חיבורם של צבי אקשטיין ומריסטלה בוטיצ'יני "המיעוט הנבחר כיצד עיצב הלימוד את ההיסטוריה הכלכלית של היהודים 1492-70" יצא לאור לראשונה במקור באנגלית בסוף אוגוסט 2012 ובתרגומו לעברית יצא כעבור כחצי שנה בפברואר 2013. תמונות השער של המקור באנגלית ושל הספר בתרגומו לעברית גזורות מאילוסטרציות שונות, האחת, על עטיפת הספר באנגלית, היא של  המאייר והקריקטוריסט ארתור שיק (Szyk) מתארת תמונה מליל הסדר, והשנייה, על עטיפת הספר בעברית, של הצלם סרגיי מיכאלוביץ' פרוקודין גורסקי המתארת ילדים יהודים ומלמד בסמרקנד. קשה לטעות בהבדלים בין עטיפת השער של הספר באנגלית שמשדרת עושר וראוותנות של יהודים, עושר שניכר בכלים, ברהיטים ובמלבושי המסובים לזו שבעברית שמשדרת דלות וצניעות, גם כן של יהודים.

מתוך עטיפת הספר באנגלית (ימין) ובעברית (שמאל)

המחברים מציגים לקורא את תולדות החיים הכלכליים של יהדות המזרח התיכון ואירופה לאורך 14 מאות, וחושפים תמונה שהיא ללא ספק חדשה למרבית הקוראים מהיותה שונה מהותית מהנרטיב השגור והמוכר שהוא הבסיס להיסטוריוגרפיה של עם ישראל. הקורא ימצא בספר מענה לשתי שאלות מטרידות; שאלה אחת היא למה יהודים התבוללו במספרים מבהילים, והשאלה השנייה היא למה שונאים אותם. כותרי הספר הלועזי והעברי דומים אבל שונים; בעברית "כיצד עיצב הלימוד את ההיסטוריה הכלכלית של היהודים" ובאנגלית How Education Shaped Jewish History. גרסת הכותר העברי מבשרת לקורא העברי שהניתוח ההיסטורי שהוא עומד לקרוא יצומצם להיבט הכלכלי של תולדות היהודים והפרק הכלכלי יובחן מההיסטוריה הכללית שעוסקת בהיבטים האחרים של תולדות היהודים ויש כאן ללא ספק חידוש שהוא תנאי להצדקת פרסום מחקרי. ועדיין, נשאלת השאלה מדוע ההודעה על הצפוי לקורא העברי נמנעה מהקורא הלא-עברי. כך או כך, עם, אבל גם בלי התוסף "כלכלית" לכותר באנגלית, הספר מחדש ומוסיף תובנות חדשות על אלו הקיימות וגם שונות מאלו הקיימות בקרב נאמני הנרטיב הדומע של תולדות היהודים שאת הבסיס לו הניח ההיסטוריון היינריך (צבי) גרץ באחד-עשר הכרכים של יצירתו המונומנטאלית "תולדות היהודים" (נקראת גם "דברי ימי ישראל") יצירה שמשמשת עד היום בסיס להתקנת מערכי השיעורים בהיסטוריה של עם ישראל של משרד החינוך בישראל, בכל בתי הספר.

הטובים – ללימודים

חלקו הראשון של הספר מוקדש לסיפור המאמץ האדיר שהושקע בטיפוח אוריינות בקהילות היהודיות החל מהמאה הראשונה לספירה. מנהיגי ורבני הקהילות הניחו כבר אז את התשתית למערכת החינוך במסגרות המוכרות לנו כיום, בדרך של הוראה שמחייבת כל בית אב יהודי לשלוח את בניו ללמוד קרוא (בתורה) וכתוב. למטלה הזו היו השלכות כלכליות משמעותיות על משקי הבית של קהילות היהודים שהיו חקלאים ברובם במאה השלישית, השלכות שנבעו מתשלום למלמד, מרכישת ספר שעלותו באותם ימים הייתה שוות ערך לשכר עבודה שנתי של פועל לא מקצועי או עלות רכישה של שני בני בקר, ומהפסדים הנובעים מאובדן תרומת עבודת הבנים לכלכלת המשק החקלאי. המחברים, שניהם כלכלנים, זוקפים את תוצאות ההחלטות של יהודי הקהילות של אותם ימים לחשבון של עלות-תועלת שעשה כל יהודי בבואו לקבל החלטה באם לשלוח או לא לשלוח את בניו ללמוד.

מי שלא יכלו לעמוד בנורמה החדשה תויגו "עמי ארצות", מעמדם נפגע ומכאן שהדרך לנטישה המונית של היהדות הייתה מהירה. שיעור ניכר של אוכלוסיית היהודים בחר להמיר את דתו לדת ידידותית יותר, ובצרוף תמותה של יהודים מסיבות אחרות (פעולות איבה, מחלות) עמדו מנהיגי היהודים באמצע המאה השביעית נוכח קריסה דמוגרפית של העם היהודי, ותוהים המחברים "אין לנו אלא לתהות כיצד ייתכן שאותם מלומדים שישבו בישיבות, התפלפלו ופסקו פסיקות באין ספור נושאים הקשורים לחיי היומיום, כלל לא הוטרדו מתהליך זה של התנצרות או המרה לדתות אחרות" (הערה 54 עמ' 154 במהדורה העברית). אכן תמוה ומעורר שאלה שאחת התשובות האפשריות לה היא שאותם מלומדים לא רק שלא הוטרדו מנשירתם של עמי ארצות, לוזרים ומיעוטי יכולת מהעם היהודי, אלא שהם קידמו את התהליך בכוונה וקיבלו את תוצאותיו בברכה; המטרה הייתה עם קטן וחכם בעל יתרון יחסי על עמים אחרים ולכן סיכויי הישרדותו טובים יותר.

המלומדים – למקצועות מועילים

חלקו השני של הספר עוסק בהתבססות אוכלוסיית היהודים שנטשה את החקלאות החל מהמאה השישית לספירה, עד שלקראת סוף המאה ה-12 רובה ככולה של אוכלוסיית היהודים התמחתה במקצועות עירוניים. אין ספק; הרושם המתקבל מקריאת הספר הוא שיהודים, שעיסוקם העיקרי ולעיתים הבלעדי על פי המתואר בספר היה הלוואה בריבית נשכנית (20-170% לשנה), פשטו החל מהמאה התשיעית ולאורך 700 שנה את עורם של תושבי אירופה מעליהם. מעבר למבחן ברמת המקרו, דהיינו תרומת יהדות אירופה לפיתוחה של אירופה (תרומה שאין לזלזל בה), אי אפשר שלא להתפתות לחשוב על קהלים שלמים של חייבים, גויים ברובם, שהושלכו לרחוב וחייהם נהרסו, ודורות שלמים של פשוטי עם, קשי יום שנאנקו תחת ידו של תאגיד דורסני פרי שת"פ של יהודים אורייניים ושליטים אירופים חמדנים ושוחרי מלחמות התפשטות.

הנתונים המובאים בספר יש בהם להדהים; ריבית של 173% (עמ' 276 במהדורה העברית) היא ריבית מופרזת בכל קנה מידה בכל תקופה. יוצא שמי שלווה 1 שקל לפני 3 שנים צריך להחזיר היום מעל 5 שקלים, ונשאלת השאלה כיצד פעלו מנגנוני ההלוואה והגבייה? הרי די ברור שמי שנזקק להלוואה לפני 3 שנים בגלל תזרים מזומנים בחסר, לא יעמוד בהחזר שנסק לסכום שהוא פי 5 מסכום ההלוואה שנטל, ומי שלווה לצורך מימון עסקים ומיזמים התרסק, כי אין וגם לא היה שום פרויקט בעולם שמחזיר את השקעתו כפול 5 בשלוש שנים. השאלה שהמחברים לא עונים עליה היא: כיצד טופלו מי שלא עמדו בהחזרים? מה היה גורלם? האם נכסיהם עוקלו? ואם כן, כיצד נחלקו המעוקלים בין הזוכים – היהודים והשליטים נותני חסותם? מערכת גבייה היא חלק אינטגראלי של כל מוסד פיננסי שעיסוקו במתן הלוואות ובדרך כלל גם החלק הגדול מבחינת היקף הפעילות. ה"מוסדות לאכיפת חוזים" (תלמוד, שו"ת, בתי דין רבניים) נזכרים תריסר פעמים בפרק ההקדמה לספר (עמ' 19-31 במהדורה העברית) ועוד אין ספור פעמים בהמשך, אבל עד לסוף הספר תרומתם של מוסדות אלו לאכיפה לא מתוארת ולא מוסברת. הרי את הכסף הגדול עשו המלווים בריבית אצל לא יהודים (שהיוו את רוב האוכלוסייה). כיצד פעלה אפוא מערכת הגבייה? בספר נרמז אמנם שהשלטונות סייעו בידי היהודים המלווים בריבית בגיבוי מינהלי משפטי חילוני, ולכן נותרת השאלה מה היה תפקידם וכיצד הופעלו ה"מוסדות לאכיפת חוזים" (מוסדות תורניים כאמור) על גויים? הרי לא יעלה על הדעת שגוי עמד בפני בית דין רבני של יהודים (ואולי כן).

המועילים – לשלטון

התמונה המצטיירת מתיאור התבססות יהודים בשווקים הפיננסים של אירופה היא שהחל מהמאה השביעית או השמינית לספירה יהדות אירופה כרתה ברית "הון שלטון" עם שליטי אירופה והקימה בעבורם מנגנונים ישירים ועקיפים של גביית מיסים, אם משום שהמנגנונים הקיימים היו בלתי יעילים ואם משום שהיהודים הביאו יותר כסף לאוצרות השליטים. השליטים נאלצו להתמודד מול נתיניהם שדרשו את סילוקם של היהודים שאכן גורשו (עם התגברות הלחץ הציבורי) ונקראו לשוב ע"י השליטים (עם התדלדלות קופת האוצר) מספר רב של פעמים בכל רחבי אירופה כמתואר בספר. המחברים לא מביאים נתונים על גובה המס שהוטל על היהודים שעיסוקם הלוואה בריבית ולא מסבירים כיצד שיעור המס המועבר מהיהודים עלה עד כדי 22% מכלל ההכנסות הממלכה ממיסים (ממלכת קסטיליה 1294). אפשר רק לשער שמול ההיתר לנשוך ריבית בגובה של עד 173% נקבעה החובה להעביר לשלטון מס בהתאם. המחברים נמנעים כאמור מלעסוק בשאלה המתבקשת כיצד חלקו ביניהם היהודים והשליטים את הכסף, אבל אין ספק שהבטוחות למלווים היו ברמה גבוהה (ורמת הסיכון נמוכה) הן מבחינת ערכן והן מבחינת האפשרות החוקית להשתלט עליהן, אחרת העיסוק בהלוואה בריבית היה הופך לבלתי כדאי.

חיבורם של צבי אקשטיין ומריסטלה בוטיצ'יני הוא ללא ספק תרומה חשובה להבנת ההיסטוריה הכלכלית של היהודים לאורך 14 מאות, אבל לא פחות מזה, תרומה להבנת אחת מהסיבות לאנטישמיות שנפוצה והתפשטה באירופה, גם אם לא זאת הייתה כוונת המחברים. לא מן הנמנע אפוא, שמחקר שיחקור את היחסים בין עומק והיקף האנטישמיות לעומק והיקף הגבייה בארצות אירופה השונות (בכל מקום שיהודים פעלו בשווקים הפיננסים) – יגלה מתאם חיובי מובהק.

לאורך הספר מנפצים המחברים כמה מיתוסים שגורים וקובעים שאורחות החיים של יהודי אירופה, לא נכפו עליהם כמסופר, אלא באו עליהם מבחירה; יהודים היו רשאים להצטרף לכל אגודה מקצועית שבחרו בה, יהודים היו רשאים להחזיק בנכסי דלא-ניידי (קרקעות בכלל זה) ובחירתם בשווקים הפיננסיים ובמתן הלוואות בריבית קצוצה כעיסוק עקרי הייתה בחירה שנבעה משיקולי עלות-תועלת כלכליים שממילא נמצאו בתמיכה ליחסם אל הגויים בכלל ולמעמדם בין העמים בפרט – מיעוט נבחר שהוא אור לגויים ונעלה עליהם ("אתם הקרויים אדם ואין האומות קרויים אדם", המהר"ל, פירוש למסכת אבות קמ"ו).

המחברים מעידים על הספר (בתקציר בגב הספר) שהוא מציע "תובנות רעננות לדיון המתפתח על השפעתה החברתית והכלכלית של הדת" ואכן, יש משהו מרענן בתעוזה לפרסם בישראל ובעברית ספר שהוא מעין הרמת מסך בין היהדות להיסטוריה שלה.

המיעוט הנבחר כיצד עיצב הלימוד את ההיסטוריה הכלכלית של היהודים 1492-70, מאת: צבי אקשטיין ומריסטלה בוטיצ‘יני, (ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב, 2013) 413 עמודים.

Share on Facebook