חזית האופוזיציה הימנית והניאו-ליברלית זכתה במרבית מושבי הפרלמנט בבחירות הכלליות שנערכו בוונצואלה ב-6 בדצמבר, וזאת לראשונה מאז עלתה לשלטון המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת שהקים הנשיא המנוח הוגו צ'אבס לפני כ־16 שנה. יורשו של צ'אבס, הנשיא המכהן ניקולס מדורו, הודה בתבוסה, אך הבהיר כי ימשיך להיאבק למען מדינה המבוססת על עקרונות סוציאליסטיים.
נשיא ונצואלה, ניקולס מדורו, בוועידת המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת שנפתחה בשבוע שעבר בעקבות המפלה בבחירות (צילום: טלסור)
ועדת הבחירות הודיעה כי קואליציית השולחן העגול לאחדות דמוקרטית (MUD) – הכוללת תנועות פוליטיות מהימין ומהמרכז־ימין – השיגה 111 מתוך 167 המושבים באסיפה הלאומית, ואילו המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה השיגה רק 46 מושבים. הזוכים במספר מושבים טרם נקבעו, והאופוזיציה אף עשויה לזכות ברוב של שני-שלישים, שיאפשר לה לחסום לחלוטין את יוזמותיו של הנשיא הסוציאליסט, ואף לחוקק חוק לעריכת משאל עם להדחתו. מדורו נבחר לנשיאות ב-2013 לקדנציה האמורה להסתיים ב-2019.
הנשיא מדורו אמר בנאום לאומה כי הוא מקבל את תוצאות הבחירות, אך אינו מוותר על החזון של מדינה סוציאליסטית. "אני מרגיש שלם עם המצפון שלי כי כל מה שעשינו היה למען ההגנה על המדינה", אמר והוסיף: "הפסדנו בקרב היום, אבל המאבק לבניית חברה סוציאליסטית חדשה רק מתחיל. צריך לראות את זה כסטירה לפני שמתחילים לעבוד". מדורו הסביר כי המדינה – הסובלת מאינפלציה שנתית של יותר מ־100% וממחסור במוצרים בסיסיים, נתונה גם ב"מלחמה כלכלית" מצד יריבי השלטון והאימפריאליזם האמריקאי. הוא טען כי האופוזיציה ניצחה בשל "אסטרטגיה שנועדה לערער את האמון הקולקטיבי בפרויקט הלאומי". "האופוזיציה בוונצואלה לא תצליח", הדגיש, "הגיע הזמן להפסיק את המלחמה הכלכלית נגד המדינה, לכבד את החוק, לכבד את החוקים הכלכליים ואת רווחת החברה ולכבד את העם".
גם מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה, אוסקר פיגרה, התייחס לתוצאות הבחירות. הקומוניסטים שותפים למפלגתו של מדורו בסיעה מאוחדת בפרלמנט. "זו הזדמנות לחשבון נפש, וזו גם ההזדמנות עבור הכוחות המהפכניים לחידוש ולשיקום התנועה, להעמקת התודעה המהפכנית", אמר פיגרה לעיתונאים, והוסיף: "לתנועה העממית המהפכנית בוונצואלה כוח רב. תוצאות הבחירות לא מחקו את הישגיה ואת עוצמתה. עלינו מוטלת החובה ללמוד את הלקחים ולהתחיל מיד בפעולה למען חברה צודקת ושוויונית".
ובכל זאת… ביקורת עצמית
ימים ספורים לאחר הבחירות קרא מדורו לחבריו לערוך ביקורת עצמית. אף נערכה ישיבה מיוחדת של ועידת מפלגתו כדי לערוך סיכומים ובה הוטחו מילים קשות על ההנהגה – ובמיוחד על השרים. אך, לא מעט שאלות נותרו פתוחות במערכת הבחירות. אחת מהן: מדוע 25% מהבוחרים החליטו לא להצביע – חלקם מצביעי צ'אבס לשעבר; שרובם ככולם נמנים עם שכבות החברה ששיפרו במידה רבה את מעמדם בעשור וחצי האחרון.
בין השאלות שנידונו במושב הוועידה: ה"צ'אביסטאס" ניצחו ב-20 מערכות בחירות במהלך 16 שנים האחרונות, ומה קרה עתה? מדוע ממשלה המגדירה את עצמה סוציאליסטית לא פעלה נגד התאגידים הגדולים המייצרים ומשווקים את מוצרי היסוד, ש"נעלמו" מהשווקים בשנה האחרונה? רבים דרשו להלאים את התאגידים האלה, שחלקם בבעלות זרה, מדוע הממשלה לא נענתה בחיוב לדרישה?
בנוסף, מספר לא מבוטל של מועמדי המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת הואשמו בשחיתות ובשימוש לא נאות במשאבי המדינה – מדוע בכל זאת הם הוצבו במקומות גבוהים ברשימה? האם הבוחרים לא הבחינו בהבדל הקיים בין הדיבורים הרמים על "סוציאליזם" לבין מעשיה של ממשלת מדורו? במילים אחרות, רבים במפלגה השלטת ומחוצה לה סבורים שהגיעה העת לחשבון נפש. יש הסבורים שהמפלגה הסוציאליסטית המאוחדת תוכל לתקן את שגיאות העבר וההווה או לשקוע במריבות אין סופיות בין מרכיביה ולאבד את הלגיטימציה הציבורית.
בין קראקס לבואנוס איירס
הבחירות בוונצואלה נערכו סמוך למפלת התנועה הפרוניסטית בראשות קריסטינה קירנשר בבחירות לנשיאות ארגנטינה וסמוך לתחילת תהליך ההדחה הפרלמנטרי של מנהיגת מפלגת העובדים ונשיאת ברזיל דילמה רוסף. אין להשוות בין מדורו הסוציאליסט לבין קירשנר – הדוגלת לדבריה ב"קפיטליזם רציני ומתפקד". גם רוסף, המגינה בחירוף נפש על שר האוצר הניאו-ליברלי שלה, הבנקאי ג'ואקים לוי, אינה דומה למדורו.
נדמה שבשלוש המדינות הגדולות באמריקה הדרומית, חלק לא מבוטל מהציבור עייף מאישים המדברים בשם מפלגת עובדים ומבצעים מדיניות ניאו-ליברלית קשה ומכאיבה; או תוקפים את יריביהם מימין ובה בעת מציבים מועמדים שעמדותיהם הכלכליות והחברתיות הן ימניות; או שאינם נוקטים בצעדים משמעותיים כדי לקדם את הסוציאליזם המוצהר.
ייתכן שפרק אחד נסגר ואחר, חדש, נפתח. גם שאלה זו נותרה פתוחה בפולמוס הער המתנהל בשבועות האחרונים ברחבי אמריקה הלטינית. האם נסגר הפרק שנפתח בין 1998 ל-2003 עם הניצחונות האלקטוראליים של הוגו צ'אבס בוונצואלה, לואיס אינאסיו "לולה" דה סילבה בברזיל ונסטור קירנשר בארגנטינה? או שמדובר בהכללה גסה, בניסיון לשפוט תהליכים שונים שהתחוללו במדינות פריפריאליות קטנות כגון בוליביה, אקוודור, אורוגוואי, אל סלבדור וניקרגואה, במעצמה אזורית כגון ברזיל ובמדינות בהן לתעשייה משקל לא מבוטל בכלכלה, ארגנטינה וונצואלה?
יחד עם זאת, קיימים כמה קווי דמיון במדיניותן של הממשלות השונות. כולן תקפו את הניאו-ליברליזם והעצימו את תפקיד המדינה בכלכלה וחברה. יש שהלאימו חברות רב-לאומיות, חיזקו תאגידים ממלכתיים וביטלו הפרטות – גם של שירותי רווחה. כמו כן, כולן העמיקו את גביית המסים של התאגידים המייצרים לייצוא וקידמו אסדרה (רגולציה) של שירותים וענפים שונים. עוד פעלו כל הממשלות להנהגה מדיניות רווחה בעידן בו מדינות קפיטליסטיות אירופיות החלישו עד מאוד את מנגנוני הרווחה. ברחבי אמריקה הלטינית עשרות מיליוני אזרחים יצאו ממעגלי העוני והעוני העמוק ונרשמה נסיגה היסטורית במימדי האבטלה ואף ניכר שיפור בחלוקת העושר. במדינות רבות עלה השכר הריאלי – לראשונה זה עשרות שנים.
הגבולות של המפנה האנטי ניאו-ליברליזם
אך למפנה של המדיניות הגבולות האנטי ניאו-ליברלית יש לו גבולות ברורים. וגבול אחד שטרם נחצה: שלילת הקפיטליזם ובניית חברה סוציאליסטית. בניגוד לקובה, אף לא מדינה אחת באמריקה הלטינית ביטלה את הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, מימשה את המדיניות המוצהרת בדבר "רפורמה אגררית" – קרי: חלקות אדמותיהם של האוליגרכים המקומיים והזרים בין המוני האיכרים; ואף לא הלאימה ענפים מרכזיים במשק. כל הממשלות המתקדמות כולן, מוונצואלה של "הסוציאליזם של המאה ה-21" ועד ארגנטינה של "הקפיטליזם הרציני" לא התמודדו עם סוגיית השינוי מן היסוד של החברה הקפיטליסטית. יש באמריקה הלטינית, הסבורים שזו הסיבה לפיה אותם הפרויקטים הסוציאליסטים, המתקדמים או הלאומיים-עממיים (תלוי בהגדרה שניתנה על ידי כל אחת מהממשלות) דהרו אל דרך ללא מוצא. יתר-על-כן, בשמאל העקבי, איש לא מטיל ספק שבעלי ההון פתחו ב"מלחמה כלכלית" נגד הממשלה הצ'אביסטה בוונצואלה או שהמשבר הקפיטליסטי החל להכות בעוצמה את כלכלות ברזיל וארגנטינה. השאלה היא: "האם לא ניתן היה לעשות אחרת?".
גם כאן התשובה אינה אחידה. בבוליביה, בה התחוללו שינוים הראויים לציון קיימת הלימה (עדיין) בין התנועה למען הסוציאליזם של הנשיא אוו מוראלס לבין התנועות החברתיות ומפלגות השמאל. אבל בצ'ילה, בה שולטת ברית של הסוציאליסטים עם כוחות המרכז ובתמיכה קומוניסטית, הממשלה הופכת למטרה של התנועות החברתיות והאיגודים המקצועיים. זאת, בדומה לאורוגוואי, בה "החזית הרחבה" שולטת מזה שנים רבות ובבחירות האחרונות שנערכו השנה אף הגדילה את כוחה. באקוודור, הנשיא רפאל קוראה, מתמודד מול תנועת העמים המקוריים ("האינדיאנים") המאורגנת היטב, הסטודנטים וחלק מן השמאל העקבי הדורשים להעמיק את השינוי כדי לא ליפול ל"מלכודת הוונצולנית" (ע"ע תוצאות הבחירות). כך שממשלות שונות נתונות ללחצים גוברים מצד האימפריאליזם האמריקאי ובעלי ההון המקומיים כדי "למתן" את דרכן; והן גם נאלצות להתמודד עם תנועות חברתיות, איגודים מקצועיים וארגוני שמאל הדורשים שלא לעצור ולהמשיך בדרך אל השוויון המיוחל.
ייתכן ואין כעת תשובה מלאה ומקיפה לשאלה האם אנו עדים למפנה ברמה היבשתית, הלטינו-אמריקאית. אך, ב-15 השנים האחרונות קמו, התחזקו והתפתחו תנועות חברתיות, ארגוני שמאל ואיגודים מקצועיים המהווים איום ממשי לסדר החברתי הקפיטליסטי. מועצות הניהול העצמי המקומיות של ונצואלה, המפעלים שבידי העובדים בארגנטינה, תנועות הנשים הגדולות – ממקסיקו בצפון ועד לארגנטינה בדרום, מאבק תושבי השכונות בצ'ילה ובארגנטינה, תנועת האיכרים ללא אדמות ותנועת התושבים ללא דיור בברזיל, ה"קומונה של אואחקה" במקסיקו, המאבק למען הדיור באורוגוואי, התארגנות האיכרים והעובדים בפרגוואי (וזו רשימה חלקית בהחלט) מהווים שדה הניסוי של חברה שוויונית – שלא ניתן לחסל בגלל חילופי ממשלות. במילים אחרות: באמריקה הלטינית לא יהיה קל להוציא את השד הניאו-ליברלי מן הבקבוק.
יתכן שהמשבר בו נמצאת האנושות הוא עמוק ממה שחושבים. זאת משום שנדמה שעולמינו די הסתגל למציאות חומרנית נטולת-ערכים. המגמה הזו הואצה מאד ב20-30 השנים האחרונות. כל אספקט של החיים מותנה באורח ישיר באקסיומות יסוד חומרניות קיצוניות (שאינן מתיישבות עם המוסר האנושי הקלאסי) ושקשה מאד לערער עליהן בעולם שכזה מבלי להיגרר למהפיכה או למיני-מהפכה לכל הפחות. למרות שאנשים כעת יודעים הרבה יותר ממה שהם ידעו בעבר – העיסוק המתמיד ברמת החיים, באופנה, בבידור, בנהנתנות, בצרכנות, בתחרות החומרית, ממלא את בני האדם עד כדי כך שערכים אחרים מאבדים כל משמעות מעשית עבורם. אנשים אינם מודרכים עוד לפי מצפן ערכי אלא לפי שיטות עבודה שמביאות מיקסום של הנאה ותועלתנות ממה שיכול להציע להם העולם החומרני. לכן עיסוק בתוכן אחר רק יערים קשיים רבים בהגשמת אורח החיים הנ"ל ואנשים חשים באמונה שלמה שהם זכאים לכל ההנאות הללו. הממשלות אינן רואות את עצמן כגוף מחנך ומכוון אלא רק כפסיליטטוריות של יוזמות עסקיות בלתי-פוסקות שרק מעמיקות את השאפתנות הרובוטית לה אנו סוגדים וחוזר חלילה ללא מוצא. האנושות השלימה עם מצב קבוע של נסיגה מוסרית.
מדינה אחרי מדינה,ניסיון אחרי ניסיון, מוכיחים שוב שסוציאליזם במדינה אחת,ואפילו במספר מדינות בודדות לא יכול להאריך ימים. אפילו קובה שהלאמה כל התאגידים והלכה עד תום וללא היסוס על מהפכה סוציאליסטית וסדר כלכלי וחברתי חדש, לא מצליחה לשרוד. מצב זה מחייה חשבון נפש עמוק
של כול אנשי השמאל. מה הסיבה לכך? למה מצב זה חוזר על עצמו ומפנה דרך לחזרה לקפיטליזם?(ואני מתכוון לא רק לאמריקה הלטינית,גם לברה"מ,סין,ויטנם ועוד ועוד.לצניעות דעתי התשובה נמצאת בכלכלה הגלובאלית של המאה ה21 שמתקדמת בצעדי ענק לשווקים ולאנטראקציה הולכת וגוברת בכל תחום,ולא רק כלכלי (תקשורת, הוזלת התחבורה המקשרת בין מדינות,התפתחויות טכנולוגיות ,ריכוז ההון, מערכות פיננסיות ומטבע גלובאליות ועוד).
שינויים מהירים ועמוקים אלה המתרחשים בימינו דורשים חשיבה "מחוץ לקופסא" של אנשי השמאל.
הגיע הזמן של הקמת חזית משותפת של זרמי שמאל שונים בכל העולם ,גם תוך חילוקי דעות ואי הסכמות על נושאים שונים,כשהמאחד הוא הגנה וחיזוק של העניים,המובטלים,העובדים, כל אלה שיגידו די לניצול,ליאוש,לחוסר תקווה להם ולילדים שלהם.כל הזמן שהשמאל יהיה מפורר,ומופלג, לא יהי שינוי
אשר פרוליך, אני אסביר לך בקצרה ובפשטות למה " למה מצב זה חוזר על עצמו ומפנה דרך לחזרה לקפיטליזם?"
זה כל כך ברור ופשוט: הקומוניזם הוא שיטה כלכלית איומה, וכמעט תמיד הוא הולך יד בי עם רצחנות ודכאנות פוליטית. בגלל זה הוא תמיד יפול ויפנה מקומו לשיטות טובות יותר, כמו קפיטליזם.
אתה הבנת, אשר?
מהכרות אישית עם הנעשה בארגנטינה, ברזיל, וונזואלה ואל-סלבאדור – מדינות בהן ביקרתי יותר
מפעם אחת והיו לי בהן הזדמנויות רבות לשוחח עם אזרחיהן משכבות האינטלגנציה (מפיקי ומפיצי
סרטים, במאים ושחקנים, עורכי דין ורואי חשבון) – אין לי ספק שהאפשרויות למהפך חברתי טמון
לא במאבק אנטי-אימפריאליסטי – החשוב לכשעצמו- אלא, במאבק נגד הבערות והעוני כשם שהתחיל לעשות צ'אבס הבלתי נלאה ובלתי נשכח.
מסורתית, תומכים הבורים והמקופחים, במפלגות העשירים העושות להנצחת מצב הקיפוח של רוב
האוכלוסיה. הממשלות הפסוודו-שמאליות בבראזיל וארגנטינה לא עשו הרבה, אם בכלל, לחיקוי
המלחמה באנאלפבתיות שהתקימה בונזואלה בימיו של צ'אבס המנוח. בוונצואלה ניצח הימין בגין
התערבות אמריקאית חצופה מתוקצבת במליוני דולארים במזומן ובתמיכת היהודים העשירים המחזיקים בבעלות התעשיה והמסחר כשלרובם אזרחות אמריקאית ורכוש נזיל בעיקר בפלורידה הקרובה.
המסקנות מכל מה שקרה וקורה באמריקה הלטינית הן: שארית השמאל בישראל חייבת להתבסס
בריכוזי האוכלוסיה האנאלפאביתית ואצל שטופי המוח הנפגעים במצבם הכלכלי האנוש כתוצאה מהפניית מרבית המשאבים הלאומיים להתנחלויות ולכיבוש.
השחיתות וסתימת הפיות כולל כלכלה רעועה הביאו לנפילת השמאל בזה אין שינוי בין הימין והשמאל
לצדוק:
לכאורה אתה צודק ואין להקל ראש על שחיטות ב"שמאל",אבל ההשוואה מול שחיטות הימין אינה נכונה . במשטרים ש"השמאל" הגיעה לשילטון (גם כאן הכללות אינן טובות ויש לבדוק כל מקרה לגופו)
לא מספיק לעשות מהפכות .זו רק הזדמנות לשינוי ולא יותר מזה,אבל לא השינוי בעצמו. השינוי יכול לבוא על ידי חינוך, דמוקרטיה,חופש ביטוי, מלחמה נגד הביורוקרטים ומחזיקים בכוח, דברים שדורשים זמן רב ומאמץ תמידי כדי לגרום לשינוי אמיתי. ההבדל בין שלטון ימין ושלטון שמאל בנושאים אלה הוא שלראשון אין לו כל עיניין בשינויים כאלה ,להיפך,ולשלטון השמאל זה נושא של חיים או מוות,
לכן,ההסבר האפשרי לכשלונות שלטונות השמאל הוא דווקה בכשלון בתחומים אלה.
אפילו לנין אמר שסוציאליזם ללא דמוקרטיה לא יכול להתקיים.
אשר , אתה לא רציני, נכון?
לנין ודמוקרטיה? באמת?
לנין היה מנהיג אכזר, רודני ומרושע. אין בינו ובין דמוקרטיה כלום.
גם יורשיו המרובים (סטלין, מאו, פול פוט ושות') המשיכו באותה הדרך.
למעשה, אף פעם לא הייתה מדינה קומוניסטית כלשהי שהייתה גם דמוקרטית. זה פשוט לא הולך יחד.
השמאל נכשל פשוט מפני ששיטתו הכלכלית כושלת, וחוץ מזה הוא גם, כמעט בכל המקרים, רצחני.
וחוץ מזה שחיתות כותבים בת' ולא בט'. שחיטות בט' זה מה שקומוניסטים נוהגים לערוך בכל מי שלא מוצא חן בעיניהם (קרונשטאדט, קאטין וכו').
לעניות דעתי המפולת בוונצואלה היא תוצאה של היעדר העזה. במקום להעז ולבצע מהפכה הסתפקו ברפורמות. רפורמות אינן מבטלות את הקפיטליזם ואת השליטה הפוליטית, הכלכלית והרוחנית של הקפיטליסטים. ברפורמות אין כל שינוי של ממש, והן מתבטלות תוך זמן לא ארוך תוך נסיגה אל המצב שקדם להן. המהפכה, להבדיל מרפורמות, מתבטאת בלקיחת אמצעי הייצור והעברתם אל החברה כולה. כמו-כן, מהפכה אינה נעשית ע"י משחקים בפרלמנט, כמו המשחקים חסרי הערך של דב חנין. ברגע שהמצב בוונצואלה היה בשל למהפכה היה על צ'אבס זכרו לברכה לתפוס את השלטון בכוח ולפזר את אחיזת העיניים של ה- "דמוקרטיה" הבורגנית. יש מהפכה ויש רפורמה, ואלה שני דברים שונים בתכלית. המהפכה יכולה להחזיק בעוד שהרפורמה מתאדה ומנהיגיה מסולקים. Those who do not dare are not there.
קצת קשה לעשות מהפיכה כשאתה תקוע בשרותים ללא נייר טואלט….
לקראל:
הנושא של המאמר הוא לא לנין אבל אם כבר כתבתה עליו אשמח אם תעביר לי הוכחות אמיתיות
ומבוססות על הטענו שלך כלפוי (שלא פוברקו על ידי הCIA"או אחרים מטעמם או מטיבעם.לפני מהפכת אוקטובר ואחריה הבולשביקים ובראשם לנין היו חייבים לעמוד מול התקפות מבפנים ומבחוץ לאין ספור,מלחמת העולם הראשונה הנוראית גבתה חיים של עשרות מליונים,רעב,אנרכיה,מהפכות נגד ונסיונות ומזימות לאין סוף ואתה מדבר על דמוקרטיה?
לעניות דעתי,הכשלון של השמאל בכל ניסיונותיו נבע ממה שהוגדר כ"מחלת הילדות של השמאל"=
ה"אולטרה שמאל",ללא הבנת המורכבות והעומק של החשיבה הדיאלקטית.
וזאת נקודת החולשה של השמאל גם היום.
מציע לכל אלה שעדיין לא קראו ,מאמר מופת של אותו לנין:
THE INFANT DISEASE OF LEFTISM,
LENIN 1920
ועוד לקארל: בשום אופן אני בעד "פולחן האישיות" לא של לנין,לא של מארקס ולא של אף אחד.כולם היו סה"כ בני אדם. אבל לנין כתב מספר פעמים שללא דמוקרטיה אין סוציאליזם וחשש מעליית סטאלין לשלטון ומסכנות הביורקרטיה ורכוז הכוח. בין היתר ,כדי להתגונן מול סכנות אלה בקש להגביל את כוחם של הפקידות הבכירה,ולהקים צבא עממית.למעשה,לנין צפה מראש מה שהתרחש
בברה"מ לאחר מותו אבל לא הצליח למנוע זאת. ובכל זאת, כוון שאני תמיד מוכן לשנות דעתי אם יוכח שטעיתי,אשמח אם תעביר חומר רציני המבסס את טענותיך.
לצערי הרב,רוב מפלגות השמאל נגועות באותה מחלה של ריכוז כוח ,בורוקרטיה וחוסר דמוקרטיה
פנימית.