השתתפתי והייתי עד לכל רגע באירועי אוקטובר 2000 (אל-קודס ואל-אקצא) וכן בכל הימים שבאו אחרי. מנקודת ההנחה של האמת הצרופה, כתרומה צנועה בכדי לחשוף את הפשעים שקרו שם ובמטרה לעודד את המאבק ולמען הזיכרון של הדורות הבאים, אני רוצה להציג בפני קוראי "הגדה השמאלית" את עדותי מאותם הימים, ללא כל עריכה או ריטוש. לפניכם עשר נקודות עיקריות העולות ממנה:

1.

ב-8 באוקטובר 2000 כינסנו ישיבה דחופה של ועדת המעקב בנצרת. במרכז התרבות שלימים יקרא על שם מחמוד דרוויש, בעקבות מתקפה של קבוצת גדולה של אנשים מהעיר נצרת עילית הסמוכה לשכונה המזרחית בנצרת הנמצאת בקו התפר בין שתי הערים. בישיבה נודע לנו כי צעיר בשם עומר עכאווי מת וכי צעיר אחר בשם ויסאם יזבאק נפצע אנושות. הישיבה הופסקה ויצאנו ביחד לנחם את משפחת עכאווי. לאחר מכן, נסעתי לבית החולים רמב"ם בחיפה כדי לעמוד לצד משפחתו של ויסאם. אמו ישבה בפינה והתפללה ולידה שתי נערות שבכו יחד אתה ובאותו הזמן ניסו להרגיעה. בשעה שתיים לפנות בוקר נפתחה דלת חדר הניתוח וממנה יצאו שלושה רופאים, ביניהם ד"ר זאכי עאסי שהיה חברי מאז תקופת הלימודים, מיד ראיתי בהבעת פניו שהתוצאות הן טראגיות. אמו של ויסאם קפצה ממקומה תוך כדי קול צעקה שפילח את הדממה, שני צעירים שהיו במקום ניסו להרגיע אותה: "בנך שהיד". אך צעקותיה לא הפסיקו: "אני רוצה את בני! ויסאם… ויסאאאם!"

עצרת הזיכרון למען הרוגי אוקטובר 2000, סכנין 2016 (צילום: חד"ש)

2.

בבוקר של ה-1 באוקטובר התקשרתי לחברי מוחמד ברכה, אז חבר כנסת בסיעת חד"ש, ונסעתי לביתו, לא ידעתי אז שאני אשאר אתו למשך שלושה ימים רצופים ושאישן בביתו שני לילות מבלי שיהיו לי בגדים להחלפה. שישה חודשים לפני אירועי אוקטובר כתבתי מאמר לעיתון "אל-איתחאד" שבו ציינתי את עמידתו של ח"כ ברכה בחזית הצעירים המפגינים, אני זוכר שהשוטרים ירו עלינו קליעים בצרורות ביום האדמה, במרץ 2000 בסחנין – באירוע לציון יום האדמה. הלכתי לצדו ומאוד דאגתי לו, הרי הוא חבר כנסת מוכר ובאווירה הגזענית, שוטר עלול היה לירות בו. אני לא אגזים אם אומר שהיריות התעופפו במרחק עשרה סנטימטרים מעל הראש ולידינו. הערצתי מאוד את פועלו ועמידתו של חברי מוחמד ברכה. כמו שאמרתי לכם כבר, כתבתי מאמר אז, אך באוקטובר 2000 התחדדה לי דרכו – ההבדל בין מנהיג שהולך יחד עם עמו ובין הנהגה טלוויזיונית. ועל זה ארחיב יותר בהמשך.

3.

יצאתי מישיבת ועדת המעקב ולידי במכונית ישב ידידי עו"ד חסן ג'בארין, מנכ״ל מרכז ״עאדלה״, מספר החללים (שהידים) באותו יום, 2 באוקטובר, למחרת מתחילת המחאות הגיע כבר לשמונה! והפצועים היו רבים, ביניהם פצועים אנושות והג'יפים הצבאיים שנמצאו בכל מקום. כלי התקשורת בעברית הוסיפו שמן למדורה ואת זעמם הפנו לאזרחים הערבים שאותם כינו "הסכנה האמתית והמוחשית בתוך המדינה, והסכנה הישירה על חיי האזרחים היהודיים". אני זוכר שאלו היו הימים הקשים בחיי, בימים ההם הרגשתי יותר מאי פעם שהמדינה מחשיבה אותנו לאויבים במובן הגרוע ביותר של המילה. שאלתי את חסן: "הייתכן שהם יגרשו אותנו?" פניו של חסן נותרו חתומות וחיוורות.

4.

התקשר אליי מזכיר ועדת המעקב עבד ענבתאווי כדי להזמין אותי לישיבה של הוועדה בשעה 22:00 בלילה בשלישי באוקטובר. הדרך מחיפה לשפרעם לא הייתה קלה, עמודי התאורה שבצדי הכביש היו שבורים לאורך כל הדרך. ליד ביר אלמכסור ראיתי אש שהודלקה בעזרת קרשים, קרשים ולא גלגלים, במשך שנים רבות אחרי אוקטובר 2000 עדיין הצלחתי להבחין עוד בסימנים שהשאיר המחסום המאולתר הזה, נערים רעולי פנים מכפר ביר אלמכסור ביקשו שאעצור ולאחר שהבינו מי אני המשכתי בדרכי לישיבה. בכפר מנדא אני זוכר את משרדי המוסדות השבורים והמרוסקים, הבנק ולידו מבנה המועצה המקומית שם היו משרדי ועדת המעקב. אלפי צעירים מהכפר ומהאזור התאספו שם, אולי בגלל שהשהיד ראמז בושנאק, בן הכפר שנהרג ב-3 באוקטובר נקבר באותו היום, הפנים חיוורות והמראה כלל לא היה קל.

5.

ועדת המעקב ארגנה משלחת ייצוגית לניחום הורי השהידים. בדרך כלל האישיות הפוליטית הבכירה במקום היה מברך את ההורים בכך שהבנים "נפלו כשהידים". הוא היה מתחיל את נאומו במילים "אני מברך אתכם". הרגשתי בעצב הגובר. אני יודע שליפול למען מטרה לאומית נעלה היא דרגת הנתינה העליונה ביותר, אך האם היא קודם כל אם וההורים הם קודם כל הורים. מעבר לכך שאוקטובר 2000 נכפה עלינו, ללא שום הכנה או תכנון מצדנו, בשונה לגמרי מיום האדמה שעמנו יזם והוביל אותו בעצמו, צעד אחר צעד עד ה-30 במרץ שנת 1976. אוקטובר 2000 נולד ללא שום אופק ובאותה העת שהם היו שהידים הם היו קורבנות. קורבנות למדיניות רשמית, וקורבנות לקוצר הראייה של הימים ההם. עמנו יזם את יום האדמה בשנת 1976 והשלטונות יזמו את אוקטובר 2000!

במהלך התנחומים בג'ת שבמשולש, ישבתי במקרה ליד אחיו של השהיד ראמי ע'רה (לימים נודע לי ששם האח הוא אמיר), ועד היום הזה לא ראיתי אח שמבכה את אחיו בכזה כאב. מהרגע שנכנסנו ועד שיצאנו הוא מירר בבכי, זה היה היום השלישי לתנחומים, כלומר שלושה ימים לאחר פטירתו.

6.

בליל ה-2 באוקטובר ישיבת ועדת המעקב הייתה סוערת. חד"ש לא רצתה בהמשך השביתה ביום שלישי ברציפות ויחד איתה ראשי הרשויות המקומית. כמה מהמפלגות האחרות התעקשו לקיים בכל זאת את השביתה. מוחמד ברכה אמר אז: "קיימת מפלצת שפיה פעור, האם הגיוני שנשליך את בנינו אל פיה?" ועם ההתעקשות של חד"ש ופורום ראשי הרשויות המקומית יצאה הודעה שלא תתקיים שביתה ביום שלמחרת.

בדרך לחיפה התלווינו ברכה ואני לפגישה עם חברי הכנסת ממרצ בשעה אחת לפנות בוקר ברחוב שפירא בשכונת הדר בחיפה, שם שכן סניף מפ"ם המיתולוגי. את הפגישה תיאמנו גם עם השתתפותו של חבר כנסת מסוים, המטרה שלנו היתה שתצא הודעה מהפגישה בכדי לשבור את גל ההסתה בתקשורת כנגד הציבור הערבי, במיוחד לאור העובדה כי מרצ עזבה את הקואליציה חודשים לפני אוקטובר 2000. ליד הכפר אבטן קיבלנו שיחת טלפון מאותו ח"כ שסיכמנו ללכת יחד איתו לפגישה, בשיחה הוא הודיע לנו כי לא יוכל להשתתף, כי הוא נמצא תחת הכוונת של השלטונות. ברכה התעצבן נורא וצרח: "האם זה לא אתה שלפני זמן קצר התעקשת שהאירועים ימשכו?! האם הצעירים שלנו ואני לא נמצאים גם על הכוונת?!" אך אותו ח״כ לא שינה את דעתו והודיע כל לא ישתתף בפגישה. בשעה אחת לפנות בוקר נפגשנו עם מרצ ואני זוכר את יוסי שריד ואת רן כהן. לאחר הפגישה יצאה הודעה של מרצ, הודעה ראשונה שגינתה את פעולות האיבה של הממסד נגדנו. לאחר השתיקה הרועמת של הימים הראשונים.

7.

ב-12 לאוקטובר היה היום הראשון שבו הצלחנו קצת לנוח, לאחר שבועיים שבקושי ישנו. בשעה 11 בלילה קיבלתי שיחת טלפון כי צעיר פנאטי ירה לכיוונם של צעירים ערבים שעבדו במסעדות השווארמה ברחוב יפו בחיפה. ברמב"ם ישבנו מחוץ לחדר הניתוח, הרופאים הודיעו לנו כי צעיר אחד נורה בראשו, וכי מצבו קשה מאוד. לא הצלחנו לגלות את זהותו. לאחר זמן מה הוריו באו ממררים בבכי לכיוון חדר הניתוח וישבנו יחד איתם מחוץ לחדר הניתוח. רק לאחר יומיים אותו צעיר שוחרר מחדר הניתוח, ולמרות שהרסיס שנמצא בראשו עד היום, פואד נמר ע'זאל עאסלה, מצליח למרות הכל לחיות בצורה סבירה ואני שמח תמיד לפגוש אותו במהלך ביקוריי בעראבה.

8.

איך אירועי אוקטובר נקראו יום אל-קודס ואל-אקצא?

בתוקף היותי חבר מועצת העיר חיפה מטעם חד"ש השתתפתי בישיבת ועדת המעקב, השיח' ראאד סלאח הציע לקרוא לאירועים שקרו יום אל-אקצא, מיד לאחר מכן הציע ראש עיריית נצרת דאז, ראמז ג'ראייסי שהשם יהיה ״אל-קודס ואל-אקצא״ בכדי להדגיש את המשמעות הפוליטית של הסוגיה. ההצעה האחרונה זכתה לתמיכת המשתתפים וגם לתמיכתו של השיח' ראאד וכך הוחלט על השם באופן סופי: ״יום אל-קודס ואל-אקצא״.

9.

אנסה לרגע להוציא אתכם מאווירת האירועים הקשים אל חלל עמנו היפה. החלטנו לאסוף תרומות כדי לסייע לפצועים ולעצורים, התבקשתי לאסוף תרומות מאזור חיפה. הלכנו מבית לבית. בית אחר בית, לא היה בית אחד של דפקנו בדלתו, וכל דלת שנפתחה גם הביאה איתה עוד ועוד תרומות. מה שיפה בסיפור הוא שפעמים רבות הייתי שומע על אנשים מסוימים דברים כמו "האדם הזה הוא פועל עם השלטונות" ועל אחר שהוא "שופט שלא מתעסק בפוליטיקה" וכדומה, החלטתי להיכנס לכל הבתים של אותם האנשים. כולם גילו הבנה ואמפתיה ותרמו מאות שקלים. את התרומות שאספתי נתתי לעבד ענבתאוי, מזכיר ועדת המעקב, שאמר לי שהסכום הוא הגדול ביותר שנאסף למען הפצועים והעצורים.

האנשים טובים ואצילים. ללא שום קשר לדימויים, עלינו לפנות אל כל האנשים.

אולי בעוד מספר שנים אני אזכיר את שמות התורמים, לאחר שיפרשו לפנסיה מתפקידיהם הרשמיים.

10.

השלטונות סגרו את התיקים נגד רוצחי שלושה עשר החללים באירועי אוקטובר 2000. החלטנו בוועדת המעקב לאסוף רבע מיליון חתימות שמבטאות את דרישתם של לפחות 51% מכלל הציבור הערבי במדינה לחקור את ההרג, וזה היה אתגר לא פשוט. התארגנו למשימה והתחלקנו לאזורים וחילקנו את העצומה בשווקים ובמקומות המרכזיים. זכיתי לבקר במספר כפרים, אך אני רוצה להזכיר שני כפרים שנצרבו בזיכרוני – ערב א-שיבלי ואום אל-ע'נאם שנמצאים על מרגלות הר התבור. אנשי הכפר קיבלו את פנינו, הם היו בקיאים בפרטים ובחשיבות הסוגיה ודרשו שלא לוותר על הזכות הזו, האנשים הגיעו וחתמו בהמוניהם. לאחר כשבועיים הצלחנו להגיע לרבע מיליון חתימות! באותה התקופה עמדו להתקיים הבחירות לרשויות המקומיות, וחלק מההנהגה הפוליטית הייתה עסוקה בבחירות, מזכ"לי המפלגות והתנועות, בניהם אני, נשלחו דרך מרכז "עדאלה" לדרום אפריקה לימי לימוד על הדרכים להתמודד עם האפרטהייד. באותה התקופה הנהגת ועדת המעקב נתנה לראש הממשלה אהוד אולמרט את העצומה, אך התיקים נסגרו באופן כמעט סופי.

לדעתי, לא עשינו את המוטל עלינו כפי שהיה מצופה מאתנו. חובתנו הייתה לערער על ההחלטה כדי לזכות בניצחון לפחות בסוגיה הזו, וזה כחלק מבסיס מאבקנו, להוביל לניצחון באותה המערכה שלמענה מתו השהידים – לחיות בכבוד במולדת אבותינו.

• יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה (חד"ש), היה באוקטובר 2000 מזכיר חד"ש, חבר ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית בישראל וחבר מועצת העיר חיפה מטעם חד"ש.

Share on Facebook