"אנטישמים!" זו התגובה היחידה שמסוגלת להפיק ממשלת ישראל הימנית בעקבות החרם הכלכלי והפוליטי המתגלגל. "אנטישמים!" – שבים ומאשימים גורמים באופוזיציה, ביניהם יו"ר המחנה הציוני, ח"כ יצחק הרצוג ויו"ר "יש עתיד", שר האוצר לשעבר ח"כ יאיר לפיד. "אנטישמים" זו גם המנטרה של שני העיתונים בעלי התפוצה הגדולה בישראל שהצטרפו בחדווה לפסטיבל "כל העולם נגדנו". העיתון הנפוץ ביותר, "ישראל היום", אף פרסם את הכותרת "ועידה של פילנתרופים יהודים נגד החרם, שמטרתה: לשלב כוחות במאבק בתנועת החרם" בעמודו הראשון. את הוועידה יזמו בעלי העיתון, שלדון אדלסון ובעליו של עשרות בתי קזינו ברחבי העולם; ובעל ההון האמריקאי חיים סבן שהוא גם בעליו של "פרנטר", חברת התקשורת הישראלית הקשורה בקונצרן אורנג' הצרפתי. סבן משקיע בתקשורת ואדלסון משקיע בבנימין נתניהו.

פעולה של code pink בעד חרם על מוצרי אהבה, לוס אנג'לס (מקור)

"חברת אורנג' נכנעת ללחצים של כל מיני גופים אנטישמיים. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו – אנחנו חזקים ונהיה מאוחדים ונילחם בהם. היה ראוי שממשלת צרפת תקום ותאמר את דבריה ותודיע שהיא לגמרי מתנתקת מדבריו של מנכ"ל אורנג'" אמר סבן במהדורת החדשות של ערוץ 2. אדלסון וסבן, אף הזהירו מפני "צונאמי אנטי-ישראלי" ומפני התחזקות תנועת החרם נגד ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו אף נפגש ביום שישי האחרון בירושלים עם מנכ"ל אורנג' העולמית סטפן רישאר, שהגיע לישראל כדי להתנצל על דבריו שהתפרשו כתמיכה בחרם על ישראל. רישאר התרפס בפני נתניהו ואמר: "תודה לך, אדוני ראש הממשלה, על ההזמנה. לכבוד הוא לי להיפגש איתך הבוקר וזאת גם הזדמנות בשבילי לתקן את אי ההבנה בעקבות אותן הצהרות. אני מצטער עמוקות על המחלוקת שנוצרה ואני רוצה להבהיר מפורשות שאורנג' כחברה מעולם לא תמכה ולעולם לא תתמוך בחרמות מסוג כלשהו נגד ישראל". עוד אמר מנכ"ל אורנג' "אנחנו עושים עסקים, אנחנו עוסקים בתקשורת, אנחנו כאן כדי לחבר בין אנשים ובוודאי לא כדי להשתתף בחרם מסוג כלשהו. ישראל היא מקום נפלא להיות בו בתעשיית הדיגיטל, ורצוננו הוא להמשיך לחזק ולהשקיע כאן".

את הרמוניית "כל העולם נגדנו" קלקלה בשבוע שעבר לשכת חד"ש שפרסמה גילוי דעת לפיו היא תומכת בחרם בינלאומי על חברות שפועלות בהתנחלויות ורואה בחרם סוג של התנגדות אזרחית לגיטימית. "חד"ש מברכת על כל גילויי הסולידריות עם העם הפלסטיני ועם מאבקו הצודק", נמסר מלשכת חד"ש. כמו כן, חבריה קראו "לכל עמי העולם, להתאחדויות ולאיגודים המקצועיים, להגביר את המאבק למען שלום צודק באזור, המבוסס על כיבוד זכויות העמים והפסקת כל העוולות, הדיכוי והגזענות". עד כה, רק חד"ש (בין כל המפלגות הפועלות בישראל) קראה להטיל חרם על תוצרת ההתנחלויות כאמצעי למאבק בכיבוש ולמען שלום צודק.

לכאורה התמונה היא פשוטה: הטובים בממשלת ישראל וידידיה בעלי ההון בחו"ל נגד החרם וכל יתר העולם נגדנו ("האנטישמים!"). אך זו ממשלה ימנית שמדיניותה הסרבנית עומדת ביסוד החרם ההולך וגובר. אגב, זו אינה הוצאת דיבה שמאלית על הממשלה, אלה דבריו של ראש השב"כ לשעבר וח"כ של יש עתיד בהווה, יעקב פרי שנאמרו בשבתרבות בנתניה בשבת האחרונה: "עד שלא יגיע מצב שבו מדינות המערב או האו"ם יעשו חרם של ממש על ישראל, הפוליטיקאים לא יתעוררו. כדי לפתור את סוגיית החרמות צריך ליזום מהלכים מדיניים, אך ממשלת נתניהו לא עושה דבר".

תמונת "כול העולם נגדנו" מטשטשת עוד יותר כאשר בוחנים את המשך הסגר הישראלי על רצועת עזה והמשך התמיכה הרשמית הישראלית בחרם המתפוגג על קובה. על פי דוברי הממשלה "החרם הכלכלי על בסיס שיקולים מדיניים הוא פסול ביסודו". אך החרם החד-צדדי שהטילה ארה"ב על קובה, שנמשך עשרות שנים (וטרם הוסר!) נתמך על ידי עשרה נשיאים רפובליקאים ודמוקרטיים כאחד וגם על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן. אך ישנה בעיה פעוטה: הנשיא האמריקאי דהיום הכריז שהחרם פשוט נכשל. בוועידת נשיאי אמריקה שהערכה באחרונה עלה בבירור שאם יעמדו בפני אותן המדינות הברירות "עם ארה"ב אבל בלי קובה" (כפי שהיה עד עתה) או "עם קובה וללא ארה"ב" הן עשויות לבחור באופציה השנייה. גם המדינה בעלת המשטר הפרו-אמריקאי העקבי ביבשת, קולומביה (המכונה "ישראל של דרום אמריקה"), מקיימת שיחות שלום בין נציגיה לבין מפקדי הגרילה השמאלית בבירת קובה ותומכת בהסרת האמברגו.

במשך השנים חל כרסום שהלך וגבר בתמיכה הבינלאומית במצור, אולם רק ישראל נותרה איתנה בתמיכתה. בספטמבר האחרון, בהצבעה בעצרת האו"ם בעקבות הצעת ההחלטה הקוראת לארצות הברית להפסיק את המצור, הצביעו רק ארה"ב וישראל, יחד עם איי מרשל ופאלאו (שבשליטת ארה"ב), למען המשך המצור האמריקאי על קובה. בתום ההצבעה נרשם מספר שיא של 183 מדינות המצדדות בהצעת ההחלטה. הצעת החלטה המגנה את המצור האמריקאי על קובה הוגשה לראשונה בשנת 1992. אז הצביעו 59 מדינות בעד ההצעה, 71 נמנעו ו-46 מדינות לא השתתפו בהצבעה. כעבור עשור, ב-2002, הצביעו 173 מדינות נגד המצור וארבע נמנעו. רק שתי מדינות הצביעו מאז ועד השנה שעברה בעד המשך המצור: ארה"ב וישראל.

קל להבין מדוע הממשל האמריקאי "הנלחם בקומוניזם" היה מעוניין להמשיך בסנקציות הכלכליות נגד קובה (חרם כלכלי שהממשל שלל מכל וכל כאשר הוא הופנה על ידי מדינות ערב כלפי ישראל). קשה עד מאוד להבין מדוע מדינה קטנה נוספת, ישראל, שאף היא התנגדה נמרצות לחרם הכלכלי של מדינות ערב, הוסיפה לתמוך בחרם האמריקאי על מדינה אחרת. ואגב תמיכה בארה"ב, ממשלת הימין בישראל היא בין הבודדות בעולם שלא בירכו את הנשיא ברק אובמה על הפשרת היחסים עם קובה והכרזתו על הכוונה להפסיק את החרם. אין ספק שבנימין נתניהו מתואם על הימין הרפובליקאי בקונגרס, המתנגד למדיניות אובמה כלפי קובה, ואינו רוצה לתת גיבוי לצעדיו של הנשיא.

הענשת העם הקובני והטלת החרם נכשלו כישלון ברור. ומה עם המצור שישראל הטילה על רצועת עזה? בשבע השנים הראשונות לסגר, רבות מההחלטות שקיבלה מערכת הביטחון לגבי הסגר על עזה ניזונו מתפישת "מדיניות הבידול". מדיניות זו נתונה לפרשנות, בעיקר מכיוון שמעולם לא התפרסמה באופן מסודר, אינה מוסדרת בחוק (כמו המצור האמריקאי על קובה) ואינה תוצאה של דיון שניתן לו פומבי. שינויים קטנים שנערכו במהלך הזמן היו הפיכים, ובוטלו כצעד ענישתי כאשר מצא לנכון משרד הביטחון הישראלי. המהות לא השתנתה, והיא למנוע בין היתר תנועה הדדית בין עזה לגדה.

הסגר על רצועת עזה פוגע בזכויותיהם ובצרכיהם של 1.76 מיליון תושבי עזה הפלסטינים, שלמעלה ממחציתם קטינים. סגר אזרחי זה מפר את החובות המוטלות על מדינת ישראל במסגרת הדין הבינלאומי ואינו תורם לביטחונם של אזרחי ישראל. אם יש לפחות לקח אחד שניתן ללמוד מהחרם האמריקאי הממושך על קובה הוא שמדיניות החרמות לא תמיד עובדת. לכן אין מנוס מהמחשבה שהגיע הזמן שיש להסיר את המצור. כאן ושם. אבל, כל עוד המצור יימשך, כל עוד הכיבוש יימשך, אין להתפלא על כך שתנועת החרם על ישראל ועל התוצרת של המפעלים הישראלים בהתנחלויות הולכת וגוברת ברחבי העולם. ע"ע סוף עידן האפרטהייד בדרום אפריקה.

Share on Facebook