מי שרוצה לרחם על עצמו 24 שעות ביממה, או להשמיץ את המזרחים על שמימשו את זכותם הריבונית להצביע כרצונם, שיבושם לו. מערכת הבחירות לכנסת העשרים וספיחיה גררו דברי כיעור מבחילים לא רק מבנימין נתניהו, אלא גם מבורגנים מפונקים שהוציאו את מררתם על ישראלים שלא חושבים ולא מצביעים כמוהם. אז הגיע הזמן לומר שלא קרה שום אסון בבחירות, שהתוצאות חידדו את המאבק והציבו את נתניהו מול הקהילייה הבינלאומית, במצב כמעט אנוש. הצפרדע התנפחה עד תום, הנשיא ברק אובמה יוצא בגלוי נגד ביבי, לא רק בשל מדיניותו כלפי הרשות הפלסטינית אלא גם בעטיין של התבטאויותיו הגזעניות. ביבי=מאיר כהנא, או ברוך מרזל אם תרצו. את הכתם הזה הוא יתקשה להסיר.

איימן עודה ואריה דרעי בעימות של ערוץ 2 (צילום מסך)

כבר בימים הראשונים אחרי ניצחונו (על הימין היותר הזוי אפילו ממנו) נתניהו נאלץ לחזור בו מההצהרה נגד הקמת מדינה פלסטינית. אובמה מאמין יותר לנתניהו הפוליטיקאי הכהניסטי מאשר למדינאי שמשתולל על במת הקונגרס האמריקאי כאילו היה במרכז הליכוד. הנזקים שנגרמו לימין בבחירות הם עצומים, ורק כניעותו ורפיסותו של יצחק הרצוג יצרו אווירה בלתי מוצדקת של תבוסה בקרב הציבור השפוי.

במגזר הערבי גרם אביגדור ליברמן להקמת חזית רבת עוצמה כדי לשרוד בזירה הפוליטית הישראלית ולהשתתף בעבודת הכנסת. לצערי יהודים רבים נבהלו ממצבה של מרצ והחליטו ברגע האחרון למנוע את קולם מהרשימה המשותפת. מרצ אמנם שרדה, וזה כשלעצמו משמח. לשמאל העקבי יש 18 ח"כים, ואליהם יש לצרף כמה נציגים משובחים של סיעת העבודה. השמאל יכול לאלץ את הרצוג לשתף את האזרחים הערבים בכל פעולה פוליטית ובכל התייעצות. לא אכפת לנו מה ראובן אדלר או יועצי אחיתופל אחרים משננים באוזניו הכרויות של הרצוג. נכון שאני אומר זאת כבר ארבעים שנה, אבל הצלחתו של מחנה השלום הישראלי תלויה בשיתוף פעולה עמוק, אני מעז לומר אפילו לבבי, עם האזרחים הערבים.

לכן על זהבה גלאון לשנות לגמרי את מסלול שִיוּטה של מרצ במים הסוערים של הפוליטיקה הישראלית. היא מנהיגה יותר מוצלחת מהרצוג, ובעיקר המצע שלה עדיף בהרבה על זה של העבודה. היא שרדה, המחווה שלה כלפי תמר זנדברג הייתה מעוררת כבוד, ועכשיו עליה לעצב מדיניות שמאלית אמיתית למרצ, ולא להירתע אפילו מברית גלויה עם כל מרכיבי הרשימה המשותפת שירצו בכך. ייתכן שהמבחנים בעתיד הקרוב יעזרו לשמאל להציב פרופיל עקבי וקביל בעיני רוב מדינות העולם מול המשך ההתנחלויות מתוצרת נתניהו. כיוון שההבדל בין ראש הממשלה לבין הכהניסטים נמחק לגמרי, יש להתייחס אליו כאל מוקצה. זה יעזור לשמאל לא רק בארץ, אלא גם בזירה הבינלאומית.

יש אור בוהק בקצה המנהרה, ועלינו להתבונן בו בלי מורא. אם בשנים האחרונות שׂמנו דגש על אחווה יהודית-ערבית, הגיע הזמן לבחון כל דרך אפשרית לקרב את הציבור המזרחי. זה מחייב כמה פעולות מהירות, וגם תכנון לטווח ארוך יותר. בין השאר יחתור השמאל למדיניות כלכלית-חברתית סוציאליסטית, שתפסח על כלכלני האוצר ותשנה באורח יסודי את המצב בעיירות הפיתוח, במגזר הערבי ובשכונות הקשות. השמאל יתמוך בכל הצעה לחזק את ההשקעות בתרבות המזרחית, וינער את חוצנו מהניאו-ליברליזם. גם ביחס לדת חייב לבוא שינוי  מהותי. את המלחמה נגד אריה דרעי ונגד ש"ס נשאיר ללפיד. דרעי כבר שילם את חובו לחברה, אין צורך לשתות את דמו וכדאי לזכור שהוא אחד האחראים לבלימת הכהניזם בקרב היהדות המזרחית. מפלתו של אלי ישי, בן בריתו של מרזל, היא התוצאה החשובה ביותר בבחירות למעט הישגה הנפלא של הרשימה המשותפת. אין סיבה לציבור הנאור לשפוך ים של דמעות בשל "כישלונו" של הרצוג מול נתניהו. הוא הדיר את הציבור הערבי לא פחות מאשר נתניהו, אם כי בשפה יותר אלגנטית ופחות גזענית. בסך הכול, הוא מיצה את כל כוחו הציבורי, וגרם לעריקה של בוחרים ממרצ. אני בטוח שזה יתוקן בבחירות הבאות. למרצ יש סיכוי, אם תחליט לבחור בשמאל יהודי-ערבי ולא בלפידיזם מתון.

אסור להיגרר אחרי ההסתה של לפיד נגד ש"ס. את הקריאות "רק לא ש"ס" יש להשליך אל פח האשפה של ההיסטוריה. השמאל חייב למתן התבטאויות אנטי-דתיות וּודאי שאין לו שום עניין לאלץ כמה אלפי חרדים להצטרף לצבא הכיבוש. כל עניי הארץ מעניינים אותנו, וכך גם מאות אלפי השכירים שלפיד ונתניהו רוצים להשליך לצִדי הדרך, לעוני ולחרפת רעב. אם המזרחים לא ישתכנעו שהמחנה המתון מבחינה מדינית גם השתנה ביחסו אליהם, לאמונתם, לתרבותם ולאורח חייהם נחמיץ כאן הזדמנות גדולה לשנות מגמות, להתפתח, ליצור בריתות חדשות, לשתף פעולה בכל הנושאים התרבותיים, לאהוב את אחינו הישראלים, יהודים וערבים, במקום לחלום על שילוחם למרוקו או לעיראק.

שמאל טרנדי איננו שמאל. אנחנו לא ציבור של מצב רוח חולף ושל התמרמרות ילדותית כלפי אנשים, שלא אוהבים אותנו די הצורך. עלינו להיות יותר קשוחים ופחות מפונקים. כל פועל שזורקים אותו ממפעל בדרום אחרי שנים רבות של עבודה קשה, הוא בן בריתנו גם אם הוא מצביע בעד הליכוד. עלינו לחתור לחיסולו של הפער החברתי העצום שנוצר כאן, ולהילחם למען שוויון כלכלי, חברתי ותרבותי. המאבק למען השלום עובר דרך ברית והתרועעות עם האזרחים הערבים. אני רואה בעיני רוחי עצרות ענקיות בנצרת או בטייבה, שבו ישירו יהודים וערבים ביחד. כל זה אפשרי. צריך רק חזון, אמונה ואהבת אדם אמיתית. מי שלא מסוגל לכל אלה ומעדיף לשנוא "דוסים" כל ימיו, יכול להסתגר בגטו הציוני-כללי של יאיר לפיד.

קשה לדעת אם "המחנה הציוני" יכול להנהיג את השינוי המתבקש. עצם השם מצביע על התנכרות לאזרחים הערבים, ולזה התלוו גילויים של הדרה כלפיהם מהרצוג ומלבני. למרצ יכול להיות תפקיד מפתח בשינוי הדרוש. מנהיגיה חייבים לחשוב מחדש על הגדרת "הציונות" שלהם, וגם להתנער מהתלות האומללה שלהם ברשות הפלסטינית. פתיחות חדשה כלפי העולם, וגיוס הכוחות שלנו בארץ וביהדות העולם כדי ליצור מסע מלהיב ומרתק להתפייסות יהודית-מוסלמית, יסייעו גם להתקרבות יהודית-ערבית בתוך ישראל.

יש דרך, יש אופקים, יש תקווה, יש בסיס חברתי יהודי-ערבי למאבק נגד הכהניסט בבית ראש הממשלה. כל זה, בתנאי שלא נשכח את האזרחים הנאבקים על קיומם הדל, בעיקר ערבים ומזרחים. הנתיב לירוחם עובר דרך שפרעם, והנתיב לנצרת עובר דרך שדרות. צריך לנגב את הדמעות האמיתיות והמלאכותיות ולהמשיך הלאה.

• פורסם בכל העיר, 27 מרץ 2015

Share on Facebook