישה" שעליה רומז נתניהו היא בעצם רוב גדול בתוך סיעת הליכוד בכנסת. יעלון המפא"יניק הפך לבא כוחם של מטורפי ארץ ישראל השלמה, שעלולים להדיח את ראש הממשלה בהזדמנות הראשונה. נתניהו דחה את העימות המתבקש עם שר הביטחון שלו, כיוון שגם הוא עצמו רוצה בהרס התהליך, מבלי ליצור קרע עם האמריקאים. לכן ההתבטאויות של יעלון אינן נושא זניח, שנובע מאישיותו המוזרה של האיש, אלא השתקפות הבעיה המרכזית במדיניותה של ישראל מזה שנים רבות. איך נשאיר בידינו שטחים רבים ככל האפשר, מבלי להגיע למשבר קשה עם ושינגטון? יעלון העדיף להעלות את הנושא בגלוי, בצורה בוטה ככל שניתן; נתניהו מקווה להגיע לתוצאות דומות באמצעות ברבורים על שלום והמשך הבנייה המקיפה בשטחים.

הגידופים של יעלון אינם אלא טקטיקה, שנועדה להשיג תוצאה אסטרטגית; ההתפתלויות של נתניהו הן טקטיקה כאילו מנוגדת, שרתומה לאותו יעד אסטרטגי. יעלון ממלא את תפקיד "הטיפש שלנו", ולכן נתניהו מנסה לרכך את ההשלכות של דבריו נגד קרי, מבלי לפעול ישירות נגד האיש. ליעלון אין סגולות של מנהיג פוליטי, וראש הממשלה איננו חושש במיוחד משאפתנותו האישית של הרמטכ"ל לשעבר. אלא שאין לשכוח שהוא נושא במשרה רמה, ושמאחוריו מתגודדים עתה צעירים וצעירות בסיעה בכנסת, שבזים בכל לבם לחולשתו של ראש הממשלה. היחס ליעלון יקבע את גורלו של נתניהו ואת תדמיתו כלפי חוץ וכלפי פנים. יורשו של ראש הממשלה עלול להיות גרוע בהרבה ממנו.

• פורסם בכל העיר, 24 ינואר 2014

Share on Facebook