חיים גורי הוא בלא ספק משורר חשוב. הוא קולו של דור התקומה והעצמאות (כפי שהדור הזה מזהה עצמו), הוא קולה של הציונות הסוציאליסטית המגשימה והעובדת, השבויה באתוס האלימות המלווה אותה מראשיתה, על חלומותיה, שאיפותיה, מאבקיה, מלחמותיה, אכזבותיה, ולבסוף בזקנותו וממרומי גילו המופלג, הוא רואה את ההרס והשבר שהותירה זו בנתיבה.
חנן חבר מזהה שני חיים גורי, זה השותף בגופו וביצירתו בביסוסה של הציונות הלוחמנית והאלימה, וזה שהתפכח ומכה על חטא האלימות ואובדן האנושיות. את חיים גורי של ההתפכחות כביכול, הוא מדמה למלאך ההיסטוריה של וולטר בנימין, האיש שהפך על פיה את ההתייחסות אל המרחב והזמן וניסח מחדש את כללי החשיבה ההיסטורית והפילוסופית. גורי אינו סוכנו של הכוח המשיחי החלש (לא זמן משיחי חלש, כפי שמצטט חנן חבר), אלא סוכנו של הכוח המשיחי החזק המאחד את הלאומיות והתיאולוגיה, אותה מתאר בנימין כגמד קטן ומכוער היושב בחשאי בבטן המנגנון האדיר של המטריאליזם ההיסטורי ומושך בחוטים המפעילים אותו. זו תיאולוגיה המחלנת את המושגים הדתיים, ויוצרת השקפת עולם המכוננת ערכים מטאפיזיים מוחלטים בעלי מעמד מקודש, בלתי מותנה ונצחי, כגון האמונה בתורת שלמות הארץ או הגאולה, או אדמת המכורה שהבטיח האל לאבותינו ו"דבר אלוהינו יקום לעולם" .כמו אניטה שפירא שטענה שתנועת העבודה, בשל זיקתה לתכנים דתיים (על אף שעברו חילון) הייתה "תנועה רליגיוזית."
בפרפראזה על וולטר בנימין, שטען שהתפילה היא השער דרכו יכנס המשיח, אומַר שהציונות המתנחלת, זו שחיים גורי הוא אחד מנציגיה המובהקים, ראתה בכוונת הרובה את האשנב דרכו יכנס המשיח. אני לא מאמין בשני חיים גורי, לגבי דידי יש רק אחד. בשנת 1954 פרסם גורי את "שיר הנדרים והקורות":
[וכל לילה חוזר לו מעבר
האחד שהכיתי אותו
שהפכתי בורו לבור קבר
ונטלתי כרמו וביתו
ובעיניו צל שקמה עקורה
ונקמת חניתו השבורה].
כבר בשיר זה הוא מדווח על רגשי האשם המציפים אותו לנוכח הכפר הערבי ההרוס המופיעים בכל הלילות (כנראה בחלומות). אך רגשי אשם אלה, כיוון שהם מופיעים בחלומות הלילה, אינם עוברים את סף תודעתו. במציאות היום-יום המשיך גורי לבצר ולבסס את המפעל הציוני תוך ניתוץ חומות הגולה ובריאת העברי החדש מצד אחד, ודיכויו עד עפר וגזילתו של הפלסטיני שחי פה על אדמתו ונשא על גבו את המפעל הציוני, מן הצד השני. הוא היה חבר אחדות העבודה (המפלגה הציונית הסוציאליסטית הלוחמנית ביותר), אחר כך חבר במפא״י ובמערך ממשיכו. היה ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, היה חובב ההתנחלויות, ועסק לא אחת בהשגת פשרות בין המתנחלים הבלתי חוקיים ובין הממשלה שרצתה לסלקם. כמו כן היה בין מקימי הדרך השלישית.
אך בכל לילה חזר בסיוטיו אותו הכפרי שהכה, והפך בורו לבור קבר. מעולם לא קם חיים גורי להיות נביא הזעם והמוכיח בשער של הציבור הישראלי. מעולם לא השמיע קול שחרג מהקונצנזוס הציוני המיינסטרימי, בעיקר כשזה האחרון טעה לסמטאות בלא מוצא של אלימות והרס. מעולם לא היה באמת 'הצופה לבית ישראל', כפי שמכנה אותו חנן חבר (צופה בתפקיד נביא). נביאים מטבעם מייסרים את הטועים בדרך ומוכיחים אותם על מעשיהם הרעים והנפשעים. חיים גורי, שורר להם שירים לאור היום, ובחשכת הלילה סבל מסיוטיו.
חיים גורי היה והינו חיים חפר למתקדמים. בערוב ימיו, הכה כאמור על חטא ההיבריס ועל חטא האלימות, הגזל וההרג שהשיתה הציונות על תושביה הפלסטינים של הארץ הזו. האם הפך את עורו והיה לחיים גורי.2? התשובה השלילית לשאלה זו מצויה באנקדוטה הבאה. בשנת 2013, חגגו לו בגבעתיים את יום הולדתו ה-90. כשהתבקש לסכם את שנותיו, ויתר על הפרוזה ופצח בשיר השבועה (כשכל הקהל מצטרף אליו), שהוא המנון פועלי ציון שחובר בשנת 1903 ע"י יהושע פלוביץ. הנה מילותיו:
נרִימָה יָדֵינוּ, נָרִים וְנִשְׁבַּעְנוּ
בְּדֶגֶל צִיּוֹן, בְּאַדְמַת הַמְּכוֹרָה,
בְּכָל הַקָּדוֹשׁ וְיָקָר לְכֻלָּנוּ,
בְּשֵׁם גִּבּוֹרִים וְחַרְבָּם הַשְּׁבוּרָה.
נִשְׁבַּעְנוּ לִשְׁבֹּר אֶת כְּבָלָיו שֶׁל עַמֵּנוּ
יָדָיו לְהַתִּיר, הַפְּצוּעוֹת וּכְבוּלוֹת.
לִפְרֹק עֹל הָרֶשַׁע מֵעַל צַוָּארֵנוּ,
חוֹמַת הַגּוֹלָה לְנַתֵּץ עַד הַיְּסוֹד.
וְאִם גַּם נָמוּתָה אַגַּב חֲלוֹמֵנוּ,
אִם גַם לֹא נִזְכֶּה הָבִיאוֹ לְקִצּוֹ –
אֲזַי אֶת הַדֶּגֶל נִמְסֹר לְאַחֵינוּ
וְהֵם שֶׁיָּבִיאוּ הָעָם לְאַרְצוֹ.
זה האתוס הלאומי-תרבותי שהתקבע במוחו של גורי, זו ההשתקפות של תודעתו. אתוס חסר רלוונטיות לימינו אלה, אך חי ובועט במדוּרות הפלמ"חניקים, כאילו לא חלפה מאה, כאילו אין מדינה, כאילו הגלות היא כורח, ולא תפוצה של נוחות והנאה שמרבית היהודים מעדיפים להתגורר בה. אם למלות ההמנון הזה חזר גורי כסיכום שנותיו, אפשר לומר עליו, שלא שכח דבר ולא למד דבר. חיים גורי יש רק אחד, ואני תקווה שאחד זה לא יהפוך לחיים גורו.
גם אחרי שירו מ- 1951 הקורא לקציני צה"ל לסרב פקודה אתם נטפלים לו?
http://ymedad.blogspot.co.il/2014/02/blog-post_3662.html
המובאות שהבאת מנותקות מהרקע להתרחשותן.
אורי דיוויס, שלמה זמיר ומי שלימים יהיה עורך דין אמנון זכרוני, נמנו בהיותם בני 18 לקבוצה (שכללה רק את שלושתם!) של פאציפיסטים. ומתוך גישה פאציפיסטית ביקשטו לשרת בצבא בכל שירות שיהיה, אך רק בלי נשק. ולא היה לזה קשר למאבק נגד הציונות . כיום, יש פתיחות רבה יותר לאנשים כאלו.
השיר שכתב ח.גורי הוא מ"עודף פטריוטיות", כמו שמנחם בגין ראה בפירוק האצ"ל אסון שקשה להשלים איתו, הוא עצמו השלים עם פירוקו בסופו של דבר, כך היו אנשים, ביניהם ח. גורי, שראו בפירוק הפלמ"ח אסון והשלימו עם פירוקו בסופו של דבר. בקטע זמן קצר בין מתן פקודות הפירוק וכינון צבא אחד היו התבטאויות חריפות מימין עם עודף פטריוטיות ציונית וגם משמאל , כמו ח.גורי שכתב שיר זועם עם עודף פטריוטיות. תוף פרק זמן קצר מבגין ועד טבנקין כולל ח.גורי הצעיר כולם התיישבו עם הקו של בן גוריון.
לדוד גלעד:
מעבר לכתיבה הרהוטה וכימעט ספרותית שלך מסתתרים אי דיוקים ורמיזות המחשידות לחוסר הגינות במקרה טוב ולכוונות דמגוגיות במקרה הרע.אתה משתמש בחיים גורי כנציג הציוני הסוציאליסטי הכובש,המתנחל והאכזרי.במילותיך,לא הכוח המשיחי החלש אלא החזק,המנצח.אחדות העבודה לא הייתה הסוציאליסטית הלוחמנית ביותר.זו הייתה הפלג הימני-לאומני של פועלי ציון הבורוחוביסטית וקרובה יותר למפא"י מאשר למפ"מ.אבל זה לא העקר,כמו שהעקר אינו חיים גורי עצמו. העקר הוא התמונה החלקית,המעוותת ובה אתה מצייר את הכובש הציוני מול הפלסטינאי המנושל מאדמתו.אתה לא מבחין בין המתנחל מ1890,מ1930,מ1949,מ1967 או מ2000 ועוד.לא משנה מה הנסיבות,הרקע ההיסטורי,העובדות,שום דבר.כולם מתנחלים המנשלים עם אחר.לך לא משנה אם היו פרוגרומים ברוסיה או בעירק או מרוקו,אינקווזיציה בספרד,אפלייה וגטאות באירופה
או אפילו "הפתרון הסופי" מלפני "רק" 75 שנה. אצלך כל המעשה הציוני הוא בסה"כ כיבוש אחד גדול
של החק נגד החלש.אין בכוונתי להצדיק אף פשע שנעשה כנגד הפלסטינאים,אבל אזכיר לך רק שזה היה העם היהודי לפני זמן קצר שהיה החלש,חסר הישע,המנודה ופרט קטן זה נשכח אצלך.
השורה התחתונה היא שהמתנחלים של 1890 חשבו להקים פה חברה אוטופית, שבה אין הבדל בין אדם לאדם, לא לפי גזעו מוצאו או מינו. חברה של כפרים חקלאיים שחיים זה לצד זה בשלווה, בין אם יהודים, ערבים, מוסלמים, ארמנים, ונוצרים. הם רצו לפרק את כבלי ומוסכמות העולם הישן באירופה. אם זה הקפטיליזם המנצל והאצולה הרקובה במערב, או השלטון הצאריסטי הרצחני במזרח. בכל מקרה, החלום שלהם נכשל כישלון צורם. ישראל היא עוד מדינת לאום לאומנית, קרתנית, נצלנית, קפיטלסטית כמו שאר אומות העולם. והאם אפשר היה אחרת? האם יש דוגמה אחת בעולם למדינה שמתנהלת באמת אחרת? אך מחיר הכישלון של חלוצי 1890 גבה הן מהפלסטינים והן מהיהודים שחיים פה היום מחיר דמים יקר וימשיך לגבות מחיר כזה.
כל הכתוב קושט אמת לגבי חיים גורי, לאומן שהתקשט תקופה כסוציאליסט מבלי שהיה לו מושג מה הדבר. פלמחניק אמנון נוימן
תודה לדוד גלעד על המאמר.
חיים גורי כמו אבא קובנר הרבו בכתיבה, שיש בה דהמוניות של בן העם האחר. כן, ניתן למצוא אפילו אצל אבא קובנר שיר אחד ויחיד, בו ניכר הכאב לנוכח הכפר הערבי החרב, שלא היתה הצדקה לגרש ממנו נשים וטף. כן, ניתן למצוא הבלחות מאוחרות אצל חיים גורי בשירה ובמאמרי דעה על מעשים שאסור היה לעשותם. בימים בהם היה כתב בעיתון "למרחב" כתיבתו השירית והפובליצסטית היתה ספוגה לאומנות משיחית מבהילה.
לצערי, שניהם נתנו יד לטיפוח הדהמוניות של עם, שחי יחד אתנו על אותה כברת ארץ. חבל וכואב, שהמשוררת חיה קדמון, שכתבה באהבה רבה במוסף הספרותי של "קול העם" על ה"תאומים אותם ילדה הארץ הזו" לא זכתה לקבל את המקום הראוי לה בהיכל השירה העברית.
אני מניח לפתחם של עורכי "הגדה השמאלית", שיתנו במה לשירת חיה קדמון ז"ל, שירה שמצפה לתמרורי האור הלשוניים והתכניים שלה.
בקריירה הפובליציסטית של פלמ"חניקים ילידי הארץ כמו גורי יש יסוד של שקר עצמי: המניע שלהם לחרף את נפשם במלחמות 48 לא היתה האידיאולוגיה הציונית אלא הילידיות שלהם, מלחמה על הבית במובן הפשוט, הישיר. "שיר הרעות" שלו מוכיח את זה מעל לכל ספק, אין בו אף מילה על יהדות וציונות, וזאת הסיבה שהציבור כל כך מתחבר אליו. מי שמתעניין בספרות ישראלית יודע שהיצירה הכי גדולה שלה היא "ימי צקלג" של ס.יזהר, שגם בה אין שום יהדות וציונות. שניהם, וגם רוב השאר, כולל כמובן רבין, מבחינה אינטלקטואלית היו קלושים, בנים-של, יצחקים שהוריהם הקריבו את עצמאותם הרוחנית.
http://www.israblog.co.il/98991
לשפי:
מפתיע אותי ההפרדה שאתה עושה בין "המלחמה על הבית במובן הפשוט" לבין הציונות והיהדות. המלחמה על הבית הזו היתה וישנה גם היום,תמצית הציונות והיהדות.שום אידאולוגיה ושום הסברים אינטלקטואלים נדרשים כדי להסביר את הרצון לחיות בבית שלך,כמו כל עם אחר,את הרצון של עם נרדף ומעוקר,לנטוע רגליו בחלקת אדמה קטנה ולהפסיק לנדוד,להיות ה"זר",ה"אחר", הנדחה.כמו ששיר אומר,"האדם, עץ השדה".במשך אלפי שנים,היהודי חי ללא שורשים,ללא מקום מישלו,תמיד נרדף,תמיד נדחה.היהדות והציונות לא היו אף פעם אידאולוגיה.היו תמיד רצון בסיס של קיום בעולם אכזר ומורכב,
מלא ניגודים וסכנות,ורצון לחיות,פשוטו כמשמעוטו:לחיות.ולכך,אין צורך בשום אידאולוגיה או הסבר.
אשר , חשוב שתתייחס לעובדה הכאובה, שבמלחמה הזו נהרסו 500 כפרים ערביים. חלק מהתושבים נס על נפשו, חלק גורש.
השירה העברית ברובה ברגע המכריע לא היתה במקום בו היתה צריכה להיות. אפילו ההיסטוריון זאב צחור, שנתן לנרטיב הציוני לצרוב אותו, מתעורר בספרו האחרון "היינו תקומה" וכואב בזקנתו את העובדה, שבית הספר הדתי , "יהודה הלוי". בו למד בנתניה היה על אדמת בית קברות ערבי. והמצבות שימשו מגרש משחקים לילדי בית הספר יהודה הלוי…. ובשלב מאוחר יותר הוקם על בתי הכפר הנטושים ועל אדמת בית הקברות המוסלמי קניון השרון.
אינני בא לבקש לתקן עוול ביצירת עוול אחר. אני מכיר בשגיאות רבות שעשה המנוצח, אך משירה ומספרות עברית ציפיתי, שילכו כחלוץ לפני המחנה. ולצערי, השירה והספרות נגררו כמו חיים גורי. אני אוסף בצימאון רב את ההבלחות המעטות של החרטה . החרטה מהלכת לה בשוליים.
והצעה מעשית. מתוך 500 כפרים שנהרסו. נותרו מספר לא מבוטל של כפרים חרבים עד היום ולא אוכלסו באוכלוסייה יהודית. אולי נתחיל בצעד הקטן של תיקון העוול. כמו בכפרים איקרית ובירעם בצפון .
איתן:
אינני חוסך ביקורת על פשעים שנעשו ונעשים בשם הציונות ,להיפך. אבל יחד עם זאת הנני משוכנע שרוב העם בישראל כולל משוררים ואינטלקטואלים ,כנים ברצונם בשלום ובדו-קיום ובתוך ליבם צר להם על הדם של חפים מפשע משני העמים. לצערי המציאות הברברית, המטורפת והבלתי אנושית של המזרח התיכון גררה וגוררת גם היום את הטובים מאתנו לאיוש ואף לשינאה ולגזענות. זו מציאות אכזרית ונוראית של מלחמות ,טרור ושינאה שבמעגל קסמים של טירוף מסוגלת לפגוע גם בחזקים ובישרים . כפי שמרקס אמר: לא התודעה קובעת את ההוויה,אלא ההוויה קובעת את התודעה.