במאמר ב"הארץ", מ-24.7, רוגל אלפר פונה לתאופיק דעאדלה "להקים מפלגה לרעיון הישראלי", כשהוא מתקשה לקבל את קביעתו של תאופיק, שהיהודים שעברו להתגורר בעיר לוד במהלך מלחמת 48׳ היו עבורו "זרים שאין המקום מזהה".
מצער, שרוגל לא נתן את דעתו – שטרם הבקשה מתאופיק ש"אתה ואני נשלב ידיים, נהפוך לכוח משמעותי מאד במדינה הגזענית הזאת שטובעת לנגד עינינו במדמנת פשיזם…" – חייבים לדעת להכיל את כאבו, שהניע אותו לראות את הבאים לעיר לוד "זרים שאין המקום מזהה".
לבתים בלוד נכנסו פליטי אסון, שפקד את העם היהודי בשואה, אך תאופיק ראה לצד פליטים אלו גם נער זר למקום, נער ש"חָצָה עָלֵי גִּ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה – נַעַר עַז וְחָמוּשׁ, נַעַר כְּפִיר וּבָרְחוֹב הַמְּדֻבָּר, אִישׁ זָקֵן וְאִשָֹּׁה נִלְחֲצו מִפָּנָיו עַל הַקִּיר." הוא ראה נער ש"חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב: אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע … וְנִסָּה!". תאופיק ראה בלוד גם את אימת התוצאה – "רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…וְדָמוֹ אֶל הַכֹּתֶל כִּסָּה".
משה דיין מדריך את חייליו לפני הפריצה ללוד במבצע דני (מקור)
בשביל תאופיק זה לא היה שיר, שפרסם נתן אלתרמן חמישה חודשים אחרי טבח שבוצע במהלך מבצע דני, זה פצע בחיי עמו. זה לא מידע מספרו של אלוף משנה שאול אריאלי "גבול בינינו וביניכם" עמ' 417, זה הפצע של לוד, שחוותה "טבח צעירים שנעצרו בתוך המסגד, וירי ללא הבחנה באנשים ברחובות ולתוך הבתים…". כן, גורשו אנשים וגם היו כאלה שנסו. "מתוך 50 אלף ערביי רמלה-לוד נותרו כאלף…". מבחינת תאופיק מי שבא במקום המגורשים והנסים היו אנשים זרים.
תאופיק לא קרא את פקודת דוד בן גוריון, שפרסם סגן אלוף יצחק רבין ב-12.7.48, יום אחד לפני פרוץ הקרב: "יש לסלק במהירות את התושבים מלוד בלי הקפדה על מיון הגילים … בצע מיד!".(שם, עמ' 417-8). כן, תאופיק חש בצדק את נוכחותם של זרים בבתיהם של כ-50 אלף מתושבי לוד-רמלה.
תאופיק לא ישב ב-11.11.1948 בוועידה המדינית של מפ"ם כשישראל גלילי דיווח ש"בכפר סופסף 52 גברים נקשרו בחבל, שולשלו לבור ושם ירו בהם… נשים ביקשו רחמים… שלושה מקרי אונס… ילדה בת 14 נאנסה… מקרי רצח המוניים אף שהרימו דגלים לבנים…" (שם, עמ' 419)
אינני יודע אם תאופיק קרא את שירו של אבא קובנר "גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה", צעקת קצין ישראלי בחזית הדרום נגד טבח ושריפת כפרים ערבים, קצין שכמה שנים לפני כן היה פרטיזן ביערות ליטא במלחמה נגד הנאצים. אך עבור תאופיק זרים נכנסו למאות כפרים ולבתים שפונו בערים.
תאופיק בצדק רואה זרים בכל כפר שנהרס. לשם כך הוא לא נזקק לקרוא את שירהּ של לאה גולדברג "פרש בכפר הרוס". השיר שפורסם ב"דבר הפועלת" שנה י"ד, חוברת פ' ב-1.10.48, משרטט תמונת ציפור, המשחזרת תודעת ילדה פלשתינית בפתחו של כפר הרוס ליד עצי הזית, המסמלים את שורשיות הקיום הפלסטיני שנגדעה – "עַל פְּנֵי הַגְּבָעוֹת מִתְעוֹפֶפֶת צִפּוֹר שֶאֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֶת שְׁמָהּ." אך ישנם עצי זית כרותים הפוגשים "יַלְדָּה עַרְבִיָּה בִּמְבוֹאוֹת הַכְּפָר הֶהָרוּס", בו "מְפַרְפֶּרֶת צִפֹּור כְּתוּמָה" (השיר פורסם גם באוסף השירים "אל תגידו בגת", הוצאת סדק, בעריכת פרופ' חנן חבר, עמ' 74).
רוגל אלפר, לפני שפונים לתאופיק בדבר הקמת מפלגה ישראלית, אנחנו חייבים לצאת ביוזמה של הכלת הכאב העז על הרס מאות כפרים פלשתינאים ועקירת תושבים מבתיהם בגירוש ובמנוסה, כשם שאנו רוצים שיכילו ויחושו את כאב הטבח הנורא שפקד את עמנו. כשאתה, רוגל אלפר, פונה בצדק לתאופיק להכיל את כאב השואה שפקדה אותנו, בני העם היהודי, אנחנו חייבים להכיל גם את כאבו של תאופיק ובני עמו, שנעקרו ממאות כפרים. לנו יש חלק בכך.
רוגל אלפר, אני אתך בפנייה לתאופיק, "בֹוא נהיה ישראלים ביחד". אבל כחברה אנחנו חייבים להקדים וליטול אחריות על מה שעשינו "עַל גָּדֵר הַשּׁוֹעָה לְמַפַּץ אַנְחוֹתָיו שֶׁל הַבַּיִת, כְּדִגְלֵי הַשּׁוֹאָה דּוֹמְמוֹת בִּשְׁחוֹרָן שְׁתֵּי עַבָּיוֹת" (מתוך שירו של המשורר אלכסנדר פן "כפר שדוד", "קול העם", 15.8.1958). לא רק אלכסנדר פן המשורר העז לטוות באומץ בשירתו פורצת הדרך אנלוגיה עם השואה, עשה זאת גם אהרון ציזלינג – שר החקלאות הראשון של ישראל וחבר קיבוץ עין חרוד, מהחותמים על מגילת העצמאות – שהשווה את מעשי האכזריות כלפי הפלשתינאים ב"מבצע חירם" למעשי הנאצים. ( בני מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינאים", שנת 1991, עמ' 310). על כך אנחנו חייבים ליטול אחריות.
רוגל אלפר, לא די לדרוש מתאופיק, חובה עלינו לדרוש גם מעצמנו. לצערי, מדרישה זו אנחנו נרתעים. יש חלק ואחריות שנטל המשורר דן פגיס "לַשֶּׁקֶט הַשָּׁרוּף…לַכְּפָר הַמֵּת וְהֶעָרוּף, לָאֵפֶר הַמַּרְטִיט, לָרַחַשׁ הַנָּטוּשׁ בֵּין הַקּוֹצִים" (דן פגיס, "על המשמר", 6.4.1955)
אסיים בנימה של תקווה, שנשכיל כחברה לנכס לעצמנו את העוצמות המוסריות בשירה של המשוררת הקומוניסטית חיה קדמון, כי יבוא יום האביב שישים קץ למערבולת הדמים ,"כִּי תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ זוֹ הָאָרֶץ". (מתוך הפואמה "תאומים ילדה אותנו הארץ", תרבות לעם, ת"א, 1971, עמ' 90-97)
חוששני שאתה טועה בקריאת המאמר הזה של אלפר. הוא יותר פשוט, מדבר על הילידיות, המקומיות, על כך שאי אפשר להאשים את היליד במה שעשו הוריו המתנחלים ולומר לו שלכן אין לו כאן זכות טבעית. "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"?? הוא טוען שהיליד היהודי, בדיוק כמו היליד הערבי, לא בחר לחיות כאן ואין לו ארץ אחרת כי הארץ הזאת היא התבנית-נוף שלו וכו', היסטוריה יהודית אאוט, חיי הפרט אין. אתה עוסק כאן בחשבון הציוני בעוד שהמאמר של אלפר הוא חוץ-ציוני, לא אנטי אלא א-ציוני, ילידי.
http://www.israsblog.co.il/98991
יפה ומרשים.
רוגל אלפר, לפני שפונים לתאופיק בדבר הקמת מפלגה ישראלית, היית צריך להיזכר בסירוב של הרשימה הערבית לחתום על הסכם עודפי קולות עם מר"צ ועבורם אנחנו זרים לא רק בלוד אלה בכל ארץ ישראל שניית הם לא ישראלים הם קוראים עצמם ערבי 48 או פלסטינאים
ישנה הרשימה המשותפת ] שקיבלה את האימון של כתשים אחוז של קהל הבוחרים הפלשתיני החי בישראל. רשימה זו חייבת לחבק בתוכה גם את כל שוחרי הדמוקרטיה היהודים.
חבל שאנחנו תוקפים את רוגל לאופר ומעמיסים על גבו את כל חטאי הציונות, ועוד הוא קיבל היום נזיפה מאומן פלשתיני, אזרח ישראלי, שפרסם בהארץ מאמר דעה , בו הוא מבקש מלאופר,, שיפנים כי החבר הערבי רוצה ללכת לבד ולא שלוב זרוע עם לאופר
הכותב קלינסקי מוכיח רגישות לצד אחד בלבד.
כל הדוגמאות שקלינסקי מביא הן ממקור אחד (לא בדקתי אותן והן ראויות לבדיקה ..למשל הדיווח על 3 מקרי אונס בלוד..כאשר בני מוריס שבדק אומר שבמשך כל המלחמה היו 8 מקרי אונס )
הדוגמאות שמביא קלינסקי הן מסוף המלחמה (סוף 48 ) המלחמה פרצה בנובמבר 47 ובמשך 3 חודשים הערבים התקיפו ישובים יהודיים והיהודים התגוננו בלבד חלק גדול מהישובים הושמו במצור
המצב היה כמעט נואש… ליהודים היו 1200 חילים הרוגים ועוד 600 אזרחים שנהרגו (במשך 3 חודשים בלבד).
ומדינות ערב אימו בפלישה. במצב נואש שכזה אין ברירה אלא להלחם בכל האמצעים כדי להביס את התוקפן ואת הגזען אשר בא להשמיד אותך.
צריך לזכור את הדכאון שפקד את העם היהודי לאחר השואה ואת הפשע שבצעו הערבים כאשר תקפו עם נואש 3 שנים לאחר השואה (הציונות לא היותה בעיה לערבים לאחר השואה..היהודים הציעו לחלק את הארץ לקנטונים מבלי להכריז על מדינה וזאת כדי למנוע מלחמה (1946))
הערבים גילו חוסר רגישות קיצונית כאשר תקפו עם מדוכא ונואש (מתוך ראיה שזו הזדמנות בשבילם להביס בקלות את היהודים ולהשמידם)
גם המגיב עלי וגם כותב המאמר צודקים. בסופו של דבר שלום נתן להשיג רק כשיש הבנה מלאה של הסבל של העם האחר. והמצב ההיפך מזה גם נכון: אדישות, סגירת עיניים והחכשה של הסבל של האחר הוא תנאי הכרחי לכל מלחמה ולכל פשע מכל סוג.
איתן, ידידי, לא היתה סיבה לתקוף את רוגל לאופר, גם אם הוא מעד במידה זו או אחרת של יהירות כלפי פלשתיני החי בעיר לוד.
יש להפנות את כל המשאבים ואת כל המרץ לעבר אלו , שמביאים לפתחנו את הפאשיזם, ורוגל לאופר שייך למחנה האנטי פאשיסטי. לא צריך להתבלבל . בדרכך הלך אומן פלשתיני שכעבור כמה ימים פרסם מאמר קשה נגד רוגל לאופר. וגם זה נראה לי מיותר.
גם לי בא לצטט שיר, בדומה לציטוטים של קלינסקי . אבל הפעם בחרתי משורר פלסטיני לשם שינוי ,כדי שנלמד גם קצת על הרגישות של הצד השני .
"לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו
בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו
שתמותו היכן שתרצו
אבל לא בינינו
צאו מכל דבר
צאו מפצעינו, מאדמתנו
צאו מהיבשה, מהים, מהכל"
כן כן, רוגל וקלינסקי , תאופיק דעאדלה מסתכל על שניכם בדיוק כמו שמחמוד דרוויש הסתכל עלינו.
הגיע הזמן שתנחתו על קרקע המציאות …..
המעשים שמוזכרים בפוסט הם אכן נוראים, איומים ומזעזעים. אבל הם היו החריג ולא הנורמה. לעומת זעת, אצל הערבים, במלחמה קשה זו, התעללות בגופות ומעשי רצח מחרידים היו הנורמה, לא החריג. ההגנה/צה״ל כבשו עשרות כפרים וערים ערביות. חלקם ברחו, חלקם גורשו ורבים נשארו לשבת בישוביהם. במקרה ההפוך, כל הישובים היהודיים שנכבשו בידי הערבים – היו בהם גירוש, רצח והתעללות (ראה גוש עציון). אין אף ישוב יהודי אחד שנכבש וגורלו היה כגורל נצרת, סכנין או טייבה. קצת פרופורציות
לדוד ע:
למה "קצת" פרופורציות ?
אני דורש "פרופורציות" שלמות ומלאות ,100% ולא פחות אפילו 1%.
כל "הנחה" היא עיוות האמת,ולא משנה למה.