ביום ראשון 14 בפברואר בשעה 5:40 לערך הגענו למחסום נעלין, עברנו את המחסום עם הרכב וחנינו בצד הדרך, מעט אחריו. עמדנו לצד המקום שבו אנשים מדלגים מעל גדר הבטיחות ויורדים בשביל עפר לכיוון המחסום. בנקודה זו ממתינים להם דוכני מזון מעבר לגדר הבטיחות. גם למטה, בדרך המגיעה מנעלין, יש דוכנים. השעה מוקדמת אבל התור כבר מתפתל כמו נחש ממבנה המחסום, ומגיע עד הזרוע הצהובה החוסמת מעבר כלי רכב. בחרנו אדם עם לבוש בולט, כדי לבדוק כמה זמן ייקח לו לעבור.
מחסום ארז (מקור)
האיש "שלנו" הגיע אחרי 25 דקות, שזה בהחלט יותר מהרגיל במחסום זה. בדרכנו לרכב פונה אלינו מישהו באנגלית. מסתבר שהוא פלסטיני תושב ירושלים. הוא חי שנים רבות בארה"ב ולפני כמה שנים חזר, וכעת הוא מתפרנס מביצוע הסעות מהמחסום לתל אביב ומקומות אחרים. הוא שמע עלינו ובא במיוחד כדי לפגוש אותנו, שמח לראות שיש ישראלים שאכפת להם ממה שקורה. הוא נפרד מאיתנו באיחולים ליום האהבה!
הבודקת החמושה במחסום כלי הרכב, המופעל על-ידי חברת אבטחה פרטית, שואלת מהיכן באנו. ההסבר שאנו ממחסום-וואצ' ושצפינו במחסום הולכי הרגל וכעת אנו עוברות לצד השני, מתקבל ללא תהיות. היא מאחלת יום טוב ומרימה את זרוע המחסום. סביב הכיכר ובמגרש החניה ישנן מכוניות רבות. המקום הומה אדם. לשם שינוי ביתן השירותים פתוח, לשימוש הקהל הרב. שוחחנו עם ח' המוכר לנו מפעמים קודמות ועם אנשים נוספים. הם מתלוננים שהיום יש דוחק במחסום. אנשים דוחפים והבודקים אינם מעבירים את הממתינים הרבים בקצב סביר. זה ככל הנראה מתרחש בתוך המבנה, בקטע שאיננו יכולות לראות מהמקומות שבהן אנו עומדות וצופות. אדם אחד פוצח במונולוג של תלונות בערבית, וחברו מתרגם לנו את עיקרי הדברים. פלסטיני אחר שהגיע לאחר מכן, סיכם את המונולוג במילה אחת: "חרא!". לא נזקקנו עוד לתרגום…
למחסום בית סירא הגענו בשעה 6:30 לערך. חנינו לאורך הכביש, בכיוון מודיעין, בקצה תור ארוך של מכוניות שבאות לאסוף פועלים. כרגיל יש רכבי הסעה רבים במגרש החניה, בעיקר טרנזיטים שבאים לאסוף את העובדים הפלסטינים. נאמר לנו שהמעבר היה בסדר גמור. באזור המחסום יש סככה וזולה שבה אנשים יכולים להמתין להסעה שלהם. בזולה יש מכונת משקאות, ובסמוך יש גם דוכן קפה המופעל בידי בחורה צעירה. מאחורי הדוכן ליד הזולה יש ביתן עם 4 תאי שירותים ובצד החיצוני ברז עם מים זורמים. ראינו שבמגרש החניה שמעבר לגדר, בצד הפלסטיני, יש הרבה מכוניות עם מספר ישראלי.
אמרו לנו שאלה מכוניות שהורדו כבר מהכביש, והן נקנות בסכומים פעוטים (אם בכלל) לצורך פירוק ומכירת החלקים שניתן עוד לעשות בהם שימוש. בדרך חזרה למכוניות שלנו אנחנו תוהות מה הסיבה להבדל בין שני המחסומים: האחד – מחסום בית סירא (מכבים) – מתנהל בדרך כלל לשביעות רצון העוברים, יש בו כמה מתקנים לרווחת האנשים (תאי שירותים, ברז מים, וסככה מקורה עם מושבים); ואילו בשני – מחסום נעלין (חשמונאים) – תקלות, לחץ ועיכובים לעיתים, יש תא שירותים פעיל אחד אם בכלל, ואין מקום להמתנה. האם הסיבה היא רק מספר העוברים, הגדול בהרבה במחסום נעלין, או שמא יש כאן עניין של גישה אחרת של המפעילים, הניתנת לשינוי ושיפור? האם ניתן בכלל לשפר את הכיבוש?
- מרים שיש ורונית דהאן-רמתי הן פעילות מחסום-וואטצ'
ומעל למזוזה מתנוססת לה כרזה: המחסומים משחררים.
לורד האו האו ….אתה הבעלים של הבית היהודי או הכלב?
באמת מה קרה ב67 נזכרתי ירדן פתחה במתקפה על ירושלים…….. השאר היסטוריה
למה לא היו מחסומים בגדה וברצועה בין 1967 ל1995? אני מתאמצת להבין ואינני מוצאת תשובה. האם המחברות יכולות להתייחס לסוגיה?
חשוב מאד שיש את נשות מחסום וואטש'
כדי להשגיח ולהתריע על אירועים לא מוסריים.