תגובה למאמרים שפורסמו בעיתון "הארץ";
או: האם זאב שטרנהל זוכר את מה שכתב בספרו?

בשבועות האחרונים מתנהלים על גבי עיתון "הארץ" דיונים אודות התרבות בישראל ועל סכנת הפשיזם. הבעיה הבסיסית בדיונים הללו, הגם שמשתתפים בהם אינטלקטואלים מתחום מדע המדינה כפרופ' שלמה אבנרי ופרופ' זאב שטרנהל, שהבסיס התרבותי-פוליטי שלהם הינו מיתולוגי מחד, מתוך דיון אידיאולוגי המציג את תפיסת תנועת העבודה (את עצמה) כמחנה הנאור לעומת מחנה הימין הציוני.

"עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד" שלט שהונף ע"י מפגיני ימין (צילום: יגאל שתיים)

במאמרו לידתו של פשיזם (״הארץ״ מיום 7.7.16) דן חוקר הפשיזם זאב שטרנהל בסוגיה "האם שנות ה-30 של המאה העשרים חוזרות?" וגורס ש"יש לבחון את התהליכים שלפנינו בהתהוותם. כך אפשר להתחקות אחר המסלול שהוביל מדחיקתם של הערכים האינטלקטואלים והמוסריים של הליברליזם אל הפשיזם הבשל".

לכאורה, דיון משווה הינו אמצעי לגיטימי ופורה להבנה פוליטית. אולם דיון בפשיזם באיטליה (שם, מודה שטרנהל, אחוז היהודים במפלגה הפשיסטית היה גבוה מחלקם היחסי בכלל האוכלוסייה), או בצרפת, אינו דיון פורה במיוחד במדינה כמו ישראל. מדינה בה התרבות הפוליטית שלה ניתן להבנה על רקע התרבות הפוליטית שעיצבה את מזרח ומרכז אירופה, ולא את מערבה.

כששטרנהל כותב "בל נטעה: הפשיזם הוא קודם כל לאומנות רדיקלית, מכונת מלחמה נגד הליברליזם כמערכת ערכים, נגד קהילת האזרחים המלאכותית, בשם ההמון בעל החושים ה"בריאים", הוא צריך לזכור שבישראל הלאום האזרחי מעולם לא היה מוכר, והפרקליטות אף טענה שמי שחפץ בהכרה בלאום ישראלי "חותר תחת יסודות המדינה".

להפך, האזרחות, מאז קום המדינה, מבוססת על "שבות" ליהודים, ו"תושבות"- ללא יהודים. ולהבניות האזרחות השונות, זכויות שונות; מה שכמובן מתכתב עם לאומיות אתנית, שבנקל יכולה גם ללבוש צורה רדיקלית בתנאים מסוימים. מאז הקמת המדינה, האתנוס היה הפרימאט ולא ערכי הנאורות והליברליזם.

הממשל הצבאי על ערביי ישראל המשיך להתקיים גם באמצעים כלכליים, בדמות אפליית הערבים בכל התחומים הממשלתיים, ונישולם מאדמות תחת סיסמת "יהוד הגליל", (או כיום "יהוד הנגב"), זאת במקום "פיתוח הגליל". כנגד המונח "יהוד הגליל" ובעד "פיתוח הגליל" יצא, בשנות השישים, עוזי אורנן – הכנעני, בשל התנגדותו לאפליית האזרחים הערבים (מה שמעיד על אופייה הפוליטי המנרמל של הכנענות בה דגל).

במאמרו הארוך מתייחס שטרנהל גם למהפכת התרבות (בהמשך אתייחס לטענת חביבה פדיה) ומוצא בה "מלחמת איוולת נגד האליטות הליברליות ה"ישנות" ונגד המורשת ההומניסטית המערבית". טענה מופרכת זו של שטרנהל חמורה במיוחד באשר הוא עצמו כתב ספר שעסק בקשר בין לאומיות וערכי הסוציאליזם בתנועת העבודה הציונית.

כיצד תיאר שטרנהל, באפילוג של ספרו, את הלאומיות של תנועת העבודה?-"הלאומיות מבית מדרשה של תנועת העבודה הייתה לאומיות רדיקלית, שבטית, בעלת אופי פולקי… ספוגה, כמו בכל אירופה המרכזית והמזרחית, בפולחן ההיסטוריה הרחוקה ומפוארת, גיבוריה ונביאיה, בהתפעמות מקודשי האומה ובאמונה אין קץ בזכויותיו הבלעדיות של העם היהודי על ארץ התנ"ך" (זאב שטרנהל, בנין אומה או תיקון חברה? לאומיות וסוציאליזם בתנועת העבודה הישראלית 1904-1940, עמ' 416).

אם אין זה מספיק להוכחת טענותיי, אז ניתן לצטט מהמשך הספר ש"בקרב הלאומיות האורגנית, הזרם הדומיננטי שאליו השתייכה הציונות, הייתה הזהות הדתית לעתים קרובות ללא תכניה המטפיסיים, עמוד התווך של הזהות הלאומית" (שם, עמ' 417). ואם גם זה אינו מספיק, ניתן לצטט את משפט הסיום של הספר: "רוב הבעיות המבניות שמתחבטת בהן ישראל בדור האחרון נובעות מאי יכולתה של תנועת העבודה להשתחרר מעברה על מנת לסגל לעצמה ולהנחיל לחברה כולה ערכי חיים בעלי תוכן הומניסטי ואוניברסלי" (שם, עמ' 420).

במילים אחרות, התרבות הפוליטית של תנועת העבודה מעולם לא הייתה הומניסטית ואוניברסאלית, גם לפי זאב שטרנהל עצמו. הסוציולוג יונתן שפירא הסביר בכתביו שהתרבות הדמוקרטית שהתפתחה הייתה חסרה את יסודות הליברליזם מעצם צמיחתה במזרח אירופה.

ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה ליברלית, לא רק אחרי ששת הימים אלא מאז הקמתה. דווקא המהפך של 1977 בו עלה לשלטון מנחם בגין, מבטא עקרון חשוב של הדמוקרטיה המודרנית – מאבק על השלטון. לעומת זאת, לאינטלקטואלים כשטרנהל או שלמה אבנרי, זה נתפס פחות או יותר כפתיחת עידן שחור והם הקימו עם אחרים חוג פוליטי בתנועת העבודה בשם "חוג 77".

ישראל היא סוג של אתנוקרטיה המבוססת על "העם היהודי", הגם שקהילות יהודיות במערב הינן שנים רבות חלק בלתי ניפרד ממדינותיהן כאזרחים שווים. הנרי קיסינג'ר, והקטור טימרמן לא היו מזכיר המדינה היהודי של ארצות הברית ושר החוץ היהודי של ארגנטינה, בדרך לעלייתם לארץ (בהתאמה), אלא – מזכיר המדינה האמריקאי ושר החוץ של ארגנטינה.

במקום להכיר בלאום הישראלי של כלל אזרחי ישראל, מעבר לדתם או מוצאם האתני, במסגרת חינוך רפובליקאי אך גם ליברלי, פותחה מערכת חינוך סקטוריאלית (שלא אפשרה התפתחותו של לאום אזרחי), עם תכנים שונים ושקרים מוסכמים אודות "ליבת חינוך" המונחלת בחינוך החרדי, מתוך הגמוניה תרבותית שכונתה "אשכנזית".

גם חביבה פדיה במקום לאמץ תפיסה פתוחה ומכילה לאחר, רוצה בפתיחת התרבות גם לתפוצה נוספת על זו "האשכנזית" ההגמונית. לדבריה, המלצות ועדת ביטון בה הייתה חברה, הינן "קריאה להשתית את החינוך בישראל על מטא-נרטיב חדש, המבוסס על תיאור היהדות ההיסטורית כתוצר של שתי גלויות (רומי ובבל) הפרושות בשני מקומות שהן שתי זרועות אירופה (ובהמשך ארה"ב) למול אסיה-אפריקה" (חביבה פדיה, אל תתנו לתרבות הישראלית להתאבד, ״הארץ״ מיום 14.7.16).

שלמה אבינרי, מאנשי מדע המדינה הבולטים בארץ (למען השקיפות אציין שמעולם לא למדתי אצלו או אצל זאב שטרנהל, ואין לי שום חשבון אישי לסגור עימם), בתגובה למאמרו של עמיתו, זאב שטרנהל, בין היתר מציין ש"מול הלאומנות הגסה והבוטה של הימין בישראל, יש להציג תמיכה בזכות של העם היהודי להגדרה עצמית במדינתו – זכות המוקנית בשם העקרונות האוניברסליים של ההגדרה העצמית של הלאומים. מי שתומך בזכות של הפלסטינים למדינת לאום ומתכחש לזכותם של היהודים לכך, לא יזכה לתמיכה בקרב השכבות הנגררות כיום אחרי הדמגוגיה הלאומנית והדתית של הימין". אולם אבנרי שוכח שאין עם או לאום יהודי, אלא שקמו תנועות ואידיאולוגיות שונות, שהתנועה הציונית הייתה שנים רבות תנועת מיעוט בקרב היהודים. הצהרת בלפור שונתה כך שלא תפגום באנגלים ממוצא יהודי, שלא סברו שביתם הלאומי הינו בטריטוריה טורקית, כמו שגרס אדווין מונטגיו שאמור היה להיות מזכיר הממשלה לענייני הודו.

בהפגנות של שנת 1939, בתגובה ל׳ספר הלבן׳, היו הסיסמאות המושמעות "עליה חופשית", ו"מדינה עברית", ולא מדינה "יהודית". המושג מדינה יהודית נכנס לתודעה הפוליטית מאוחר יותר ובמיוחד במערכת החינוך של המדינה שקמה.

גם תשובת שטרנהל לאבנרי במאמרו הארוך ״הערות למאמר של שלמה אבינרי" (״הארץ״ מיום 21.7.16) הינה בעיתית. הוא מסכים עם אבנרי ביחס למיתוס הגורס שתמיכה בזכות הפלסטינים למדינת לאום מחייבת הכרה בזכות היהודים עצמם בכך, משום שאין ולא יכולה להיות מדינת לאום של היהודים, אלא אך ורק לישראלים, ולכן זו הקיימת לעולם לא תוכל להיות יציבה ונורמלית. לכן אינה נכונה גם הטענה ש"תהליך ארוך של רדיקליזציה לאומנית – דתית ושל ניצחון הערכים הפרטיקולרים על הערכים האוניברסליים הולך ומבשיל אצלנו במהירות", זאת משום שמעולם לא היה מימוש של ערכים אוניברסליים של חירות ושוויון בישראל.

מה שמפליא עוד במאמרו של שטרנהל, שדיונו המשווה אינו שלם, ולמשל בהתייחסותו לארצות הברית אינו טורח לעמוד על השוני בינה לבין ישראל – "למרות הגזענות ושנאת הזרים הטבועות בתרבות האמריקאית, בארצות הברית הייתה קיימת רק חברה אזרחית (המעוותת לחלוטין בישראל, י.ב.), ומהגר שנשבע אמונים לחוקה היה אזרח שווה לצאצאי הפוריטנים שירדו מה"מייפלאואר".

קיצורו של דבר, ראוי לומר לחוקרי מדע המדינה אבנרי ושטרנהל: "טלו קורה מעיינכם", בטרם תבקרו את הימין הציוני. עימדו על הנזק הרב שגרמה לישראל התרבות הפוליטית אותה עיצבה תנועת העבודה, שמעולם לא הייתה דמוקרטיה ליברלית ולא אפשרה צמיחת לאום אזרחי.

Share on Facebook