בתחילת השבוע הלך לעולמו ד"ר נעם קמינר (61) ממחלת הסרטן, ובתוך הריק הגדול שהשתלט על עולמנו עקבנו בחרדה אחרי ההצתה בבית הספר הדו-לשוני בעירנו. קמינר היה איש חמודות, צנוע ומצליח בכל דרכיו ובני דורי בשמאל זוכרים אותו גם כ"בן של ראובן", וחבר של סמדר נהב, שעימה צעד מגיל צעיר בדרך לא סלולה.
נעם קמינר (משמאל) בהפגנה למען סרבני המצפון במלחמת לבנון הראשונה את אביו של נעם, ראובן קמינר פגשתי לראשונה בקן התנועה המאוחדת ברחוב נרקיס, כאשר בא, בחברת יאיר צבן, לכנס גדול של התיכוניסטים בתנועה להרצות על דרכה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. המדריכה שלנו, ברכה לוסטיג, יזמה את המפגש ורבים מאיתנו (גם אני) ראו בעצם הזמנתם כפירה בעיקר. כולנו למדנו הרבה בערב ההוא. "שליחי הקרמלין" (כפי שכינינו אותם) הפכו את מדריכי הקומונה שלנו לעפר ואפר. מייק לבנה המנוח, לימים בקיבוץ מעיין ברוך, ניסה לגייס את ברל כצנלסון ואת מאמרו האנטי-מרקסיסטי "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", אבל ללא הועיל. הדלות הרעיונית של המאמר הייתה משוועת, ואילו קמינר סיפר לנו על הזוג יוליוס ואתל רוזנברג שנשרפו על הכיסא החשמלי בעוון ריגול אמיתי או מדומה, כדי לרצות את האנטישמים ואת השמרנים בארצות-הברית של תחילת שנות החמישים. זה היה דרמטי, נוגע ללב, וניחוחות סרטי הוליווד שהשפיעו עלינו הרבה יותר מאשר כצנלסון, חדרו לכל תא בלב ובנשמה. גם צבן, שנים לפני שחזר לחיק הציונות וזנח את הקומוניזם, היה נואם נפלא, שיטתי מאוד אבל גם מרטיט. באותו ערב חשתי עלבון, נוכח דלותם של מדריכינו וקוצר ידם מול אינטלקטואלים מרקסיסטיים אמיתיים. הפנמתי את דברים, שמרתי אותם בלבי, והבנתי שהטפות רדודות אינן תחליף ללמידה אמיתית של ההיסטוריה והפנמה רצינית של האידיאולוגיה.
נעם היה אולי פחות כריזמטי מאביו ראובן, אבל כנותו הפשוטה (אבל לא הפשטנית) ונכונותו לעשות הכול למען הרעיון הסוציאליסטי, למען השלום והאחווה היהודית-ערבית, הרשימו את כל חבריו. בשנות השבעים והשמונים פרח השמאל היהודי-ערבי בקמפוס גבעת רם, ואנשים כמו נעם, יוסי זעירא, סמדר נהב, דורון גלעזר, דולי בן-חביב, ירון סחיש ורבים אחרים עבדו יחד עם מי שהיו אז קומוניסטים ערבים (עזמי בשארה, ג'מאל זחלקה) כדי לבלום את המתקפה הפשיסטית, בהנהגת ישראל כץ וצחי הנגבי, נגד השמאל היהודי-ערבי. נעם עמד בעין הסערה בהפגנות, לאו דווקא כדי לשלהב אלא על מנת לרסן, להכניס את הזעם לתוך מסגרות של התנהגות מקובלת במדינה דמוקרטית, לשמור על צלם האדם. הוא היה ההומניסט בהא הידיעה, לא רק בדעותיו אלא גם בהליכותיו. אביו היה מעין גורו של חלק מהשמאל הישראלי הרדיקלי, ואילו נעם היה מנהיג וגם חבר מן השורה. בנו מתן הלך בדרכי אביו, ריצה כמוהו תקופות מאסר "בעוון" סירוב לשרת בשטחים הכבושים. הסינתזה בין החינוך הסוציאליסטי הקשוח לבין מערכת הערכים וההתנהלות ששאבנו מהשמאל החדש חיה באישיותו של נעם בהרמוניה מוחלטת. הוא וחברתו לחיים סמדר היו מוסד בשמאל הירושלמי. כאשר נסעו להשלים את לימודיהם בארצות הברית חסרונם היה מורגש בעליל; כאשר חזרו הם פעלו שוב, הפעם במישור הארצי.
מותו של נעם העצים את תחושת הזעם והייאוש אחרי שבריונים פשיסטים שלחו אש בכיתה א' בדו-לאומי, ובכך הוכיחו שוב שמול הטוב המוחלט ניצב הרע המוחלט, שאיתו אין לנו דיאלוג אלא מלחמה. אף אחד מאיתנו לא משוכנע עכשיו שהפשיזם לא יעבור. את הסיסמה היפה הזו דִקלמנו בהפגנות לא מתוך מצוות אנשים מלומדה; האמנו בכך בכל לבנו. עתה מקנן בנו הספק. כמה מחבריי מאמינים, שהימין הקיצוני, הכולל גם גזענים על גבול הנאציזם, ניצח במערכה על דמותו של הציבור הישראלי. לי יש דעה אחרת. כמעט שני מיליון אזרחים ערבים חיים כאן איתנו, ואם נבין סוף-סוף שהם שותפים מלאים לכל המאבקים שלנו, נתמלא בתחושה חדשה של עוצמה ציבורית. נפתלי בנט אולי מאיים עלינו בפומבי, אבל הוא אינו מבין שסתם אנשים הגונים, אפילו מהמרכז הלאומני, מתחילים לחשוש ממנו ומחבריו. שריפת בית הספר הדגימה למי שהיה זקוק להדגמה כזו, שהפשיזם הוא אויב חסר רחמים שאינו בוחל גם בפגיעה בילדים. בית הספר הדו-לשוני היה ונשאר מופת לכולנו, ולא עולה בדעתנו להפקיר אותו למלתעות הגזענים. שנים הזהרנו את הציבור, גם בטור הזה, שהפשיסטים עלולים לבודד אותנו בעולם ולכפות עלינו חיים בלתי נסבלים מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית. "ההצלחות" שלהם במישור הזה הן נִיכּרוֹת, אבל גם אותן ניתן לסכל.
יש לי הצעות מעשיות: עלינו להקים מסגרת-על אנטי פשיסטית, שתילחם בגזענות ותגייס את דעת הקהל העולמית לעזרת הדמוקרטים בארצנו. במקביל חייבת לקום מועצה ציבורית לקירוב לבבות בין אזרחים יהודים לאזרחים ערבים, במטרה למגר את הלאומנות ולהשתית את ישראל על אדנים חדשים. האתוס החדש שניצור יאסור על הדרת ערבים ועל אפליה גזעית או לאומית. המכנה המשותף הזה יכול להצליח, אלא שעלינו לגמול את אנשי הרוח שלנו מהשימוש במונח "ציונות" כדי להצדיק שיתוף פעולה עם גזענים נגד לא יהודים ונגד השמאל. עוד לא כלו כל הקיצין, אבל ילדינו ונכדינו עוד ייאלצו לאסור מלחמה נגד המפלצת הפשיסטית המאיימת על כולנו.
כיתה א' בדו-לשוני (הכוללת ילדים ממש קטנים בני שני העמים, המשחקים ביחד ולומדים בשתי השפות השמיות הקרובות כל כך ומורים ומורות שעושים את עבודת הקודש הזה מתוך אמונה עמוקה בניצחון הטוב על הרשע) הייתה יעד לפעילות הרסנית ומסוכנת של בני עוולה, שחלקם נשבעים בשם הדת היהודית. נעם קמינר ז"ל וכל חבריו נאבקו כל חייהם למען השלום, וגם למען שוויון למזרחים, למהגרים ולכל המקופחים והנרדפים במדינה שלנו. הוריו של נעם, ראובן ודפנה, אשתו סמדר וגם ילדיו נרתמו כולם לאותה מטרה וניסו לקדם אותם יעדים. השבוע חשבתי איך היה נראה הדבר בסרט סוציאליסטי, אולי של קן לואץ'. נעם קמינר מורד לקברו על רקע הלהבות בבית הספר הדו-לשוני, הלהבות מאירות את פניהם של המלווים, ובתוך הכאב והעצב היינו רואים גם את הנחישות ואת האמונה. על אף העצבות והדכדוך היינו מבחינים גם ביופי הפנימי והחיצוני של נעם ושל סמדר, ושואבים ניחומים ותעצומות נפש. אני מתברך בכך שהכרתי אישית את משפחת קמינר. היו להם חברים יותר קרובים ממני בשמאל, אבל גם אני קיבלתי מהם המון. כאשר יסתיים שיפוצו של הדו-לשוני נקדיש פינה חמה בלב לכל חברינו בשמאל, שלחמו למען האמת והצדק. אשר לבנט, מוטב שישתוק קצת בימים כאלה. איך אמר לוי אשכול המנוח? הפנקס פתוח והיד רושמת.
- פורסם בכל העיר, 5 דצמבר 2014
"מול הטוב המוחלט ניצב הרע המוחלט, שאיתו אין לנו דיאלוג אלא מלחמה"
בראוו, נכון קבע חיים ברעם.
אלא שכאן באתר השמאלי ביותר ממלאים את שרשורי התגובות דוקא פאשיסטים מהסוג הגרוע ביותר, טרולים בשכר או בהתנדבות. לכן האתר דוחה אנשי שמאל שרוצים להשתתף בדיון ענייני. הם מדירים את מקלדתם מהאתר כדי לא להתבזות לדור באכסניה אחת עם טרולים מהסוג ההוא
כך לצד מאמרים טובים וראויים האתר הופך במה למגיבים מפחידים מהסוג שממלא את התקשורת המיינסטרימית והפאשיסטית המוצהרת, וזאת בשם הדמוקרטיה כביכול וחופש הבעת הדעה.
השמאל הרדיקלי מעולם לא היה "יפה נפש" ומתבטל בפני הגל הפאשיסטי הגואה, מחשש לשמו הדמוקרטי הטוב, מפני "הדמוקרטים" הידועים.
אין אפשרות אמיתית לא להתקל בפאשיסטים החמושים (לפחות) במקלדת. הם אכן בכל מקום. גם נורמות ההתנהגות השתנו (או התבטלו) ואתר "הארץ" לדוגמא כבר שנים מכיל טוקבקים ארסיים כמעת בכל כתבה בעלת גוון פוליטי. זה המחיר של מדיום בו לכל אדם יש את הלגיטימיות לקשקש כמה מילים וללחוץ אנטר. רוב אתרי האנטרנט הפכו היום לזירה של מאבקים, והם הרבה יותר משקפים את ויכוחי הרחוב הקלאסיים, יותר מאשר כל תקופה אנטרנטית אחרת בעבר. ואולי יש לברך על זה. הלכלוך שאתה מדבר עליו הוא גם הזדמנות להתקל באותם אנשים במרחב המקוון ולקבל את ההזדמנות להעמיד אותם על פאשיסטיותם. יש גם קוראים לא-פאשיסטים, אל תשכח, שרק מחכים להבחין שיש מישהו שמעמיד את הפאשיסטים על אי-דיוקם.
התכונה העיקרית של הטרול שאיניו מתייחס להפרחת טיעוניו מבית מדרשה של "ההסברה" וגרוע מכך. להיפך התייחסות מספקת לו עוד דלק להמשיך ולמחזר שוב ושוב.את הזבל. לכן עדיף לא להתייחס כלל לסוג הזה. אעפ"כ לא נעים לנהל דיון עיניני תחת אותו שרשור מחמת הריח…
אבל על לכתו של נעם.