א'
הסטארט אפ של ד"ר הרצל, בצוותא עם האפליקציה של החקלאי בן-גוריון (כך דרש שירשם בתעודת הזהות) הצליחו מעל המשוער; ריבונות שוקקת, צבא בדום מתוח, תעשיה חוצה יבשות, רמזורים למרגלותיהם מעברי חציה, כרטיסי אשראי, תוכניות טלוויזיה בטעם גורמה מיט גורנישט, אחד אלוהינו ושניים במחיר של אחד.
דא עקא, שמעל אותן הצלחות לא מבוטלות רובצות כמה וכמה תבוסות חמורות ביותר שהתרחשו במהלך העת העתיקה של דברי ימי עם עולם ואין הכוונה רק לחורבן שני הבתים, הראשון והשני. לא פחות חמור היה הכישלון של האוגדונר בר-כוכבא, שזכה בתחילה לחיפוי אווירי-אלוהי מצד רבי עקיבא שאחר-כך מאס בו לחלוטין. המרד של בר-כוזיבא בשנת 132 לספירה גרם למותם של בן שלושה לחמישה מיליון יהודים, אך הוא לא היה האחרון. כמאתיים ועשרים שנה לאחר מכן, ביוני 351 פרץ מרד ציפורי נגד שלטונו של השליט הביזנטי קונסטנטיוס גאלוס. בראש המרד עמד קנאי בטעם ביתי-הבית היהודי-בשם פאטריקיוס. התסיסה הסתיימה בקול ענות חלושה, ציפורי נמחקה מהמפה והאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל ספגה מהלומה נחרצת.
(מקור)
מסורת רבת שנים הטביעה בלוח השחור של ההיסטוריה היהודית את מנטרת שנאת החינם, כאילו לא תרמו למפלות הנ"ל תהליכים משמעותיים הרבה יותר. המשותף לכול ההתקוממויות והמרידות הייתה ועודנה האמונה באל-עליון שיואיל בטובו לנפק חתיכת גאולה ואיזה עצם בצורת משיח. ההיסטוריה מורה שחור על גבי לבן שאמונה זו הינה חסרת טעם ומסוכנת מאין כמותה.
הרשות להגנת העם, שמקום מושבה היה ונותר בגדר תעלומה גדולה, העניקה לו מועד שלישי, זה הנוכחי, השרוי בהווה מעורפל ובעמדת המתנה לקראת הו, הימים הבאים. כעתה כן אז חלק מההובלה נתונה בידיי ארחי-פרחי מסוכנים התולים יהבם למרות המפלות בארץ ישראל והקטסטרופות ביבשת אירופה באל-אלוהים שלא היה ולא הווה וסביר להניח שגם לא ישתמש בחוק השבות כדי לעשות עליה.
ב'
ועתה, בפרוס יום עצמאות חדש חדיש ומחודש, יום פטישי הפלסטיק והבמות הקלושות מסתמנת בשורה גדולה עבור חסידי הגאולה הקרבה: המשא ומתן שכלל לא החל הפך למחול טנגו מביך ומביש בין ישראל הבריונית לבין קרי האומלל. הפלסטינים אינם שם, גם לא בצל צילה של תמונת פספרטו. סחבת הדיונים מתקיימת בשדה בור ונשלטת על ידי חבורת בעלי חזון בגודל חזה עוף, צאצאי יוחנן מגוש חלב, בר-כוכבא ודומיהם החשוכים וחשוכי המרפא.
בראש שמחתנו/ממשלתנו ניצבת דמות עכורה ועגמומית, הדואגת להשרות סביבה חסרים כיד אפסנאי שנבזז על לא עוול בכפו: חוסר אונים לצד ביטחון עצמי מעורפל, השלכת ראיה לטווח ארוך לחדר חושך והגליית ציפיות אל מעבר לגדר.
וכול העם נועץ, בכל זאת, מבטו לעבר תקוות שפתיים נוסח הצהרת בר-אילן, אולי בכל זאת נוע תנוע ולו אמת סיפים אחת, בין אם במגעים הרשמיים, ובין אם אלו המתקיימים מאחורי הקלעים, לקראת מוצא כלשהו ממה שמסתמן כאין מוצא גורדי.
לצידו של הראשון לציון הממלכתי מהדס תותח העל של הציונות-הדתית העשוי מסגסוגת של רוש ולענה, בסמוך אליו מצוי האח המתעתד לשמש משה רבנו מפלסטלינה בעודו הופך אט-אט לסריס תרנגול ומפלגתו לכרעי תרנגולת. ועכשיו, לאחר הזיכוי האקטיביסטי, מצטרף למעגל מקבלי ההחלטות, לא שהוא לא היה שם עד עתה, האיש שחזר מאסלת הפתקים, הוד מעלתו הפוטיני אשר בהבל פיו ובהוראות שעה ימחק את סכר אסואן, כפי שאיים בשעתו, ועוד אי אילו גשרים שנבנו פה ושם בדי עמל בין ישראל לבין המרחב השמי, אף כי היא מתאמצת מאד שלא להיכלל בו.
בשנת 1958 העלה תיאטרון "זירה" של מיכאל אלמז את ההצגה "הפינג'אן" או בשמו האחר "ילקוט מוזיקלי ב-12 כזבים" שנכתב על ידי אורי סלע ואלכס מסיס. אחד משירי המופע, שהפך לנכס צאן ברזל של המהות הישראלית, למלים של דידי מנוסי ולחן יוחנן זראי, נסב על שלושה לוחמי פלמ"ח שנהרגו במלחמת 48, צביקה א', ב' וג' "על שלושתם רצינו פעם לספר…כל אחד שווה שלושה אם לא יותר…"
בעשור הראשון לקיומה של הישות המדינית המקומית שררה אופטימיות זהירה למדי שאולי עתה, עם יציקת אבן הראשה למועד ג', לא יהיה צורך בזה הבא אחריו, כמו גם לא בצביקה ד'. על תקוות הצביקה האחרון נסתם הגולל ועל המועד החדש מרחף איום קיומי מצד האויב נתניהו ועוזריו הקואליציוניים.
מצויין. חריף וחכם ויורה במקומות הנכונים. מצפה ברטט לקטעים הבאים ובינתיים מפיצה לידידים.
שמה של ישראל ימשיך להתגלגל במשיחיות, מאפיונריזם, ואטימות חסרת פשר. בשיחה (שניתן לראותה ביוטיוב) בין גדעון ספירו לישעיהו ליבוביץ הם מגיעים לקראת הסוף לדיון קצר (ומחוייך, מה כבר ניתן לעשות אם לא לחייך?) בשאלת הרבי מלובביץ' ועדתו. שם מספר ליבוביץ על העובדה שהוא קורא את החומרים שמגיעים אליו מן התנועה הזו והוא ממש מתלבט ואינו יכול להחליט בין השניים: הרבי הזה, האם הוא נוכל או מטורף?… מסתבר שהדילמה הזו שנתקל בה ליבוביץ אינה שמורה רק להנהגת הכת ההיא אלא אותה התסמונת, שלא פשוט לשים את אצבע מדוייקת עליה, מקננת ברוב חלקי העם וגם בשכבות השררה שיש להן דבר או חצי דבר עם המדינה היהודית. כאילו שזהו תנאי הקבלה שבלעדיו אין כניסה למועדון. לצופים, בסרטו של יואב שמיר 'השמצה' (למשל) יוצגו לא מעט דוגמאות מוחשיות ביותר של אותה התסמונת. כל בר דעת שקלט את העניין ברור כשמש שנארטיב דפוק כזה *מוכרח* להגמר באסון מטורף. אבל כאן גם הטעות והיא שהטירוף אינו מתפרץ רק בסוף הדרך אלא גם הדרך עצמה אפופה בתחושת מחלקה סגורה.
יש לציין עם זאת שהביקורת הנוקבת ביותר על תסמונת זו מגיעה דווקא מישראלים – ניצולי שטיפת המוח.
אבשלום
מרתק.
ההיסטוריה בשבילך כמו פלסטלינה —
מרובת צבעים ופיתולים
ותמיד יש בה משהו חדש
לגלגל , להבין , ללמוד –
חזק ואמץ . ולמד אותנו תמיד .
ליום הולדת אני רגיל לברך בלי ציניות , הלואי וישראל תמשיך בהצלחתה הכלכלית לרווחת אזרחיה והלואי שהפעילות להקטנת פערים תצליח , הלואי וצהל ימשיך להגן על חיינו וישמור שלא נחזור לימי ״קורבנות השלום״ , הלואי שנשפר את החנוך ואת ההשכלה ונשמור על רמת רפואה גבוהה,
ומה עם הפלסטינים אתה שואל
היי זה יום הולדת, אך אם כבר שאלת אז לאור הניסיון העגום איתם אצלי הם בעדיפות אחרי רווחת תושבי ישראל ,עזרה באפריקה, אסיה ודרום אמריקה ולכל עם אחר שזקוק לתמיכה ועזרה שישראל תוכל להושיט.
והפלסטינים לאחר שיפסיקו לחנך את ילדיהם לאיבה לישראל בפרט ולעם היהודי בכלל, לאחר שיכירו בזכותי לחיות בארצי בשלום ורק לאחר מכן יהיה מוכן להכיר בהם ולעזור להם בהקמת מדינה דוגמת ישראל, לו יהי .