א. אנגליה בבידוד לא מזהיר
כפי ששיערתי המלה האנגלית המכוערת Brexit השתלטה לחלוטין על השיח האירופי והעולמי, וגם אצלנו חלחלה לאיטה לתודעת הפרשנים והשדרים. אזרחי בריטניה החליטו ברוב לא גדול אבל בכל זאת משמעותי לפרוש מהאיחוד האירופי, והתחזיות השחורות מגיעות מכל עבר וצובעות את העולם המפותח והתעשייתי בגוונים קודרים.
עכשיו להילחץ (מקור)
בעבר התבדחנו כאן לא מעט על ההברקה הידועה של ראש ממשלה בריטניה וינסטון צ'רצ'יל בשנת 1940. כאשר נודע לו שצוללות גרמניות ניתקו את קווי הטלפון בין בריטניה לבין אירופה הוא הכריז בפרלמנט: "הגרמנים ניתקו את קווי התקשורת שלנו ליבשת אירופה; מהיום אירופה מנותקת". 51 שנים אחרי שצ'רצ'יל נפטר דאגו הבריטים לניתוק מהיבשת בכוחות עצמם. פשיסטים כמו נייג'ל פארייג' מהמפלגה הבריטית הלאומנית חגגו ליד בניין הפרלמנט, וב"גארדיין" הליברלי כתבו בכאב ארסי על החגיגה "המכוערת" של הניאו-פשיסטים הבריטים. הלאומנים ניצלו היטב את שנאת הזרים בערי השדה באנגליה, וגם את הניכור ששורר בין מעמד הפועלים והמובטלים לבין מפלגת העבודה, לייבור, שגם בהנהגתו של המנהיג ג'רמי קורבין לא הצליחה למחות את הבגידה הגדולה של קודמיו, טוני בלייר וגורדון בראון. מפלגת הלייבור החדשה התנתקה כמעט מהאיגודים המקצועיים וסגדה לשוק החופשי. אנשי הלייבור התעלמו מהמכניזם הלא כל כך חופשי של השוק, והסכימו לבלוע את תפקידו האמיתי: לרושש את ההמונים ולהאדיר עוד יותר את הונם של האלפיונים העליונים.
הנקמה בסוף השבוע הייתה אכזרית. תומכי לייבור מסורתיים בניוקאסל, סנדרלנד, לידס וברדפורד הצביעו נגד מפלגתם ונגד הזרים. ההסתה האנטי-איסלמית ועצם נוכחותם של מוסלמים רבים בערי השדה משכה בוחרים ממעמד העובדים להצביע בעד עזיבת האיחוד האירופי. בברדפורד שבצפון אנגליה, שבה מתגוררים מוסלמים רבים, הצביעו 70% מכלל הבוחרים בעד עזיבת האיחוד.
בעבר הזהירו מיטב ההוגים מהתהוות חדה של קונפליקט בין תומכי לייבור שהם גם שמרנים בנושאי זכויות אדם והגירה, לבין אנשי הזרם הליברלי בתנועת העבודה. בתחילת המאה הקודמת נשאו ליברלים רבים (בהם גם בני הזוג סידני וביאטריס ווב) את נס שיתוף הפעולה בין הציבור הנאור לבין מעמד הפועלים; בלייר כילה כל חלקה טובה בלייבור וחיסל בעצם את האסכולה של מייסד שרות הבריאות הממלכתי אניוארן בוואן ואפילו של תומכו שהתקרנף מאוחר יותר, הארולד וילסון. הימין בלייבור ("שמסוגל לשלוט") כבש את הנהגת המפלגה מהשמאל העקבי ("שאיננו מסוגל לנצח בבחירות") כך נפל השלטון לידי התאצ'ריסטים, שעשו שמות במכרות, בבתי החרושת, בעיירות הפרוליטאריות בכל רחבי המדינה. הקואליציה בין הלאומנים הלבנים לבין עובדים שנקעה נפשם מיישום הניאו-ליברליזם בכלכלה הבריטית מאיימת על הדמוקרטיה הליברלית בבריטניה. אם הסקוטים יפרשו מבריטניה אבל יישארו נאמנים לאיחוד האירופי (כפי שציוו הבוחרים בסקוטלנד) נעמוד בפני מציאות עולמית ואירופית חדשה.
עוד נעסוק כאן בהפקת הלקחים, כדי שנוכל להילחם נגד התהליכים הלאומניים והגזעניים. "ומריח אני, מה אוכל לעשות, את הסוף הנורא של הדרך הזאת" כתב נתן אלתרמן בשלהי שלטון המנדט. גם אנחנו מצווים לשנן היטב את מה שקרה לבריטים: הגזענות היא לא רק חרפה מוסרית, אלא גם אסון לאומי.
ב. בגין לשלטון
המבוכה שפוקדת את פעילי תנועת העבודה בארץ מביאה לתוצאות הרסניות. בוז'י הרצוג דבק בביבי נתניהו; חיים רמון מנסח מצע לאומני קיצוני "כדי לשמור על ירושלים"; ואנשי שטח מביעים ברשתות החברתיות את געגועיהם למנחם בגין. ניחא, אנחנו נוטים לחשוב, שיבושם להם ולנו. מה כבר נשאר להם, שלי יחימוביץ'? איתן כבל?
לעומת הלאומנים שהשתלטו על הרשות המבצעת ועל חבורת מקבלי ההחלטות במישור הלאומי, בגין אולי מעורר סנטימנט מסוים, כמו הכמיהה המוזרה לסבא שנפטר כאשר היינו בני שש. לא נשכיח כמה עובדות לא נעימות: בגין היה דמגוג שהשתייך לאסכולה שרצתה לחסל את כל הישגי תנועת העבודה למען הציבור היהודי בישוב. הוא זלזל בבנייה ובהתיישבות והתייחס רק לצבא ולצבאיות; הוא תמך בכל לבו בכל מלחמה, אפילו אם לא ידע את סיבותיה ואת זהותם של מחולליה; הוא הסית את הציבור נגד השילומים מגרמניה, שיצרו את התשתית להתאוששות המדינה בשנים הקשות שפקדו אותה אחרי מלחמת 1948-9. הוא התעלם מהקרבתם של צעירי תנועת העבודה (במובן הרחב של המושג), וסיעתו התנגדה לכל תיקון סוציאלי בוועדות הכנסת ובמליאה. הוא כמעט סיבך את ישראל במלחמות אינסופיות בשל הפצצת הכור העיראקי (שהוציאה לישראל שם של מדינה בריונית), תמך בשיתוף פעולה עם דרום אפריקה וניהל את המשא ומתן עם מצרים על האוטונומיה לפלסטינים בצורה נכלולית, בלי תום לב. הוא הביא אוניית נשק (אלטלנה) לחופי ישראל (יוני 1948) והתעקש להכתיב לממשלה הריבונית שקמה בישראל תנאים חצופים לחלוקתו. הוא קומם את המעמד הבינוני נגד הצנע החלוקתי, שהציל את העולים החדשים ואת האוכלוסייה החלשה מחרפת רעב.
בגין היה האחראי הראשי להפקרת הביטחון בידי אריאל שרון והפקרת הכלכלה בידי שמחה ארליך. דווקא היושר האינטלקטואלי שלו בעיקר בערוב ימיו, הביא להתמוטטות העצבים שלו. לכן, יש להיזהר בשבחים מוגזמים לאחראי הראשי בצד שרון להרפתקה הנואלת בלבנון 1982, להתפארויות לאומניות משחיתות ("אסד, ינוש ורפול מחכים לך" או משהו כזה), להתססה העדתית מבלי לגלות נכונות לבצע שינויים מבניים במצב הכלכלי-חברתי, שיביאו רווחה אמיתית למזרחים. הוא היה גם איש לא מושחת, לא מעל, לא גנב ולא הרוויח הון תועפות על חשבון הציבור. אין סיבה לזלזל בכך. מכאן עד לשבחים מופרזים לאיש ציבור שהביא לאסונות קשים הדרך ארוכה מאוד. השלום עם מצרים יירשם על שמו, אבל הוא עצמו הניח מוקש מתחת להסכם ואיפשר ליורשו יצחק שמיר לחבל בו בכוונת מכוון.
ג. יש לביבי יורש?
כמעט מדי יום אנחנו מקבלים הודעות מראש העיר שלנו בתקשורת החברתית. הוא מגדיר את עצמו כליכודניק מובהק, מבקש מאיתנו להתפקד לליכוד ומזדהה עם הגרועים שבשוחרי ההתפשטות הטריטוריאלית. כאשר כתבנו כאן נגד ניר ברקת כעסו עלינו רבים וטובים, אבל נדמה לי שניתן היה לזהות את נטיותיו לימין הקיצוני עוד לפני ארבע שנים.
אני שמח שברקת יצא מן הארון ותומך בזכותו להגדרה עצמית; לחבריי הליברלים והשמאליים יש לי טענות רבות. מדוע אתם משאירים אותנו לבד במאבק נגד שמרנים קיצוניים שמתחפשים לליברלים? מדוע אתם מבודדים אותנו בשוליים הפוליטיים, רק משום שאנחנו מעזים לומר את האמת שנים רבות לפניכם ובכך להזהיר את הציבור שוחר השלום והשוויון מפני ליכודניקים כמו ברקת?
- פורסם בכל העיר, 1 ביולי 2016
יש לשמוח על הצבעתו של העם הבריטי בעד סילוק האיחוד האירופי, ועל כך שהוא עמד באומץ מול מסע ההפחדה של העיתונות ושכירי החרב של הבורגנות – קמרון, קורבין ויתר החבורה המחליאה הזו. נכון שבין התומכים בסילוק האיחוד האירופי הסתופפו גם גזענים ושוביניסטים, אך האשמה אינה אלא במרכז הפוליטי והאשמים הם קורבין והלייבור שהעדיפו להתייצב בשורה אחת עם השמרנים ולבגוד במעמד העובדים הבריטי. ניתן רק לקוות שקורבין ילך בעקבות קמרון, והפגר ששמו מפלגת הלייבור, יזכה סוף סוף לקבורה הראויה לו. הלייבור צריכה פעם בעשור להעמיד בראשה דחליל שמאלי, נוכלים כמו קורבין ומייקל פוט, כדי להמשיך בהעמדת הפנים כאילו היא איננה מייצגת אך ורק את האינטרס האימפריאליסטי של הממונאים מהסיטי.
ההשפעה של הבחירה בסילוק האיחוד האירופי וסילוקו בפועל, לא תצטמצם רק למערכת היחסים בין בריטניה והאיחוד האירופי. פרישת בריטניה היא תחילת התפוררותו הפוליטית של האיחוד האירופי, שראשיתה היתה התפוררותו הכלכלית. חיסולו של האיחוד האירופי יוביל להיחלשות ההסדרים האימפריאליסטים, ברית נאט"ו ושיתוף הפעולה האירופי-אמריקאי. אין פלא שליברלים כמו ברעם מבכים על הבחירה.
לא רק בגין תמך במלחמות שלא ידע סיבותיהן ומחולליהן – גם מאיר יערי נהג כמוהו ב 1956 כשבן גוריון קשר עם בריטניה וצרפת להתקיף את מצרים.
"הפור נפל" אמר אז יערי כדי להצדיק תמיכתו בפרובוקציה האימפריאליסטית עליה לא ידע דבר
מלכתחילה.
אלכס מסיס צודק בתגובתו זו, ועל דבריו אפשר להוסיף: מחשבות ומעשים בנוסח "הפור נפל" (=אז קדימה, עכשיו כולנו יחד, ולא זה הזמן להתנגד או להפגין או למחות… וכו' וכו') – זה דפוס קבוע בתולדותיה של מדינת ישראל. כך היה במפ"ם ובמפלגת "אחדות העבודה" בשנות החמישים והששים, וגם בין הליברלים הטובים (באמת!) במפלגה הקטנטונת שנקראה "הפרוגרסיבים". כך היה סביב מלחמת ששת הימים, ומלחמת ההתשה, ומלחמת יום-הכיפורים, והמלחמות בלבנון, אצל רוב-רובו של הציבור היהודי בישראל, בלי הבדל בין "שמאל ציוני" כלשהו לבין ימין (וזה כלל, בימים ההם, גם את משה סנה ואת אורי אבנרי ורבים מאוהדיהם). היום – בוודאי זה כך. ואולי – פרט לרגעים בודדים בהיסטוריה – תמיד זה כך, בכל מקום. סירוב המוני לשתף פעולה עם הממשל ועם יציאתו למלחמה, וכך ,לפחות, לקצר את המלחמה (אם כי לא למנוע אותה ) הוא תופעה נדירה. זה התרחש בפעם האחרונה בשנות הששים, על רקע המלחמה השרירותית והקטלנית בוייטנאם (וסביבה). זה לא מתרחש עכשיו ( ימי המלחמות של בוש האב, בוש הבן, קלינטון, אובמה, ומן הסתם גם הילרי קלינטון) אבל זה תקדים. בישראל אין אפילו תקדימים.
קודם-כל ברכות על הטור שיצא לך השבוע, שלושת הקטעים מוצלחים.
אנחנו לא יודעים אנגלית מספיק טוב בשביל להבין למה המילה Brexit היא מכוערת. היית צריך להסביר ועדיין לא מאוחר.
לטעמי אתה ממהר מדי להתייחס אל ההתנגדות להגירה כאל גזענות. השמאל אמור להזדהות קודם-כל עם הילידים. אם השחור, לדוגמא, נולד באנגליה אז לצורך העניין הוא פשוט לא בצד של הוריו המהגרים. זה נכון אפילו לגבי המתנחלים בגדה המערבית – בשאילת מושג מהדת היהודית ילידי ההתנחלויות הם הממזרים של ימינו.
לגבי בגין רציתי להוסיף שעלינו להודות שהשנאה שהוא ביטא כלפי הקיבוצים היתה מבורכת (גם אם הדמגוג הזה לא ממש הזדהה עם דברי עצמו) והניעה תהליך הכרחי של פיצוץ הבועה שנקראה ההתיישבות העובדת.
http://www.israblog.co.il/98991
רוב הפועלים ברוב מדינות העולם הם מעמידים קודם כל את טובת העם לפני שיקולים מעמדיים. בגלל זה קוסמופוליטים לא זוכים בדרך כלל בבחירות.
נמאס למעמד העובדים בבריטניה להלחם על שכרו מול מהגרי עבודה זולים מארצות מזרח אירופה.
חששו של ציבור זה מול שטף המהגרים המוסלמים שרבים תומכים גלויים או סמויים ברעיונות החליפות האיסלאמית וכולם אינם מנסים כלל להשתלב בתרבות הרוב מובן בהחלט.
"התקינות הפוליטית " (אין טרור איסלאמי) והרב תרבותיות "המבורכת" שבחסותה יש הקוראים להשלטת השריעה על לונדון יצאו כנראה לאנשים מכל החורים.
גם גרמ קורביין הוא בעצם יורוסקפטי שהסווה את דעותיו לאחרונה תוך נהול מסע פושר מאד לתמיכה בהשארות באיחוד הארופאי
מה הכוונה "אסון לאומי" ? אנו בתקופה פוסט-לאומי וכל המדינות הופכות לרב תרבותיות. יש בעיה מעמדית שלא נפתרה מאז מרכס. הפתרון נגד גזענות הוא מאבק נגד הלאומנות ונגד הניצול המעמדי.
לאחד ששואל. לא פוסט לאומי ולא נעליים. הנני לציין בצער רב כי הלאומיות גברה לאורך כל הדרך,ובעצם מאז המניפסט הקומוניסטי ב 1848,.על המעמדיות.
לנין,טרוצקי,רוזה,ליבקנכט,ז'ול גאד ומרטוב ( הטוב והמיטיב) וכל מנהיגי השמאל, היו המומים ב-3 באוגוסט 1914 לנוכח ההתייצבות בחדווה וכמעט הייתי אומרת בעליצות, למלחמה. הפועל הצרפתי רצה להרוג את הפועל הגרמני ולהיפך.
מה צר ומה דואג הלב על כי בכל המופעים ההיסטוריים בכמאה וחמישים השנים האחרונות הלאומיות גברה וגוברת באופן קטנסיסטנטי על המעמדיות.
תנו אפוא כבוד לחולמים ולשוגים עדיין במעמדיות !
בלי התגובות של מר אלמקייס הייתי חש בדידות רבה. מכל מקום, אני עומד על זכותי להגדרה עצמית: אני סוציאליסט, לא ליברל
אף,שאיני מסכימה עם מקצת מדבריך,ברעם,הריני לכבדם,ובטוחתני כי הם נכתבים מתוך כנות ודאגה עמוקה למתחולל כאן.
ברעם, אני מכבד את זכותך להגדרה עצמית אבל נדמה לי שהליברליות שלך הוכחה בהתנגדותך ארוכת השנים לכדורגל טקטי.
אפשר ללעוג לצ`רצ`יל אבל אז וגם היום הם עשו את המעשה הנכון.הבריטים נמלטים בעור שיניהם מהתעשייה להבנייה חברתית שהשמאל מנסה לייסד באירופה .הבריטים ברגע האחרון נוטשים את הספינה שמימלא מתחילה לשקוע מעודף מוסרנות וצדקנות,תרבות של פוליטקלי קורקט שמנסה לראות ברע ובטוב ,בשקר ובאמת ,בסך הכל נרטיבים לגיטימיים שיש לקבלם.תרבות שכמו שחזה ארוול בחוות החיות תכיל אנשים שווים אבל גם שווים יותר בדמותם של פקידים בבריסל שמשטחים את המציאות ומכתיבים לאנשים שלא בחרו אותם איך לחיות ומהם הדברים החשובים בחיים.
סנה ואבנרי היו ב"ימין" לדברי המגיב "עודד" – אולי תרצה לתקן את שגיאתך החמורה ולהתנצל
הערה לעניין מנחם בגין:
זה לא היושר האינטלקטואלי שלו בעיקר בערוב ימיו שהביא להתמוטטות העצבים שלו.
בגין אובחן מאני-דפרסיבי עוד בבחרותו (בן 18-19), מחלה שהלכה והחמירה עם השנים.
במשך תקופת כהונתו כראש ממשלה יצא מספר פעמים לטיפולים בחו"ל. מסיבות מובנות הסוד הגלוי הזה נשמר כסוד מדינה.