אוריה חזר באוטובוס מתל-אביב לקיבוצו בעמק יזרעאל, ורק בדירתו הקטנה התפנה לקרוא את מדור "ספרות ותרבות" ב"הארץ". בתל-אביב הוא שוחח שוב עם עורך ההוצאה שהייתה בעבר גדולה ומשגשגת, והפכה עתה לשבר כלי. כתב היד שהגיש להוצאה, "אידיאלים חברתיים בעידן הפוסט-אידיאולוגי" התקבל בנימוס, אבל לא בחמימות שאליה הורגל במשך השנים. לבו נחמץ, אבל ארשת פניו לא הסגירה את מצוקתו. העורך היה חבר ותיק, וכאשר דיבר על "צוק העתים" הוא התכוון לכך. אוריה התבקש לקצר את הספר בשליש, קיבל על עצמו את הדין, אבל כאשר הלך לדרכו עיניו קצת דמעו. כיצד יבינו הקוראים את ההקשרים הסמויים ואת ההטחות הגלויות בלי הרצף הבנוי לתלפיות בכתב היד? אוריה החליט לנסות. חבל לגנוז את הדברים רק בגלל קשיי העריכה המקוצרת, אמר לעצמו. הוא התעודד במקצת, וחשב על מזכירת המערכת המבוגרת אפילו ממנו, שאמרה לו שהוא "נקודת אור בספרות העברית". הדברים זקפו במקצת את קומתו שקצת שחה אבל בכל זאת ויתר על בית הקפה הנחמד בנווה צדק, שאותו הפך למקום מקלטו בתל-אביב עוד לפני שסגרו את "תמר" ברחוב אחד-העם.
(מקור)
אשתו מתה כבר מזמן, ואוריה לא חיפש שותפה חדשה לחיים. הבדידות די נעמה לו, ועבודתו הייתה חשובה לו יותר מחברת נשים. בבית הקפה בנווה צדק פגש לעתים מכרים ותיקים, אבל הפעם חשש שהבעת פניו תסגיר אותו. חלפו הימים שכל הברה שלו הדהדה בתנועה הקיבוצית, וצוטטה בכל מקום על ידי חבריו לשעבר ב"תנועה המאוחדת", שרובם ככולם נטשו בשלב כלשהו את רעיון ההגשמה וחיו בערים הגדולות. גם אם היו מפרסמים את יצירתי החדשה במלואה, חשב לעצמו, לא היו קוראים אותה יותר משלוש מאות בני אדם. ביקורת חיובית במדורים הספרותיים הייתה מניבה עוד כמה עשרות קוראים, וזהו זה. אוריה רצה פעם לכתוב ביוגרפיה ביקורתית על שמעון פרס, שאותו העריץ שנים רבות, אבל זנח את הנושא. מאז שפרס חבר לאריאל שרון אוריה מאס בו, ואהבתו הנכזבת הפכה לטינה חבויה היטב. בעידן של ביבי, נהג אוריה לומר לחבריו, אסור לנו לתקוף את חברינו, אפילו אם הם סטו קצת מהדרך. אמר, ולא האמין עוד לעצמו. גם שומעיו נותרו ספקנים. הוא חלם לפרסם משהו נוצץ שיתקבל על ידי אחת מההוצאות המסחריות הגדולות, אבל סלד בעצם מהחלום הזה. האמביוולנטיות גרמה לו לפרסם בהוצאות ספרים חשובות, אבל כושלות מבחינה כלכלית. האמת לא נמכרת עוד, שינן לעצמו, ואין שום טעם לכתוב שקרים בגילי המתקדם.
במדור הספרות קרא שיר מוזר ויפהפה של נתן וסרמן, תחת הכותרת הלטינית שתאמה מאוד את הטקסט, Ave Caesar. המשורר השכיל לתאר בשוּרות מעטות את חיינו תחת שלטונו של בנימין נתניהו, את הקונפורמיזם ששולח אותנו לגורל מזוויע, "להיות ספינה טרופה בחוף קיסריה". אוריה הבין היטב את הדברים, שהיו ברורים וחדים, דבר דבור על אופניו. וסרמן לא נזקק לסאב-טקסט, ואוריה, שתיעב את הפוסט-מודרניזם, הזדהה עם המשורר. חוף קיסריה סימל בעבורו לא רק את פולחן האישיות של הקיסרים הקדמונים אלא גם את מוקד השחיתות הניאו-ליברלית של נתניהו, שבנה לעצמו וילה מפוארת באתר. אוריה חשב שהשקפת עולמו במאה ה-21 מצביעה על אימוץ האמונה במלה המדוברת והכתובה בנוסח כמעט רביזיוניסטי. הוא זנח את ה"עוד דונם ועוד עז" של אבות תנועת העבודה, וגם את המרקסיזם, שתמיד היה זר לרוחו. איך נבלום את הרכבת שאיבדה את הבלמים ודוהרת אל סוף המנהרה, שהיא עכשיו אטומה לגמרי? לאוריה לא הייתה תשובה. בעבר התפתה להצביע בעד "הדרך השלישית" אבל בינתיים הבין שלא זו הדרך. הוא חשב, בפעם העשירית באותו חודש, שצריך לאסוף את החברים מכל קצווי הארץ, להביא אותם לקיבוץ ולטכס עצה.
אוריה טלפן לעשרות חברים רובם בני דורו, אנשי דור "קדש" (1956) שלא זכו להימנות על דור הפלמ"ח. מניסיונו למד, שלא כדאי לדבר במלים גבוהות. אם יכריז על "מצב חירום רעיוני" או משהו כזה, ילעגו לו כפי שהוא נהג ללעוג ל"ירחמיאלים" של דור המייסדים, עולי מזרח אירופה. לכן סיגל לעצמו לשון עניינית, כמעט יבשה, שגם היא לא עוררה התלהבות רבה. חלק מהחברים היו חולים, תלויים בתרופות חזקות, אחרים סתם התייאשו או היו עסוקים בצבירת ממון וקבעו פגישות עסקיות ל"כל החודש".
אוריה קִרטע לחדר האוכל שעדיין פעל בקיבוץ שלו. כמה חברים שוחחו בקול שקט סרגו ותורנים פינו את האוכל שנותר, לכבוד המרצה מחיפה. הפרופסור מהטכניון דיבר על "גיאולוגיה מנקודת מבט אקולוגית" וההרצאה הייתה דווקא מרתקת על אף העובדה המצערת שאוריה לא התעניין בנושאיה. הדיון שהתנהל בעקבות ההרצאה לא היה ער במיוחד, והחברים שדיברו פעלו בעיקר מתוך נימוס. לקראת סופו של הדיון אוריה קם ונטל את רשות הדיבור אבל אוזנו הרגישה קלטה מסביבו אִוושה של מורת רוח קלה מאוד, אבל מוחשית. הוא לא ניחן בחוש הומור מפותח במיוחד, אבל הפעם מצא דרך מוצא כמעט מצחיקה מהמצב. "רציתי להביע כעס על המתרחש בארץ בלי שום קשר לאקולוגיה", אמר, "אבל את המחאה שלי אבטא הפעם בשתיקה". הוא התיישב, ספק צוחק וספק דומע. החברים לא הסתכלו לעברו. זו הייתה עוד אפיזודה מביכה בדברי ימי המשק, לא יותר מזה. חבר אחד אפילו מת באמצע נאומו על מלחמת האזרחים בספרד לפני שנים רבות מאוד, והסיפור עבר מדור לדור והפך ל"נכס צאן ברזל" קולקטיבי, כפי שנהגו לומר בימים ההם.
אוריה חזר לדירתו, צפה קצת בטלוויזיה ונרדם בכורסה. למחרת חזר לסבב טלפונים ובסופו של דבר ארגן את הפגישה בבית פועלי ציון בתל-אביב. רק חמישה חברים הופיעו, ואיכשהו הצליחו להפוך את המפגש לאירוע חברתי. היו הרבה צחוקים, וחבר אחד אמר לאוריה שהקינות על המצב לא יועילו ושכדאי ליזום עצומה שקוראת למפלגת העבודה לחבור ל"מתוני הליכוד" כדי לעצור את הסחף המשיחי. שני חברים מחו בתוקף, האחרים שתקו ואוריה הבין, שגם במחנה שלו יש רבים שעזרו לבנות את חומת הבטון בקצה המנהרה החשוכה. הוא לא נשא את הנאום שהכין, ורק התבונן בחבריו בחיבה מהולה ברחמים. הוא חשב כמעט באימה על הנסיעה חזרה לקיבוץ, אבל קלט היטב שאין לו מה לחפש בתל-אביב. בדור שלו היו אומרים שהפגישה הסתיימה בקול ענות חלושה, אבל למען האמת החברים פשוט התפזרו, אולי לתמיד.
- פורסם בכל העיר, 6 נובמבר 2015
סיפור עצוב המתאר את התסכול ואובדן הדרך ו"מצב חרום רעיוני" של השמאל שלא מצליח לעבור את
הגדרת "מתוני הליכוד" ולא מסוגל להציע חלופות אמיצות ומעשיות.נראה שלא רק הלאומנות והגזענות נצחו על כל שארית של דו קיום ואנושיות ,אלא גם הקפיטליזם האידאולוגי ,הפרגמאטי והברוטאלי ניצח כל חלום של חברה אנושית סולידארית וצודקת.
כן,ולמרות הוכחות המציאות הקשה והבלתי נסבלת,לא נראית אור בקצה המנהרה.
סיפור יפה ועצוב.
אבל על מה בעצם העצב ?
נכון המדינה דוהרת להתרסקות ,אבל מדינה היא כלי ולא ערך והיא בטח לא רכוש פרטי של מישהו
רוב הציבור הוא ימני לאומני גזען ופונדמנטליסטי והוא מוליך את המדינה בכיוון שהוא רוצה. זכותו.
כל אדם צריך לעשות מה שטוב לעצמו בסיטואציה הזאת ולהתרכז בחייו , בין אם פה ובין אם במקום אחר.
כנראה שהעם היהודי לא מסוגל להחזיק בעצמאות מדינית יותר מכמה עשרות שנים.