במורד רחוב בארי במרכז העיר, פגשתי באדם מבוגר שהכרתי ממקום כלשהו את קלסתר פניו אבל מעולם לא למדתי את שמו. משהו בתת-המודע שלי יצר בתוכי תחושה של נינוחות. לאיש יש ארשת פנים נעימה, המחפה כמעט לגמרי על האפרוריות שלו. חייכתי אליו, אפוא, בנעימות אבל הוא הזעיף פנים. "מר ברעם", כך אמר, "אני מקווה שיחטפו אותך אנשי חמאס. אולי אתה חושב שהם יתייחסו אליך כאל אורח כבוד, אבל ההפתעה שמצפה לך תהיה מרה. כך, לפחות אני מקווה". עוד לפני שעיכלתי את המסר העוין הלך לו לדרכו. ניסיתי להיזכר איכשהו בשמו או לפחות במקצועו אבל זה לא עלה בידי. חשבתי לרגע שאולי ראיתי אותו בעבר במגרש הישן של הפועל בקטמון, אבל לא הייתי בטוח בכך. בעצם, אנשי הפועל בכל הדורות לא פנו אלי כ"מר ברעם" ותמיד קראו לי "חיים". הפנייה אליי כמר ברעם יכולה להתפרש כמחווה של כבוד או של נימוס ירושלמי מימים עברו. הסתירה בין הנימוס לבין המסר לא הפתיעה אותי. גם היא מגלמת בעיניי ירושלמיות צרופה. דבר אחד היה ברור כשמש: האיש מיין אותי מחדש, ועתה אני שייך לרעים.
מתוך כריכת הספר "שער הנצחון" מאת אריך מריה רמרק (מקור)
ידידים רבים שלי התלוננו במהלך החודשיים האחרונים על המפנה לרעה ביחס הציבור אליהם. רבים מקבלים מסרים באינטרנט על גבול הקניבליות, והיחס לנושא זכויות האדם הידרדר, כאילו חיינו במדינה פשיסטית. חבר, שאיתו אני רואה עין בעין בנושאים רבים, אמר לי שהוא לא מפסיק לחשוב על הסופר הגרמני אריך מריה רמרק, ועל התיאורים הנפלאים שלו בתקופת רפובליקת ויימאר ועם עליית הנאצים לשלטון. הוא לא דיבר, כמובן, על השואה ואפילו לא על המלחמה אלא דווקא על ספרים כמו "שער הניצחון", "קצף על פני המים" ו"שלושה חברים". גדלתי על הספרים האלה, ותמיד הצטערתי על הנטייה המחמירה של מבקרים רבים לשבץ איכשהו את רמרק בליגה ב' של הסופרים הגרמנים הגדולים. באחד הסימפוזיונים הספרותיים למחצה שבהם השתתפתי לפני כמה שנים, הבעתי את הדעה האפיקורסית שרבים מבין המשתתפים אינם מסוגלים לסלוח לרמרק על הקריאוּת הקולחת והנפלאה של ספריו. חברי אורי אבנרי אהב מאוד את רמרק ובעיקר את ספרו האנטי-מלחמתי "במערב אין כל חדש", שחרת בתודעתם של מיליונים את זוועות מלחמת העולם הראשונה. הדור שלי עיצב לעצמו תודעה משלו אחרי מלחמת העולם השנייה, וגרמניה שלפני הנאציזם נראתה בעיניו מיושנת ולא רלבנטית. כשקראתי שוב את הספר אחרי הפסקה של עשרות שנים, גיליתי מחדש את קסמו המהפנט. אחרי מלחמת וייטנאם התמונה התבהרה עוד יותר. לעצם ההתנגדות למלחמה היה היבט חתרני חד-משמעי. גם סוציאליסטים מובהקים כמוני יכלו להזדהות עם זכות עמים מותקפים להגנה עצמית, ועם זכותו של העולם הדמוקרטי להילחם בנאציזם. רמרק עצמו הבין זאת ולכן גלה מגרמניה והגיע לארצות הברית. שם תרם מפרי עטו למלחמה נגד אדולף היטלר.
רמרק היה תומך נלהב בהתנגדות אלימה לפשיזם, וגם מזה הושפענו רבות. הרופא הגרמני הגולה בפריז בשנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היה מומחה גדול במקצועו, אבל נאלץ לעבוד בחשאי אצל רופא צרפתי ששילם לו פרוטות. בצד התיאורים הנהדרים של ההווי וההוויה בפריז באותה תקופה, וסיפור האהבה שלו עם אישה די מפוקפקת, פוגש הרופא (שמו המזויף היה ראוויק) סוכן גסטאפו, שעינה אותו קשות בגרמניה לפני שהצליח לברוח לצרפת. הסוכן קיבל ג'וב מרופד בשגרירות גרמניה הנאצית בפריז, ולא זיהה את קורבנו ממרתפי העינויים. ד"ר ראוויק מפתה את הסוכן לנסיעת תענוגות ורוצח אותו די באכזריות. קראתי את הספר לראשונה כאשר הייתי בן 14, ואני חייב להודות שהמתח היחיד שחשתי נבע מרצון עז שהמשימה של ראוויק תוצא לפועל בלי תקלות. סיפרתי על כך פעם למדריך לשעבר בתנועה המאוחדת בעירנו, והוא אמר: "איפה כל ההומניזם המפורסם שלך, חיים?" עניתי, שהוא לא חל על נאצים.
ב"שלושה חברים" מתוארים קרבות רחוב בברלין בין אנשי שמאל לבין נאצים, שלפעמים עלו גם בחיי אדם. "קצף על פני המים" מגולל את קורותיה של צעירה יהודייה מגרמניה, רות הולנד, שברחה ממולדתה לחיי נדודים עתירי תלאות קשות. רמרק לא היה יהודי, אלא "סתם" גרמני שתיעב את הנאצים. כל אדם הגון מחפש בעלי ברית כאלה בעִתות מצוקה, ולא תמיד מוצא.
בספרים של רמרק ובכלל בספרים ובסרטים אנטי-נאציים אנחנו כמעט תמיד נתקלים באנשים בורים וקצת אטומים, שנהגו בכבוד באנשים משכילים ומצליחים. תיאור השינוי שחל בהם אחרי עליית הנאצים לשלטון ובעיקר עם אישורם של חוקי הגזע נגד היהודים (חוקי נירנברג) ברייכסטאג, הוא תמיד מצמרר. לפתע הפך "הֶר דוקטור" המכובד לסתם "יהודי ארור". השוער הכנוע בפתח בתי המידות הגדולים, שנהג להסיר את כובעו בפני דיירים באזורים המבוססים, רכש לעצמו מעמד כמלשין בכיר של הגסטאפו, מפקד שכונה או אחראי על הבית. זה תמיד הפחיד יותר מאשר תיאורי העינויים.
בספר "ניצוץ החיים" מתאר רמרק מחנה ריכוז נאצי, שבו מתגודדים בעיקר אסירים פוליטיים. השנאה לנאציזם נודפת מכל מלה בכל יצירותיו. מאבנרי למדתי להעריך את יכולתו של רמרק לגולל סיפור מרתק ולהעביר דרכו את המסר. בשנים האחרונות תירגמו מחדש את יצירותיו של רמרק (העברית בתרגומים הישנים הייתה נפלאה, אבל בלתי נגישה לצעירים של היום) ואין לנו כלים לשפוט כאן את מידת השפעתם. רמרק שנחשב לסוציאל-דמוקרט, מתח ביקורת נוקבת על הסטאליניזם (גם בעיצוב דמותם של האסירים הקומוניסטים ב"ניצוץ החיים") אבל בישראל נעלמו כמעט הוגי הדעות מהאסכולה הסוציאליסטית, ואיש אינו מוכן להנחיל היום את יצירותיו כדי לטפח את התודעה האנטי-פשיסטית אצלנו.
במקום שלום של ענפי זית, שאפיין את הסתיו הקצר של אוסלו, קיבלנו מלחמות דמים שאינן מסייעות לאיש, מחוץ למתנחלים. הציבור הליברלי נוחל תבוסה במאבק על התודעה והשמאל העקבי נופל יחד איתו. בורגנים רבים חולמים על ממשלת ביבי חדשה, שתכלול גם את מפלגת העבודה. ראש הממשלה זקוק לחותמת גומי, לאשליה של התקדמות בשיחות כדי לטוות רשת הסוואה, שכולה גניבת הדעת וטשטוש המודעות לפשעיו. כל זה אולי יאפשר לו להישאר בשלטון לעוד כמה שנים, וכאשר יפרסם את זיכרונותיו יקראו אותם רק מעטים. אחר כך נתעמת מול גרועים ממנו, גדעון סער, יריב לוין ושמרנים לאומנים דתיים וחילונים, שיחד עם בני בריתם הפשיסטים ינסו לדחוק את כולנו אל שולי החברה.
- פורסם בכל העיר, 15 אוגוסט 2014
תודה לחיים שעזר לי לבחור את הספרים הבאים לקריאה. אכן הגיע הזמן לשלוף את א.מ.ר. מהבוידם לנער את האבק ולמלא את המצברים בשנית.
אך לדעתי, גם רמרק וגם חיים אינם סוציאליסטים אמיתים ולא בשל אופים חלילה, או אי יכולתם להיות כאלה. אלא משום שהסוציאליזם האמיתי כמו הדמוקרטיה האמיתית עוד לא נוצרו והם עדיין בגדר התהוות. ל"דמוקרטיה" ול"סוציאליזם" של רמרק והחבר ברעם, חסרות האקסיומות, אשר רק עליהן יכולה תורת אמת להשען.
אחרת, הכל גולש לביצת מלל מתיפיף, המכוסה אל נכון, בקצף הגיגים נאים, המצטרפים לכדי רומן הקולח בשטף ותו לא. יותר מכל, יכולה להעיד על חוסר התכלית הסוציאליסטית הזו, "עדותו" המלמדת והמלומדת, של ה"שמאלן הבטחוני", הליברל קפיטליסט א. אבנרי, על הסוציאל דמוקרט ריימרק כפי שביאה לידינו חיים בעצמו.
משמע המסר היחידי שעבר, היה, כדברי מרשל מלוהאן, המדיה עצמה.
מילים אחרות: הרומן עצמו שהיה כתוב היטב, לא הצליח להפנים את המסר הסוציאליסטי באבנרי האנליסט. ובצדק. משום שאנליסטים זקוקים לאקסיומות ולסוציאליזם של רמרק כמו לזה של חיים אין אקסיומות. יש רק מילים יפות.
למערכת: אבקש לתקן את השגיאה (שורה רביעית מהסוף).
במקום: מרשל מלוהאן צ"ל: מרשל מקלוהאן.
בתודה מראש.
איזה יופי. מזכיר, מחנך ומהנה מאוד. אני הולכת לקרוא אותו.
מי שלא הושפע מ"במערב אין כל חדש", הוא לא אנושי.
הוא גרם לי להבין ולחשוב באורח מוחשי על דודי שנלחם בצבא הוורמאכט, חזר פצוע מאד ומלנכולי ומת מהשפעת הספרדית שהרגה כמעט אותו מספר האנשים כמו המלחמה הנוראה ההיא.
הספרים שכתב לאחר מכן, נם מאד נחרטים בזכרון, אך לא היו חזקים כמו הראשון.. לא ספרות גדולה.
אגב זוכר איך כל הזמן הזוג המוזר שותה קלבדוס ב"שער הנצחון"? בתקופה שכתב רמארק את הספר, היה נשוי לשחקנית הקולנוע פולט גודארד, שאהבה מאד תכשיטים יקרים. אינני יודעת אם רמארק ביקש, על כל פנים, יצרני השיכר הנפלא הזה, שילמו לו תועפות כדי שיזכיר אותו בספר.
מאז זה המשקה האהוב עלי ביותר.
בצעירותי קאתי בשקיקה את ספריו של רימארק. "שלושה חבראים" היה האהוב עלי מכולם ואין לי ספק שתודעתי האנטי -פאשיסטית עוצבה על ידי הקריאה בספר זה ובספריו הנוספים. הספור האישי הקולח והחודר של גבוריו בכל הספרים הצליח להמחיש בצורה מאד חזקה את המציאות ההולכת והופכת מחרידה יותר ויותר,מפחידה ובלתי אנושית יותר ויותר. ( כמו גם בסרט "קבארט ", אגב. (על פי ספרו של קריסטופר אישרווד, )
שמחתי על כן לפגוש כך פתאום ברשת עוד מישהו שחולק את אהבתי לסופר ולסיפוריו.
ששמחה לציין שגם בתי תמוז נדבקה באהבתי לרימארק. היא כתבה עבודת בגרות בספרות מורחבת בזמנו (עירוני א' ת"א 2004) ובעבודה זו ערכה השוואה בין בני הדור האבוד של רובי, לנץ פאט ודור של צעירים ישראלים בוגרי מלחמות וזוועות גם הם. לימים בני דורה הפכו למובילי המחאה/(עדין לא)מהפכה חברתית לפני שלוש שנים.
אכן סיוט. לצערי אני רואה את הדברים באור קודר עוד יותר.
מדהים כמה אדם יכול לעצום את עיניו לנוכח המציאות- אין עם מי לדבר, אף פלשתיני לא עונה בצד השני- בכל סיבוב של מו"מ הם מתעקשים על זכות השיבה, האם בעינך זו דרישה לגיטימית? האם בעינך ההתנחלויות (שברור לכל בר דעת שרובן יישארו במקומן בתמורה לחילופי שטחים) הם עדיין מכשול לשלום יותר מהטרור שהפלשתינים ממשיכים לשלח בנו ללא כל סיבה, האם רצח יהודים (רצח משפחת פוגל לדוגמא) מקדם את התהליך?, אם אתה חושב ש "כן" הרי שמזמן כבר חצית את הקו בין השפיות לטירוף, שכן אתה הפכת לתומך בטרור ומתנגד להומאניות, אין שום דבר שפוי או הגיוני בהמשך הטרור הפלשתיני פרט לרצח לשם רצח.
הגיע הזמן להודות שפתרון ה "2 מדינות ל2 עמים" נחל כישלון חרוץ, הם לעולם לא יקבלו את קיומה של מדינה יהודית, לא כך ראינו את אוסלו ולא כך מתנהג עם שחפץ במדינה משלו, מאז ההסכם המקולל הזה נהרגו יותר פלשתינים ויהודים מאשר בכל השנים לפניו מאז 1948, צריך אדם אמיץ מהשמאל שיקום ויגיד שהפתרון לא ישים.
לבולשביק: כה לחיי וחזק ואמץ. במקום ללכת ולהתפלסף בא ונחתוך ישר לענין, מה צריך להעשות: ובכן דבר ראשון מהפיכה בתוך המפלגות הסוציאל דמוקרטיות (ס"ד) הקימות (ההוויה קובעת את התודעה): משמע, החלת "שורשי העשב" בתוך המפלגות עצמן ויצירת הנהגה בסוביטים (מועצות) ע"י בחירות דמוק' החל מלמטה. אח"כ אינטרנציונל עם מפלגות ס"ד אחרות בתחילה בצד הישראלי בנפרד ובצד הפלסטיני בנפרד. אח"כ (כאשר יתקבל כח דמוקרטי לכך) קבלת החלטה שכל עם מקבל תעודת זהות בצבע שונה ללא קביעת גבולות מעבר לגבולות א"י השלמה. כל עם יקיים את הבחירות שלו במסגרות האלה ובתי הנבחרים של שני העמים ישכנו בירושלים (בתנ"ך כתוב במפורש שאסור לחלק את ירושלים). שני בתי הנבחרים יעבדו בשת"פ כאשר בהמשך יפעלו באינטרנציונל מלא (באם יתקיים רוב דמוקרטי לכך). כל אזרחי המדינה הגדולה משני העמים יהיו זכאים לגור ולעבוד היכן שירצו בכל מרחביה. מדובר בתהליך בן 30 שנה שקצבו יוכתב בהתאם לטיב המהפיכה הסוציאליסטית. לכן חיבים לשקוד על בנית משנה סדורה. כלומר, בתחילה יש להסכים ולקבל אקסיומות סוציאליסטיות ודמוקרטיות ואח"כ להמשיך בבנית הדרך ותורתה (במקביל כמובן).
מישנה סדורה יש למתנחלים שנואי נפשו של חיים
אז עוד משנה סדורה? הרי המישניות הסדורות הללו לא מתחשבות בקדמה, בקידום טכנולוגי ובעוד הרבה משתנים עם הזמן ,
ואפרופו אקסיומות סוציליסטיות -לפחות אילו שבישראל הפריטו עצמם לדעת ומתנהלות כראשונות הקפיטליזם,
ועם מי תייצר מהפכה סוציליסטית? ואולי השאלה לא עם מי אלה למי
אתה מתיחס למושג: "משנה סדורה" שאילו יש לו אופי משלו או זהות קבועה. מדובר בניב לשון שבא לציין שאנו חיבים להניח אקסיומות ברורת בתחתיתה של תורה אותה אנו באים לפתח גם לדון בה. היות והערכים בהם אנו עוסקים, מבוססים כולם על תורות (ה"ציונות", ה"דמוקרטיה", ה"סוציאליזם"), שומה עלינו להגדיר אקסיומות לפני שאנו באים לברבר, לדוש, לנתח מים ולטחון אויר. מה לא ברור כאן ידידי? יתרה מזו. משום שאין לנו אקסיומות ואין לנו תורה ואין לנו משנה סדורה, יכולים אלה המתחזים לציונים, לדמוקרטים ובעיקר לסוציאליסטים להכריז על עצמם ככאלה…וד"ל.
הם יודעים על מה הם נאבקים, ולשם מה הם נלחמים. ואנחנו?
הם מעבר לגדר המערכת, ולקיר האפרטהייד רוצים חופש. מדינה. ושחרור. ואנחנו?
האספסוף שלנו דורש עוד טיהור אתני, עוד גירוש, עוד שטחים, עוד דונם, ו״שיהיה כבר שקט״!
אלא ששקט לא יהיה, והפסקת האש תהיה רק זמנית. וגם העם במצרים יפרוק את עול השליט הצבאי.
ראו מה קרה אצל הידידה הגדולה. אפילו שם מתעורר העם. ולמרות רשת הסוואה הפרושה, הבין כבר אובמה שישראל נשלטת בידי מנהיגי הזמן הצהוב המשחיר. האם החליט להפסיק את משלוחי ״אש השטן״ [[טילי Hell Fire]]? אלא שהקונגרס של איפא״ק לא נותן להפסיק את האש…
גם כאן הימין לא שותק. לשונותיו ממשיכות לצקצק בשפה שהפכה מעברית לעיוורת, והמשיכה בדרכה לעיוורון הפשיסטי, ושיניו ננעצות בברבריות בבשר הפלסטיני החרוך בפגזי זרחן, בטילים ובפצצות טון.
על כל זה נשלם בבוא העת.
שכחת עוד משהו אחד שטן שהם רוצים שם מעבר ל"גדר המערכת ולקיר האפרטהייד",הם קוראים לזה "שיבה".
מדינה פלשתינית נקייה מיהודים,ומדינת ישראל מוצפת *בעוד* מליוני ערבים צאצאי הפליטים מ48,שיהיה לנו בהצלחה…
מה איכפת לך מזכות השיבה? תאר לך את המצב הבא. ישראל משיגה שלום עם שכנותיה, כולל זכויות מגורים, קנית אדמות ועבודה לישראלים במדינות השכנות. ובתמורה מאפשרת לכל פלסטיני לקנות אדמה, להתגורר ולעבוד בישראל. זאת בנוסף לפיצויים הוגנים למי שאבד רכושו בנכבה. במצב כזה ישראל תהפוך לפלא נדל"ני. כלומר האדמות בישראל יעלו בערכן. הכלכלה כמו כן תפרח. ישראל תוכל להתפרס ולהנחיל מטובה למדינות השכנות ומה שהכי חשוב. ישראל לא תאבד את הרוב היהודי שלה. נהפוך הוא ת.ז. כחולות יסופקו רק ליהודים. למוסלמים הן תהינה ירוקות ולנוצרים הן תהינה אדומות ושאר העדות הקטנות יצטרפו להיכן שירצו. וכך נהנה משלושה פרלמנטים (בירושלים כמובן) ומשלושה עמים שיחיו בשלום באי"ה. אך ע"מ לממש זאת רצוי לבחור בדרך הסוציאליסטית.( זה לא הכרחי אך נראה שכך ענין זה יצליח יותר). הבעיה היא בשרטוט קוי הגבולות. לכן יש לעקוף נושא זה בהבנה שאי"ה שיכת לכולם.
רעיון מעניין,עדיף בעיני על הפיתרון של שתי מדינות,אבל הוא בלתי אפשרי באזור שבו טיפוסים כמו חברי דאע"ש מסתובבים חופשי.
צודק במאה אחוזים. לכן יש לחסל את הקיצונים האלה, ע"י לקיחת שכפ"ץ המגן שלהם. קרי, בכל אזור בו הם משתלטים ולוקחים האוכלוסיה המקומית בני ערובה,יש לפני התקיפה כנגדם לבנות באזורים מוגנים סמוכים, שטחי מקלט. כך שכאשר ארגוני הרצח מותקפים יש לאוכלוסיה המקומית להיכן לברוח ואז המנוולים נשארים "ללא הגנה" וניתן בקלות לחסלם מרחוק ע"י פצצות מתאימות. תאמין לי, ברגע שהם יראו את המחנות נבנים הם יתחילו בפעולות יאוש שיסתימו בכך שהאוכלוסיה המקומית תחסל אותם, משום שלבני הערובה יהיה לאן לברוח והם יוכלו לראות בדיוק מי מגן עליהם ומי לא. לכן אמרתי סוציאליזם, משום שלשטון קפיטליסטי אין את כוח הרצון לבצע זאת. מלכתחילה הם מעונינים במצב בו המנוולים לוקחים להם בני ערובה. אז המלחמה הופכת למתמשכת והשינאה גוברת. זו כמו סוס שאם תרביץ לו עם שוט יש צ'אנס שהוא ירוץ מהר יותר.
זה מזכיר לי את רופא הנשים העזתי שהיה עובד בישראל כשב-2009 בנותיו נהרגו בהפגזה הישראלית אז (לא זוכרת את השם אולי זה היה העופרת יצוקה) והוא דיבר לתקשורת על הכאב שלו ואיזה פרחה התחילה לצרוח עליו ולהאשים אותו בצורה הכי ברברית שיש.
בסופו של דבר למרות הקושי המנטלי ב"השוואה הגדולה" כבר לא יהיה מנוס וההשוואה לתקופת טרום ההשמדה ההמונית בגרמניה, כבר תזלוג מעצמה בטבעיות.
בנוסף, אני רוצה לציין את הקרבה שמסתמנת בין המתנחלים ותפיסת עולמם לבין החילונים ותפיסת עולמם, כשקודם היו ביניהם פערים אידיאולוגיים שמנעו את הקרבה הזאת, היום חוץ מהיהדות (שטויות, המתנחלים מחבקים בחום את הנוצרים האנגלו סקסים המטורפים שבאים לתמוך בהם ואפילו לעבוד אצלם בחינם), ואחרי האימוץ החם של האלימות גם על ידי הלא-מתנחלים, צריך מיקרוסקופ כדי להבחין בהבדל בין הימין האידיאולוגי לימין העממי הרגיל.
אכן ברעם צודק יש תהליך של פאשיזים וניתן להבחין בו בשמאל הרדיקלי.
כאשר חומסקי מרצה באוניברסיטה האיסלמית בעזה כאשר אותו חומסקי נעתר להזמנה של חיזבאללה
ועושה סיור ונותן הרצאות לאנשי חיזבאללה וכאשר אותו חומסקי טוען שנשק גרעיני אירני מוצדק
זו עדות לפאשיזים בשמאל.
כאשר קן לבינגסטון אומר "צריך לספק לפלסטינים טנקים תותחים ומטוסים ואז לא איכפת לי שתפרוץ מלחמה בין ישראל לערבים" מה זה אם לא פאשיזים ושנאה גזענית…
קיימת אקסיומה שאומרת כך "כל איש שמאל שנכנס לכפר פלסטיני יכול לשהות שם רק מסיבה אחת
רק אם הוא מגלה הזדהות מוחלטת עם הנארטיב הגזעני שאינו מכיר בזכות היהודים למדינה
אחרת יחטוף בעיטה בישבן ויסולק".
ומה נאמר על איש שמאל שמחזיק שלט אשר משווה בין צלב קרס למגן דויד..הרי זה מבחיל !
ומה אומרת התופעה האובססיבית של השוואת הציונות לקולוניאליזים לאפרטהייד המטרה
היא אחת (דומה מאוד למאמץ שעושה הימין האירופאי) המטרה היא לשלול מישראל את הלגטימיות ולצייר מפלצת אשר צריך לכרות את ראשה.
הקריאה לחרם מבטאת רצון להחליש את ישראל ולבודד אותה מכל ידידיה ומה זה יביא?
מלחמה ולא שלום ..זה פאשיזים !!
עלי על זה כתב ברל כצנלסון כבר ב36 בעיתון דבר כנראה הבין לאן נושבת הרוח בשמאל ה"אמתי'
היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?
כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל… וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו… ויטריפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל יהא מצפוננו שקט. ברל כצנלסון. דבר 1.05.1936
זה בדיוק מה שקורה היום
חיים, עשית לי את השבת. מה שבטוח, כי יש לי עכשיו משימה לחזור שנית לאותם ספרים טובים שמילאו את נעורי.