תשובה למרדכי קרמניצר "למה לא אחגוג את יום הדמוקרטיה", הארץ מיום 15.9.16
מאמרו של פרופסור קרמניצר (סגן נשיא מכון הישראלי לדמוקרטיה, ופרופ' אמריטוס למשפטים באוניברסיטה העברית) הוא מאמר אופייני לאינטלקטואל ציוני מהשמאל הליברלי. הוא מתחיל בציון העובדה שהמאמר מופיע ביום ציון "הדמוקרטיה הבינלאומית" ומיד מסביר שב"דמוקרטיה האזרחים הם שקובעים, ככלל באמצעות נציגיהם…" אם כי בהמשך הוא מתקן וקובע ש"כיוון שציבור האזרחים כולו הוא הריבון, אין לאפשר בדמוקרטיה מעמד ריבוני לאחד מגופי השלטון. אלו הם שלוחי האזרחים ואמורים לפעול בשמם ובעבורם, על פי המנדט (בהכרח מוגבל) שניתן להם".
הפגנה בתל אביב נגד ממשלת האחדות, 8/5/12 (צילום: אקטיבסטילס)
כל תלמיד שנה ראשונה למדע המדינה יודע שהעם הינו הריבון, ושהפרלמנט המחוקק הוא גם נציג העם, כלומר בגדר שלוחה של העם. אולם בפועל הפך הפרלמנט לריבון, מה שמעלה, מדי פעם, הצעות לשינוי מערכת היחסים בין האזרחים לפרלמנט.
קרמניצר הוא בעד דמוקרטיה, אך הוא מוצא אותה היכן שהיא לא קיימת, ומתקומם נגד זו הקיימת בגלל שהימין פועל כנגד כל ביטוי של דמוקרטיה ליברלית (אם זו כלל קיימת). הוא אכן צודק ש"האתגר הגדול בדמוקרטיה הוא למנוע ממנה להרוס את עצמה, כלומר להפוך משלטון האזרחים לשלטון ללא מצרים של הנציגים, משלטון העם כולו, לשלטון של רוב הנוהג בעריצות ובחוסר הגינות כלפי המיעוט".
בנקודה זו הוא נוקט בשיח משפטי תחוקתי וגורס "כדי שיהיה סיכוי להצליח במשימה, נדרש מעמד מיוחד, מיוחס ומוגן באופן תקיף במיוחד, לזכויות לבחור ולהיבחר, לחופש הביטוי ולחופש להתאגד. מעמד כזה דרוש גם לזכות לשוויון". אבל ניסוח זה עדין נובע מתוך השיח הליברלי, במסגרת החשיבה הציונית. אין הוא נסב על החשיבות של לאום אזרחי שכלל בניו שווים, שהר כיום יש רוב אתני (למעשה פריבילגי) יהודי לעומת המיעוט (הערבי). ישראל איננה מדינת הישראלים, באשר לא מוכר כלל בישראל הלאום ישראלי. אם כך נשאלת השאלה מיהו הריבון במדינה? אם אכן מדובר לשיטת קרמניצר שהאזרחים הם הריבון, אז כלל האזרחים צריכים להיות הלאום של המדינה, ואין הם!
לקרמניצר חשוב השוויון. הוא כותב ובצדק ש"חוק ועדות הקבלה, חוק הנכבה, חוק החרם, חוק ההדחה וחוק העמותות- פוגעים בזכות לשוויון, בחופש הביטוי או בשניהם". אבל גם "יהוד הנגב" במקום "פיתוחו", והמשך פעילות של גופים אקסטריטוריאליים (שאינם קיימים באף מדינה אחרת בעולם!) כגון הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית על מחלקותיהן השונות, שלא לדבר על הקרן קיימת לישראל, שאת אדמותיה יכולים לחכור רק יהודים – גם אלו פוגעים קשות בשוויון!!
קרמניצר שכתב דבר או שנים בנושא האזרחות סבור ש"נדרש חינוך לאזרחות הראוי לשמו", אבל זה אינו מסתדר עם תפיסת המדינה "היהודית דמוקרטית" שהוא אוחז בה יחד עם אנשי השמאל הציוני וגם הליברלי. כי מדינה יהודית לא עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה, אם היא כלל אפשרית (היהדות צמחה ללא קיומה של ריבונות לאומית), ולבטח אינה יכולה להיות דמוקרטית למי שאינו יהודי, מעצם תפיסתה שהיא המקלט הבטוח של כלל יהודי העולם (וגם אם לא בטוח שזהו מקלט הבטוח ביותר, ברור שמקלט איננו בגדר מדינת לאום דמוקרטית).
אי אפשר להחזיק את המקל בשתי קצותיו. מדינה טריטוריאלית צריכה לראות אך ורק באזרחיה את הריבון שלה. וכלל אזרחיה הם הלאום האזרחי שלה, וכל תפיסה החורגת מכך, אם לכיוון של "אחינו היהודים" או לכיוון אחינו "הפן ערבים", מכרסמת תחת יסודות מדינה זו.
אכן, אין למתווכחים בסיס אידאולוגי משותף, אבל הגדרת הדמוקרטיה משותפת לכל! דמוקרטיה מכירה בזכויות של ילידי המקום, ללא אפליה ביניהם! וע״פ החוק (הבינלאומי!) אין לרוב שום זכות לגרש את ילידי הארץ (במקרה שלנו ה פ ל ס ט י נ י ם) מארצם-מולדתם.
אין חוק בין לאומי אשר מקנה זכות שיבה לילידים ! אם היה חוק שכזה הערבים היו משתמשים בו !!
מכיוון שאין חוק שיבה של פליטים זכות השיבה של הפלסטינים מסתמכת על החלטת האו"ם 194.
החלטת האו"ם 194 היא בבחינת המלצה ולכן אינה מחייבת.
בית המשפט האירופאי לזכויות אדם קבע (במרץ 2010) שיש לדחות במלואה את תביעת הפליטים היוונים הקפריסאים להשבת אדמתם ורכושם בטורקיה הקפריסאית משום שזה יערער את היציבות בקפריסין !
סעיף 13 בהצהרת זכויות האדם קובעת שלאדם אשר עזב את ארצו יש זכות ל"שוב לארצו"
ל"שוב לארצו" מפורש על ידי המשפטנים כזכות כניסה לאזרחי המדינה בלבד מכיוון שהפליטים לא היו מעולם אזרחי ישראל אין הסעיף האמור חל עליהם!
בקיצור ולענין
אין חוק בין לאומי אשר מתיר לפליטים זכות שיבה !!!
מה שמוצע אינו אלא מה שמקובל ביחס למדינה הדמוקרטית המערבית. מי שסובר שזו עמדת שמאל קיצוני אינו מבין שהמציאות הפוליטית איננה נורמלית. אין ישראל מדינת לאום טריטוריאלית ואין היא דמוקרטיה ליברלית. לגבי זכות השיבה. לישראל זכות לקבוע מי יוכל להיכנס לשעריה. אין היא חייבת להכניס את מי שברחו או גורשו ממנה. כך זה היה לאחר מלחמת העולם השנייה באירופה. (לא אכנס ליתר פירוט). החשוב מכל, מי שאינו מוכן לגזור את הלאום מהאזרחות תומך באנומליית הקיום ( כמו כל אלו שמצדדים בהמשך האידאולוגיה ציונית הגם הקמת המדינה).