יהודה התעורר בבוקר חורפי, התבונן רגעים ארוכים מבעד לחלון חדרו, והגשם השוטף נסך בו עצב עמוק ורצון עז לברוח שוב אל השינה. החלום הרע שחווה חזר אליו שוב על כל פרטיו ודקדוקיו, ויהודה הצטמרר וגזר על עצמו לא לספר עליו לאיש. הזוועה הייתה מוחשית מאוד, כמעט בנאלית. בחלומו הלך ברגל למרכז העיר מביתו ברחביה, ולא פגש בדרך נפש חיה. הכבישים היו ריקים, לא היו בכלל הולכי רגל, ואף הבתים הפיצו ניחוח של עזובה מוחלטת. רק הרמזורים פעלו כלעג לרש, ומקץ זמן מה הבחין באמבולנס שדהר במהירות רבה ליעד בלתי ידוע, כנראה לבית חולים כלשהו.

(מקור)

לבסוף הגיע לקולנוע "אדיסון" ברחוב ישעיהו. הדלת הייתה פתוחה וקצת רווח לו כאשר הסתבר שהאולם הגדול מלא מפה לפה. כמה פוליטיקאים הצטופפו על הבמה, כולם לבושים בחולצות לבנות ויהודה הבחין בשערו הלבן של דוד בן-גוריון וגם בדמות קצת מעורפלת של אביו, שניהל את האסיפה. על הבמה הציב מישהו מפלוגת הסדרן של הפועל אות אל"ף גדולה, סימנו של פתק ההצבעה בעד מפלגת פועלי ארץ ישראל. יהודה ידע שמפא"י כבר עברה מן העולם, שכל הפוליטיקאים על הבמה כבר נפטרו, גם אבא שלו, ושאפילו ראש פלוגת הסדרן היה כבר שוכן עפר. בהלה אחזה בו. החלום היה מוחשי מדי, והצפיפות באדיסון על רקע העיר הריקה רק העצימה את צבעיו העזים של הסיוט. יהודה לא היה בטוח שהדברים אמנם מתרחשים, אבל שנתו הייתה כל כך עמוקה, עד שהוא לא הצליח להתפכח ממנה על מנת לברוח מהחלום. בן גוריון החל לנאום, אבל הוא לא השמיע מלים ברורות, אלא רק ספק נהימות ספק נביחות, שנימת האיום שבהן הייתה ברורה. איש מהשומעים לא זז ממקומו ולא השמיע הגה. יהודה הבין שבן גוריון דרש מצאן מרעיתו להקריב את בניהם למען "המדינה". רעיון העקדה היה ברור לגמרי, והקהל לא מחה או אפילו הסתייג. דור המנהיגים דרש קורבנות למען אידיאל כלשהו וזה היה כל כך מובן מאליו, עד שהמאזינים חשו, שאין שום כורח להקדיש לדברים מחשבה יתרה.

יהודה חש בדידות מבעיתה. הוא היה היחיד במתחם אדיסון שהגיע מהעתיד, ולכן הכיר לא רק את החלום אלא גם את שברו. לבסוף התעשת, ניער מעצמו את הפחד המצמית, וזעק בקולי קולות: "על מה אתם מדברים כאן? כולכם כבר מתים מזמן ואף אדיסון כבר נפל לידי החרדים". ההמון האפור והשקוּט התעורר פתאום, וקבוצה חדשה של סדרנים בחולצות כחולות הקיפה אותו. הוא זיהה מיד את ביבי נתניהו ואת אהוד ברק שהורו לאנשיהם לזרוק את יהודה מהאולם. "מה לך ולפלוגות הפועל?" הספיק להטיח בפני נתניהו. ביבי רק חייך ואמר, "אני ואהוד ממשיכים את תורתו של בן-גוריון וממשיכים להפיץ את בשורת העקדה. מה שקרה לבני דורך יקרה גם לילדיך ולנכדיך".

כך מצא את עצמו על המדרכה הרטובה מול בית הספר למל, והרחובות היו עדיין ריקים. הגיע הזמן להתעורר, שינן לעצמו שוב ושוב, וסופו שמצא את עצמו בביתו. אחרי הקפה השלישי היה ער לחלוטין, אבל הפחד המשיך לקנן בכל גופו. הוא הבין שנתניהו וברק שולטים במצב הרבה יותר ממנו, ושאם הם יחליטו להמיט אסון כבד עליו ועל משפחתו, לא יוכל לעצור בעדם. זוהי רק שאלה של זמן, חשב לעצמו, הסינתזה הישנה שיצר בן-גוריון עם זאב ז'בוטינסקי היא עמידה בפני פגעי הזמן וחילופי הדורות. הם אולי תיעבו זה את זה, אבל אין לכך שום משמעות. בסופו של דבר רק הרעיונות הם משמעותיים ואילו הניואנסים האישיים טובים רק לטורי הרכילות. יהודה נזכר בחבר, שטען השבוע באוזניו שיש לעצור את ביבי גם במחיר הצבעה עבור הקואליציה בין ציפי לבני ויצחק הרצוג. הם משווקים את השטוּת הזאת כבר שנים, כיוון שהאנשים הטובים, מלח הארץ, אינם סובלים באמת מפגעי המציאות.

למחרת היום חשב לעצמו יהודה, שהוא כבר השתחרר מהחלום הרע הזה וגם מספיחיו, שחלחלו בכל זאת למעמקי קיבתו והפכו את פיו לחמצמץ. אתה חולם אידיאולוגיה, אמר לו בטלפון אחד מחבריו, זה יהפוך אותך לחולה אמיתי. יהודה הכיר באמת שבפי חברו, אבל כדרכו גם התמרד נגדה בכל ישותו. זו לא רק האידיאולוגיה אלא גם נושאיה, חזר ושינן לעצמו. תמיד ידעתי שנתניהו וברק הם תאומים רוחניים. כבר בשנת 1959 הכירו רביזיוניסטים רבים בעובדה, שבן-גוריון היה ממשיכו האמיתי של ז'בוטינסקי. ותיק התנועה ד"ר הרצל רוזנבלום שכתב את מאמרי המערכת בעיתון אף הפליג למחוזות הזויים כאשר כתב מאמר בשם "תהילה למפא"י". אומרים שמנחם בגין תיעב אותו מאז, אבל כל זה כבר לא רלבנטי היום. חשוב יותר הוא התהליך, שהביא לביטול הגזירות על הימין הישן, ואת התיישנות הסיסמה של בן-גוריון "בלי חרות ומק"י". כיום נותרה רק ההדרה של מק"י-חד"ש, וגם זה לא מחמת הקומוניזם אלא בגלל ההגנה על האזרחים הערבים.

מקץ שבועיים חזר החלום ופקד את יהודה. גם הפעם הייתה ירושלים נטושה לחלוטין ויהודה, שערג פתאום לחברתם של בני אדם, הלך הפעם בכוונת מכוון לאדיסון. גם הפעם האולם היה פתוח, אבל ריק לגמרי. הבמה הייתה שוממת ומזווית עינו ראה יהודה עסקן ותיק של תנועת החרות, תולה על הבמה כרזות של בגין. העסקן הבחין בו ואמר לו, לא בכעס אמיתי: "אין לך מה לחפש פה עכשיו. בגין יופיע היום. אולי תלך לקן של התנועה המאוחדת. זהו המקום שלך". יהודה רצה לומר משהו אבל לא הצליח, שכן העסקן אותת בידו לקבוצה גדולה של סדרנים לא מגולחים ומאיימים למראה, שאחזו בזרועו של מסיג הגבול, כאילו הסינתזה בין הימין הוותיק למרכז הוותיק איננה קיימת. הוא שוב נזרק למדרכה ובהדרגה הפנים, שגם אם ילך לרחוב נרקיס פינת רחוב הגידם, הוא לא ימצא שם את הקן של התנועה. גם היום יקיימו המתים את האסיפה באדיסון, וכל העיר היא עתה מגרש המשחקים של רוחות הרפאים. מול הקולנוע הוא הבחין בלוח המודעות הישן, ובכרזה יפה של ג'יימס דין וסרטו "קדמת עדן". כמה ירושלמים קצת דהויים התנהלו, ספק הולכים ספק מקרטעים, לקראת האולם כדי לשמוע את בגין. הם חלפו לידו אבל לא ראו אותו כלל. יהודה התחיל לקלוט, שאולי כל אלה חיים וקיימים ורק הוא חלף לו לעולם אחר.

• פורסם בכל העיר 9 ינואר 2015

Share on Facebook