בבוקרו של יום חול, שמעתי מחדר עבודתי את הצפירות של שיירת ראש הממשלה בדרכו לעבודה. יצא לי לראות את השיירה הארוכה עשרות פעמים, ויש להניח שהשירותים החשאיים (שאורי אבנרי קרא להם "מנגנון החושך") הגיעו למסקנה שזהו צעד מניעתי נחוץ, אולי אפילו הכרחי, כדי לשמור על בנימין נתניהו מפני מתנקשים חורשי רע. רק החשדנות כלפי נתניהו, שהיא נחלת רבים וטובים בישראל, גורמת לנו לחשוד שהאיש מאוהב בסממני השררה. אני תמיד מנסה לנחש באיזו מכונית יושב ראש הממשלה עצמו, אבל מעולם לא הצלחתי. בעצם, אין שום דרך לעובר אורח לוודא את מיקומו של האיש הנכבד. השב"כ נכשל אולי בהגנה על יצחק רבין בשנת 1995, אבל בינתיים הוא מתפקד היטב. שונאיו הרבים של נתניהו במרכז הלאומני או ב"שמאל" הציוני, אינם חשודים בטרור פוליטי. האיבה כלפיו היא בעיקר על רקע אישי. אם נתניהו היה משכיל לייצר מראית עין של תהליך פוליטי, היה יכול בקלות לצרף את המחנה הציוני ואת יש עתיד לקואליציה שלו, ואולי להיפטר מכמה פשיסטים קיצונים שהפכו לאויביו המושבעים במרוצת השנים. מאורעות החודשים האחרונים מוכיחים שאין לו שום כוונה כזאת. בלבו פנימה ביבי הוא לא פחות קיצוני מהסיעות המטורפות בקואליציה שלו. הוא מתעב באורח אישי את נפתלי בנט, אבל חילוקי הדעות ביניהם הם רק הסברתיים: כיצד להפיץ תעמולה למען עניין בלתי צודק ובלתי מוסרי כמו המשך הכיבוש בשטחים. נתניהו משקר את ה"גויים"; לבנט אין שום חוש של אחריות לכלל הציבור והמשחק הדמוקרטי מייגע אותו.
בנימין נתניהו (מקור)
בוז'י יצחק הרצוג, מנהיג המחנה הציוני, משעמם את נתניהו ומעורר אצלו בוז מוחלט. הימין הלאומני בכל העולם בז לשמרנים-ליברלים רופסים כמו הרצוג. בנט, וגם אביגדור ליברמן, מאיימים עליו. שניהם עבדו בלשכת ראש הממשלה, והם מכירים את נתניהו היטב. ההיכרות הקרובה לא הניבה יחסים לבביים וגם לא כבוד גדול לאישיותו של ראש הממשלה. אין לי שום כוונה לערוך כאן השוואות שאינן במקומן, אלא רק לחלוק איתכם את האסוציאציות שלי. כאשר שלח אדולף היטלר את קלגסיו לרצוח את האציל השמרן קורט פון שלייכר ואת רעייתו בשנת 1934 (הנאצים ניצלו היטב את ליל הסכינים הארוכות, שבו חיסלו אלפים מאנשי הס.א) הוא ניסה להיפטר סופית ממנהיג ממעמד היונקרים, האצולה הפרוסית הישנה, שבזו ולעגו לרב"ט המתלהם עם המבטא האוסטרי המצחיק בעיניהם. חילוקי דעות אמיתיים בנושא הלאומי והצבאי לא היו שם. חיסול הס.א נועד לרצות את בעלי ההון שחששו מפרחחיו של המנהיג ארנסט ראם. היטלר החליט להתחבר עם הבורגנות הגבוהה, וגם עם הצבא (ורמאכט), ורצח ראם ואנשיו ביסס מאוד את שלטונו הטוטאלי בגרמניה.
קיימים חילוקי דעות קשים בימין בין אלה שמחשיבים את עצמם לממשיכיו של מנחם בגין ואפילו של זאב ז'בוטינסקי, לבין פשיסטים מוצהרים במידה זו או אחרת, שרוצים לרדוף את מתנגדיהם עד תום מבלי להתחשב כלל בדעת הקהל העולמית. ידם של הפשיסטים החילונים והדתיים גוברת עתה, אבל עמידתם נוכח הלחץ הפוליטי והכלכלי על ישראל (שיש לו גם היבטים צבאיים חשובים) טרם עמדה במבחן אמיתי. לא רק השיקולים הרעיוניים מבדילים בין המפלגות והסיעות בימין. האינטרסים הכלכליים מכתיבים הקשבה מסוימת לעולם שמחוץ למזרח התיכון, אבל המתנחלים ומנהיגם בנט תומכים בגלוי בבעלי ההון ומנערים את חוצנם מהשכבות החלשות. בבסיס מפעל ההתנחלויות ונישול הפלסטינים מבתיהם ניצבים בעלי הון רבים מאוד, הפועלים מתוך מניעים דתיים ומשיחיים. למתונים באופוזיציה אין כמעט השפעה על תהליך ההתבצרות מעבר לקו הירוק. חלקם תומכים בה בגלוי או בחשאי, אחרים מסתפקים במאמרי גינוי רפים בכלי התקשורת שעדיין מפרסמים את הגיגיהם. השמאל העקבי מעז אמנם להתבונן בתהום מתחת לרגליו, כמו מטפס הרים הנאחז בזיז סלע כדי לשרוד. ההשפעה שלו על המציאות המתהווה היא מזערית.
כך מתגבהת החומה בין השמאל והליברלים העקביים לבין המחנה הציוני. הרצוג ושלי יחימוביץ' הרבים ביניהם על בדל שלטון שאותו יחוו רק בחלומם, תומכים במתנחלים חרף נטייתם לרַצות את האמריקאים. השמאל מבקש להתנחם במועמדותו המסקרנת והמרתקת של ברני סונדרס, שמוכיח את קיומם של הלכי רוח רדיקליים בקרב הסטודנטים וגורמים אחרים בחברה האמריקאית. סונדרס לא יושיע אותנו, כמובן. הוא לא יגיע לבית הלבן, כפי שקרה גם לדמוקרט נאור אחר, ג'ורג' מקגוורן בשנת 1972. עצם העובדה שהסיסמוגרפים כבר מאתרים תנודות תת-קרקעיות, שעשויות לאיים על הרכושנות ועל גילוייה האלימים, היא חשובה מאוד. אבל הניאו-ליברלים, ששולטים לגמרי בזירה הפוליטית בארצות הברית, ימשיכו לשלוט או באמצעות הרטוריקה הרכה של הילארי קלינטון, או בנימה הקשוחה של המועמד הרפובליקני לנשיאות.
בשעת הצהריים שוב ניסרו הצפירות הצורמות באווירו של רחוב רמב"ן. נתניהו חזר לביתו, בהמולה רבתי שמשדרת שילוב מוזר בין חגיגיות ממלכתית לבין היסטריה של שליט מפוחד. הפעם שוטטתי ברחוב עצמו, וצפיתי בסקרנות בתגובת העוברים והשבים לשיירה. היו אנשים רבים ברחוב, אבל כמעט כולם היו אדישים לחלוטין. קריאות בסגנון "היידה שרה" או "ביבי מלך ישראל" לא שמעתי. בני עירנו התהלכו להם קצת זועפים, כמה מהם היו אולי קשי-יום, אבל ברגשות כמו כעס או התלהבות לא הבחנתי. חשבתי שגם אם סקרי דעת הקהל יגלו שהפופולאריות של נתניהו דועכת, ההשלכות לגבי תוצאות הבחירות הבאות לכנסת הן מיקרוסקופיות. ממילא אין אף מועמד חלופי, ואתגרים אלקטוראליים חזקים לנתניהו יכולים לבוא רק מהימין הקיצוני עוד יותר ממנו.
בשכונת שערי חסד גלגלתי שיחה עם כמה בחורי ישיבה אמריקאים. הם יושבים על גדר ליד רחוב קק"ל, ובהפסקות מעשנים סיגריות. כולם מזלזלים קצת בנתניהו ואילו בבחירות לנשיאות בארצות הברית יצביעו בעד מועמד רפובליקני. "נתניהו נסע לוושינגטון כדי לפגוע בנשיא ברק אובמה", אמר לי אחד מהם, "זו לא מדיניות. אני שונא את אובמה אבל הוא בכל זאת נשיא המדינה המפרנסת אתכם". למען האמת הפנייה בגוף שני רבים קצת הפריעה לי. אותו בחור טען, שכדאי לנו להתכונן לימים קשים מאוד. הרב שלהם אמר השבוע, שמנהיגי המדינה אינם מאמינים באלוהים אלא בשפת הכוח, כמו הצדוֹקים בזמנם. חשבתי לעצמי שסיבוב של שעה בירושלים מלמד אותנו המון. בהמשך הרחוב ראיתי כמה צעירי חב"ד שיש להם דעות אחרות לגמרי. זקן מופלג אחד ביקש ממני כסף בשביל "הכנסת כלה" ואף קיבל. בכל זאת כלה צעירה, גם אם היא לא מ"החוּגים שלנו".
- פורסם בכל העיר, 26 פברואר 2016
חיים ברעם טועה: שקרניהו אינו משקר את ה"גויים". זה פשוט בלתי אפשרי. שקרניהו משקר לגויים.
("משקרים את"? שומו שמים! — משקרים ל-! ).
הגדר זה קק"ל 22 ופעם היתה שם מכבסה, אבל היום …
דווקא שמעתי שסיכוייו של סונדרס לזכות במינוי המפלגה הדמוקרטית עלו לאחר שהצהיר שהוא בן למהגרים מפולין תוך השמטת עובדת היותו יהודי
אכן זמנים טובים !
אני לא מסכים עם כל הדעות של חיים ברעם אבל יכולת ההתבוננות שלו על המציאות סביבו מרשימה.
"בלבו פנימה ביבי הוא לא פחות קיצוני מהסיעות המטורפות בקואליציה שלו" … מה יש בלב היהודי שהוא נוח להסתבך בעסקים אטומי-רגש שכאלה- ובדבקות כזו – ואגב כך לעצב מדינה שלימה לפי המנטליות הזו. מה פשר המאפיונריזם הזה שאנחנו מכורים אליו?
מיכאל אורני, סליחה על השגיאה, חיים