קשה לומר שהתאמצתי יתר על המידה לאתר את יעקוּבי פירוז, חברי מטירונות הנדסה מחזור 1959. דרכינו נפרדו אחרי שיעקוּבי יצא לקורס מ"כים ואחר כך גם הפך למש"ק הנדסה מדופלם. חיבבתי מאוד את יעקוּבי, אבל הייתי גם מקור בלתי נדלה לצרות שפקדו אותו. כיוון שחלקנו אוהל סיירים בכל פעילויות השדה של הפלוגה, הוא נאלץ לשאת בעונשים שכולם הגיעו רק לי. כפיצוי ניסיתי להגן עליו מפני הבריונים המעטים, אבל המפחידים, שהתעמרו בו בכל הזדמנות. יעקובי עלה מאיראן פחות משנה לפני יום הגיוס, העברית שלו עוד לא הייתה מושלמת ואת המבטא שלו אפילו יוסף שילוח לא היה מסוגל לחקות. הוא היה מבוגר מאיתנו בשנתיים, ומשפחתו בטהרן הייתה אמידה במיוחד. אחותו הבכורה למדה בהרווארד, בפרויקט מיוחד לתלמידים מצטיינים, ונשארה בארצות הברית עם חתנה הישראלי. יעקובי למד בקולג' אמריקאי בטהרן, והאנגלית שלו, למעט המבטא, הייתה מושלמת.
חיילים עולים לומדים עברית במסגרת הטירונות בבה"ד 4 בשנות ה-50 (מקור)
לפני 56 שנה גם חיילי מחזור אוגוסט, בוגרי התיכון, חיו ברמת חיים נמוכה מאוד יחסית לימינו. רק למעטים הייתה מכונית בבית, רבים היו גם ללא טלפון שלא לדבר על מקלט טלוויזיה. אבל מבטאו של העולה החדש מפרס (איש לא דיבר אז על איראן) גרם גם לצברים המחוספסים מרחובות או מכפר ידידיה להתפקע מצחוק בכל פעם שהעז לפתוח את פיו, ולמלמל משהו מתחת לשפמו השחור. כשהיה חניך תורן ציווה על חבריו "עמידה בחופשי", בטון שרק מלאכי השרת שבינינו התעלמו ממנו. פעם ראינו אותו יושב מתחת לפנס הגדול ברחבת הפלוגה, וקורא את "בית בודנברוק" של תומאס מאן, באנגלית. קראתי את הספר בתחילת התיכון, וניסיתי לקשור שיחה עם יעקובי על מאן, אבל הוא הציץ בי בעיניו הכהות, ארשת העלבון על פניו הייתה מפחידה, אבל גם נוגעת ללב. יעקובי סירב לשוחח עימי על הספר, והתמיד בכך גם כשהקמנו ביחד את אוהל הסיירים בסִדרה הקשה בזכאריה.
הוא היה חייל למופת, ובהדרגה רוב הלעגנים השתתקו. כאשר תפס קצת ביטחון, הוא התחיל להתפאר בקדילאק השחור ובטלוויזיה המפוארת שהיו למשפחה בפרס. זו הייתה טעות: הגרוע והארסי מבין המלגלגים (שגם הוא לא נולד בארץ והחליף את שמו הפרטי "הגלותי" בשם צברי, חדשני לדור שלנו) שאל אותו: "אבל איך הפעלתם את הטלוויזיה? הרי לא היה לכם חשמל בטהרן", והשמיע לכולנו את צחוקו הרע. יעקוּבי לא ענה, אבל הבחנתי מיד שהוא נפגע עד לעִמקי נשמתו. החיילים ברחבת הפלוגה שתקו במבוכה. השנינות של עוז לא הלהיבה אותם במיוחד, אבל היו שחשבו שיעקובי היה אשם, ושהוא היה יותר נוגע ללב כששמר על שתיקה רהויה והיה אסיר תודה כאשר הצברים, מלח הארץ, הואילו בטובם להכיר בקיומו. כאשר חזרתי מתורנות מעמדת השמירה וסיפרו לי על התקרית, חייכתי, אבל גם כעסתי על עוז. חזרתי לאוהל ההודי הגדול וראיתי את יעקובי יושב בשלווה וקורא ספר בפרסית. זה לא עזר לי במיוחד לפענח אותו. הוא הבחין בי, נעץ בי מבט חסר הבעה ושאל אותי אם נהניתי מהשמירה. זה הפתיע אותי ולא הצלחתי לענות. הבנתי שיעקובי ידע שאני אוהב תורנויות שמירה, שמצילות אותי מהאוויר הדחוס ומהקודים שהכתיב אתוס "הרעוּת". בתוך כמה דקות נרדמתי אחרי לילה נעים, אבל ללא שינה. כשהתעוררתי ראיתי שהרובה הבלגי שלי מבהיק מניקיון. זו הייתה מחווה ענקית, אחת מאבני התשתית של אמונתי, שלא תמיד צריך להיסחף ולהצטרף ל"חבר'ה", שבה החזקתי כל חיי.
כשהגענו לאדמות הטרשים של זאכריה, התלות ההדדית בין שוכני אוהלי הסיירים הייתה לא רק קוד אתי אלא גם כורח קיומי. לאורך כל השבועות הרבים שבילינו שם, לא הצלחתי לסדר את הצד שלי של האוהל הגמדי אפילו פעם אחת. רציתי מאוד להצליח, והערכים שהנחילו לי בבית מנעו ממני לאפשר ליעקובי לדאוג גם לצד שלי. מהאבירות הזו, שאותה למדתי גם מהספר "אייבנהו" (תרגמו שם את סקוטלנד ל"שוטלנדיה" אבל התרגלתי) יעקובי לא הרוויח הרבה. הסמל שמואל מזרחי הרס את האוהל שלנו בבעיטה מכוונת היטב אחרי רוב מסדרי הבוקר, ונאלצנו להעביר אותו לגבעה סמוכה, מבלי לאחר לאימון ההנדסה בכפר הערבי השכן שהיה הרוס למחצה, וכל תושביו ברחו.
יעקובי מלמל קללות בפרסית וקונן על מזלו הרע, שהקרה לו שכן כמוני. אבל בלילות נובמבר החשוכים סיפר לי קצת על משפחתו, ועל השיגעון הציוני שדבק באביו, שהיה גם פטריוט פרסי וראה בשאה את ממשיכו של כורש, המלך הגדול שהיטיב עם היהודים. פעם עבר שכן מוסלמי ליד חנותו המפוארת של האב, וקילל נמרצות אותו ואת כל היהודים. ההלם היה גדול. אביו של יעקובי היה משוכנע שהוא אהוב על כל שכניו באזור הקניות המהודר יחסית של טהרן, ושיהדותו היא עניינו הפרטי. בתקופת כהונתו של מוחמד מוסאדק האנטי קולוניאליסט (1953-1951) מר פירוז החל לחוש שהאדמה רועדת מתחת לרגליו. כל זמן שהעיר רחשה איבה לאנגלים, ניתן היה לחיות עם זה בשלום. אבל הזרמים התת-קרקעיים חשפו גם שנאה איומה לשאה, "מלך המלכים". כך נסעה אחותו של יעקובי לארצות הברית ואילו המשפחה כולה עברה לבאר-שבע. הם הביאו עימם כסף רב, והסתדרו איכשהו בנגב, אבל יעקובי התגעגע לטהרן, לחבריו ולנערה מוסלמית אחת, שעבדה כדיילת אוויר. אביו לא היה פתוח לשמוע תלונות כלשהן. הוא לא נאם ולא דיבר על כך שהוא ובני משפחתו חזרו ל"ארץ אבותיהם". יעקובי הפנים את הדברים האלה. "אני לא עולה חדש, אלא פליט, שהגיע לארץ שזרה לי מכל הבחינות. אם תהיה לי הזדמנות, אשוב לטהרן".
הבנתי היטב שליעקובי יש רגשות סותרים כלפיי. הוא מעדיף אותי על כל אנשי הפלוגה, אבל הסבל שהיה כרוך בהעתקת האוהל הִקשה עליו מאוד. בסופו של דבר ניגשתי לאוהל מפקדת פלוגה א', כדי לדבר עם הסמל שמואל. כל המש"קים הסתכלו עלי בתדהמה. שרתה בינינו שנאה הדדית גלויה, וכשאמרתי לשמואל שהוא חייב לחוס על יעקובי "שרוצה להיות חייל טוב, אולי אפילו קצין" הוא שלח אליי את חיוכו הנתעב, אבל אמר שיחשוב על כך. הם השאירו את יעקובי איתי, אבל הבדיקות באוהל שלנו הפכו נדירות יותר ויותר. יעקובי לא קיבל את התואר חניך מצטיין. אמרו לנו שהוא אמנם חייל לדוגמה, אבל קשה להאמין שהוא יוכל לפקד על חיילים. הוא בכל זאת הלך לקורס מ"כים ולקורס מש"קי הנדסה, ונעלם מחיי.
תמיד הייתי סקרן וניסיתי להתחקות על עקבותיו, עד שכעבור כמה שנים פגשתי באוטובוס לירושלים חייל מבאר-שבע, והוא אמר לי שיעקובי חזר לארץ הולדתו. אביו אמר לשכניו בבית הכנסת של הפרסים בבאר-שבע שבנו לומד הנדסה בטהרן. לפעמים שנתי נודדת, ואני מגיע שוב לאוהל הסיירים בסדרה, מצפה לרגלו הגסה של הסמל שמואל ותוהה, מה מתרחש במוחו של יעקובי שהחלק שלו באוהל היה מסודר לעילא.
- פורסם בכל העיר, 2 אוקטובר 2015
סיפור יפה אבל לא ברורה לי מה כוונת השאילה שבסופו.האם זו שאילה תמימה על חבר אבוד? האם
יש בה כוונות אחרות ?
בכל מקרה, בחירת יעקובי לחזור לאירן,הנשלטת על ידי כת של מטורפים איסלמיסטים רצחניים,שלא חוששים לרדוף ולחסל כל חשוד כקומוניסט או ליבראל ללא משפט, או לתלות סתם חשודים ממנופים בכיכרות הערים, אין ספק שבחירתו של יעקובי מסתורית ומוזרה.
תודה, מר פרוליך. כתבתי סיפור, וכל קטע ספרותי איננו תמים לגמרי. כאשר יעקובי חזר לאיראן, בשנת 1963 בערך, עוד שלט השאה ומשטר האימים של הסוואק. חומייני עלה מקץ 16 שנים. עם זאת, סביר להניח שיעקובי הצטרף לאחותו בארצות הברית אבל לא הצלחתי למצוא שום עדות על כך
.