לסיפור שלפניכם אין שום קשר לסכינים, ליריות, לגועל ולכיעור האופפים אותנו מכל עבר. ביבי לא הגיב לפי שעה על ההצעה שלי מהשבוע שעבר להפסקת אש בת חמש שנים. אז הבה נרחיק עתה למחוזות אחרים לגמרי.
כשהייתה בכיתה ג' נסעה נילי שלומוביץ' עם הוריה לארצות הברית, ומאז ועד עתה היא חיה בעיירה קטנה בקליפורניה, בין סן פרנסיסקו לסן דייגו. הוריה כבר נפטרו והורישו לנילי ולאחותה הצעירה הדר בית נאה בעיירה. האחות נסעה ללמוד בלוס אנג'לס, ואחר כך נישאה למרצה צרפתי והתגוררה עימו בקנדה. נילי למדה רפואה בסן פרנסיסקו, עשתה סטאג' בבית חולים מקומי ולא יוקרתי במיוחד, וחזרה לביתה. היא פתחה מרפאה פרטית והפציינטים רחשו לה חיבה רבה. מפעם לפעם העיר לה מישהו על עודפי המשקל שלה, נילי קצת נעלבה אבל למדה להתאפק. היה לה פעם רומן קצר עם רופא נשוי, והיא הגיעה שוב למסקנה שהדיבורים הנלהבים על מין הם מופרזים, ושההנאה החטופה פה ושם לא שווה את המאמץ שמשקיעים במעשה עצמו. היא השקיעה המון דמיון בתכנון השיפוץ המסיבי בביתה, שהפך אותו כמעט ליצירת מופת. היה לנילי טעם מעודן, וחוש מעולה להתאמת צבעים. כשהבית היה מוכן לגמרי היא חשה שמץ של ניכור כלפיו, כאילו היה מיועד למישהו אחר, ולא לה.
עיירה קליפורנאית לדוגמה (מקור)
נילי לא ביקרה בארץ במשך עשרות שנים, ומאז שאחותה עזבה כמעט ולא דיברה עברית. בשנים הראשונות עוד הייתה חתומה על מוסף "הארץ" אבל גם בכך לא התמידה. הקהילה היהודית בעיירה הייתה קטנה ורפורמית, התפילות באנגלית לא דיברו אליה, וממילא ירשה מהוריה יחס חשדני לדת, לכל דת. בעיתון המקומי, מילינגטון סאן, לא התמקדו בחדשות חוץ. גם ידיעות מוושינגטון או מניו-יורק עניינו רק מעטים. העיירה הייתה חזות הכול, מספר הזרים בה היה קטן יחסית, ומאז שאשתו של הכומר עזבה את מילינגטון עם גבר צעיר ממנה בעשר שנים לא היה כמעט על מה לרכל. לעתים נסעה נילי לסן פרנסיסקו, רכשה עיתונים ומגזינים ואכלה במסעדה הודית מעולה. היא נהגה לשתות בקבוק שלם של יין לבן, ואז אפפה אותה תחושה נדירה של אושר גדול. היא לא הייתה חייבת שום דבר לאף אחד, ומאז שהוריה נפטרו גם לא דין וחשבון על מעשיה ועל מחדליה. להדר היו כבר שתי ילדות, ונילי הביעה התפעלות בפייסבוק מבלי לחוות ריגשה מיוחדת. אפילו הנוכחות שלה ברשתות החברתיות הייתה מזערית. ד"ר נילי שלומוביץ' הייתה דמות די ידועה במילינגטון וגם זה היה יותר מדי בשבילה. עורכת טור הרכילות רטנה שהיא לא מספקת שום חומר לעיתון, ונילי, שדווקא חיבבה אותה, התנצלה בחיוך הביישני המיוחד שלה. השכן הנאה בבית ממול נטה לה חסד, ולעתים גם בילה איתה ערב לא סוער, אבל מהנה דיו, שהספיק להם איכשהו. שניהם הצביעו בעד ברק אובמה, ונחשבו לליברלים פחות או יותר.
פעם טלפן אליה הממונה על ההסברה הישראלית בקליפורניה, צחי רונאל (שם בדוי). הוא ביקש ממנה להירתם לתעמולה נגד "המגמות העוינות", אבל היא הסבירה לו שאיש בעיירה שלה אינו עוסק בסוגיית החרם נגד ישראל. רונאל התעקש, הגיע לביתה בשעות הערב, ושוחח עימה על הסכסוך ועל הירידה במעמדה של המדינה היהודית בקרב האמריקאים. הוא לא התייחס כלל להבעת השיממון על פניה, ובלבו חשב שהוא הקסים אותה. הם דיברו בעברית, וחרף סכלותו הבוטה של רונאל היא נהנתה לדבר בשפת מולדתה ברהיטות כזו. הנציג מישראל לא פירש נכוחה את האווירה בחדר, וכאשר שלח ידיים הוא גורש בצורה לא הכי מכובדת.
מנקודת ראותו של רונאל הפגישה נכשלה, אבל היא בכל זאת השאירה את חותמה על נילי. כעבור שבועות אחדים החוויה כאילו נעלמה מתודעתה, אבל לא נמחתה עד תום. השליטה המחודשת בשפה העשירה את חייה, אחרי שנים שלא הוציאה מפיה מלה בעברית. בקליניקה היא דיברה שוב באנגלית, אבל חשה שהעברית צפה לה ממעמקים, ודורשת ממנה התייחסות. לבסוף טלפנה לאחותה בקנדה, שהתפקעה מצחוק לשמע הסיפור המפורט על ידיו הארוכות של נציג ההסברה הישראלית בקליפורניה.
כאשר קרוב משפחה קשיש טלפן אליה מרמת-גן היא לא זיהתה את קולו. אבל הוא היה נרגש ונשמע לה אפילו דומע. "הדודה רגינה מתה היום", אמר. נילי השתתקה. דווקא את הדודה רגינה היא זכרה היטב, בזכות הביקור שלה בקליפורניה לפני שנים אחדות. היא הייתה נחמדה להפליא, רהוטה, מלאת טקט והומור. הדר הגיעה אז במיוחד לסן-פרנסיסקו והשלוש נהנו מאוד ביחד. כאשר הדודה טסה לישראל כעבור שבוע, נילי בכתה בנמל התעופה. "מה קרה לך?", שאלה הדר שנטתה קצת לתגובות ציניות. נילי לא ענתה. היא חשבה שהחיים שלהן בצפון יבשת אמריקה היו טובים ונוחים, אבל אולי המעיטה בחשיבותם של הזיכרונות.
דווקא אחרי פגישתה עם רונאל המאוס, היא חזרה לחשוב לעתים בעברית.
כל זה היה מוזר בעיניה. עוד לפני הפגישה עם נציג הקונסוליה היא חשבה שלישראל יש ממשלה נתעבת, שמזדהה עם הימין הקיצוני האמריקאי. אבל היא התגעגעה לשפה והחלה לטפח סקרנות כלפי מופעי תרבות ישראליים בסן-פרנסיסקו. לא היו רבים כאלה, אבל היא נהנתה בעיקר מאמנים אנטי-ממסדיים, שהמסר שלהם היה מקובל עליה.
היא החליטה לטוס לשבעה של הדודה רגינה. הדר טענה שהיא עסוקה מדי עם הילדות, אבל נילי, שצברה במשך השנים חסכונות די נכבדים, החליטה לנסוע בעצמה. הידיד שלה מהבית ממול קיבל את המפתחות והבטיח להשקות את העציצים. נילי בלעה כדור הרגעה וישנה במשך הטיסה. היא החמיצה את רצועת החוף בואכה נמל התעופה בן-גוריון, אבל צלילי "הבאנו שלום עליכם" העירו אותה. איש לא המתין לה בשדה. נילי נסעה במונית למלון בוטיק קטן במרכז תל-אביב, במקום שבו שכן פעם קולנוע "אסתר". היא נרדמה מיד. לפי שעה לא חוותה התרגשות כלשהי. הלחות באוויר הייתה אדירה, אבל זה לא הטריד אותה במיוחד. המקלחת בבוקר והקפה הדלוח ששתתה בחדר רעננו אותה והיא חשה מוכנה דיה לבקר את מה שנותר ממשפחתה.
במונית לרמת-גן ניסה הנהג את כוחו בשפה האנגלית ונילי שיתפה פעולה. רק כשהגיעו לשכונה הנאה בגבול גבעתיים, היא הודתה לו בעברית רהוטה, אם כי מיושנת במקצת. הוא הציץ בה בתדהמה אבל היא כמעט רצה לחדר המדרגות המצוחצח של הבית המשותף. ליד דלת הדירה, שעליה הדביקו מודעת אבל קטנה היא נשמה עמוקות, וצלצלה בפעמון. בני דודים, גיסים למיניהם, ילדים שלא הכירה כלל והדוד האירו לה פנים. "תרגישי כמו בבית", אמרה יעל, בתה היחידה של הדודה רגינה. היא חיבקה ונישקה את נילי, שחשה כאילו לא נסעה כלל לאמריקה בגיל כה צעיר. נילי דמעה קצת, ובעצם חוותה התרגשות גדולה. היא ספרה לאבלים על ביקורה של הדודה רגינה בקליפורניה, וכולם שמחו שהיא השאירה שם רושם כה עז. על השאלות היא ענתה בקצרה, אבל באדיבות רבה. מילינגטון שכנה מנקודת ראותם של קרוביה מעבר להרי החושך, ואולי הזכירה להם סרטים ישנים בשחור-לבן משנות החמישים.
רוב הקרובים היו נחמדים, ממש כמו רגינה, ונילי חשבה שאחותה הדר החמיצה הזדמנות לעמת את חייה מול חייהם של קרובי משפחתה. היא שתתה קפה, אכלה מקלות מלוחים והתערתה בסביבה בתוך דקות. כל זה לא הפריע לה לחזור למלון בתוך שעתיים, ולהקדים את הטיסה שלה לסן-פרנסיסקו בכמה ימים. החוויה המטלטלת רק המחישה לה את העונג שיש בשגרה, ואת אהבתה לעיירה העלומה בקליפורניה ששמה מילינגטון.
- פורסם בכל העיר, 23 אוקטובר 2015
ההצעה שלך לביבי לא רלוונטית. אם ההצעה להפסקת אש ,הסתה ושינאה ל5 שנים הייתה מגיעה מאבו מאזן, היינו יוצאים לרחובות לתמוך בה.
כשרונו העקבי של חיים ברעם לתאר דמויות שנכחדו לחלוטין מהנוף הישראלי לפני בערך ארבעים שנה, בסגנון ספרותי שהולם את אותה תקופה, מצליח לגרום אפילו לכך שהשילוב המאולץ של הבחנות פוליטיות וחברתיות נוסח הליברליזם המתקדם של "העולם הזה" ושל"י לא פוגם באיכותו של הסיפור. הסיפור מעורר נוסטלגיה לסיפורו האחרון של ברעם.
מר אלמקייס, אני באמת מנסה להנכיח עולם שאבד ואיננו עוד, וגם כמה שרידים ממנו שעודם בחיים. שמח שאתה נהנה
אני לא בטוח שאין קשר לסכינאות ולאוירה הנוכחית בישראל. הסיפור אולי מעלה תשוקה מודחקת והגיונית מאד של הרבה ישראלים טובים להגר מהמדינה שהפכה להיות מה שהיא כיום.