הפשיזם הגזעני מרים את ראשו בארצנו, ומכלה כל חלקה טובה בחברה הישראלית. מה הלאה?
מנחם בגין המנוח טען, מיוני 1948 ועד ליום מותו, שהוא מנע מלחמת אחים במדינת ישראל שזה עתה נולדה. שמעתי בסביבה החברתית שלי סברות, שהגענו שוב אל סף מלחמת אחים ומפא"יניקים טובים שזוכרים היטב את העבר אפילו ביכו את העובדה שאין עכשיו אדם בשיעור קומתו של בגין שיעמוד בפרץ.
ההשוואה הזאת לוקה מאוד בחסר. בזמן מלחמת 1948 תמך רוב מכריע של הציבור בהגנה ואחר כך בצה"ל, והתנגד לנחישותו של מפקד האצ"ל לעשות שבת לעצמו ולהציג תנאים לממשלה בכל הנוגע לחלוקת הנשק שעל סיפונה של "אלטלנה". לאצ"ל לא היה שום סיכוי במאבק פנימי מזוין (די אם אזכיר לקוראים שציוני כללי כמו יצחק מודעי היה פעיל מאוד בדיכוי המרד) ודוד בן-גוריון, שקרא לתותח הפגין את אוניית הנשק של אצ"ל "התותח הקדוש", נהנה מנאמנות של הציבור הפועלי והציבור האזרחי ורק לציונים הדתיים הייתה התנגדות שעליה כדאי לקרוא בפרוטוקול של מועצת המדינה. בגין אמנם לא קרא למלחמה ולא רצה לשפוך "דם יהודי", אבל גם יריבו המר בן-גוריון הבין שכניעתו של הארגון הצבאי הלאומי עדיפה בהרבה מהמשך חילופי היריות שגרמו גם למותם של חיילי צה"ל. פרשת אלטלנה פרצה בזמן ההפוגה הרשמית במלחמה, והכוחות הצבאיים, המוסריים והציבוריים היו דרושים להמשך המלחמה בערבים. הרוב הביס את המיעוט, רוב אנשי אצ"ל ולח"י הצטרפו לצבא ומחסני הנשק של ארגוני המחתרת של הימין הוחרמו.
חיילי צה"ל בכותל (צילום: דובר צה"ל)
המצב בשנת 2015 שונה לגמרי: הציונות הדתית גלשה בחלקה הגדול לפשיזם, ויש לה עתה בסיסי כוח עשירים בממון ובנשק בהתנחלויות; הימין הפך למפלגת השלטון ובריתו עם המתנחלים היא אורגנית, חרף חילופי דעת טקטיים בעיקר בנושא היחסים עם ארצות הברית. מרכזי הכוח של תנועת העבודה התפרקו ללא הכר. ההסתדרות הכללית (שעליה התבססה ההגנה וגם צה"ל בראשית דרכו) היא עתה בעיקר איגוד מקצועי שמעורבותו בפוליטיקה היא אפסית. סיעות המרכז הלאומני, המחנה הציוני ויש עתיד, מתנגדות לשמאל העקבי יותר מאשר לימין. יש אמנם ציוצים ממפלגת העבודה (המת-החי) בנושאים סוציאליים אבל גם הם בטלים בשישים ובהנהגה קיימים עסקנים רבים שמתנגדים למאבק רציני נגד ההתנחלויות. אנשים כמו יאיר לפיד ובוז'י הרצוג שונאים את ארגוני זכויות האדם בשמאל, שלא לדבר על המתנגדים בפועל לכיבוש. כמו בימי המנהיג האגדי של הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה פרידריך אברט (1881-1925), שוררת תחושה שהם לא ירימו קול להגנת אנשי שמאל אם המשטר ינסה לפגוע בחירותם או אפילו בגופם. אברט תמך לא פעם באנשי המיליציות שקמו בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה (פריי קור) כדי לחסל את "הסכנה הקומוניסטית" ולא אתפלא אם אנשי המרכז הלאומני בארץ ילכו בעקבות הדוגמה הזאת.
כאשר יתחילו צעדי דיכוי דרסטיים נגד השמאל היהודי ונגד האזרחים הערבים, המצב בארץ יהיה דומה יותר לגרמניה בסוף 1933 ותחילת 1934. השלטון המדיני יהיה בידי הימין הקיצוני, בנימין נתניהו ואנשיו ישתפו פעולה עם יריב לוין וראשי המתנחלים או שיודחו בישיבה סוערת של מרכז הליכוד. אולי ח"כ בני בגין ימלמל משהו אבל איש לא יקשיב לו. במקרה הטוב ביותר תהיה פרישה לא גדולה של אנשי העבודה ושל אנשי לפיד שאולי יקימו סיעה משותפת. אבל גם אם יסכימו לעבוד בכנסת עם מרצ הימין ימשיך לחלוש על כל מוקדי הכוח, כולל הצבא והמשטרה. התרחיש הזה איננו סתם פרי דמיוני. כל התהליכים כבר התחילו מזמן, ועתה הם קורמים עור וגידים. התפתחויות כמו התפטרותו של סילבן שלום, או הרמזים על כוונתו של גדעון סער להקים מפלגה חדשה אינם משנים את המסלול הסוציולוגי והפוליטי של הדיפת השמאל לשוליים והתקרנפות המרכז הלאומני. המאמצים של השמאל לחפש בני ברית ב"אופוזיציה" הם למרבה הצער פתטיים. בשלב הזה עלינו לחפש דרכי מוצא מהמצב הבלתי נסבל שאליו נקלענו.
עלינו להגדיר מחדש את קווי המתאר של המאבק, כדי שנוכל לשרוד, אולי במובן הכי פשוט של המונח הזה. הפשיסטים, חילונים ודתיים גם יחד, הצליחו במידה רבה לפלג את האומה הישראלית, להפריד בין יהודים לבין ערבים ולנטרל את הסיכוי להקים בזירה הפוליטית כוח חלופי ממשי. כל המפלגות בקואליציה שותפות בהדרת הערבים, והשותפה הטבעית שלהן, "ישראל שלנו" של אביגדור ליברמן, תגיע לממשלה במוקדם או במאוחר. בתנאים מסוימים יוכל גם לפיד להצטרף, אולי לא עם כל חבריו לסיעה.
המחנה הציוני מתפורר רעיונית ולכן יקרוס בסופו של דבר גם מבחינה ארגונית. הרצוג, תלמידו ושותפו של אהוד ברק, הולך כבר עכשיו בדרכו. השאלה הרצינית היחידה עכשיו היא, האם הרצוג יישאר עם רוב בסיעה. לא הייתי מדיר שינה מעיניכם גם בסוגיה הזאת. מישהו זוכר אפילו את שמו של הפלג של ברק שנשאר בקואליציה עם הליכוד? מפלגת העבודה תהיה רסיס מפלגה, עד שתקום אלטרנטיבה שמרכזה מרצ. אין לי אלא לקוות שיותר יהודים יסיקו את המסקנה הנכונה מההתפתחויות האלה, ויצטרפו לרשימה המאוחדת.
כך יהפוך הימין העקבי לאויב בנפש, לא רק ליריב. אנחנו רואים זאת בתהליכים ב"אם תרצו", בהתבטאויות של רוב שרי הליכוד, בטירוף הלאומני השוטף את הבית היהודי. יש שם פוליטיקאים שרוצים להכחיד אותנו, לא רק לגרש אותנו מהזירה הפוליטית. צורתו החדשה של המאבק תחייב התארגנויות מסוג שונה לגמרי. מי שיברח מכאן יקים קול זעקה במדינות אירופה ובארצות הברית; מי שיישאר ייאלץ להגן על עצמו ועל משפחתו. גם בנושא הזה יש יתרונות עצומים לימין: רוב בדעת הקהל, יכולת כלכלית וצבאית של הימין המתנחל, רפיסות המרכז הפוליטי, גם זה שיהיה ניטראלי, משטרה בידיים לאומניות וכוחניות.
האם נשכיל להיערך לבאות בעוד מועד? קשה לי להאמין. לכן אני ממליץ לפחות לראות את העובדות נכוחה, ולהבין את משמעותן. נכין תשתית של סולידאריות בתוך השמאל, נגן גם על אנשים שאולי אינם לרוחנו (כמו אנשי התנועה האיסלמית) ונאסוף כסף. כאשר דיבר יצחק בן-אהרון על "פורענות" בשנות השישים, הוא אפילו לא חלם על חדירת הפשיזם לזרועות השלטון. השמאל הממסדי של אז די זלזל בכוחו של הימין. כעת הפורענות ממנה חשש בן-אהרון כבר בשער, ורק שרידי השמאל, אולי בשותפות עם דמוקרטים שאינם שמאל, יכולים לנסות להשיב מלחמה שערה. חזות קשה, כמו צילום רנטגן אצל חולה סרטן. אבל בלי בדיקת הממצאים אין לנו תקומה.
- פורסם בכל העיר, 25 דצמבר 2015
מכובדי חיים אתה רושם נגן גם על אנשים שאולי אינם לרוחנו (כמו אנשי התנועה האיסלמית) מוזר ? אנשי התנועה האיסלמית אינם טובים יותר כלפי השמאל מאשר הימין הקיצוני במה שונה התנועה האיסלמית הדתית מאותם דתיים יהודים קיצונים? אם היית רושם נגן על ערבי ישראל הייתי מבין אבל להגן על התנועה האיסלמית שורה זו חייבת בהסבר מפורט יותר
מעבר להפיכתו של אברט, לו לנין קרא רב-הטבחים של מעמד הפועלים הגרמני ומנהיגיו, ל"דמות אגדית", ברעם גם הצעיר אותו בעשור. עושה רושם שהאידיאליזציה הזו של אברט היא רק חלק מן הבהלה הדחופה של השמאל הליברלי בפריפריה של המדינות האימפריאליסטיות לנקות את פשעי העבר של הסוציאל-דמוקרטים ומדינות אירופה – שלמדה, כך מספרים לנו, את הלקח ועלתה על דרך חדשה – ע"י הדבקה כל פשע לחדלון אישי של אדם כזה או אחר, וזוכה על הדרך גם להאדרה של חשיבותו ההיסטורית. ברעם משמיט את העובדה שאברט היה קנצלר גרמניה באותה תקופה ולא יו"ר של מפלגה באופוזיציה. אכן נמצא מחליף ראוי ליצחק בן אהרון.
תודה רבה,
משבח את הדעה ומסכים איתך בכל מילה, שמח שהשמעת את דעותיך.
אני מעוניין לשאול מהו ההבדל בין (למשל) אולמרט לבין בן גביר (יש דבר כזה כמדומני)? במה מאמין השני שהראשון אינו מאמין בו? שניהם אינם מאמינים באלוהים, שניהם עובדי אלילים, שניהם חסרי עכבה מוסרית, ודווקא השני לא הורה (עדיין) להפציץ מחנות פליטים מן האוויר ואילו הראשון עשה כך. זה לא שאינני חושב שאין הבדלים בינהם אלא שאינני יודע מה הם בדיוק ועד כמה הבדלים אלה הם בכלל משמעותיים. בסדר, אולמרט *נראה* יותר נורמטיבי – אבל מדינה זו נוהלה בעקביות לא לפי הבן-גבירים אלא לפי האולמרטים. לכן נשאלת השאלה האם הציבור היהודי מסוגל לבעוט לא בבן-גביריות (זה די קל, אבל גם זה קשה לו) אלא האם הוא מסוגל לבעוט (מבחירתו) חזק באולמרטיות? (לקחתי את אולמרט רק כדוגמה יש הרבה אחרים). לדעתי, לפחות בעתיד הנראה לעין (נגיד 100 השנים הבאות), התשובה לצערי היא: לא. הלוואי ואתבדה.
מר ברעם,
אם עתה מוכן להגן על אנשים של ״לרוחך״ כמו אנשי התנועה האיסלאמית (ולא ברור איך אדם חילוני שמטיף לדמוקרטיה וליברליות יכול להגן על אנטיתזה מוחלטת לאידאולוגיה ולערכים שלו) אז מדוע שלא תנסה לדבר עם עוד סקטורים שאינם ״לרוחך״ כגון המתנחלים ?
מה ההבדל בין קיצוניים מהפלג הצפוני לבין מתנחל מבת עין?
בשני המקרים אתה מדבר עם משיבון אז מה משנה אם הוא דובר ערבית או עברית?
הציונות לפני וישראל הציונית עכשיו מדכאת שודדת ומנשלת פלסטינים דתיים וחילוניים, חמאס, פאתח החזית העממית ובלתי מפלגתיים ללא הבדל. זה הבסיס למאבק המשותף ללא הבדל בהשקפות עולם. מי שמנגד לדיכוי ולכיבוש ללא הבדל יהודי או ערבי צריך להזדהות איתם. הפרד ומשול בסגנון הזה הוא שקוף
ב"ה
לא הבנתי מה הקשר בין אופן הסכסוך בין חירות למפא"י לבין זה שהמחנה של מפא"י גם לא חבר גדול של המחנה הקומוניסטי. זה לא שבן-גוריון אי-פעם היה חבר גדול של השמאל האנטי-ציוני.
בגין נמנע ממלחמת אזרחים, ובסוף עלה לשלטון בבחירות לאחר הרבה מאוד זמן כראש אופוזיציה. היום מוקדי הכח של חירות (בימינו הליכוד) הם בעיקר בכנסת ובממשלה ומוקדי הכח של מפא"י (בימינו מפלגת העבודה) הם בעיקר בבג"ץ ובתקשורת.
בסופו של דבר, מפא"י בנו את ההתנחלויות ומעולם לא חיבבו יותר מדי את השמאל האנטי-ציוני. אז אני לא מבין את ההשוואה לאלטלנה.
לא תהיה מלחמת "אחים" משום שבריוני המתנחלים א י נ ם אחינו – אני מתפלא שחיים בכלל משתמש
במטבע לשון ימנית שכזו… – מלחמת א ז ר ח י ם היא משאת נפשם של המתנחלים ותומכיהם בתוך הקו הירוק – הם חומשו בידי כל ממשלות ישראל ה"ציוניות" של מפא"י עם מפ"מ ומרץ אחריה וגם
ממשלות הליכוד, צה"ל והשבכ שעובדיו ברובם הם מתנחלים בעצמם ואפילו עכשיו הם מתאמנים
ב"ישיבות קדם-צבאיות" במימון משלמי המסים.
אני מתנגד לגיוס חרדים לצבא בדיוק מסיבה זו – הם יקבלו רובים ויפנו אותם נגדנו.
שארית השמאל חייבת להתארגן ולהתאמן להגנה מפני הבריונים הימניים שאינם מסתירים כלל את
כוונתם לשרוף אותנו כשם ששרפו את המשפחה הפלסטינית (כך נכתב השבוע בתגובה בווינט)
או לתלות אותנו בכיכרות הערים (גם שם ואפילו בתגובה של מופרע "מודרניסט", ככינוי שבחר לעצמו…
ב"הארץ")
אחי,
המתנחלים ואנשי הכיפות הסרוגות שמשרתים בצה"ל
בינתיים מגנים עלינו שהערבים לא ישחטו אותנו…..
אז תרגיע הם אחרי הכל האלים שלך
חיים שלום.כשקוראים את המאמר קשה להתעלם ממצוקה אמיתית שאתה משדר.אני לא מסכים עם הגישה שצובעת הכל בשחור,אבל זה לא משנה את נקודת המבט הקודרת והסובייקטיבית שלך.אני נדרש למאמר שלך בגלל הרצון לחבירה שלך עם התנועה האיסלמית.יכול להיות שהספקת להצטער על אמירה זו או אולי שלא.בכל מקרה הצעה הזאת מעידה על הלך רוח מאוד קיצוני שדורש ממך לעצור את הסוסים לרגע ולחשוב.המשותף לקיצוניים הוא שאין להם יכולת לראות או להזדהות עם הצד השני בכלום.אין אני ואתה אנחנו ואתם אלא תמיד אני ואנחנו.כך לנוער הגבעות יש את האלוהים היהודי וכל השאר לא חשוב התנועה האיסלמית אימצה את אלוהים המוסלמי וכל מה ששונה לא נחשב וחלק קטן בציבוריות הישראלית אימץ גישה אנטי ציונית קיצונית וכל מה שרע בסביבה קשור רק לעוולות הכיבוש.אין קשר בין אידאולוגיות קיצוניות אבל בכולם כל מה שעושה הצד השני גובל בפשיזם ובהתנהגות שמחללת כל קוד אנושי.לא מפתיע שהלכי הרוח האלו לא קונים שביתה אצל רוב הציבור הנומינלי.אולי כדאי להירגע קצת ולשאול למה אין מסוגלות נפשית לראות קצת את הצד השני .לא כל מה ששרת המשפטים עושה הוא פאשיזם ולא כל מתנחל הוא בהגדרה רוע מוחלט.
הנכתב דלעיל מוכיח את אימרתו של פרידריך ניטשה.
"כשקבוצה שלטת רואה שהיא הולכת לאבד את מעמדה, היא מוכנה להתחבר לגרועים שבאויבים כדי לחזור לשלטון."
הכמיהה של הכותב לחיבור השמאל לתנועה האיסלאמית היא ההוכחה לכך .!
מר ברעם,
צא מהסרט שאתה חי בו. הימין והמתנחלים בתוכם רואים בך אח עם דעות מנוגדות. ישנה דרך דמוקרטית לפעול בזמנים בהם ההחלטות של השילטון לא לרוחך.
האמירות שלך מסוכנות מאוד ויש אנשים שיפרשו אותם כאילו השמאל בישראל נמצא במצור והדרך היחידה לפרוץ את המצור הוא לנקוט באלימות (התותח הקדוש).
ישראל היא מדינה חופשית דמוקרטית וליברלית. ישראל הגיעה להשיג הזה לא בגלל מנגנונים שהיא פיתחה כגון עיתונות חופשית, בג״ץ אקדמיה ליברלית וכו אלא מסיבה אחת ויחידה מתוך התחושה שמי שחי פה במדינה הזו יש לו אחריות כלפי האחר, קוראים לזה ערבות הדדית.
הערבות ההדדית היא הערובה של העם היהודי להמשיך ולקיים כאן חברת מופת.
נכון יש הרבה קשיים בדרך המבחנים לא קלים אולם אם אתה מחפש אהבה אחווה ורעות אמיתיים ולא מזוייפים תמיד תחפש אותם אצל האחים שלך.
החיפוש הזה הוא משימה לא פשוטה אבל היא משתלמת.
לא הייתי שם את יהבי בתנועה האיסלמית הם נראים לי יותר בכיוון האנרכיסטי.
באהבה, אהבה גדולה של חיפוש אמיתי התלבטויות וויכוחים נוקבים.
אל תאבד את המצפן שלך הכיוון הכי בטוח הוא לחפש את האחים האמיתיים שלך.
אחוז במשהו למען כי לא תמעד. עושה הרושם שהנך מתנדנד כהלום מכת-שמש ציונית.
"גד דרום" מתעקש לכנות אותי "אח" – ובכן, אינני אחיו ומבכר להשאר יתום כפי שהנני – ביחוד למקרא
תגובתו המורה לי לחבב את החרדים המשרתים בצבא, בעל כורחם, משום שהם… מגינים עלי –
בפראפראזה של אימרה ידועה, עליהם ועל המגיב: אם אלה הם "אחיי" – אבדוק מי הם אויביי ואזהר
מ"המגינים" עלי.
כל כך הרבה מלל וכל כך מעט תוכן אמיתי:
על מה מלין מר ברעם? על כך שהמדינה "שלו" השתנתה. פעם הוא ושכמותו היו רוב, וכעת הרוב חושב אחרת. מה עושה דמוקרט טוב במקרה כזה ( אני בטוח שמר ברעם יטען שהוא כזה)? מחרף ומגדף את הרוב ותולה בו כל מיני האשמות אבסורדיות שלא היו ולא נבראו (ציטוט:"כאשר יתחילו צעדי דיכוי דרסטיים נגד השמאל היהודי ונגד האזרחים הערבים, המצב בארץ יהיה דומה יותר לגרמניה בסוף 1933 ותחילת 1934" ושאר הבלים דומים).
מר ברעם, הסר דאגה מלבך. איש לא יצר את צעדיך, ותוכל, אם רק תרצה, להמשיך לחיות כאן בטוב. תצטרך להתרגל רק לדבר אחד שמאד יקשה עליך: לראות שהמדיניות הרופסת שאתה ושכמותך הובלתם כאן שנים רבות משתנה לפי בחירת הרוב. כל כמה שנים תוכל לגשת לקלפי ולראות איך שוב התפיסות שלך נוחלות מפלה.
זה לא נעים, אבל ככה זה בדמוקרטיה.
מוקי
א זו בעיה דמוגרפית מי שמגדל ילד וכלב או חתול מאבד את הכוח מבחינה דמוגרפית ב מר ברעם לא מבין שמתחלפים כאן הדורות מר ברעם שייך לדור של שנות החמישים תקופה אחרת הרכב האוכלוסייה בישראל היה שונה השלטון ששלט כאן היה אחר ג בעקבות מלחמת ששת הימים כאשר מדינות ערב התכוננו לחסל את הישות הציונית [כך ישראל נקראת עי מדינות ערב] הבין הציבור ששלום עם מדינות ערב לא יקרה גם השלום היום הוא שלום בין מנהגים ולא בין העמים המצרים לא נוהרים לישראל כי הדבר מעורר חשד במוחבראת המצרי וכנ"ל בירדן האמת שהמצרים והירדנים לא בדיוק אוהבים את ישראל הקריאות מוות לישראל נשמעות תדירות בהפגנות במצרים ובירדן וכמובן המהפך ב77 לאחר תקופה של שחיתות של מפאי ותוצאות מלחמת יום הכיפורים ד הטרור הערבי כאן במיוחד מאז הסכמי אוסלו הביא את הציבור הישראלי לימין ימינה או חלקו ברח מהשמאל [העבודה] והלך למרכז בקיצור הזמנים השתנו הדורות מתחלפים העולם השתנה ישראל של היום היא לא דומה לישראל של שנות החמישים שישים