"הבוננזה של הפנסיות" היא הכותרת של מאמר שהתפרסם ב-30 בינואר האחרון במוסף הכלכלי של "מעריב" (המופק על ידי "גלובס"). איך זה שהפנסיה שמקובל לחשוב עליה ככלי כלכלי חלוש, לא מספק ובעייתי הופכת באחת לבוננזה פיננסית? קרנות הפנסיה מחויבות להשקיע חלק ניכר מכספן באגרות חוב ממשלתיות. המאמר מספר איך בחודש ינואר עלו מחירי אגרות החוב האלה בשיעור ניכר. גם במהלך 2014 עלה מחיר אגרות החוב האלה. הנה לנו, על כן, בוננזה בריבוע. ואין שטות גדולה מזו.
חניך המחנות העולים מוחה, 1 במאי 2004 (מקור)
אם יש מישהו שמרוויח מהעלייה העכשווית באגרות החוב הרי זה מי שפורש עתה מקרן פנסיה חדשה. מכיוון שהקרנות החדשות החלו לפעול ב-1994 אין עדיין הרבה שהגיעו לגיל פרישה. אבל רוב החוסכים לפנסיה דווקא "אכלו אותה". הכסף שהם מפקידים בקרן הפנסיה מושקע עתה באגרות חוב ממשלתיות יקרות. אם הרוב קונה אגרות חוב ביוקר איפה הבוננזה? אולי אצל הממשלה שמוכרת נייר ערך ביוקר. אבל אצל הפנסיונר לעתיד זו בהחלט השקעה בעייתית.
הדרך למדוד את זה היא באמצעות התשואה לפדיון. צמד המילים האלה מעיד על הריבית שמי שרוכש היום איגרת חוב, יקבל במועד פדיונה. ככל שהמספר נמוך יותר – כך הרווח לחוסך קטן יותר. וכך התשואה עתה על אותן אגרות חוב "בוננזיות" היא בערך 1.5%. כלומר שעל כל 100 שקל חיסכון תהיה ריבית מירבית של שקל וחצי. מזה לא בונים רמת חיים סבירה ובוודאי שלא בוננזה.
התרגיל של "בייגה" שוחט וחיים רמון
כדאי לחזור לאותה שנה אומללה שבה הוקמו הקרנות החדשות. עד אז היו קרנות ותיקות שהשקיעו את כספן באגרות חוב ממשלתיות נושאות תשואה מובטחת של יותר מ – 4%. לפי תחשיבי הממשלה אפילו תשואה של 4% עד 5% לא איפשרה לקרנות האלה לשלם פנסיה נאותה והן נקלעו ל"גירעון אקטוארי" של עשרות מיליארדים. כתוצאה מכך נסגרו הקרנות לפני מצטרפים חדשים. החוסכים הוותיקים נאלצים לשלם מדי חודש "דמי ניהול" מופקעים (כלל לא ברור מה יש כאן לנהל) שאינם אלא קנס. במקום הקרנות הותיקות הוקמו אותן קרנות חדשות שבהן אין תשואה מובטחת, והתשואה הלא מובטחת הגיעה עתה ל – 1.5%. אז אם ב 4% תשואה אי אפשר לשלם פנסיה הגונה, תתארו לכם את התענוג של להתקיים מפנסיה המושקעת באג"ח שמניב 1.5%.
איך זה שהתשואה עם אגרת חוב ממשלתית נופלת, ובשיעור חד כל כך? ההסבר נעוץ בביקוש הער לסחורה הזו. רבים קופצים עליה כי היא הנכס הפיננסי הכי יציב – סולידי בלשון הביזנס. החלופות לחסכון, בצורת מניות או אגרות חוב פרטיות (קונצרניות, בלשון השוק) או נדל"ן נתפסות כמסוכנות או יקרות . מכאן הביקוש לאג"ח ממשלתיות וכאן ההסבר לעובדה שהן התייקרו לחוסכים.
מדוע הממשלה והכנסת כופים על חוסכים לפנסיה חסכון גרוע כל כך? מדוע הממשלה לא מאפשרת לחוסכים לפנסיה תשואה מובטחת וסבירה לקיים רמת חיים דומה לזו שניהלו טרם פרישה? יש עכשיו מערכת בחירות ואתם מוזמנים לשאול את אלה שמבקשים לקנות את קולכם.
- פורסם בבלוג של גדעון עשת
כשהחוסכים יתחילו להבין מה זה אג"ח ומה זו מניה ומה זה אומר להשקיע בשוק ההון, הם גם ידעו לבדוק אפיקים אלטרנטיביים, לקחת סיכון מושכל, או אם הכל חסום, לדרוש שינוי.
והכי חשוב, לחסוך בעצמם ולהשקיע בעצמם ולא רק להסתמך על החיסכון של המעסיק והיושרה של בית ההשקעות, שברור שיגזרו קופון שמן על הכסף של החוסכים הבורים.
מסכים, אבל באופן חלקי. משום שכל המפקיד כספו בשוק ההון, מתוך הבנה ועל דעת עצמו, ימצא מאותגר בנבכי ההשקעות ולא תמיד דוקא ירויח. לעומת זאת כל המשקיע בבית השקעות, או במעסיקו (שבד"כ אינו משקיע, אלא פונה לבית השקעות מטעמו), יכול להיות סמוך ובטוח שמומחים ממנו (בנבכי ההשקעות) מטפלים בכספו. הדבר דומה למי שמטפל בשיניו או ברכבו בעצמו (משום שזה זול יותר) ולא פונה למומחה לדבר (רופא שיניים, או מכונאי בהתאם), לטפל בהן, תמורת תשלום הוגן.
מכאן אנו למדים שע"מ להשקיע בבית השקעות ג"כ חיבים לעשות שיעורי בית: בית השקעות סולידי וישר, יקבע מראש גובה העמלה והאחוזים מרווחי תיק ההשקעה. כלומר, אינו מיצר "בוננזה" על גב המשקיע התמים, אלא מיצר עימו הסכם הוגן לטובת שני הצדדים.