הרצאה בכנס מרקס ה-9 שנערך ב-27 וב-28 בנובמבר 2015 במכללת הגדה השמאלית

בפרפראזה להתחלה הכל כך מוכרת של המניפסט הקומוניסט נאמר ש"רוח רעה מהלכת אימים על אירופה – הרוח הרעה של הציונות". ניתן בהחלט לחרוג מגבולות אירופה ולהוסיף עוד אי אלו יבשות, וכמו כן, להוסיף לאנטי ציונות גם את האנטישמיות, או כל חיבור בין השניים.

התייחסות זו מדירה שינה מעיניו של כל אחד הרואה את עצמו פתוח, ליברלי ובעל חוש צדק. ובמיוחד מהיהודים, בישראל ומחוצה לה, החווים שוב את תחושת הרדיפה. היא מזינה ומחזקת אג'נדות פוליטיות של קבוצות ותנועות בעלות עניין, לפעמים שקופות, ולרוב פחות. לציונות, שידעה עידן של תהילה, מופנה כעת סימן שאלה גדול. האנטישמיות, כידוע, תמיד הסתובבה בסמטאות אפלות, אבל בעצם, הייתה מאוד נוכחת לאור היום באלפיים השנים האחרונות.

הויכוח על ציונות, עתיק כמו הציונות עצמה, הן בקרב היהודים והן בקרב הלא יהודים, תמיד היה מורכב וסוחף. אבל, לעומת השלבים הראשונים של התנועה הציונות שבהן הדיון היה פורה והתפתח יד ביד עם אירועים היסטוריים רבי חשיבות, בעשורים האחרונים הדיון הפך רטורי וריקני ומשמש בעיקר כתפאורה למהלכים לא שקופים ומפוקפקים. המונח ציונות כנושא לדיון, הפך, בתוך מסגרות רבות, חלקן די מתקדמות, למילה נרדפת לגזענות, אפליה, אי צדק. ובין היהודים הויכוח על הציונות נעשה מפלג והרסני במיוחד.

ניתן לסכם בקצרה את הביקורת המרכזית נגד הציונות: מרגע שהוגדר שהמטרה היא להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, שהייתה מיושבת, נוצרה התשתית לקונפליקט בלתי נימנע, שבו האוכלוסייה המקומית עלולה להיות מנושלת, דבר שיפסול את הלגיטימיות של המטרה המרכזית. ביקורת זו קיבלה מישנה תוקף במשך הזמן, לאור התפתחות האירועים מאז ועד היום, והיא מציבה במגננה את מי שמאמין שאכן מגיע ליהודים בית לאומי. אי לכך, הטיעונים בעד הקמת בית לאומי יהודי בשל רדיפת היהודים בגולה ואזכור ההתנגדות המובנית של עמי האזור (כולל שימוש במלחמות, טרור וכו') נחלשים ומאבדים מחשיבותם.

אנסה להראות שבין הסיבות להידרדרות שחלה לדימוי הציונות יש, מצד אחד, סידרה ארוכה של אירועים אקראיים, יצירת זהויות, התהפכות של כוחות ושימוש לא עקבי של מונחים, ומצד שני, ניסיון לתאר את ההיסטוריה באופן טלאולוגי, פרי של סיבות שאסור להעמידן בספק, סידור מגמתי של סיבה ותוצאה, ואזכור של כוחות כמעט מטאפיזיים שיביאו את הכול לתוצאות הידועות ומוכתבות מראש.

פול ווין כתב: "כטוטאליות, ההיסטוריה בורחת לנו, וכמו הצטלבות הדדית של סדרות של אירועים, היא כאוס הדומה לתסיסה של עיר גדולה כשצופים ממטוס" (ב"איך כותבים היסטוריה"). כשחושבים על הציונות, צריך להתעכב דווקא בפרטים של אי הרצף, בצמתים הבלתי נמנעים שאין להם שבילים עדיפים מראש. אפשר לחשוב על הציונות כרעיון משחרר שיכול היה להתפתח לאפשרויות של אינטגרציה אתנית, צדק חברתי, פלורליזם פוליטי, ושלום, כן, בעיקר שלום. ואולם, נשארה הפרצפציה שהציונות מובילה לקונפליקט בלתי נימנע , אשר רק מקצינה את עצמה ע"י שיח חד מימדי שנישא ע"י מנגנוני הכוח, ובא לידי ביטוי בפרקטיקות פוליטיות וחברתיות שמשקפות את הכוחות ההגמונים.

אין זה מפתיע שבדרך זו מה שמתגלה בשפה העיתונאית, במערכת הלימוד ובשיח ה"רשמי" זה נרטיב פשטני, רציף ומצומצם של תהליך לכאורה בלתי נמנע, שמניעיו טהורים ומוצדקים, שגיבוריו משחקים תפקידים מוגדרים מראש, ושלמרות המכשולים, המטרות מושגות.

התוצאה שהתקבלה לצערנו, היא שהפרצפציה של הציונות ירדה לשפל בלתי נמנע מאחר שמנגנוני השלטון ניכסו את המונח ציונות על מנת להוציא לפועל מדיניות באופן אינסטרומנטלי ומגמתי, אבל יחד עם זאת גם כ"תעודת כשרות" לטיהור המעשים ולגרימת סובייקטיזציה יותר נוחה של האוכלוסייה. הציונות שיכלה להישאר מניפסט אהוד ומתקבל הדעת של אמנציפציה לאומית, הפכה להיות אידיאולוגיה שימושית של ההגמוניה השלטונית. ובמצב כזה, נהייתה חשופה לביקורות עוינות שבדיעבד גם פותחות את קופסת הפנדורה של האנטישמיות.

גדולת הציונות, בראשיתה, הייתה פשטותה. היא דמתה יותר למניפסט, מין קריאה לפעולה, בלי דוקטרינה מפורטת שתהפוך אותה לאידיאולוגיה. כפי שכותב סלבוי ז'יז'ק: "….המושג האימננטי של אידיאולוגיה כדוקטרינה, מערך רעיונות, אמונות, הגדרות וכדומה, מיועד לשכנע אותנו באמיתותה, אבל בפועל, מסייע לאינטרסים סמויים ופרטיקולרים של כוח" (ב"הספקטרום של האידיאולוגיה"). פשטות זו של הגדרה מצומצמת של הציונות, בסופו של דבר, עלתה ביוקר. כל תוכן יכול היה להפוך למילוי, בניסיון לתת מהות לציונות וככה לנכסו, ובהמשך להשתמש בו כחלון ראווה המסווה פרקטיקות שונות ומשונות. להצהיר שהציונות היא השיח ההגמוני יהיה פשטני מידי. נאמר שהשיח ההגמוני הוא שקורא לעצמו תמיד ציוני.

ניתוח יותר מעמיק יסביר למה מתקיים היום משטר דיכוי קולוניאליסטי בשטחים, בו בזמן שבתוך הקו הירוק יוצאות לפועל החלטות אנטי דמוקרטיות רוויות אפליות אתניות, תרבותיות וחברתיות, מבלי שתקום זעקת אופוזיציה מבית. התשובה תימצא מין הסתם בעובדה שהפרקטיקות ההגמוניות, הקוראות לעצמן ציוניות, לא השתנו במשך הזמן. רק סוכני הביצוע התחלפו. לכן, מרחפת כל הזמן מעל ראשיהם של מי שרואים עצמם יורשי תנועת העבודה, סוג של סכיזופרניה: הם אינם מסוגלים ללכת עד הסוף במאבקם בשלטון כי תמיד ישנו דמיון עמום אבל נוכח לפרקטיקות שהם עצמם השתמשו בהן.

הסובייקטיזציה של האדם

תהליך הסובייקטיזציה של אדם בחברה נישען על שדה רחב של יחסי כוחות ויצירת ידע, היכן שנוצר ציות חד כיווני קל לתמרון, לא ע"י דיכוי שקוף אלא ע"י משמעת וולונטארית. לפי פוקו, בעקבות ניטשה, לא קיימות אמיתות אבסולוטיות, אלא לכל חברה, בכל תקופה, יש את "משטר האמת" שלה, כלומר, סוגי שיח שנתפסים ופועלים כאמיתיים, כאשר השיח הוא אלמנט קונסטרוקטיבי, מנגנון שלמעשה יוצר את הסובייקט שעליו הוא פועל ושמפעיל אותו כאחד. פוקו מתעניין בשיח בתור דבר מה המייצר ידע ומכונן את משמעותם של מושגים בעבור בני אדם. בחברה מתקיימים מנגנונים שמסווגים את הטיעונים כאמיתיים או כשקריים. שיח שמתקבל כאמיתי, לא רק שופט, כופה, מגנה ומסווג, אלא גם מדיר שיחים אחרים, תוך פסילתם כמכשול להגמוניה האוניברסאלית שלו.

השיח נוכח בכל שדות ההתנסות בקהילה, ובכוחו לקבוע מה מתקבל כנורמה או כאמונה, ומה ניזרק לשוליים, בלי קשר לאמיתות אוניברסליות. כאמור, השיח הוא שמייצר מה שנחשב לאמיתות, והוא מקנה לגיטימיות לשדה הצהרות מסוים והדרה של השיח האחר. כך השיח המיוצר ע"י הכוחות ההגמוניים מסייע לשמר את כוחם.

פוקו מתאר ב"הולדת הביופוליטיקה" את דרך המחשבה הזו כ"חקירה של איך התיאום בין סידרת פרקטיקות לבין משטרי אמת מייצר מנגנונים של ידע – כוח". ופול וויין משלים: "ואותו הכוח הינו היכולת להוביל את התנהגות הבריות, ללא כפיה פיזית, לכוון את מצעדן בלי למשוך בידיהן או ברגליהן". בלי לשלול מהמדינה את חשיבותה, צריך להבין שיחסי הכוח גולשים מעבר לרמת המוסדות המדיניים ומתפרסים על כל רובדי החברה, בצורות הטרוגניות ומגוונות, המשנות את הופעתן באפן מתמיד. חשוב מאוד לציין שאין זה נכון לתאר את אותם יחסי כוח במונחים שליליים, ולטעון שהם מדכאים, ממדרים, מצנזרים, מסתירים, מדחיקים. למעשה יחסי הכוח מייצרים. מייצרים מציאות, פולחני אמת ושליטה על דברים. הם מייצרים את האדם ואת משאבי הידע העומדים לרשותו.

הכוח מייצר ידע, והקשר כוח – ידע קובע את הצורות ואת התחומים האפשריים של סך הידיעות. הוא קובע את הגבולות של מה שלא נאמר, לא נישאל, מה מותר לחשוב בלי להיות חתרני, ואת הציות לאמיתות המיוצרות דרכו. צירת סובייקטיביות מתורגמת ליצירת סובייקטים. הסובייקט בחברה מאמץ דרכי חשיבה ופעולה ויש לו נכונות מראש (פרה דיספוזיציה) לפרש את העולם בצורה מאד מסוימת. ככה נוצרים סובייקטים כמו: "צרכני סחורות", "מחנכים של ילדים שישתלבו בחברה", "חיילים שיגנו על המולדת", כלומר, סובייקטים שמשתפים פעולה באופן חיובי בלי לתת דין וחשבון על כל ההשלכות.

יצירת סובייקטים הינו תהליך בלתי ניפרד מכל קהילה. ואולם, ישנם מקרים שבהם תהליך זה זקוק למסגרת חסינה ואטומה, בלי סדקים המאפשרים ספקות. וגם, וזה הכי קשה, בלי שימוש בכוח כמו במשטרים טוטליטריים. אז נשאלת השאלה איך לקיים קהילה של סובייקטים מגויסים מרצונם בחברה פתוחה? התשובה נמצאת בתווית הזיהוי המודבקת לאמיתות המיוצרות, שהופך אותן ליותר חסינות מפני ספקות והיסוסים, ולנתפשות כבלתי נמנעות בקונטקסט של הנרטיב. זהו הייחוד בלכנות את המעשים "אקט ציוני". סובייקטים פשוט הופכים ל"סוכני הציונות", גם כשהם פועלים למען אינטרסים זרים של כוחות עלומים, הרחק מאד מהמניפסט הראשוני (בית לאומי ליהודים בארץ ישראל).

איני מתייחס לציונות כאידיאולוגיה מדינית, כלומר, משהו שקיים מעבר לפרקטיקות, שמצרף תכנים ומשמש כלי שליטה. לגבי הקונוטציה השלילית של אידיאולוגיה, כותב ז'יז'ק: "האידיאולוגיה הינה תקשורת מעוותת באופן סיסטמי: טקסט שמכיל פער מובנה המפריד בין אמירותיו הפומביות ה"רשמיות" לבין כוונותיו האמיתיות, וזאת תחת השפעת האינטרסים החברתיים הלא מוצהרים (של שליטה). כלומר, אנו עוסקים במתח שבין התוכן המקבל ביטוי ברור בטקסט לבין מה שמניחים מראש באופן פרגמאטי" (ב"הספקטרום של האידיאולוגיה").

הציונות שימשה כתווית ו"טרייד מארק" לתהליכים מדיניים וחברתיים, תווית ששימשה כתחפושת בקונטקסטים מפוקפקים. בהיותה מניפסט בלי תוכנית פעולה מפורטת המקובלת בתמימות דעים, ולמרות יעודה הפשוט והברור, הציונות גויסה ונוכסה תמיד כאליבי של מנגנוני הכוח. ההתנהלות וההחלטות של הנהגת היישוב ושל המדינה כונו באופן מעוות ולא צודק בתואר ציוני.

הציונות והמהגר

מושג כור ההיתוך בא למזג את העולים תחת הזהות ציונית ולעצב את אופי קליטת המהגרים שהצטרפו לישוב. מי לא מכיר, יותר טוב מהיהודים הנודדים במשך אלפיים שנות גלות את תחושת ההגירה, את אותו מעמד של הגעה לא תמיד מתוכננת, את ההרגשה של להיות מחוץ למקום, או, בלי מקום, כבר לא בקודם ובטח עוד לא בחדש. להיות במקום של אחרים, בשולי החברה, בגבולות, במשרדי ההגירה, בלשכות התעסוקה ובשיעורי השפה החדשה, אותה שפה שקמה לתחייה שאותה ידבר המהגר הקם לתחייה. הוא פוסע בזהירות בין ה"חוץ" ל"תוכו", דרך רכישת זהות חדשה שתהווה תעודת הזהות שלו ב"לא המקום" הזה, שאמור להיות ביתו החדש. כור ההיתוך, המעצב סובייקטים שישתלבו באופן צייתני למאמץ, כופה את עצמו בצורה היררכית, כאשר תווית הזהות המדומיינת אבל טוטאלית של ה"אנחנו", בולעת את הזהויות של ה"אחר", קרי, המהגר.

למהגרי מדינות ערב, למשל, לא הייתה הזדמנות להרגיש פליטים, נכפה עליהם להפוך לסובייקטים ציוניים מרגע הגעתם. הם נשלחו לחורים נידחים באזורי הספר, לפעמים בלי לשהות במעברה, כי העדיפות הייתה לאכלס את המקומות שהתרוקנו מפלסטינים ולהציג נוכחות בגבולות החשופים.

גם לניצולי השואה לא ניתנה האפשרות להרגיש פליטים. בשנים הראשונות אפילו את סיפורם לא יכלו לספר. כור ההיתוך השתיק את הטרגדיה של ניצול השואה, שעם הגעתו הפשיל את שרווליו על מנת להצטרף מיד למאמץ החלוצי. רק ב-61, עם משפט אייכמן, דברים התחילו לצאת החוצה. ואז, קל לזהות את המנגנון השלטוני שניכס את השואה לנרטיב הלאומי המתחדש. המשפט הפך להיות אירוע תקשורתי שהיווה סידרת חינוך לעם היהודי ולעולם כולו. השואה צורפה באופן רטרואקטיבי לסיפור הציוני.

גם לשפה העברית היה תפקיד משמעותי ככלי שליטה בכוך ההיתוך. ידוע שבן גוריון אסר על הצגות דוברות יידיש בשנות ה-50. לדבר ערבית במקומות ציבוריים היה אות קלון ליוצאי מדינות ערב, כאילו שיח בערבית היה מעשה חתרני. גם זה סוג של השתקת המהגר בשם הציונות. העברית, נס לשוני ותרבותי של שפה הקמה לתחייה כמו אפר הפניקס (עוף החול), הפך לכלי הכופה משמעת.

הנגזרת הכי חשובה של הפרקטיקות לקליטת המהגרים תוך ייצוב זהותם החדשה היא ההתעוררות המאוחרת של מי שהרגיש מקופח ע"י אותו כור היתוך הגמוני. מדובר על יוצאי מדינות ערב ובווריאציה יותר מורכבת, אוכלוסיות דתיות ומסורתיות בכלל. תהליך ההתנחלות בגדה המערבית הצביע על השאיפה של אותן אוכלוסיות להתנסות בתהליך חלוצי התיישבותי, הפעם לא כשחקני משנה, אלא כמובילים. כמו כתיבת מניפסט ציוני בגרסה מאוחרת, עם שיח הגמוני מחודש. אותם מתנחלים שקודם לכן חשו כ"צאן מובל" בידי רועים זרים, הופכים ל"צאן קורבן" המתמרד ברועים ועושה מעשה שיוציא אותו מהאלמוניות, מהמשניות.

ובתוך קונטקסט שונה לחלוטין (כלומר, התיישבות באזורים מאוכלסים ע"י פלסטינים) ותכנים חדשים (דתיים, משיחיים), נולדת מפלצת קולוניאליסטית פנאטית וקיצונית. וכמו תמיד, היא לובשת את תווית הציונית, וכך נפתח פרק הציונות הדתית, לא כהמשך לציונות הקודמת (המוגדר כעת דקדנטי), אלא כציונות האמיתית. כפי שמתאר פול וויין, "….אותה בנאליות אידיאולוגית החוזרת על עצמה, אבל להגשמת פרקטיקות שונות לחלוטין" (ב"איך כותבים היסטוריה").

הציונות והעבודה

אחרי מאות שנים בגולה, תחת איסורים להחזיק אדמות ולעסוק בחקלאות, נידונים לעסוק במקצועות שיתאימו ויאפשרו ניידות, כמו עיסוק בפיננסים, מלאכות מסוימות, רפואה וכו, הקמת בית לאומי אפשרה הזדמנות פז להעמיד את העבודה בעדיפות עליונה, במיוחד עבודת הכפיים.

יוזמת התנועה הציונית של יישוב ארץ ישראל קיבלה תפנית בלתי צפויה כבר בתחילת המאה ה- 20 עם גלי ההגירה ההמונית של יהודים ממזרח אירופה, כאשר כ – 2 מליון יהודים היגרו לארה"ב ועוד כ – 400 אלף למערב אירופה. הנה דוגמה מאלפת איך אירועים בלתי צפויים גורמים לשבר ברצף ההיסטורי המדומיין. הצעירים שהגיעו בעליה השנייה והשלישית קיבלו הזדמנות להיות שחקנים מרכזיים ולעצב את הסביבה, דבר שלא היה קורה אם אותם היהודים שהיגרו לארה"ב, או אפילו חלקם היה מגיע לארץ ישראל. מין הסתם אותם צעירים היו מתפזרים בין ההמונים, וההתיישבות הייתה נראית אחרת לגמרי. יחסי הכוח בין המוסדות למתיישבים התהפכו בזמן קצר. המוסדות הציוניים, שייצגו לרוב את הבורגנות היהודית של מרכז אירופה והכירו את הניסיון של החוות החקלאיות של הברון רוטשילד, ראו מול עיניהם איך חבורות צעירים נון קונפורמיסטים עם רעיונות מהפכניים שואפים לסוג אחר של התנסות התיישבותית.

הניסיון המר של אותם מהגרים כשלא התקבלו לעבודה אצל הבורגנות היהודית המקומית דחף אותם להתנסויות קומונריות מאד מפתיעות כמו גדוד העבודה, הקיבוץ והמושב. ראייה חברתית זו באה לידי ביטוי במשך השנים הבאות גם ברמה הלאומית, עם הקמת ההסתדרות, קופת החולים וכו', ע"י הנהגת היישוב .

כלומר, קרה משהו ש – 20 שנים קודם איש לא היה מעלה על דעתו: פעולת ההתיישבות בארץ ישראל הייתה כעת מעשה חתרני ומנוהל להפליא, בניגוד לתוכניות הפטרוניות של הבורגנות היהודית המרכז אירופאית. האוכלוסייה הדלה בארץ ישראל, כמו צאן הזקוק לרועה, קיבלה את המנהיגות החדשה, שסיפקה לאורך זמן בצורה מסודרת, עבודה, חינוך, רפואה ושמירה. החלוציות הסוציאליסטית הצטיירה כפרצופה העדכני של הציונות. הציוני האמיתי מעצים את העבודה הפיזית, ההגנה העצמית, האידיאליזם והרגשת השליטה בגורל. הסובייקט הציוני נהיה "האדם החדש ששולל את הדימוי של היהודי הגלותי".

המצאת הקיבוץ והמושב, ובמיוחד הקמת המוסדות התומכים באוכלוסיה העובדת גייסו את הישוב להתארגנות שענתה על רוב צרכיו. המודל כביכול סוציאליסטי הצית את הדמיון והפך להיות חלון הראווה של הציונות. ואולם, בניתוח יותר מעמיק מתגלה שהשליטה בעבודה באה להגשים מטרות שלטוניות ויש ספק רב בקשר לאופי הסוציאליסטי של מדיניות אותה הנהגה מחוץ לישובים הקומונרים.

זאב שטרנהל כותב ב"בניין האומה או תיקון חברה?": "ההתיישבות השיתופית לא הייתה פרי של הכרעה אידיאולוגית מודעת, וגיוס ההון הלאומי לצרכיה לא נבע משלילה עקרונית של ההון הפרטי. הקבוצה והמושב נוצרו כתוצאה של חוסר יכולת וחוסר רצון של החקלאות הפרטית הוותיקה לתת עדיפות לשיקולים הלאומיים ולקלוט פועלים יהודים במקום הפועלים הערבים….(ההתיישבות) על קרקע לאומית בסיוע הון לאומי היו בבחינת פתרון ציוני לכיבוש הארץ, לחוסר העבודה ולצורך לקלוט עליה, לא פתרון חברתי שתכליתו לבטל אי-שוויון או להיאבק בקניין פרטי".

ההון הפרטי היה אמור להיות מנוע צמיחה חיוני למדינה שבדרך. בלי בורגנות עירונית (ולכן בלי פרולטריאט עירוני), לא היו מגיעות השקעות, וההתרחבות הכלכלית הייתה נעצרת. אז, איך ניתן לקיים תהליך קפיטליסטי ובה בעת להציג פרויקט בעל אופי קומונרי סוציאליסטי?

שטרנהל ממשיך: "בהעדר פרספקטיבה של שינוי חברתי בקנה מידה גדול, בהעדר חתירה אמיתית לשוויון, הוקדשה תשומת-לב רבה לטיפוח תחושת עליונותו התרבותית של עובד הכפיים, למיתוסים ולסמלים. האידיאולוגיה הפרודוקטיביסטית העמידה את האדם העובד כמופת לחיקוי, אך לא התכוונה להציב אלטרנטיבה לחברה הרכושנית….בראש ובראשונה העניקה תפישה זו לגיטימציה להקפאת המצב הקיים. אם עובדי הכפיים אמנם מהווים, בארץ מהגרים זו, את האריסטוקרטיה המקומית, הרי שמבחינה חברתית אין צורך, ומבחינה לאומית אסור, לעמול למען שינוי".

עם השנים הגיעו השברים ההיסטוריים. העלייה המסיבית לאחר קום המדינה ובמיוחד כיבוש השטחים ב – 67 יצרו מסת פרולטרים זמינה וזולה, עם רמת בטחון חברתי שקטנה עם הזמן. כיבוש העבודה הוחלף באופן הדרגתי בכיבוש ההון. עליית הימין לשלטון דרבנה שיח עוין ולעומתי כלפי השלטון הישן, שכונה סוציאליסטי (שכמובן, אף פעם לא היה). הדיפרנציאציה במדיניות הייתה מהירה, מדינת הרווחה נחלשה, והעבודה כערך התאדתה בהתאם. ההתיישבות העובדת ירדה מההנהגה לשוליים, אפילו צעדות האחד במאי נעלמו. וכך העלימו כל סממן של השיח הקודם.

בד בבד עם הגלובליזציה העולמית, הניאו ליברליזם הכלכלי השתלט בהדרגה על הכלכלה, תוך כדי כרסום מתמיד של רשתות הביטחון החברתיות. יזמי ההיי טק הצעירים המפקידים את נזילותם בבורסות לונדון וניו יורק והחולמים על מכירת חברתם לאיזה משקיע זר, נהיו גיבורי הדור החדשים. כמו שאחד מהם התבטא, "אנחנו הציונים החדשים". מכיבוש העבודה, דרך ארוכה עד לכיבוש המניות. מציורי החלוצים של גוטמן ועד הגרפים של האג"חים במוספים הכלכליים.

ההשוואה הכי קיצונית מתגלה בחקלאות, עם העסקת תאילנדים ופלסטינים זמניים תחת ניהולם של קבלנים יהודים. העבודה העצמית, סמל הציונות במשך דורות, התחלף ב"חלוצי הציונות החדשים היורדים למדבר ומביאים כסף למדינה", כפי שמציג פרסום ממשלתי בטלוויזיה.

הציונות והארץ

למרות העובדה שארץ ישראל כמולדת היסטורית של העם היהודי עמדה במרכז הרעיון הציוני, ניתן לומר שלהיסטוריוגרפיה התנכית יש חשיבות מוגבלת בהתיישבות היהודית עד השנים הראשונות של קיום המדינה. הנרטיב התנכי סיפק את היסודות הרעיוניים, אך לא שימש כקריאה לחזור בצורה מפורשת למקומות ההיסטוריים המרכזיים.

עד ערב מלחמת העצמאות ההתיישבות התרכזה באזורים המאפשרים עיסוק חקלאי ושכמובן, ניתן היה לרכוש אותם מבעליהם. האזורים המועדפים היו במישור החוף, בעמק יזרעאל ובגליל העליון. בחזרה להיסטוריוגרפיה התנכית, קל לוודא למשל שחלק גדול של מישור החוף היה בכלל פלישתי, ושלגליל העליון יש חשיבות נמוכה בכתובים. לעומת זאת, הישוב הישן בחברון, צפת ואפילו ירושלים לא עמדו במרכז ההתעניינות ההתיישבותית.

השיח ההגמוני, בעת שמנגנוני הכוח היו מסורים במלואם ליצירת תשתיות כלכליות שיאפשרו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי ואת קליטתם של גלי העלייה, התעטף בפרגמטיזם ראוי לציון. הרצון לחזור למקורות אבותינו התחלף עם הצרכים המידיים של התיישבות, קליטה ופרנסה. פרקטיקות אלה ענדו בגאווה את תווית הציונות האוטנטית ויצרו את הסובייקט החלוצי הציוני, גם אם אינו יושב במקומות הקדושים.

מלחמת העצמאות אפשרה סיפוח של עוד אדמות להתיישבות. מאות אלפי פלסטינים גורשו, ברחו או עזבו באופן זמני. סיפוחים אלה נועדו ליצור רצף טריטוריאלי בין ישובים מרוחקים, ליצור עומק אסטרטגי יציב יותר וכמובן, לנצל שטחים חדשים להתיישבות. בזמן קצר נהרסו עשרות כפרים שהתרוקנו מאדם. הידע (במובן של פוקו) שניבנה בזמן אמיתי שיקף את השיח שתיאר את התרחבות ההתיישבות באזורים כביכול ריקים מאדם. עשרות שמות של כפרים פלסטינים פשוט נמחקו מההיסטוריה. כך כותבת נגה קדמן ב"בצדי הדרך ובשולי התודעה": "…באמצעות הסרת עקבות העבר התרבותיים של הפלסטינים מהנוף, פעלה ישראל למחוק את הקשר שלהם לשטח ולהחליש את תביעתם לגביו. בעשותה כך, מחקה אותם ישראל גם מהזיכרון הקולקטיבי של הארץ…"; כלומר, אפילו הזיכרונות נהיו הגמונים, והזיכרונות השוליים נעזבו לשכחה.

ההתיישבות באדמות החדשות סימנה את ההמשך לדפוסים של לפני המלחמה: להתיישב על אדמות ריקות, בתוליות, ולעבד אותן. מחיקת הכפרים הייתה דרושה לא רק כדי שלפליטים לא יהיה לאן לחזור, אבל גם כדי שהשיח הקרוי "ציוני" לא יזדהם עם שאריות של כפרים, ושהסובייקט הציוני הצעיר והאידיאליסטי לא ישאל שאלות בנוגע למוסריות המעשים. יצירת הידע פעלה בסובייקטיזציה של "העם בלי ארץ מוצא ארץ בלי עם".

לאחר 67 התפתחו הדברים לכיוונים שונים, וארץ התנ"ך, היא גב ההר של הגדה המערבית, נהפכה למושא השאיפות. עם המהפך הפוליטי והמגמות הדמוגרפיות והחברתיות, אוכלוסיות רחבות של יהודים שומרי מצוות וגם הרבה יהודים מזרחיים, שהרגישו כשחקנים משניים בבניית הארץ במשך תקופה ארוכה, אחזו במושכות ופתחו בפרק משלהם של כיבוש הארץ. לא יצירת תשתיות חברתיות, לא חקלאות, אלא ישיבת קבע במקומות הקדושים וההיסטוריים. מילוי חדש ממלא את הציונות במשמעות חדשה. הציונות האמיתית היא החזרה למקומות הקדושים וההיסטוריים.

ופתאום, נאמר שבלי המקומות הקדושים והמרכזיים של ההיסטוריוגרפיה (והמיתולוגיה) התנכית, אין לפרויקט הציוני שום ערך. המתנחלים של העשורים האחרונים הינם סובייקטים שייעודם הוא תחיית האומה היהודית התנכית.

הציונות והגוף

בשיח הציוני, מראשיתו, דובר על "ריפוי הגוף היהודי" כאחת המטרות. רעיון פיתוח הגוף כניגוד לפיתוח הרוח המזוהה עם ההווי הגלותי. מקס נורדאו, בקונגרס הציוני ב-1898 דיבר על יהדות השרירים (Muskeljudentum) מינוח זה בא לתאר את האידיאליזציה של היהודי החזק, הזריז ובעל כושר סיבולת, המסוגל להגשים את התחייה הלאומית הציונית.

האידיאל הפיזי, הגופני, שקודם ע"י סוכני הציונות לא רק הפך לאלמנט מרכזי בספרות ובאמנות, אלא יצר הזדהות מוחלטת בקדמת החלוציות: כיבוש העבודה הפיזית וההתמסרות המוחלטת להגנת הארץ עיצבו דימוי חדש של הגוף הציוני. כותב מיכאל גלוזמן ב"הגוף הציוני": "השיח הציוני העמיד את שיקום הגוף היהודי כאחת המטרות המרכזיות של הציונות, וקבע שפיתוח הגוף נועד להיאבק בפיתוח החד-צדדי של הרוח בגלות".

דמויות תנכיות הפכו מאיכרים צנומים ורועי צאן בישנים לגיבורים שכאילו יצאו מהמיתולוגיה היוונית. נוצר דיפרנציאל גופני בדיכוטומיה גולה – ארץ ישראל. מהגרים שהגיעו בשנות ה-40 וה-50 הרגישו מושפלים בקרבת העליונות הגופנית והיהירות הצברית.

ובעיקר, הגוף של היהודי החדש במקומו החדש היה מגויס ע"י מנגנוני השליטה, מסור לחלוטין ועמד לרשות המשימות.

ההתגייסות ליחידות הלוחמות, מ"השומר" ועד צה"ל הביא לצעירים סטטוס חברתי המתכתב עם כוח, אומץ, סיבולת, תעוזה, שבאופן בלתי נמנע, חותר לתכונה המדומיינת של פטריוטיות, בחיים ובמוות.

בן גוריון כתב ב"אש היצירה": עם עלותו לארץ ועם היצמדו לאדמה ולעבודת במולדת, בא האדם היהודי החדש על תיקונו. כאן מצא הפטיש החלוצי סדנו ההיסטורי, ובתולדות העם והארץ נפתחה תקופה חדשה, תקופה של יהודים המעצבים  גורל חייהם וגורל אומתם בעצם כוחם, בעבודתם, ביגיעם הגופני והרוחני כל ימי חייהם, ואם נחוץ, גם במותם". הנה הגוף המסור לציונות, בחיים וגם במוות.

שפת הכוח מיישמת משטר של כפייה, אשר דרך המשמעת מייצר גופים מסורים, צייתנים. הגוף הופך לאמצעי ייצור, לחימה ושליטה לרשות האינטרסים השולטים. אותה משמעת קובעת את פיזור הגופים במרחב בצורה אינסטרומנטלית, כמו מנגנון אילוף. ככה ניבנה הגוף הציוני, עובד, מתיישב ולוחם, מסור כקורבן וולונטארי. מסירות זו מונעת בחינה ביקורתית בקשר למטרות אותן הוא משרת. מלחמות מיותרות, נעורים אבודים, משפחות הרוסות, בלי להבחין אם הן הרפתקאות לאומניות מיותרות, אבל תמיד מתוך תחושה של עמידה בחזית הציונות, כמו גלדיאטורים לרשות אימפראטור רומי דמיוני.

הציונות והאויב

המניפסט הציוני, במקור, הציג מטרה ברורה, לא הגדיר עמדות פוליטיות רחבות. מראשיתו ומשך כ-140 שנה, אירועי ההיסטוריה יצרו ללא הפסקה צמתים של החלטות, חלקן אסטרטגית וחיוניות, וחלקן טקטיות. ההחלטות שהתקבלו בצמתים אלה שיקפו הן את האקראיות והן את יחסי הכוחות בכל רגע ורגע.

אין תהליכים דטרמיניסטיים בהיסטוריה. ישנם נרטיבים הגמונים שמנסים ליצור קוהרנטיות בדיעבד על מנת להצדיק את המצב הנוכחי, הן בצד היהודי והן בצד הפלסטיני (כן, גם לפלסטינים יש שיח הגמוני…). בכל צומת דרכים ישנן התחלות של דרכים אחרות. בודאי לא קיימת "חוברת הוראות ציוניות" המכוונת לדרך הרצויה. הפרקטיקה הרווחת היא להסביר בדיעבד שהדרך שנבחרה הייתה "ההחלטה הציונית ההולמת". הציונות שימשה כמקלט של אידיאולוגיות השלטון, גם הלאומיות וגם החברתיות.

טקסט זה לא מבקש לעשות ניתוח היסטורי, אלא לבחון את היחס בין כוח ויצירת ידע, ואת הסובייקטיזציה של האדם הנובעת ממנו. מי שלא מאמין בצורה עיוורת לנרטיבים היהודים והפלסטינים, ולכך שהם גזרת הגורל ובלתי נמנעים, יכול לראות מספר דוגמאות לצמתים שבהם, לו ההחלטות שהתקבלו היו שונות, המציאות היום הייתה שונה, וזאת מבלי לבגוד במטרת הציונות.

• פתיחת המוסדות החברתיים בשנות ה- 20 וה- 30 (כגון ההסתדרות, קופת החולים) גם לפלסטינים, מעשה שהיה מקטין בהרבה את פוטנציאל הקונפליקט
• ניהול שונה של מאורעות תרפ"ט (ראה ספר של הלל הכהן)
• קבלת חלוקת הארץ ב – 47 ע"י ההנהגה הפלסטינית
• מתן היתר לפלסטינים שרצו לחזור לאדמתם בתום מלחמת השחרור
• שטחים תמורת שלום בתום מלחמת ששת הימים
• אי בניית התנחלויות מאז 68

אלה דוגמאות שיכולות לעזור לנו לדמיין נרטיב אלטרנטיבי, אפשרי לחלוטין, בלי לבגוד במטרת הציונות ותוך מניעה אפשרית בהחלט של אותו קונפליקט כביכול בלתי נמנע. דוגמאות אלה עוזרות ליצור הפרדה בין מטרת הציונות לבין הפרקטיקות הלאומניות של שני הצדדים, ולהתרכז בשאלה: למה תמיד מונף הדגל המדומיין של הציונות כצידוק למעשי השלטון?

אין ספק שבלי פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, ישראל תועמד במבחן שילך ויחריף ויגיע עד להטלת ספק בעצם הצדקת קיומה. הקולוניאליזם האופייני של המאה ה – 19 והתחלת המאה ה – 20 הוא אנכרוניסטי ובלתי מתקבל על הדעת. ישראל, המסתגרת מאחורי חומות שאינן יכולות יותר לשמש אותה להגנה ולשמירת הסטטוס קוו, נזקקת היום יותר מתמיד לשיח שיהיה מונוליטי, שיחזור על עצמו כמו מנטרה דתית. לכן השיח הזה זקוק לתווית הציונית, שתספק לו קוהרנטיות לכאורה, ותמנע את השאלה: "האם ההיסטוריה יכלה להיות אחרת?"

כמה מחשבות

קיימת הרמנויטיקה לאומנית שמנסה לפרש את האדם דרך סממנים שמכונים ציוניים. הזדהות האדם עם מעשי השלטון, בארץ או בחו"ל, נמדדת בסקלה ציונית, שמאיימת ומסלפת את הדיאלקטיקה העלולה להעמיד במבחן את הנאמנות לשיח ההגמוני. שאיפת נאמנות זו היא מסגור האדם בפונקציה ההיסטורית המיועדת. הציפוי של התהליך הזה היא הציונות.

כפי שהראנו קודם בכמה דוגמאות, הסובייקטיזציה של המהגר לא שייכת לרעיון הציוני, אלא לפרקטיקות של הכוחות השולטים. כור ההיתוך הייתה הבחירה הטבעית של מנהיגות חזקה וכריזמטית מול אוכלוסיית מהגרים שברירית הזקוקה לגיבוי פטרנליסטי. באותה מידה, פולחן העבודה גויס ליישב ולחרוש את האדמה, מעשה שבלעדיו כל הפרויקט היה נכשל. אידיאליזציה זו, כפי שראינו, נמשכת עד היום, גם כשפועל זר או פלסטיני הוא העובד וגם כשהיזם הצעיר מוכר את הסטארט אפ למשקיעים מחו"ל. שוב, פרקטיקות של שליטה שבונות פרספציות וידע. וכמובן, שטיפת המוח של הצעירים המתגייסים לצבא, שבהמשך יגרשו פלסטינים אלמוניים נטולי פנים על מנת להחיות עבר תנכי אנכרוניסטי.

המצור של ישראל על ביירות במלחמת לבנון שואף השראה מהציונות פחות או יותר כמו שהמקארתיזם של שנות ה – 50 בארה"ב מתכתב עם הכרזת העצמאות האמריקאית של ג'פרסון. לשרטט קו בין הסגר של מובלעות הפלסטיניות בגדה לבין הרצל דומה לחיבור קו בין מדיניות צרפת באלג'יר בשנות ה- 50 למהפכה הצרפתית.

הלאומנות הישראלית הפכה להיות שם נרדף לציונות, תוך החלשת נימוקיה. השלטון מגייס את הציונות כתווית "prêt-a-porter" בכל הזדמנות, תוך השתקת הדיאלוג, הזדהמות השיח, עיצוב סובייקטים צייתנים ויצירת מלחמות נגד אויבים ממשיים ומדומים.

גדולת הציונות הייתה פשטות היסוד שלה: לבית הלאומי היהודי לא היו הגדרות נלוות, הוא יכול היה להיות מדינה עצמאית או פרוטקטורט, חילוני או דתי, מולטי אתני או גזעני, סוציאליסט או פשיסט, דמוקרטי או דיקטטורי. החל כפתרון ליהודי מזרח אירופה אבל שימש גם מקלט ליהודי מדינות ערב. התחיל במו"מ עם הטורקים, המשיך עם הגרמנים, אנגלים, רוסים ואמריקאים. אבל מעולם לא עם הפלסטינים. במשך שנים זלזל בגולה, אך אח"כ גייס אותה לצורך שדולה שמגינה על מדיניותה באופן בלתי מותנה.

המדינה שבדרך התנסתה בדינמיקת אירועים בלתי ניתנים לחיזוי, זה טבעי, ולכן לא עומד לשיפוט. מה שכן עומד לגינוי זה המסגור התמידי של ההשתלשלות של אותה דינמיקה בתוך פרמטר דמיוני הקרוי ציונות. הלאומנות הקיצונית, שלאחרונה גם עטופה בדתיות, חשופה בקלות לביקורת מוצדקת, היא זו העומדת למשפט. להלבישה בלבוש ציוני מחסן אותה מביקורת ומחטא את דימויה. פרקטיקות שלטוניות של אי צדק אתני או חברתי, כל כך שקופות וראויות לגינוי, הופכות ל"תהליכים בלתי נמנעים" תחת תווית של "החלטות ציוניות".

כך גם העולם נופל קורבן לבלבול, באמצעות בדיוק אותו מכניזם של סובייקטיזציה. ביקורות המופנות לשלטון הופכות לביקורת על הציונות. וכך גם העולם שוכח מהי התכלית הפשוטה והבסיסית של הציונות, ורואה לפניו ישות לאומנית שבמקום לעורר סימפטיה מושכת עוינות. ומשם הדרך לאנטישמיות קצרה.

נישאלת השאלה, דרך קו מחשבה פוקואיאני: מה מאפשר מצב שבו הציונות משמשת ללא היסוס כאידיאולוגיה שלטונית אשר מחליפה חדשות לבקרים תכנים שלא קשורים בכלל לרעיון הראשוני ויסודי? הדוגמה הטרייה ביותר בזיכרון הוא הקומוניזם. מה שנולד ממניפסט, אקטואלי עד היום, הצית בין היתר את המהפכה הרוסית. אין צורך לתאר את הטראומות שבאו אחריה: התיעוש המזורז הכפוי, ההשתלטות על האדמות הפרטיות, המיליטריזציה המפלצתית, כיבוש המדינות השכנות, הגולג, יצירת האוליגרכיה הכוחנית, וכו'. אף אחד מאלה לא מתקשר למניפסט הקומוניסט המקורי, וכל זה נעשה בשם הקומוניזם. ניתן להבחין במדגם הסובייקטים הקומוניסטים שנוצרו באותה תקופה: "הפועל-הסטאחנוביסט", "הספורטאי-שמביא-מדליות", "החייל-המשחרר", "המדען-שבונה-ספוטניקים", כולם לרשות השלטון כבני אדם ממושמעים וצייתנים.

עוד יותר חשוב הוא התהליך שבו הפרקטיקות של המשטר הסובייטי סילפו והיוו סטייה קיצונית מיסודות המניפסט, עד שנהיה בלתי אפשרי לחשוב על "קומוניזם מדיני אחר". התעקשות השלטון בניכוס תמידי של התווית קומוניזם יצר את צמד המלים הנרדפות קומוניזם = טוטליטאריזם. נותר האתגר של לחשוב את הקומוניזם בצורה שונה. בדיוק כמו ביחס לציונות. האם אפשר היום לחשוב על "ציונות אחרת"? בלי סטיות שיהיו זרות למניפסט המקורי ?בלי להעניק לה "מהות" המשתנה לפי חליל השלטון?

המשטר הסובייטי היה טוטאליאריסטי, בניגוד לדמוקרטיה היחסית של ישראל, אבל המשותף הוא הטמעת הפרקטיקות והנכונות לסבייקטיזציה. בולטת במיוחד תחושת השבריריות, המלאכותיות של ניכוס התווית, לכאורה על מנת לשמור על מדורת השבט. כאילו שבלי המדורה השבט מתפזר. או, במקרה יותר גרוע, השבט כבר מפורק והמדורה דולקת כמצג שווא, אולי כסמל לשותפות שקרית.

התוצאה החמורה שמתגלה מול עינינו היא מהפך כמעט מוחלט של הסובייקטיזציה של היהודי כאדם משוחרר, או, שחווה אוטו אמנציפציה, לפי המונח של פינסקר. מתגלה נסיגה מהאדם העברי, המסרב להיות קורבן ולוקח את גורלו בידיו, מחוסן מהפטליזם הדתי, הנולד מחדש בתוך נורמאליות לא גלותית. חזרנו ליהודי הרדוף, המתקרבן, הנשען על מיסטיות כנועה, ומאבד את עצמו לדעת לקראת הגאולה האלוהית. או, במלים אחרות, במקום לייצר זהות של אדם מורד נגד הא-נורמליות (הגולה), מקבלים זהות גלותית מחודשת.

Share on Facebook