ד"ר שמחה קדם, המתגורר בשוהם תחתית, נהג ברכבו באחד האמשים היותר ירחיים בכביש 444 שבין ראש העין לישובי בן-שמן. בהתקרבו לכניסה לשמורת תל-חדיד, הבחין ביחידת חיילים רגלית פוסעת על ציודה הצבאי. הד"ר בלם את המכונית, פתח את הדלת ויצא החוצה כולו עזוז ותזזית ונכון לשלוף את מיטב הקריאות כ"כיפק היי" ו"תנו לצה"ל לנצח". ברם, משהבחין כי מדובר ביצורים זרים לו לחלוטין בלבושם, בציודם, בשפתם כשחלקם ישוב על סוסים, שב לכלי הרכב, התניע ומיהר לביתו.
בטרם נשק ללחיי אשתו, דילג לעבר הספרייה הענפה, שלף ספר היסטורי שבו איורים למכביר. עיניו צדו ציור המציג חייל רומאי טיפוסי על מכלול אביזרים שמעולם לא ראה במחנות צבאנו: פרשים לבושים בטוניקות ובמעילים, סוסיהם מקושטים בדיסקוסים מוכספים, החיילים הרגליים נשאו חגור מלא בדיוק כמו שהיה בזמנו בחטיבת גבעתי. ולאור הירח הבחין היטב בקשתים, קלעים וזורקי כידונים.
חיילים רומאים טיפוסיים (מקור)
"איך זה יכול להיות," אמר לעצמו, "משהו פה לא בסדר. בטח מה שראיתי הייתה פשוט קבוצה של תיירים איטלקיים שהתחפשו לחיילים רומאיים במסגרת מסע שורשים לימים שהם היו אימפריה. אבל מאיפה היו להם סוסים? הם בטח גנבו אותם מאיזה מושב קרוב."
ד"ר קדם גדל במשפחה מסורתית ופטריוטית. מצד אחד התנ"ך במהדורת ארם צובא, ומנגד נוצות "אל הציפור" של ביאליק, למרגלותיו ספר האגדה. אביו קרא את רוב העיתונים להוציא את "קול העם". בערבים הקריא לכול בני הבית ממאמריו של ס.ש.יריב (בתרגום חופשי: סבא של יריב (בן-אליעזר) הלוא הוא מנסח מגילת העצמאות ד. בן-גוריון) שמחה היה תלמיד מצטיין בכול התחומים, גם לוגריטמים, גם הבנת הנקרא וגם בשכיבות סמיכה. את בחרותו שכל לטובת שירות צבאי ארוך. אחר-כך למד מדע המדינה, התחתן כמו שצריך, הוליד ילדים כמו שכתוב בספרו הנשכח של דן בן-אמוץ "איך לעשות מה", וחוץ מכאבי שלכת ראשונים בגב ובברכיים, הכול היה שפיר למדי. בגילו חמישים ומשהו יש בכך בסיס איתן לסיפוק אישי ומרגיע.
למחרת בלילה חזרה התופעה וביתר שאת. הפעם היו אלו חיילים אשוריים. הוא בלם את רכבו באמצע הכביש ואילץ את הנהגים שבאו בעקבותיו לעשות כמוהו ובפתאומיות מסוכנת בעודו צורח על החוצים את הכביש שיחזרו לאשור ושייקחו איתם את סרגון השני, הדראק הזה שגירש את עשרת השבטים אל מעבר נהר הסמבטיון הרועש וגועש כל השבוע ורק בשבת תופס חרופ, כמו שהוא עשה בשירותו הצבאי.
מספר נהגים קללו, צפרו ושלחו אותו קיבינמאט בקולי קולות. אך הלה לא נרתע: "מאנייקים," קרא לעברם, "אולי תבואו לעזור לי. אתם לא רואים שאלו לא משלנו." אחד מהנהגים המעוכבים אחז באוזנו וצרח: "חולירע, כוסמת שכמוך, אתה זקוק לאשפוז כפוי. יותר טוב אם תתחיל לטפל בהלוצינציות שלך."
ד"ר קדם נסוג לאחור, התניע את מכוניתו ונסע לביתו. משוכנע היה שראה במו עיניו יחידת אויב ממדרגה ראשונה העושה דרכה לעבר קריית הממשלה ואם לא יעצרו אותה בזמן, אזי בבוקר קריין הלום קרב יאמר: "נפלה כותרת ראשנו. יתומי הקלפי, האויב חיסל את הקדנציה הנוכחית של השלטון המופלא שלנו ולאן אנו באים?!"
למחרת עקב אחרי קבוצה אחרת לגמרי האוחזת בקשתות ובחיצים. הוא נהג אחריהם עד מעלה התל. וכך במשך שבוע ימים מצא עצמו מגשש את דרכו בשבע עיניים אחרי מאסף יחידות מצריות, סודניות, יווניות, גאליות, חשמונאיות, מוסלמיות ומה לא.
בשובו הביתה החליט שהפעם עליו לשתף את אשתו בחוויה הראשונה שעבר. לאחר שהקשיבה ברוב קשב אמרה: "חבל שלא הפנת את האיטליאנוס הללו לטרמינל שלוש בנתב"ג. שיחזרו הביתה לפיצות המחורבנות שלהם. אתה יודע שאלו שלנו הרבה יותר טובות, נכון, אישי היקר?"
למחרת התקשר לחבר קרוב, העובד ככתב שטח ביומון הנפוץ "הו-הא, מה קרה", ושטח בפניו את המפגשים עם שורת חיילי אויב בצבעים ובכלים שונים. הכתב חכך בדעתו דקה אחת או שתיים ואמר: "שמע, אני צעיר ממך בכמה שנים טובות. לפי מערכת החינוך אנחנו היינו כאן מאז ומעולם. יכול להיות שאתה או הוזה או חוזה. הכי טוב אם תתקשר לשירות הלקוחות של אמא אדמה. הם יודעים הכול!"
ממשרדו במכללה שבמרכז ארצנו התקשר לשירות הלקוחות. הוא סיפר למוקדן האם הגדולה ביותר בתבל על החוויות שעבר. העלם שמעבר לקו הקשיב בעניין רב ואמר: "שמע, הכי טוב אם תדבר עם קצין העיר. הם גם יתנו לך תשובה הולמת וגם יזעיקו את כל המומחים של ערוצי הטלביזיה."
ד"ר קדם התקשר לאשתו וביקש ממנה את מספר הטלפון של קצין העיר. היא שאלה לשם מה נחוץ לו הקשר עם הקצין מאחר שכבר השתחרר מזמן משירות מילואים בצבאנו, והזכירה את טקס הסיום בו קיבל תעודת הוקרה וכוס מיץ פטל. הוא ענה לה: "אל תשאלי, מה שהתחיל עם האיטלקים שלך נמשך עוד הרבה קדימה ואחורה. בזמן אני מתכוון." והוסיף את פרטי השיחה שניהל עם המוקדן הראשי בשירות הלקוחות של אמא אדמה.
אשתו הורתה לו לשבת ולא לדבר עם איש. הזעיקה מונית והגיעה כל עוד נפשה בה למשרדו, בו ניהל דו קרב עם חייליו של סנחריב שניצלו מהמכה בה ספגו בירושלים בתקופת חזקיהו. היא דחקה בו לבוא בעקבותיה אך הוא סרב. צעקות רמות בין השנים הזעיקו את חבריו לפקולטה ואת הדיקן שהקשיב לדבריו והודיע לו כי בשבוע הבא יתחיל ללמד היסטוריה במקום מדע המדינה. אשתו התנפלה על הדיקן באגרופים שלופים וצרחה: "אתה גם כן חתיכת אידיוט!!!" ודחפה את הדוקטור שלה למונית שדהרה לבית החולים הקרוב ביותר.
רופא ואחות, שעודכנו קודם לכן על הפציינט העושה דרכו אליהם, קיבלו את פניו בסבר פנים יפות. השכיבו אותו בחדר פרטי. האחות נשארה לשמור עליו גם במובן הציבורי של העניין, שלא יפיץ חס וחלילה את הרעיונות הנלוזים שלו לעיתונות חוץ.
ואילו הרופא אחז ביד אשתו והובילה לחדר ריק ואמר: "תראי גברת קדם את ההבדל, בעלך שקע במגוון גדול של צבאות עמים ועממים שעברו בתל המהתל מאז ימי קדם, ופה הכנו שלושה חדרים עבור חולמים פוטנציאלים של נאום בר-אילן, אחד מני רבים, שאולי יקרום עור וגידים. ואת רואה במו עיניך: אף אחד לא בא. אז מי פה בעצם חי במציאות, בעלך היקר שנדד קצת לעבר או אלו שכבר לא רואים עתיד, ומה שחמור לא פחות, גם אין להם לא פנטזיות, לא אשליות ולא חזיונות. ועכשיו נחזור לאישך ונעטוף אותו בחום ובכמה עיתונים ישנים שאיש לא קורא."
לכל הצבאות יש זיקה הסטורית לתל המהתל. כמה טוב שלבנק יש זיקה גדולה יותר.
אבשלום יקר, תודה רבה על הכתבה המצוינת. נהניתי מאד. איזו מקוריות ויזואלית!!!
נחמד, נחמד מאוד.
טעות ….
איש שמאל תמיד נמצא בעתיד שהוא תמיד בלתי מושג
ולכן זו הסיבה שהוא תמיד צודק
מרתק , כתוב מצויין .
ואמר כבר שמואל הנגיד:
הלינותי גדוד כבד בבירה
הרסוה ימי קדם קצינים
וישנו על גבה וצידה
ותחתינו בעליה ישנים"
לבריאות (הנפשית)!