500 שנה מלאו ל'אוטופיה' של תומס מור. ב'אוטופיה' מציג מור חברה שאיננה קיימת במציאות. בכותרת החיבור מצהיר מור כי בכוונתו לספר "על שיטת הממשל הטובה ביותר למדינה ועל האי החדש 'אוטופיה'. ספרון זהב של ממש שנון ומחייה נפשות לא פחות מאת תומאס מורוס צח הלשון והנכבד תושב ותת-שריף העיר הנודעת לונדון". כלומר, 'אוטופיה' נועדה להיות תמונת ראי של ממשל מדיני מעוות. ואכן, דזידריוס אראסמוס, ידיד נפש למור ומי שפיקח על ההוצאה של 'אוטופיה' לאור, ציין באחד ממכתביו כי המחבר התכוון להסביר "מה הן הסיבות לתחלואי המדינה, כשהדוגמה האנגלית היא לנגד עיניו". במכתב אחר המליץ אראסמוס לאחד ממקורביו לקרוא את 'אוטופיה' "אם ברצונך לדעת את המעיין ממנו נובעים כל חולייה של החברה המדינית". פרשנים מודרנים הדגישו  יסודות של משטרי המאה העשרים – הבלתי דמוקרטים שבהם – המצויים ב'אוטופיה'.

מתוך הספר 'אוטפיה' של תומס מור (מקור)

ספר של קרל קאוטסקי מ-1888 מציג פרשנות מרקסיסטית על סמך דברים ששם מור בפי היתלודאוס: "סבורני שבכל מקום שיש בו רכוש פרטי ובו כולם מודדים הכל בכסף לא יהיה אפשר לנהל מדינה בצדק ובהצלחה לעולם… האוטופיאנים, בארצם הכל מחולק באופן שווה ולכולם יש שפע מכל דבר…אני משוכנע כי לא ניתן לחלק את המשאבים לפי עיקרון שוויוני וצודק ולכלכל את חייהם של בני אנוש בצורה מוצלחת מבלי לבטל כליל את הרכוש הפרטי…המדינה לא תוכל להבריא מתחלואיה ולשוב לאיתנה כל עוד מחזיק כל אדם ברכוש משלו". ('אוטופיה', תרגמה איילת אבן-עזרא, הוצאת רסלינג, 2008). אליה וקוץ בה. מור כתב עשרים ואחד ספרים/חיבורים התופשים חמישה עשר כרכים במהדורה המדעית של אוניברסיטת ייל (1997-1963).

והנה ב'דיאלוג על נוחות כנגד סבל' (Dialogue of Comfort Against Tribulation, 1534), מביע מור עמדה ברורה בעד רכוש פרטי: "אני לא מוצא איזשהו ציווי האוסר על אי מי להיות עשיר או בעל אמצעים…אפשרי שאדם יהיה עשיר בלא שיאבד את חסד האל או את טובו".

פרופ' שלמה אבינרי ('פרקי חברה ומדינה', ספריית-פועלים, 1969) בחר להדגיש את הפן הטוטליטרי ב'אוטופיה', תוצאת החתירה לשלמות בלתי אפשרית. פן זה בא לידי ביטוי בהסדר המדוקדק של פרטי החיים היומיומיים, בשיגרה היומית האחידה, באינדוקטרינציה החינוכית, בפיקוח החמור על נישואים וגרושים, בהזדקקות לרשיונות נסיעה ובשליטה על הזמן הפנוי של האוטופאים. שכירי החרב של המדינה, בני עם הזפולטים (Zapoletes), מוצבים במקומות המסוכנים ביותר ורבים מהם אינם שבים לתבוע את שכרם. האוטופאים משוכנעים שבהביאם לידי הריגת זפולטים רבים הם מיטיבים עם האנושות "בחושבם שהמין האנושי יכיר להם תודה מרובה, אם אך יצליחו לטהר את העולם מכל הזוהמה של עם כה איום ומתועב", כך מסביר היתלודאוס. אין בנמצא ניסוח שכתב הוגה מדיני, מציין אבינרי, המתקרב עד כדי כך למושג הג'נוסייד. גם הדחף לכבוש ולהשתלט על שטחים טבוע באוטופאים. כאשר נוצר עודף אוכלוסיה, מקימים האוטופאים מושבה במקום סמוך. אם מסרבים הילידים לקבלם, מגרשים אותם ונלחמים במתנגדים להם.

פרופ' סטיבן גרינבלט, מחשובי חוקרי תרבות הרנסאנס, ניגש ל'אוטופיה' מכיוון שונה לחלוטין. בספרו Renaissance Self-Fashioning from More to Shakespeare טוען גרינבלט, כי 'אוטופיה', על מגוון הפתעותיה ותעתועיה, היא הדבר הקרוב ביותר בפרוזה של הרנסאנס לוירטואוזיות שהפגין הצייר האנס הולביין (הצעיר) בציור 'השגרירים', בו השתמש בטכניקת האנאמורפוזה (Anamorphosis) כדי לשלב גולגולת בתמונה. למרגלות השגריר וידידו עוטי המחלצות ומתחת לספרים ולאובייקטים מרחיבי דעת אחרים הנמצאים בין השניים מסתתרת גולגולת. המסתכל בתמונה לא יוכל לראותה, אלא אם ישנה פרספקטיבה ויכוון עצמו להביט מצד ימין בזוית קהה מאד אל צידו הימני של החפץ הבלתי מוגדר המונח-לא-מונח על הרצפה. אז יוכל לראות את הגולגולת המציינתMemento Mori , כלומר 'זכור את המוות'. בהקבלה לכך, שני עולמות משתקפים גם ב'אוטופיה'. בדומה לחפצי הלמדנות מרחיבי הדעת הניבטים מתמונת ה'שגרירים', מטעימה יצירתו של מור את קוראיה עניינים גאוגרפים שונים, ענייני לשון (שמות בעלי משמעויות מיוחדות, אלפא-ביתא חדש ומקורי לאוטופיאנים). 'אוטופיה' מהדהדת את המדינה האידיאלית של אפלטון, ואף מתייחסת לבעיות חברתיות-כלכליות מרכזיות של אנגליה באותו הזמן. במלים אחרות, היצירה, על שלל מרכיביה, מייצגת את עולמו ההומניסטי והרב גוני של תומס מור. יחד עם זאת, בשינוי פרספקטיבה, 'אוטופיה' היא גם התנתקות מהעולם האמיתי והתנכרות למציאות. בניגוד לעולם האמיתי היא 'שום מקום'.

היו בין הפרשנים שראו ב'אוטופיה'  Jeu d’esprit, תרגיל אינטלקטואלי משעשע. דיון בלתי מחייב במגוון רחב של נושאים, הברקות פרדוקסליות, והפגנה של כח המצאה. לכך נקשר גם אראסמוס: הוא, ככל הנראה, הזמין מהצייר אמברוזיוס הולביין את מפת 'אוטופיה' המדמה גולגולת. המפה מוטבעת על כריכת התרגום העברי (הוזכר למעלה) ונראית בה אנייה המשייטת מתחת לאי ויוצרת מעין לסת תחתונה ששיניים ניכרות בפיה. עד כמה תפיסה קלילה כזאת של 'אוטופיה' היא מוגזמת ניתן להסיק, בין היתר, מקביעות כבדות משקל שקובע מור עצמו ושהקורא הישראלי יכול אולי למצוא בהם עניין מיוחד: "גם אם אי-אפשר לעקור מן השורש דעות קלוקלות וגם אם אינך יכול לרפא לשביעות רצונך מידות רעות שהיו להרגל, אל לך לעזוב בשל כך את המדינה ולנטוש את הספינה בשעת סערה רק משום שאינך יכול לעצור את הרוח".

מ'אוטופיה' הקונקרטית של מור נגזרו עם השנים הלכי חשיבה אוטופיים. אלמנטים אוטופיים מצויים אמנם בדתות השונות, אך בניגוד למילניאריזם ולגאולה המשיחית – באוטופיה נועד האדם למלא את התפקיד המרכזי בשינוי החברתי הצפוי. מרטין בובר הבחין בין אוטופיה לבין אסכטולוגיה-משיחית: אוטופיה מציינת קיום אפשרות ל"מקום שכולו טוב" ול"סדר נכון-יותר" בחברה האנושית ע"י בני אנוש. מכאן תפקידה של האוטופיה כיעד השולל את המצב ההיסטורי הנתון. בספרו 'המהפיכה' (ראה אור ב-1908) קבע גוסטב לנדאואר כי הרעיון האוטופי הוא המפתח להבנת התמורות בחברה האנושית. לנדאואר דימה את האוטופיה לשמרים המתסיסים יין: "כל יין מתחיל לתסוס בשל השמרים…הם תמיד חדשים, אלא שהם צופנים בתוכם את המציאות או את הכוח או את הזיכרון (היינו הך) של כל השמרים הקודמים: כך גם דינה של האוטופיה. היא מתעוררת, אף על פי שהיא יורדת  וחוזרת לטמיון, מתבטלת ונטמעת בתוך החומר הזר, שהיא עצמה הביאתו לידי תסיסה…" בלעדיה לא תיכון מהפיכה.

Share on Facebook