בכלא יש המון שעות של חוסר מעש. כבר 85 ימים אני כאן, וזה ממש, ממש קשה. אנחנו יושבות בתא ב"דקת קריאה" – אל תתבלבלו, זה לא זמן פנוי לקריאת ספר, אלא זמן שבו בכל דקה המפקדות יכולות לקרוא לנו. אנחנו לא רשאיות לרדת מדיגום, להוציא אזרחי מהקיטבג, להרעיש, לישון, לשכב על המיטה, לשים רגליים על המיטה, לעבור על חוק השילוב הראוי (אסור לשבת יחד על אותה מיטה, לגעת זו לזו בשיער, להתחבק, לתת יד…) ועוד.
הפגנת תמיכה בתאיר על ההר מול כלא שש, פברואר 2016 (מקור)
המפקדות נוהגות להדגיש כמה פעמים ביום מה אנחנו כן רשאיות לעשות: לשבת, לדבר בינינו, לאכול מהקנטינה, לקרוא ספר ולראות טלוויזיה – כן, יש לנו טלוויזיה בתאים שמריצה אותו שידור לכל הכלא, בנים ובנות (רוב הזמן רואים כדורגל, "האח הגדול" או "הישרדות").
אז מבחינתי כל "דקות הקריאה" האלה דווקא כן מוקדשות לקריאה. וזה המפלט שלי כאן. הבנות פה קוראות לי תולעת ספרים. למדתי לברוח לתוך הספרים ולשקוע לתוך הסיפורים והדמויות ולכמה רגעים אפילו להצליח לשכוח שאני בכלא. שאני בתוך תא 6, פלוגה 600 בכלא 6.
באחד הימים לקחו אותנו לעבוד בעג'מי – בית המלאכה בכלא. לבית המלאכה קוראים על שם עג'מי, הבחור הדרוזי שמנהל את המקום. זה אמור להיות סוג של צ'ופר לכלואות כי זו תעסוקה, וגם מפרגנים לך בעוד סיגריה. אפשר לשמוע שם קצת מוזיקה. הבנות שעובדות בעג'מי מורידות כפתורים ודרגות ממדים ישנים וממיינות אותם לפי צבעים וגדלים.
יש הרבה בנות שמרוצות מהתעסוקה. אבל אני לא מעשנת ולקחו לי את הרגעים היחידים בכלא שבהם אני מצליחה לשכוח מזה שאני בכלא. במקום זה נתנו לי למיין כפתורים, שבהמון מובנים אין יותר כלא מזה: זאת עבודה סיזיפית ורפטטיבית כמו השגרה בכלא עצמו, וכמו תקופות הכליאה שחוזרות שוב ושוב וכבר הפכו לשגרה.
האמת שזה לא היה יום קל. ובימים קשים כאלה אני שוב חייבת להזכיר לעצמי למה אני עושה את זה, הרי בקלות יכולתי ללכת לקב"ן ולצאת מכאן. אבל אי אפשר לשכוח את מה שאני יודעת: שהצבא הזה לא מגן עלי, אלא מלבה אלימות ויוצר ככה חוסר ביטחון. שהוא שולט על מיליוני אזרחים פלסטינים ושהוא לא כזה מוסרי כמו שמכרו לנו כל החיים. אני נזכרת שבסירוב שלי, כשאני עומדת בבקו"ם פעם אחר פעם ומצהירה שלא מוכנה להתגייס דווקא לצבא הכובש הזה, אני לא רק דנה את עצמי שוב ושוב להיות בכלא; בכל פעם שאני מסרבת אני מציבה אלטרנטיבה לדרך של השנאה והמלחמות ואני נותנת השראה לצעירים בני גילי – לבחון את המעשים שלנו ולא לפעול בלי לחשוב.
באותו יום, כשחזרתי מעג'מי, הכניסו אותי לשיחה עם רבנית. הרבנית מגיעה לכלא שלוש פעמים בשבוע ומחלקת לנו ממתקים, והבנות יכולות לדבר אתה שיחה אישית ולשמוע שיעורי תורה. רוב הבנות הן מסורתיות, וזה מחזק אותן – תרתי משמע. אני מגיעה לכל השיעורים שלה, למרות שזה לא חובה. אני עושה את זה כדי לחוות עם האחרות את חוויית הכלא במלואה.
בכלא 4 שיעורי התורה היו חובה, והרבנים הטיפו לנו להתקרב לדת, אפילו ניסו לשכנע אותנו להתחתן בשידוך. לילך, הרבנית המתנדבת כאן בכלא 6, אמנם מהווה חלק מאותו מנגנון, אבל היא באה ממקום של אכפתיות כלפי הבנות בכלא, לעזור להן למצוא את הכוח להיות כאן ולא לאבד תקווה.
בשיעור הזה היא סיפרה לנו על יציאת מצרים ועל חטא עגל הזהב. היא סיפרה על חור, שעמד מול 3,000 בני ישראל והתנגד לבניית העגל ונלחם מול כולם. הוא הפסיד בחרב והרגו אותו, אך המאבק שלו הצליח, והנה עם ישראל חזר לדרך הישר. השיעור הזה באמת חיזק אותי. הרגשתי שאנחנו, תנועת הסירוב, המתנגדים לסירוב, אנחנו כמו חור. אולי אנחנו עכשיו מיעוט שעומד מול רוב זועם, אבל המאבק שלנו יצליח מתישהו. יום אחד הכיבוש יסתיים.
- תאיר קמינר היא סרבנית כיבוש היושבת לסירוגין בבתי כלא צבאים מאז התייצבה בבקו"ם ב-10 בינואר 2016. בשבת הקרובה, 9 באפריל, תתקיים הפגנה כדי לדרוש את שחרורה (ר' מודעה במדור אירועים)
שיעורי חובה עם רבנית זה עינוי משמעותי. נראה שזה לא צחוק הכלא הזה. ישנה תמונה של הנשיא, ראש הממשלה, הרמטכל והרבנים הראשיים בחדר האוכל?
אמנם אנו מעט שבמועט שמתנגדים בצורה כה סרבנית ופעילה כמוך, אבל את לא לבד! והעתיד הוא שלנו! כשגם בארה״ב יבינו השליטים שאספקת נשק חינם לצבא כיבוש מנוגדת לשאיפה ה(כמעט) כלל-עולמית לשלום, הדברים ישתנו. כרגע את בכלא, במדינה שמחקה את החוק הבינלאומי, ושבה ״חוק השיבה״ (תשכ״א 1951) מונע את שיבת 80 האחוז של מגורשי בן-גוריון. גם זה ישתנה! ספרי זאת גם לרבנית!
תאיר, זה שיעור חשוב שלהבין שבני האדם אינם שווים. רובם סתומי על ומיעוטם כל כך מיוחד וזוהר, שכל יום בחייהם חשוב כנצח. לכי לקב"ן ותצילי את הזמן שלך שהוא שעון החול של החיים שלך. הכיבוש אולי יסתיים אך במחיר שאת לא רוצה לדעת.. ובטח לא להיות באיזור כשזה יקרה. או שתהיי עוד יותר נבונה ממה שאת ותברחי או שתמשיכי לשגות באשליות נצח ולבזבז את החיים עם אנשים שבמקרה נולדת באזור שלהם, על לא עוול בכפך.
תאיר קמינר, את גיבורה אמיתית. מנהיגה בעל כורחך. אי אפשר שלא לכבד בצורה עמוקה את ההקרבה שלך למען האמת שלך. את והמסר שלך כל כך חזקים שבסוף לא יהיה לשלטונות שווה להתעמר בך. חזקי ואמצי. אבוא לתמוך בך בשבת.
חזקי ואמצי!
the jewish state is a criminal state with a criminal government. it is not the only one. my solidarity with those who are refusing the military service. and are refusing to participate in the occupation.
what this young woman says here is a testament to extraordinary courage, generosity of feeling, humanity of outlook, and mature self-knowledge- – qualities, to which a striking absence of bitterness must be added, the more praiseworthyfor being exemplified by so young a person.
That there are, it seems, so few like her in Israel today is sad beyond words..
חזקי ואמצי גיבורה יקרה שלי. עפר אני תחת כפות רגליך. אין גבורה גדולה מזו ההולכת כמעט בודדה נגד הזרם ונגד מה שבדרך כלל חשוב בתקופת הנעורים. שנויים לטובה .יכולים להתרחש אסור לאבד תקוה.
אני רואה שאינני היחידי שנאלץ להשתמש בביטוי מדינה קרימינלית. עכשיו אנחנו שניים. יש לי סבלנות.
לא גיבורה ולא נעליים כמו שאומרים יכולת לשרת בתור מצילת חיים כחובשת או משקית ת"ש הרי עשית שנת שרות בשדרות וחבל שלא הפנמת כיצד תושבי שדרות סובלים מירי רקטות של מטורפים אנשי החמאס לאחר שצה"ל ברח משם ………………. מזרח תיכון חדש נברח מכל השטחים הטרור הערבי ימשיך לרדוף אחרינו רק תמימים חושבים בדיוק כמו שחשב פרס אחרי ההתנתקות על מזרח תיכון חדש
תאיר שלום.כל הכבוד על העמידה על העקרונות שלך ， ובכל זאת הייתי מציע לך לרדת מהעץ. שרתי בצבא כחלק מסולידריות בסיסית לחברה בה את חיה.את יכולה למצוא מגוון של תפקידים שלא יאתגרו את תפיסת עולמך ובהם תוכלי לתרום לחברה גם אם הכותרת היא שאת חיילת.אין קשר בין ההתנגדות שלך לכיבוש לבין הסירוב לשירות צבאי.גם אני הייתי בצבא ולא כל דבר ראיתי עין בעין עם המדיניות של המדינה והמימוש של הצבא ובכל זאת משרתים， כי השירות הוא הדרך שלך להגיד ，אני לא מסכימה עם הכל אבל עדיין עומדת על זכותי להיות בשדרה המרכזית של החברה הישראלית.מציע לא להתרשם מאלה שמהללים אותך ועל הדרך משמיצים את המדינה .לשפוך את המים עם התינוק זו פרבילגיה ששמורה רק לחלק בחברה שהפסיק לקחת אחריות על מה שקורה ומה שנשאר לו זה לצווח כל הזמן מדינה קרימינלית，נאצית וכו`.
את נשמעת בחורה ערכית מאוד ובכלא הייתה לך הזדמנות לפגוש את ישראל השלישית, אז את מבינה שאת יכולה לעשות ולתרום כמו שעשית בשדרות .תזכרי שבעתיד חלק מהיכולת לגעת באנשים ולשנות תהיה דרך התפיסה שלך על עצמך ש“בתוך עמי אני יושבת“.בשנים אלו， להיות בתוך עמך זה בן היתר לשרת בצבא.בכל מקרה תצליחי.
לא ניתן לשרת את הכיבוש וגם לשמור על עקרונות מוסר! כל הכבוד לתאיר קמינר המוסרית!
תגובה לצה"ל = מרכז החברה הפשיסטית הישראלית
איך לדעתך אנחנו חיים במדינה פשיסטית אם ישראל הייתה כזו אתה הייתה בכלא או במחנה לחינוך מחדש כמו בצפון קוריאה בברית המועצות לשעבר בסין במדינות הסוציאליסטיות הדמוקרטיות
אתם אלופים בסיסמאות אתם יכולים לעבוד בתור קופירייטר בחברות פרסום הכי מוצלחות בעולם