קטעים מספרה החדש של תמר גוז'נסקי "בין נישול לניצול, שכירים ערבים – מצבם ומאבקיהם", פרדס הוצאה לאור, 2014:

לאפליה, לכל אפליה, בין שהיא לפי חוק או לפי נוהג מושרש, תוצאות קשות לגבי אלה שהם היעד שלה, אך גם לגבי המרחב האנושי והפוליטי בכללותו.

חוקים של הפרדה גזענית (חוקי גזע) יוצרים אפליה גלויה ובוטה. במשטר כזה החוק שולל זכויות אזרח מציבור מסוים (בשל צבע עורו, מוצאו, דתו וכן הלאה) וגם תוחם בבירור מי הם בעלי הזכויות המלאות ומי הם משוללי הזכויות. משטר כזה מקיים מנגנונים המענישים את מי שמפר את חוקי ההפרדה ונוהג בשוויון.

אך כיצד פועל מנגנון של אפליה במדינה כמו ישראל, אשר לפי מגילת העצמאות שלה מחויבת לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". ואשר בית המשפט העליון שלה קבע בהזדמנויות שונות, כי כבוד האדם מחייב שוויון בין בני האדם?

האפליה בישראל מיושמת באמצעות מנגנונים מגוונים – כלכליים-חברתיים, פוליטיים, אידיאולוגיים ותרבותיים. חוקים אחדים האוסרים אפליה כזאת או אחרת, שאישרה הכנסת במהלך השנים, לא שינו את המצב מיסודו. אוכלוסיות שונות מופלות לרעה: ערבים, נשים, עניים, מזרחים, קשישים, תושבי הפריפריה קהילת הלהט"ב ועוד. בראייה כוללת, קבוצות אלה הן רוב אזרחי ישראל, ומכאן שאפליה היא מאפיין יסודי ומהותי של החברה הישראלית.

חקירת האפליה הלאומית של הערבים בשוק העבודה הישראלי מצביעה על מבנה מורכב של אינטרסים, הצדקות ודרכי יישום. כמו כל מחקר בנושא של עובדים שכירים, גם מחקר העוסק במצבם של השכירים הערבים מחייב ניתוח של התנאים הכלכליים-חברתיים, המשפטיים, הפוליטיים והתרבותיים, הקובעים את צורות ההעסקה, את גובה השכר, את רמת התנאים הסוציאליים. אולם חשוב לא פחות הניתוח של רמת ההתארגנות, של מאבקי העובדים הערבים, של השביתות, ושל המערכה שמנהלים המעסיקים והממשלה לבלימתם של מאבקים אלה ולריסוק האיגוד המקצועי בכלל.

בהקשר של הניתוח הכלכלי-חברתי לגבי העובדים הערבים, נודעת חשיבות רבה גם למנגנוני השליטה הפוליטיים והרעיוניים, שתפקידם לבסס מערכת של אפליות בשוק העבודה; לדאוג שהאיגודים המקצועיים יהיו "ממושמעים" ו"לאומיים"; לשכנע את העובדים השכירים, כי שינוי המצב האישי הוא עניין של מזל, או של מאמצים אישיים, ואין לזה שום קשר למבנה המעמדי של החברה ולדרך התנהלותה של הממשלה; להצדיק מלחמות וכיבוש, עם כל המחיר, שהעובדים נדרשים לשלם עבורם.

בפרקטיקה ובתיאוריה של מדיניות הבידול והריבוד הלאומי בפלשתינה ובישראל, באו לידי ביטוי גם התנאים הייחודיים לכל תקופה. בין היתר – גלי ההגירה, המנגנון הקולוניאלי הבריטי, המנגנון הציוני, המנגנון של מדינת ישראל בתקופות שונות. היו גם תופעות שחצו גבולות של תקופות. מפועלים ערבים מנעו חברות מלאה בהסתדרות העובדים העבריים במשך 46 שנה (1966-1920), כלומר, לאורך כל תקופת המנדט, אך גם בעשרים השנים הראשונות לאחר הקמתה של מדינת ישראל. גם תופעות של העסקה באמצעות קבלנים-מתווכים (ראיסים) שרירות וקיימות מתקופת המנדט ועד היום.

העובדים השכירים הערבים משלמים מחיר כלכלי וחברתי כבד עקב המדיניות והפרקטיקה המתמשכות של אפליה. 75 שנים חלפו מאז פרסמו הבריטים ב-1938 נתונים על הפערים בשכר בין פועלים יהודים וערבים ועד לפרסום הנתונים על הפערים האלה בשנתון הסטטיסטי 2013, והדמיון בין הנתונים חושף את השיטתיות הטמונה באפליה מתמשכת, המעוגנת במשטר החברתי.

השוואה של הפער הלאומי בשכר הממוצע ששולם בשנות ה-30 של המאה ה-20 לפועל מתכת – מקצוע מתקדם ומועדף באותה תקופה, לבין הפער הלאומי בשכר ששולם בתחילת העשור השני של המאה ה-21 לבעלי השכלה של 16 שנות לימוד ויותר – רמת השכלה גבוהה ומתוגמלת בשוק העבודה העכשווי, העלתה את התוצאה הבאה:

לפי נתוני הממשלה הבריטית בפלשתינה, ב-1937 היה שכרו של פועל מתכת ערבי 69% משכרו של פועל מתכת יהודי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב-2012, היה שכרו של עובד ערבי בעל השכלה של 16 שנים ויותר – 66% משכרו של עובד יהודי בעל השכלה דומה. לכך אפשר להוסיף, כי לפי נתוני הלמ"ס, ההכנסה הממוצעת לחודש עבודה של שכיר ערבי ב-2012 הייתה 62% מהכנסתו הממוצעת של שכיר יהודי.

תמר גוז'נסקי, יולי 2006. צילום: יואב גולדרינג ואלון לי

הדמיון הרב בין נתוני הפער הלאומי בשכר אינו מקרי. הוא מלמד, כי התמורות הכלכליות והחברתיות העמוקות, שהתחוללו במהלך 75 שנה, לא הובילו לביטול האפליה של השכיר הערבי, אלא גלגלו אותה גם לעבר מקצועות הדורשים מיומנות והשכלה גבוהה. גם במדינת ישראל של המאה ה-21 נשתמרו בשוק העבודה סימני היכר של ניצול קולוניאלי המקבע פערים כלכליים לפי מוצא, וזאת בתנאים של עלייה כללית ברמת ההכנסה ושינויים מהותיים בהרכב הענפי והמקצועי של השכירים. הקפיטליזם הישראלי, כממשיכו מבחינות רבות של הקולוניאליזם הבריטי, משמר את מעמדם הנחות של העובדים הערבים ואת השכר הנמוך יחסית שהם משתכרים משום שהם ערבים.

העיסוק התקשורתי בשילוב ערבים בהיי טק, שנעשה אופנתי בעשור השני של המאה ה-21, אינו מעיד על צמצום בפערי השכר ובבידול בעיסוקים של יהודים וערבים. מחסור במהנדסים ובמומחי תוכנה, כמו גם ביקוש גובר לעובדים במקצועות הרפואה, מדרבן חברות אחדות וגורמים בממסד הישראלי לתור אחריהם גם בקרב אזרחים ערבים. אולם שינויים אלה לא חוללו תמורה מהותית במציאות ובמדיניות, הממשיכות לשכפל את המבנה המעמדי-חברתי.

מחפשי עבודה ערבים, נשים וגברים, מוצאים תעסוקה במידה מכרעת כפועלים מקצועיים ולא מקצועיים בנייה ובתעשייה, כזבניות וכקופאיות, במרכזי שירות ותיקונים, בשירותי אירוח ומזון. לעומת זאת הם משתלבים בהיקף מוגבל במקצועות אקדמאיים, ובמיוחד באלה המדעיים-טכניים. לכך אחראים האבטלה, ממדי העוני והפערים העמוקים ברמת החינוך ובתקציב החינוך ביישובים הערביים, כמו גם הדרה לאומית שנותרה חריפה בשוק העבודה.

לפער הלאומי בשוק העבודה יש מחיר חברתי כולל. מצג רעיוני-פוליטי הרואה את חזות הכל בלאומיות ודוחה את אחדות הפועלים באשר הם פועלים, ללא הבדל מוצא, פוגע בכלל השכירים, לרבות בעובדים היהודים. לפי הנתונים הרשמיים, בעשור 2012-2002, גדל השכר הריאלי של כלל השכירים בישראל ב-2.5% בלבד. היו לכך סיבות מבניות, הקשורות בריכוזיות הגדלה של ההון, בהעמקת החיבור בין הון לשלטון ובהחלשת ארגוני העובדים. אך להצלחת המסע להקפאת שכר העובדים מסייע גם שוק העבודה, שכן שכר מופחת לערבים (וגם לנשים, למהגרי עבודה) מאפשר למעבידים לבלום העלאת שכר גם ליהודים.

במהלך ההיסטוריה המקומית, גרמה המציאות של הסכסוך הלאומי, שחדרה גם להכרת העובדים, להחלשת המערכה לסיום המנדט הבריטי, ובהמשך – להיגררות לתמיכה במלחמות ובכיבוש. הניסיון לימד, כי מלחמות מניבות רווחים לספקי הציוד והנשק, אך מימונן בא על חשבון מימון השירותים האזרחיים (חינוך, בריאות, רווחה, דיור), החיוניים לשכירים. לאומנות, המצדיקה כיבוש הנמשך עשרות שנים, מערערת את ההסדרים הדמוקרטיים ורומסת זכויות אדם, לרבות זכויות עובדים, בתחומי ישראל.

מטרת המערכה המכוונת נגד המדיניות והפרקטיקה של הלאומנות המפלה אינה ביטול סימני ההיכר הלאומיים, שהתפתחו היסטורית. הקפיטליזם כמשטר כלכלי-חברתי, יצר בעשורים האחרונים מציאות רב-לאומית מבחינת תנועת ההון בין הארצות ופעילות תשלובות הענק בארצות שונות, אך לא ביטל בשום מקום את המדינה ואת הלאומיות הכרוכה בה. המטרה של המערכה נגד האפליה היא בנייתה של אחדות מעמדית של עובדים יהודים וערבים, של כלל השכירים.

מציאות כלכלית של פילוג לאומי מצדיקה את עצמה פוליטית ורעיונית באמצעות טיפוח של תודעה של פילוג לאומי. תודעה כזאת, המובילה לעוינות לאומית, היא כשלעצמה מהווה מכשול גבוה בדרך לבנייתה של אחדות מעמדית. וכאן נכנסים לתמונה האיגודים המקצועיים דוגמת ההסתדרות, האמורים לכאורה ללחום בהדרה ובאפליה כדי להצליח במאבקיהם.

בהקשר זה מעניין הניסיון של האיחוד האירופי לבחון מהי תרומת האיגודים המקצועיים למערכה נגד אפליה במקומות העבודה. מחברי המחקר הגיעו למסקנה, כי רבים מהאיגודים המקצועיים בארצות האיחוד אינם מתמודדים כלל עם המציאות של אפליית עובדים שהם בני מיעוטים ומהגרי עבודה, ובמשא-ומתן על הסכמים קיבוציים אינם כוללים את נושא השוויון וביטול הקיפוח במקום העבודה. כתוצאה ממחדלים חמורים אלה, האיגודים המקצועיים באירופה מתחזקים בפועל את האפליה בקבלה לעבודה, בקידום, בשכר, בפנסיה, וגורמים לאתניזציה של עבודות בסטטוס נמוך ושל כאלה שמשולם עבורן שכר נמוך.

הביקורת שנמתחה על האיגודים המקצועיים באירופה מן הראוי שתחול בייתר-שאת גם על ההסתדרות הכללית, שהיא המסגרת האיגוד-מקצועית הגדולה בישראל. ההסתדרות לא רק שמעולם לא בנתה אסטרטגיה של מאבק בגזענות גלויה וסמויה, אלא היא פעלה במשך עשרות שנים כמסגרת ליהודים בלבד הסגורה בפני שכירים ערבים. ייתר-על-כן, ההסתדרות עצמה הניפה דגלים של בידול לאומי, כאשר ניהלה מסע רעיוני-פוליטי למען גירוש פועלים ערבים ממקומות עבודה בבעלות יהודים ("עבודה עברית").

הניסיון לימד, כי לבנייתה של אחדות מאבק של עובדים יהודים וערבים נחוצים מובילי שינוי, אשר יגבשו, יטפחו ויפיצו השקפת עולם של אחדות עובדים. אין מרשמים לדרכים בהן מיישמים זאת בפועל. ניתן לומר בהכללה, כי נקודת המוצא למאמץ השינוי היא, שכל תודעה משקפת מציאות אובייקטיבית, כפי שנתפסה אצל כל עובד דרך הפילטר של השקפת עולם, של עמדות פוליטיות, של מסורות דתיות ואחרות, של הדימוי בדבר נכון ולא-נכון, טוב ורע לי/לנו.

מקום ייחודי בכלל נושאי השינוי בקרב העובדים בארץ תפסה המפלגה הקומוניסטית, שנוסדה בשנת 1919 ופעילה מאז ברציפות עם השכירים ולמענם. קומוניסטים היו מעורבים בהתארגנות המשותפת של פועלי הרכבת, ערבים ויהודים, בשנות ה-20. לאחר שהנהגת ההסתדרות, שמנעה מפועלים ערבים להיות חברי הסתדרות, גם החליטה על שלילת חברותם של הקומוניסטים בהסתדרות (1924), יזמו הקומוניסטים הקמת איגוד מקצועי יהודי-ערבי משותף בשם "תנועת איחוד". תנועה זו פעלה שלוש שנים, עד שהבריטים אסרו את פעילותה וסגרו את המועדונים שלה. בשנות ה-40 פעלו הקומוניסטים לארגון הפועלים הערבים והיהודים, שהועסקו במחנות הצבא הבריטי, ובהמשך יזמו את הקמת קונגרס הפועלים הערבים והנהיגו את מאבקיו. אחרי כינונה של מדינת ישראל, המשיכו הקומוניסטים במערכה לקבלת הפועלים הערבים להסתדרות, ובהמשך – להקמת מועצות פועלים נבחרות ביישובים הערביים.

בשנים האחרונות, עם הריכוז הגובר של ההון וההפרטה של חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים, נפגשים תחת הגג של אותה חברה מאות ואלפי שכירים יהודים וערבים. מצב זה הניב (שלא לפי ציפיות בעלי ההון), מערכות משותפות בעלות עוצמה של עובדים יהודים וערבים למימוש זכות ההתאגדות ולחתימה על הסכמים קיבוציים (פלאפון, סלקום-נטוויז'ן, הוט).

Share on Facebook