ה-13 בנובמבר, 2015, יהיה מאותם הימים שרבים מאתנו יזכרו מה בדיוק עשינו כאשר שמענו על הטבח בפריז. ביעילות של יחידת קומנדו עילית, לוחמי דאע״ש תפסו שבויים, רצחו ופצעו מאות אנשים, רבים מהם צעירים ממגוון הקשת האתנית הפריזאית, שחגגו את תחילת סוף השבוע בעיר האורות. מהרגע שנודע כי דאע״ש לקחו אחריות על ״המבצע״ החל שתף הפטפטת של לוחמי הכורסה, וגבר שטף הרעל במרשתת – הקולוסאום הפוסט מודרני. הימין האנטי-מוסלמי לא הצליח להסתיר את חדוות ה״אמרנו לכם״, בעוד השמאל חזר וקונן על איוולת הפלישה לעיראק ואוזלת היד בסוריה – כאילו ש- Mia Culpa חוזר ונשנה יכולה לרפא את פצעי ההווה. וכולם כאחד רוצים ״לכתוש״ יעדים של המדינה האסלאמית שצמחה לה בין סוריה לעיראק, כאילו מדובר בקציצות ירק ולא בחיי אדם (ואני לא מתייחסת לשיח הפוליטי הישראלי, שפשוט מעורר בחילה – כתב על זה יפה אורי משגב ב'הארץ', 16.11.2015).

לזכר קרבנות הטבח בפריז, שגרירות צרפת בפולין, נובמבר 2015 (מקור)

אם יש דבר אחד שמנהיגות דאע״ש הודיעה עליו בצורה ברורה, זה שהם יתקפו יעדים במערב אם מדינות המערב לא תחדלנה מלהפריע להם להקים את הח'ליפות האסלאמית. בהתחלה הם לקחו שבויים וערפו את ראשיהם אל מול מצלמות יוטיוב, אך זה, לדידם, לא הספיק.  כך שאם יש תוצאה ידועה מראש של ״כתישת יעדים״ הרי היא עוד אירועי טבח של נופשים או בליינים שלנו במערב אכפת מהם (כלומר לא ערבים ולא אפריקאים).  לא צריך להיות ״מומחה לענייני ערבים״ בשביל לדעת את זה, הביטאון של דאע״ש – דביכּ (Dabiq) – מופיע באנגלית וניתן להורידו חינם באינטרנט.

בדביכּ ניתן לקרוא כיצד מנהיגות דאע״ש הופכת על פניה את הרטוריקה המערבית, ועושה דה-הומניזציה לכל מי שאינו מוסלמי מהסוג הנכון.  השנואים ביותר הם דווקא המוסלמים שלא מתגייסים למאבק, או אף גרוע מזה – משתפים פעולה עם "צלבני המערב", בין אם בעיראק, בסוריה, במצרים, או בצרפת, ומן הסתם גם בישראל ובפלסטין. מוסלמים אלה הם במקרה הטוב תבוסתנים, וברע – מורתָדין, מי שעזבו את האסלאם (לדוגמה, הטייס הירדני ששרפו למוות).

כך, לאחר מתקפת הדמים על משרדי שרלי הבדו, הודיעו דאע״ש על כוונתם להעלים את התחום האפור המאפשר מרחב רב-תרבותי של דתות שונות.  השאיפה שלהם היא שחיי המוסלמים במדינות המערב יהפכו לבלתי נסבלים בשל רדיפות ודיכוי, והם יאלצו לחזור לדתם ולהגר לח׳ליפות.  אכן – לפחות אידאולוגית, רב המשותף בין דאע״ש ומרין לה-פן והדומים לה.  ופה טמון פגר הכלב.  התנהלות דאע״ש איננה אסלאמית, אלא סממן היכר של התרבות האנושית מיום היוולדה. מדי דור (או שניים) קמה קבוצה ניהיליסטית כזו או אחרת ומצליחה לסחוף אחריה מספיק תומכים כדי לזרות הרס ותוהו ובוהו, שלוקח דורות לשקם.  זה לא שיש להתעלם מתהליכים היסטוריים וחברתיים המובילים אל מעשי טבח או מלחמות זוועה כאלו או אחרות. אני טוענת שאין להתעלם גם מהתהליך הפסיכולוגי-סוציולוגי המשותף לאירועים ההיסטוריים השונים, והוא שבכל המקרים התקבלה החלטה, ברמת הפרט וברמת הקבוצה, לבחור בהרס ומוות על פני הבלגה.  למעשה המילה "הבלגה" או appeasement נחשבת מילת גנאי וסמל לחולשה.

לדוגמה, ממשל בוש בתמיכת טוני בלייר, הכריזו ב-2001 על מלחמה גלובלית בטרור.  מאז הכרזתה, מאות אלפי אזרחים נהרגו תחת ידיהן האמונות של ארה״ב ונאט״ו – באפגניסטן, בעיראק, ובפקיסטן.  לפי הערכה שמרנית מספר האזרחים שמתו במלחמות אלה הוא בסביבות 210,000, ועוד כ-100,000 לוחמים (האמריקאים נוטים להגדיר כלוחמים את מי שהם הרגו בפעולה צבאית).  ובאפריקה מי בכלל סופר. הערכה גסה מנבאת שעל כל הרוג באירוע אלים יש כארבעה פצועים. כלומר, מדובר על למעלה ממיליון איש ואישה מתים ופצועים במזה״ת מאז תחילת המאה ה-21. וכל זאת למה? לנקום את דמם של 3,000 איש שנהרגו במגדלי התאומים? למגר את הטרור?

ההשפעה של המלחמה בטרור על הטרור עצמו היא זניחה עד הפוכה.  הנרטיב המיינסטרימי מיצר זהות בין אסלאם (למתחסדים ״אסלאמיסטים קיצוניים״) לבין טרור. נעזוב לרגע את העובדה שטרוריסטים נקראים כך גם כשהם הורגים חיילים, והלוחמים בטרור נקראים "כוחותינו" גם כשהם הורגים ומטילים אימה על אזרחים (למשל בתימן, למשל בעזה).  כאשר מסתכלים על כ-1000 מתקפות הטרור שאירעו באירופה מאז 2009, רק 2%(!!) נעשו על ידי מוסלמים, 98% הנותרים נעשו על ידי ארגונים בדלניים כאלה ואחרים. 1,000 זה המון בשש שנים, כך שהמלחמה שהכריזו עליה בוש ובלייר, בשיתוף פעולה מלא של מדינות אירופה וישראל, איננה בטרור באשר הוא, המלחמה היא באסלאם. בדיוק כפי שדאע״ש (ולפניהם אל קעידה) רוצים שתהייה.

אמי, עליה השלום, תמיד טענה שחשוב לשאול cui bono (מי מרוויח)  כדי להבין, לפחות חלקית, את המניעים שעומדים מאחורי מהלכים פוליטיים ומדיניים.  ואכן המלחמה הגלובלית בטרור מזינה בעיקר את המפלצות התאומות של תעשיית הנשק ותעשיית הביטחון. בשם המלחמה בטרור מחזקות מדינות את אמצעי הדיכוי כלפי אזרחיהן, אם דרך מעקב עלינו כשאנו משוטטים במרחב הווירטואלי, ובמרחב הפיזי בעזרת הטלפונים הסלולריים שלנו, או באמצעות העברת חוקים ותקנות המגבילים את חופש הביטוי וחופש הפרט, בעיקר של מי שמבקר את מוסדות השלטון.  ויש כמובן את מרוויחי המשנה, הלוא הם הפוליטיקאים מלחכי הפנכה, שתמורת הצבעה "אסטרטגית" תובטח להם הכנסה עתידית ו/או כיסא בפרלמנט לעוד מחזור בחירות.

האם מישהו קרא את 1984 של ג׳ורג׳ אורוול? המלחמה התמידית למען השלום… רק שאם לפי אורוול נדרשה קונספירציה משוכללת, הרי שמסתבר שכל מה שנדרש הם אינרציה, טמטום, ובורות. התוצאה היא זהה (תשאלו את אדוארד סנודן, צ'לסי מאנינג, או ג'וליאן אסנג').

מי מרוויח בצד השני? על פניו נראה כי רק מיעוט מתושבי עיראק, סוריה, או כורדיסטן, מרוויחים בדרך כלשהי מעליית כוחו של דאע״ש והח׳ליפות האסלאמית. ומיעוט זה, מן הסתם, לא כולל הרבה נשים.  אז מי כן – ערב הסעודית? תורכיה? שוחרי נפילתה של איראן? דאע״ש עודנו ארגון חדש וחדור להט, וביכולתו להלהיב ברטוריקה הניהיליסטית שלו צעירים שאיבדו את אמונם בעתיד.  אבל הם לא יישארו חדשים לנצח. הרטוריקה תשחק, ושגרת  ניהול המדינה (גביית מיסים, שיטור, מתן שירותים), תפחית בוודאי את קרנם בעיני בני נוער המחפשים ריגוש. אז אולי ייחשפו הכוחות שמאחורי הקלעים המממנים, מאמנים, ומעודדים את התפלצת הזו.

אז כשאנו שואלים את עצמנו איך הגענו למציאות האלימה שבה אנו חיים, התשובה לא נטועה באסלאם, ואפילו לא במשקעים הגיאופוליטיים של הקולוניאליזם הישן והחדש. התשובה נטועה בחוסר הנכונות שלנו, כבני אנוש, להניח לרגע את הנשק, להפסיק את משחקי המלחמה, ואת המלחמות האמתיות. חרחור מלחמה מעולם לא הייתה הברירה היחידה, ולראייה ב-2003 כ-10 מיליון בני אדם ברחבי העולם הפגינו נגד היציאה למלחמה בעיראק. המנהיגות לא שעתה לנו, וההמשך ידוע.

אולי אפשר להתחיל בקטן.  אולי, במקום לצאת למסע נקמה בדאע"ש, נכריז על ה-13 בנובמבר כעל יום ללא אלימות בכל העולם.  אף אחד לא יורה באף אחד, לא מפיל פצצות על אף אחד, לא מרביץ, לא אונס. ניקרא לזה יום האיפוק הבינלאומי.

Share on Facebook