עוואטף חמודה חוסיין אבו דאהר, בת 41, אלמנה ואם לארבעה, אחות בבית החולים אל-קודס של הסהר האדום הפלסטיני בעזה, היא תושבת דיר אל-בלח. בנה התינוק, נעים, נולד עם מומים בלב ובאיברים פנימיים נוספים. להלן עדותה כפי שנמסרה לתחקירן בצלם.
בעלי נהרג במלחמה בקיץ 2014, כשהוא חזר לבדוק את מצב הבית שלנו. הייתי אז בהיריון. בבדיקות של מעקב ההיריון התברר שלעובר יש מומים בלב, בכבד, בקיבה ובמעיים. בגלל שברצועת עזה אין כלים להתמודד עם הבעיות האלה הפנו אותי ללדת בישראל. הבן שלי נעים נולד ב-11 במארס 2015 בבית החולים תל השומר.
עוואטף חמודה חוסיין אבו דאהר ובנה התינוק נעים (צילום: בצלם)
אחרי הלידה נעים היה מאושפז בטיפול נמרץ בתל השומר למשך חודש בערך ואני נשארתי שם אתו. הילדים שלי נשארו אצל האחיות שלי. כל הזמן דיברתי אתם בטלפון. אחרי חודש בערך נעים יצא מסכנת חיים. אחותי איבתיסאם החליפה אותי בבית החולים ואני חזרתי לילדים שלי. איבתיסאם נשארה עם נעים חודש שלם ואז הוא שוחרר והם חזרו הביתה. בבית החולים קבע לנו תור לבדיקות ולמעקב לחודש יוני 2015. בגלל שהבת שלי מייס הייתה חולה והייתי עמוסה בעבודה בבית החולים ובבית איבתיסאם ליוותה את נעים לבית החולים.
בתל השומר גילו שלנעים יש חסימה באחד העורקים של הלב. הם אשפזו אותו ועשו לו צנתור, שלא הצליח. הרופאים ניתחו אותו וחתכו את החלק החסום בווריד. נעים אושפז למשך 18 יום. במהלך האשפוז החלפתי את אחותי בבית החולים. נשארתי אתו שם שבוע ואז חזרנו לעזה.
ב-1 באוגוסט האחרון חזרתי שוב עם נעים לביקורת בתל השומר, לאחר שקיבלנו היתר. הרופאים אמרו שמצבו יציב אבל הזמינו אותו לעוד ניתוח שאמור היה להתקיים ב-1 בדצמבר. חזרנו לעזה באותו יום. לקראת התור לניתוח הגשתי בקשה במשרד לעניינים אזרחיים כמו תמיד. אחותי הייתה אמורה ללוות את נעים. הגשנו את הבקשה ולא קיבלנו שום תשובה. ביום של התור איבתיסאם הלכה עם נעים למחסום ארז וחיכתה שם שעתיים בערך ליד החדר של התיאום אבל הפקידים אמרו שאין לה היתר. איבתיסאם חזרה למשרד לעניינים אזרחיים בעזה וביקשה שיבקשו היתר בשבילי במקומה, כדי שנספיק להגיע לניתוח באותו יום. הם ניסו, אבל גם הפעם לא התקבלה שום תשובה מהצד הישראלי.
קבענו תור חדש לניתוח דרך המשרד לעניינים אזרחיים ל-5 בינואר 2015. הגשתי שוב בקשה להיתר בשבילי ובשביל נעים אבל גם הפעם לא קיבלנו שום תשובה. כעבור יומיים המשרד לעניינים אזרחיים הודיע לי שמשרד הקישור הישראלי במחסום ארז רוצה להזמין אותי לפגישה עם השב"כ במחסום. אני עדיין מחכה שיקבעו לי פגישה.
נעים סובל ממחסור בחמצן, ולפעמים כשקשה לו לנשום הוא מכחיל. הוא מקבל טיפול תרופתי. כרגע הוא נמצא אצל אחותי כי היא גרה קרוב יותר לבית החולים וגם נמצאת בבית ויכולה לטפל בו. בסופי שבוע אני לוקחת אותו הביתה. אני מודאגת כל הזמן ומפחדת שלא אקבל היתר, במיוחד אחרי ששמעתי שישראל מסרבת לתת היתרים למלווים שהגיל שלהם מתחת ל-55.
כדאי לזכור כי מדובר באזרחית של האוייב הפלשתינאי -חמאסי וכי אף אחד לא חייב לה שום דבר.
לא ראוי לתגובה.
אזרחית של מדינת אויב? זה מזכיר לי את כליאתם של יהודים גרמנים שברחו מגרמניה הנאצית ונכלאו במדינות רבות במערב במהלך מלחמת העולם השנייה בגלל שהיו "אזרחים של מדינת אויב". האם לא מגיע טיפול רפואי לאחות האלמנה (מפעולת צה"ל) ולבנה התינוק בגלל שהם תושבי עזה?
מדוע היא לא פונה למצרים אנחנו עבורם אויב? גם כך הם לא מארכים את העזרה שישראל מעניקה בחסד למאות תושבי עזה בזמנו היה סרט של שלומי אלדר על ילד שאושפז בבית החולים תל השומר וטפל תקופה ארוכה "ראידה אבו-מוסטפה [אמו של הילד]במונולוג כואב על תרבות השהידים והתוודתה תוך כדי תהליך ההשתלה המורכב [של התינוק]כי הייתה רוצה לראות את בנה מבצע פיגוע התאבדות בירושלים. "ירושלים היא שלנו", פסקה, "כולנו למען ירושלים זו התודה על הטיפול המסור שישראל לא חייבת לא בהכל צריך להאשים את ישראל
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1209964
אין כאן באמת "סיבה". את צריכה להפעיל את כל הקשרים שיש לך ולנסות שוב ושוב. זו לא מערכת הגיונית. זה יותר עובד על מזל. בהצלחה ורק בריאות.