היוזמה החדשה להקמת כוח צבאי כלל-ערבי, שהודעה עליה נמסרה בפסגת הליגה הערבית שננעלה בשארם א-שייח ביום ראשון, מהווה התפתחות שלילית ומסוכנת עבור השלום והביטחון במזרח-התיכון.

מזכ"ל הליגה הערבית, נביל אל-ערבי, הודיע כי בחודש הבא תתקיים פגישה בין הרמטכ"לים של המדינות החברות בארגון, כדי לדון במנגנונים ובדרכי העבודה של הכוח הצבאי הזה, שעתיד למנות 40 אלף חיילים.

נשיא ארה"ב, ברק אובמה, נפגש עם מלך ערב הסעודית, עבדאללה, יולי 2014

מי ישתתפו בכוח הצבאי הזה ומה תהיה מטרתו? רמז לכך אפשר היה למצוא בדברים של מוחמד עלי בילאל – לשעבר סגן הרמטכ"ל של צבא מצרים, שהיה אחד המפקדים במלחמה האמריקאית-הערבית נגד עיראק ב-1991 – שאמר כי "הכוחות שכיום מהווים חלק מהקואליציה הערבית הפועלת בתימן יהוו את הבסיס לכוח הצבאי המשותף" (לפי דיווח באתר "מדא מסר", 30.3).

המתקפה שמתנהלת כיום נגד העם התימני היא בהובלת סעודיה, ומשתתפות בה מצרים, כווית, בחריין, קטאר, איחוד האמירויות, סודאן, מרוקו ופקיסטאן. אין מדובר בשיתוף פעולה יחיד מסוגו בין ארצות ערב, לשם השגת מטרות צבאיות ומדיניות. לפני שנתיים פורסם ב-"ניו יורק טיימס" (24.3.2013) כי 160 טיסות של מטוסים סעודים, קטארים, וירדנים, בפיקוח של ה-CIA, יצאו מבסיסים בטורקיה כדי להעביר 3,500 טונות של נשק לקבוצות הטרוריסטיות הפועלות על אדמת סוריה. גם אין מדובר בביטוי הראשון של התפיסה האקטיביסטית במדיניות החוץ הסעודית, לפיה בית המלוכה בריאד רואה עצמו כרשאי להתערב מבחינה צבאית במדינות שכנות, כדי להגן על האינטרסים האזוריים שלו. כך למשל, פלשו חיילים סעודים במארס 2011 לממלכה השכנה בחריין, כדי להטביע בדם את ההתקוממות העממית שביקשה להפיל את המשטר הרודני במדינה, בדומה להתקוממויות העממיות שהפילו את הדיקטטורים בן-עלי בתוניסיה ומובארכ במצרים.

חברתי מבחריין, העיתונאית הקומוניסטית נ.ס, סיפרה לי על הדיכוי האכזרי שהנהיגו השלטונות של הממלכה, בגיבוי החיילים הסעודים, כדי לנסות ולשים סוף לשאיפה של העם הבחרייני לדמוקרטיה ולצדק חברתי: היא נעצרה, נחקרה באלימות, עברה עינויים, וכמוה רבים אחרים בשמאל הבחרייני. זהו המשטר שהצבא הסעודי נזעק להגן עליו, ואינטרסים אפלים דומים עומדים מאחורי המתקפה האחרונה על תימן.

צבי בראל – הפרשן לענייני מזה"ת של עיתון "הארץ" – מאיר את הזווית הישראלית: "בין אם ייחתם ההסכם ובין אם לאו, אפשר כבר לציין אירוע היסטורי שכמותו לא ראה האזור זה עשרות שנים. מדינות ערב מתכוונות להקים כוח ערבי גדול וחזק, וישראל, לראשונה, אינה מבוהלת. ולא סתם אינה מבוהלת, ממש יוצאת מגדרה מרוב אושר. משך דורות נשענה תפיסת הביטחון הישראלית על השאיפה להתמודד בהצלחה מול כל קואליציה ערבית, ולא רק מול מדינות בודדות. והנה, קואליציה כזאת קורמת עור וגידים וישראל רואה בה חלק בלתי נפרד מיסודות ביטחונה. גם אם איש לא הזמין אותה להשתתף בקואליציה הזאת, היא כבר רכשה בה מניות בכורה" ("הארץ", 30.3).

המשמעות היא, שהקמת הכוח הצבאי הזה היא לא דבר המנוגד לאינטרסים של ישראל הרשמית, של ממשלת נתניהו, אלא עולה בקנה אחד איתם. והקמת הכוח הצבאי הזה היא לא דבר המנוגד לאינטרסים של ארצות-הברית, של הבית הלבן, אלא עולה בקנה אחד איתם.

מה צריך להיות היחס של השמאל הישראלי לברית צבאית-פוליטית משולשת בין משטרי הריאקציה הערבית, האימפריאליזם האמריקאי והממשלה בישראל?

במילותיו של אלכסנדר פן: "אֲנִי… מְמַצֶּה אֶת כֻּלִי בְּמִלָּה אַחַת: נֶגֶד!".

אחת האמונות הטפלות הנפוצות בשמאל הישראלי היא התפיסה של ארה"ב כמדינה שוחרת שלום. לרבים מדי יש ציפייה כי דוד סם החביב יבוא מבחוץ, יציל אותנו מעצמנו, ישכין שלום, ויוביל לחתימת הסכם צודק בין ישראל לבין הפלסטינים. אין לעמדה הזו על מה להתבסס. ארה"ב היא לא מדינה שוחרת שלום, אלא המחרחרת מספר אחת של מלחמות וכיבושים בעולם. וארה"ב היא לא ידידתם של העם בישראל ושל העם הפלסטיני, אלא המשענת האסטרטגית של הכיבוש, שהוא אסון עבור שני העמים.

לכן, ברית צבאית-אזורית שהיא בהשראת ארה"ב ובתמיכתה, ושנתניהו וממשלתו "יוצאים מגדרם מרוב אושר" על כך שהיא עומדת לקום – היא לא דבר עליו יש לברך, אלא דבר שמפניו יש להזהיר.

ישנה תפיסה, המשותפת לרוב חלקי המערכת הפוליטית בישראל, מהשר יובל שטייניץ מימין ועד לזהבה גלאון משמאל, לפיה על ישראל להטיל יהבה על "ציר המדינות המתונות באזור". במילים אחרות, להשתלב בסדר האמריקאי החדש במזרח-התיכון. לא מפתיע שהליכוד והימין מחזיקים בתפיסה זו, אולם מדאיג שהיא פושה גם במפלגות שמאליות הנמנות עם מחנה השלום.

העתיד של העם בישראל, של העם הפלסטיני, של כל עמי האזור, הוא לא בהישענות על ארצות-הברית, על בית המלוכה הסעודי, או על משטר ארדואן בטורקיה, אלא בהשתלבות במאבק העמים לשחרור מהתלות הזרה ומהרודנים המקומיים. לא עם האימפריאליזם נגד העמים הערביים, אלא עם העמים הערביים נגד האימפריאליזם.

Share on Facebook