בשבוע שעבר השתתפתי במסיבה לכבוד חברי הוותיק והטוב שלום חבשוש, שהעלתה באוב באחת גם את דמותם של אבי ואמי המנוחים ושל בני דורם בעירנו. זו לא הייתה אולי המטרה המקורית של האירוע, אבל כך התגלגלו הדברים, באורח כמעט בלתי נמנע. הצניעות שאפיינה את ההתנהלות כולה הקרינה על כולנו תחושה של אחווה וסובלנות הדדית, עימתה אותנו לא רק עם העולם של אתמול, אלא גם עם מה שאנחנו חווים היום.
עובדי תעש, 1955 (מקור)
חבשוש, מנהיג פועלים אמיתי שייצג בעבר יותר משישה-עשר אלף עובדי תע"ש, נשא דברים כפי שהיו אומרים בימי תפארתו. למי שלא צמח בסוציאל-דמוקרטיה המפא"יניקית ייתכן שהדברים היו זרים עד לשיממון. אבל כמעט כל הקרוּאים הגיעו משם, ולכן היה שם גם גיוון עדתי וגם מכנה משותף רעיוני. אחי הבכור עוזי ברעם השתלב היטב באווירה הזאת, שבה צמח ולה נשאר נאמן כל חייו. אחי הצעיר מנחם ואני, שנטשנו את מורשת מפא"י לפני עשרות שנים, היינו שרויים בדיוק באותו מצב: מצד אחד שמענו וקראנו את הדברים בביקורתיות רבה, ומהצד האחר נותרה איזו תחושה של שייכות. הבית הרעיוני שלנו השתנה, אבל הקולות, טון הדיבור, אוצר המלים והמונחים היו מוכרים עד להכאיב. כך שמענו את חבשוש עצמו, שהספר שיצא לאור עליו, "נציג הציבור" תיעד רבים מפרקי חייו.
כבר שנים שלא שמעתי נאום כמו זה של חבשוש: מונחים כמו "ערכים" ותרבות עובדים התמזגו בהרמוניה מופלאה, והפכו כמעט לקינה על העבר שאיננו עוד. חבשוש מסוגל לדבר על נושאים כמו ביטוח פנסיוני והגנה על זכויות העובד בצורה הכי אמינה שיש. אני מכיר אותו משחר נעוריו, וזוכר את הדרך הקשה שבה הלך. חבשוש הפך עולמות כדי שלעובדים שלו יהיה טיפול שיניים מעולה, כדי שיהיו מנויים על הצגות תיאטרון ושיוכלו לקחת את ילדיהם לקייטנות קיץ. בעולם הניאו-ליברלי הנתעב שבו אנחנו חיים כעת, העובדים הם אסקופה נדרסת וזכויותיהם מופקעות למען ההון, המעסיקים והיחצנים למיניהם שמגינים עליו. במילון של חבשוש ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל איננה מלה גסה אלא חלק מפרשת חייו בארץ הזאת. הילד שעלה עם משפחתו ברגל מצנעה שבתימן במבצע שארך כמעט שנתיים, משנת 1942 ועד תחילת 1944, גר בצפיפות רבה בחדר קטן בנחלאות, בואכה שוק מחנה יהודה. כאשר ישב ללמוד ליד עששית נפט בקצה החדר, הוא רקם בתוך תודעתי את הזיכרון הברור הראשון בימי חיי.
ההורים שלי אהבו מאוד אותו ואת אחותו מרים, עמדו על כך שהם ילכו ללמוד ותמכו בהם בכל דרך אפשרית. חבשוש למד בבית ספר "עמל", הגיע משם לתעשייה הצבאית כעובד כפיים ובשיא דרכו היה יו"ר מוצלח וכריזמטי של ועד העובדים, שייצג אז אלפי בני אדם. הוא אדם עם מוסר עבודה גבוה וראייה חברתית רחבה, והבין את הקשר בין רווחתם של כל השכירים לבין המצב בחלקת האלוהים הקטנה שלו. עובדי תע"ש היו מגובים על ידי ועד חזק ומנוּוטים לאור התיאוריה הסוציאל-דמוקרטית, הרואה את העיקר באדם עצמו ולא במוטיב הרווח.
בן גוריון במפעלי תעש בשרונה תל אביב (מקור)
חבשוש איננו "ירחמיאל" שמתגעגע ליומון "דבר" ושקוע כל ימיו בנוסטלגיה מעיקה. הוא מבין היטב שהמציאות השתנתה לגמרי ושמפעל החיים שלו ושל חבריו בוועדי העובדים קועקע וכמעט נהרס על ידי הניאו-ליברלים. קשה לומר שהוא קיבל את המציאות החדשה בקלות; עוברים עליו ימים קשים כשהוא מודע היטב לעובדה, שאין מי שידאג היום לפועלים שכירים כלשהם, כיוון שהאידיאולוגיה שעמדה בבסיס הדאגה הזאת הופגזה על ידי אויביה וננטשה על ידי תומכיה. כיוון שהוא היה ונשאר איש פרגמאטי, חבשוש משקיע את כישוריו במה שאפשר, בתיאטרון ובנושאי רווחה אחרים.
הגילוי הנאות שלי בנושא חבשוש הוא חלק אינטגראלי מהטור האישי הזה. חבשוש ואחותו מרים קיסר היו בני בית אצלנו בנחלת אחים ואחר כך ברחוב המלך ג'ורג', והוא המשיך להגיע לפגישות עם אימי בימי שישי, שנים רבות אחרי שאבי נפטר. הוריי בהחלט טיפחו אותו, אבל הוא הגיע למשרתו וגם לתודעת הציבור באמצעות התקשורת כיוון שיש לו כישורים, יכולת ביטוי עצומה ואמונה שלמה באידיאולוגיה שלו, גם כאשר אחרים נטשו אותה בציניות גלויה.
חבשוש מעולם לא "השתכנז". הוא השתלב בתרבות הפוליטית של תנועת העבודה, אבל תמיד שמר על ייחודו. הוא איש מסורתי, ובהשקפת עולמו החברתית ישנם סממנים רבים מתורת ישראל ומתרבותם העשירה של יוצאי תימן. חבריו הרבים קיבלו אותו כמות שהוא. במפלגת העבודה סברו כבר מזמן שהוא היה ראוי למקום בכנסת, כדי להילחם שם למען ערכים כמו שוויון חברתי וביטחון סוציאלי. למרבה הצער לא הסתייע הדבר אבל הוא נשאר דמות מרכזית בתנועת העבודה בעירנו ובמפעלים ברחבי הארץ.
הספר "נציג הציבור" שעליו עמל שלומי רוזנפלד ושאותו עיצב בכישרון רון הרן, משרטט לנו דמות מלאת חיים וכוח יצירה. יש מה לצפות מחבשוש. הנימה העצובה בכתיבה עליו נובעת אולי מהיעלמותה של חלק מהסביבה החברתית שבתוכה חבשוש פעל. חבריו המבוגרים יותר במפלגה ובאיגוד המקצועי כבר נפטרו ברובם הגדול, וגם אלפי עובדי תע"ש כבר התפזרו לחייהם הפרטיים ולא קיימים עוד כציבור מאורגן.
האם יש תקנה לעולמם של השכירים אחרי השבר שפקד אותם בשנים האחרונות? מי יגן עתה על זכויותיהם? נראה שאין להם סיכוי רב. התסיסה הסוציאלית שפוקדת עתה את המערב, כולל ארצות הברית, לא הגיעה עדיין לישראל. לראש הממשלה יש השקפת עולם של סנטור דרומי מאלבמה (הוא לא סתם נהנתן מושחת) ויו"ר האופוזיציה חי את חייה ומפנים את מאווייה של הבורגנות. יגיע אולי היום לבנייה מחדש, כאשר הישראלים יפנימו שהגיעו מים עד נפש. בינתיים גם למיואשים אין כתובת, למפלגות באופוזיציה אין תוכנית חלופית, והשגרה המחשבתית שומרת היטב על הסטאטוס קוו, על כל נזקיו.
קראתי השבוע מאמר של דב חנין שתיאר את מצבם של הצעירים בארצנו. המחבר טען שמצבו של דור הביניים היה טוב יותר מזה של הוריו (תנאי דיור, חינוך, בריאות) ואילו לדור הצעיר ממש אין סיכוי לדיור נאות, לעבודה בתנאי קביעות או לחינוך מסובסד. נראה שלא רע לנו מספיק כדי להניף את נס המרד, ולא טוב לנו מספיק כדי להתבונן במציאות שלנו בסיפוק. בדור הבא יקומו אולי עוד אנשים ייחודיים, שלא יקבלו בשתיקה את הקרבת הנוער למולך של ההתנחלויות, ויראו בדיור נאות מצרך יסוד שווה לכל נפש.
- פורסם בכל העיר, 22 באפריל 2016
ואני מתגעגע למאמרים של גדעון ספירו.
גם אני
מאמר יפה ומכבד את מר שלום חבשוש.חבל שגם במאמר כזה ，לא עמד מר ברעם בפיתוי
והיה חייב לציין את מר גורלנו באחריותן הבלעדית של ההתנחלויות.כמובן שלא הזכיר את התנהלותה הנואלת של מפלגת מפא“י לעולי המזרח בשנות הקמת המדינה ，את ההפלייה，תרבות המקורבים המועדפים，וכו` רק געגוע עמום .אבל שוב למה להכנס לפרטים אם אפשר פשוט להפיל את הכל על המתנחלים.
גם אני
שלום מר ברעם
איפה אפשר להשיג את הספר של שלומי רוזנפלד על שלום חבשוש
שנזכר במאמר שלך ?
תודה
אלי צ
תפנה לגברת אורית פרידמן שהפיקה את הספר או למשפחת חבשוש שיש להם עותקים אחרונים