לפני מאה שנה פרסם המהפכן הרוסי ולדימיר לנין את ספרו "האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם" [i]. התרגום לעברית הופיע בשנת 1952 בהוצאת ספרית הפועלים ואזל במהרה. עתה, לקראת כנס מרקס העשירי שיתקיים בסוף השבוע הקרוב (4 ו-5 בנובמבר) בבת ים ובתל-אביב, אתר "הגדה השמאלית" החליט לפרסם אותו במלואו ובשני חלקים. היום יתפרסם חלקו הראשון ומחר החלק השני. בחלק הזה: הקדמה להוצאה הרוסית, הקדמה להוצאה הצרפתית והגרמנית, ריכוז הייצור והמונופולים, הבנקים ותפקידם החדש, הקפיטל הפיננסי והאוליגרכיה הפיננסית. מחר יפורסמו הפרקים: יצוא ההון, חלוקת העולם בין בריתות הקפיטליסטים, חלוקת העולם בין המעצמות הגדולות, האימפריאליזם כשלב מיוחד בקפיטליזם, הטפילות של הקפיטליזם ורקבונו, ביקורת האימפריאליזם ומקומו של האימפריאליזם בהיסטוריה.
ולדימיר איליץ לנין (מקור)
הקדמה להוצאה הרוסית
החוברת המובאת בזאת לפני הקורא נכתבה על ידי באביב של שנת 1916, בציריך. בתנאי-העבודה שם הייתי חסר, כמובן, במידה מסוימת, ספרות צרפתית ואנגלית, ובמידה רבה מאוד – ספרות רוסית. מכל מקום ניצלתי את החיבור האנגלי העיקרי על האימפריאליזם, את ספרו של ג'. א. הובסון, בתשומת-הלב שהוא ראוי לה, לדעתי.
החוברת הזאת נכתבה עבור הצנזורה הצארית. משום כך, לא זו בלבד שנאלצתי להצטמצם בהקפדה בניתוח עיוני-כלכלי בלבד – אלא צריך הייתי גם לנסח בזהירות מרובה, ברמזים, את מעט ההערות ההכרחיות בנוגע לפוליטיקה, לכתוב באותה שפת איזופוס – שפת איזופוס הארורה – שלה נזקקו באשמת הצארים, כל המהפכנים, מדי נטלם את העט לכתיבת חיבור "לגלי".
קשה לשוב ולקרוא עכשיו בימי-החירות, אותם המקומות בחוברת, הדחוקים והלחוצים בצבת של ברזל, מסולפים מתוך מחשבה על הצנזורה הצאריות. ברצותי להביע שהאימפריאליזם הוא סף המהפכה הסוציאלית, שהסוציאל-שוביניזם (סוציאליזם בדיבור ושוביניזם למעשה) אינו אלא בגידה מוחלטת בסוציאליזם, הצטרפות גמורה לצד הבורגנות, שהפילוג הזה בתנועת-הפועלים כרוך בתנאים האובייקטיביים של האימפריאליזם וכו', אנוס הייתי לבחור לי שפת "עבדים", והריני נאלץ עתה להפנות אח הקורא המתעניין בשאלה זו אל המהדורה החדשה של המאמרים שכתבתי בחוץ לארץ בשנים 1917-1914, העומדת לצאת בקרוב. בייחוד כדאי לציין פיסקה אחת בעמוד 119-120 [בסוף הפרק התשיעי]: כדי להסביר לקורא בצורה כשרה בעיני הצנזורה, באיזו מצח-נחושה משקרים הקפיטליסטים, והסוציאל-שוביניסטים שעברו לצידם (שקאוטסקי נאבק עמם בחוסר-עקביות כזה), בשאלת הסיפוחים, כיצד הללו מחפים בלא-בושה על הסיפוחים של הקפיטליסטים שלהם, נאלצתי להביא לדוגמה את… יפן! הקורא הנבון ישים בנקל במקום יפן את רוסיה, ובמקום קוריאה את פינלנד, פולין, קורלנדיה, אוקראינה, חיווה, בוכרה, אסטלנדיה [1] ושאר החבלים המיושבים לא על-ידי רוסים.
רצוני לקוות, כי החוברת שלי תסייע לברר את השאלה הכלכלית היסודית, אשר כל עוד לא נחקור אותה לא נוכל להבין דבר בהערכת המלחמה והפוליטיקה של ימינו: שאלת מהותו הכלכלית של האימפריאליזם.
המחבר, פטרוגרד; 26 באפריל 1917
הקדמה להוצאה הצרפתית והגרמנית [ii]
הספר הזה נכתב בשנת 1916 עבור הצנזורה הצארית, כאמור בהקדמה להוצאה הרוסית. אין לי אפשרות בשעה זו לשנות את כל הטקסט ואולי גם אין תועלת בכך, כי עיקר תעודתו של הספר היה ומוסיף להיות: להראות על סמך החומר המקיף של הסטטיסטיקה הבורגנית עליה אין עוררין, ועל סמך הודאותיהם של אנשי המדע הבורגניים בכל הארצות, מה הייתה תמונת הסיכום של המשק הקפיטליסטי העולמי, ביחסי-הגומלין הבינלאומיים שלו בראשית המאה העשרים, על סף המלחמה האימפריאליסטית הכלל-עולמית הראשונה.
במידת-מה יהיה זה גם למועיל לקומוניסטים רבים בארצות הקפיטליסטיות המתקדמות, אם ילמדו על-פי דוגמת הספר הזה, הלגלי מבחינתה של הצנזורה הצארית, כי יש אפשרות – וגם הכרח – לנצל אף אותם שרידי הלגליות הקלושים, שעדיין נותרו לקומוניסטים באמריקה של ימינו למשל, או בצרפת, – לאחר שנאסרו שם זה לא מכבר כל הקומוניסטים כמעט, – ולהוכיח כמה כוזבות הן ההשקפות הסוציאל-פציפיסטיות והתקוות ל"דמוקרטיה עולמית". את התוספות ההכרחיות ביותר לספר זה, שהוכשר עבור הצנזורה, אנסה לתת בהקדמה זו.
II
הוכח בספר, כי מלחמת שנות 1918-1914 הייתה אימפריאליסטית משני הצדדים (כלומר – מלחמת-כיבוש חמסנית, רצחנית), מלחמה לשם חלוקת העולם, לשם חלוקה וחלוקה מחדש של המושבות, "תחומי השפעה" של הקפיטל הפיננסי וכו'.
כי ההוכחה לאופייה הסוציאלי האמיתי של המלחמה, וביתר דיוק: לאופייה המעמדי האמיתי, צפונה, כמובן, לא בתולדותיה הדיפלומטיות של המלחמה, כי אם בניתוח המצב האובייקטיבי של המעמדות השליטים בכל המעצמות הנלחמות. כדי לתאר את המצב האובייקטיבי הזה יש להביא לא דוגמאות ונתונים בודדים (לפי שתופעות החיים החברתיים הן מורכבות ביותר, אפשר למצוא תמיד כמות דרושה של דוגמאות או עובדות בודדות לאישור כל הנחה שהיא), אלא בהכרח את מכלול הנתונים על יסודות החיים הכלכליים בכל המעצמות הלוחמות ובכל העולם כולו.
ואמנם נתונים מסכמים כאלה, שאין לערער עליהם הבאתי בתמונה של חלוקת העולם בשנת 1876 ובשנת 1914 (בפרק 6) ושל חלוקת מסילות הברזל בכל העולם בשנת 890נ ובשנת 1913 (בפרק 7). מסילות הברזל הרי הן – התוצאות המסכמות השל ענפים העיקריים של התעשייה הקפיטליסטית, תעשיית הפחם ותעשיית הברזל – והן המדדים הבולטים ביותר של התפתחות המסחר העולמי והציוויליזציה הדמוקרטית-בורגנית. בפרקי הספר הקודמים הראיתי כיצד קשורות מסילות הברזל בייצור הגדול, במונופולים, בסינדיקטים, בקרטלים, בתאגידים, בבנקים, באוליגרכיה של הממון. אופן חלוקתה של רשת מסילות הברזל, חלוקה שאינה שוות-מידה, ושהתפתחותה אינה שוות-מידה – תוצאות מסכמות הם של הקפיטליזם המונופוליסטי של ימינו בקנה-מידה עולמי. ותוצאות מסכמות אלה מראות כי כל עוד קיים בסיס משקי כזה, כל עוד קיימת בעלות פרטית על אמצעי-הייצור, המלחמות האימפריאליסטיות הן בלתי נמנעות.
בניית מסילות ברזל, נראית כמפעל ציוויליזטורי, תרבותי, דמוקרטי, טבעי, פשוט: כך היא נראית בעיני פרופסורים בורגנים, שמקבלים שכר על שהם מקשטים את העבדות הקפיטליסטית, ובעיני הקרתנים הזעיר-בורגניים. לאמיתו של דבר אנו מוצאים כי החוטים הקפיטליסטיים , המקשרים באלפי חוטים את המפעלים האלה עם הבעלות הפרטית על אמצעי-הייצור בכלל, הפכו את הבנייה הזאת למכשיר דיכוי של מיליארד בני אדם (המושבות והמושבות למחצה), כלומר – למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם בארצות המשועבדות והעבדים בשכר של הקפיטל בארצות "הציוויליזציה".
הקניין הפרטי המיוסד על עמל בעל-המשק הזעיר, התחרות החופשית, הדמוקרטיה, – כל הסיסמאות האלו, שהקפיטליסטים והעיתונות שלהם, מרמים בזאת הפועלים והאיכרים, נשארו הרחק מאחור.
הקפיטליזם הפליג בהתפתחותו והיה בידי קומץ ארצות "מתקדמות" לשיטת דיכוי קולוניאלי וחנק פיננסי, המקיפה את כל העולם, את הרוב העצום של אוכלוסיית כדור הארץ. וחלוקת "השלל" הזה נעשית בין שניים-שלושה טורפים, אדירי עולם, החמושים מכף רגל ועד ראש (אמריקה, אנגליה, יפן) והמושכים את כל העולם כולו לתוך מלחמתם הם, למען חלוקת שללם הם.
III
חוזה השלום של ברסט-ליטובסק [iii], הכפוי על-ידי גרמנית המלוכנית, ואחריו חוזה השלום של וורסאי [iv], האכזרי והשפל הרבה מן הראשון, הכפוי ע"י הרפובליקות "הדמוקרטיות" אמריקה וצרפת, וכן על ידי אנגליה "החופשית", הביאו תועלת רבה מאוד לאנושות שכן על ידי כך הוסר הלוט מעל פני עבדי-הדיו של האימפריאליזם, וכן מעל פני הבורגנים-הזעירים הריאקציוניים, – ואפילו הם קוראים לעצמם פציפיסטים וסוציאליסטים, – שהיו מפארים את ה"ווילסוניזם" [v] ומוכיחים את האפשרות של שלום ורפורמות במשטר האימפריאליזם.
אולם עשרות מיליוני החללים והנכים, שהניחה המלחמה אחריה, המלחמה לשם הכרעה, מי משתי הקבוצות של החמסנים הפיננסיים, האנגלית או הגרמנית, צריכה לקבל שלל יותר, וכן שני "חוזי השלום" הללו, הנה הם פוקחים במהירות עצומה שלא הייתה כמוה, את עיניהם של מיליוני בני אדם, של עשרות מיליונים נידחים ומדוכאים, מרומים ומתועתעים בידי הבורגנות. וכך אנו רואים, שעל קרקע החורבן העולמי, תוצאת המלחמה, צומח ועולה משבר מהפכני עולמי, אשר גם אם ייתקל על דרכו במעצורים כבדים וממושכים ביותר, מכל מקום זה סופו ההכרחי: מהפכה פרולטרית וניצחונה.
מניפסט-בזל של האינטרנציונל השני, שנתן בשנת 1912 הערכה, למלחמה שפרצה בשנת 1914, למלחמה זו דווקא, ולא למלחמה בכלל (המלחמות, פנים שונות להן, ישנן גם מלחמות מהפכניות), – המניפסט הזה נשאר כמצבת-עדות לפשיטת-הרגל המבישה של גיבורי האינטרנציונל השני, לכל פרשת בגידתם.
על כן אני חוזר ומדפיס את המניפסט ההוא בנספחות למהדורה הזאת, וחוזר ומסב את תשומת-לב הקוראים לכך, שגיבורי האינטרנציונל השני נזהרים ביותר ועוקפים אותם המקומות במניפסט, המדברים בפירוש, בבהירות ובדיוק על הקשר שבין המלחמה הזאת, דווקא, העומדת להתחולל, ובין המהפכה הפרולטרית, – כשם שגנב נזהר ועוקף מקום ששם שלח ידו בגנבה.
IV
תשומת-לב מיוחדת ניתנה בספר הזה לביקורת "הקאוטסקיאניות", זרם רעיוני בין-לאומי שבכל ארצות העולם דוגלים בו "תיאורטיקנים חשובים ביותר", מנהיגי האינטרנציונל השני (אוטו באואר ושות' באוסטריה; רמסיי מקדונלד ואחרים באנגליה; אלבר תומא בצרפת וכו' וכיו"ב), וכן המון סוציאליסטים, רפורמיסטים, פציפיסטים, דמוקרטים בורגניים וכמרים.
זרם רעיוני זה הוא, מצד אחד, תוצאת התנוונותו וריקבונו של האינטרנציונל השני, ומצד שני הריהו יציר הכרחי, פרי אידיאולוגיה של בורגנים-זעירים, אשר כל נסיבות-חייהם אוסרות אותם בשבי משפטים קדומים דמוקרטיים ובורגניים.
השקפות כאלו אצל קאוטסקי והדומים לו יש בהן משום הסתלקות גמורה מאותם היסודות המהפכניים של המרכסיזם, שעליהם הגן הסופר הזה עשרות שנים, ובייחוד – נציין דרך אגב, – במלחמה עם האופורטוניזם הסוציאליסטי (ברנשטיין, מיליירן, היינדמן, הומפרס וכו'). ולפיכך לא מקרה הוא, שעכשיו התאחדו "הקאוטסקיאנים" בכל העולם, מבחינה פוליטית-מעשית עם האופורטוניסטים הקיצוניים (על-ידי האינטרנציונל השני או הצהוב [vi]) ועם הממשלות הבורגניות (על-ידי הממשלות הבורגניות הקואליציוניות בהשתתפותם של סוציאליסטים).
התנועה הפרולטרית, ההולכת ומתפשטת בכל העולם, התנועה הפרולטרית המהפכנית בכלל, והקומוניסטית בפרט, אי-אפשר לה להימנע מניתוחן והוקעתן של השגיאות התיאורטיות של "הקאוטסקיאניות". ובייחוד, מאחר שהפציפיזם ו"הדמוקרטיזם" בכלל, שאינם מתיימרים במרכסיזם בשום פנים, אלא שבדומה לקאוטססקי ושות' הם מטשטשים את עומק הסתירות של האימפריאליזם ואת המשבר המהפכני שהוא מוליד ואשר אין להימנע ממנו, – הזרמים האלה עדיין נפוצים ביותר בכל העולם. והמלחמה בזרמים האלה חובה היא למפלגת הפרולטריון אשר עליה לכבוש חזרה מיד הבורגנות את בעלי-הבתים הזעירים, שהיא מוליכה אותם שולל אחריה, ואת מיליוני העמלים הנתונים בתנאי-חיים זעיר-בורגניים, במידה יתירה או פחותה.
V
ויש צורך לומר כמה מלים על אודות פרק 8: "הטפילות וריקבון הקפיטליזם". כבר צוין בפנים הספר, כי הילפרדינג, "מרכסיסט" לשעבר, ועכשיו איש-ימינו של קאוטסקי ואחד המייצגים העיקריים של הפוליטיקה הרפורמיסטית הבורגנית ב"מפלגה הסוציאל-דמוקרטית הבלתי-תלויה של גרמניה" [vii], צעד בנידון זה צעד לאחור, לעומת הובסון האנגלי הרפורמיסט והפציפיסט הגלוי. הפילוג הבין-לאומי של תנועת-הפועלים כולה נתגלע עתה בשלמותו (אינטרנציונל שני ושלישי). כן נתגלעה גם העובדה של מאבק מזוין ומלחמת-אזרחים בין שני הזרמים: תמיכתם של המנשביקים והסוציאליסטים-הרבולוציונרים" במלחמתם של קולצ'ק ודניקין כנגד הבולשביקים ברוסיה, הצטרפותם של אנשי שיידמן ונוסקה ושותפיהם בגרמניה אל מלחמת הבורגנות נגד הספרטקאים [viii], וכן בפינלנד, בפולניה, בהונגריה וכו'. מהו אפוא היסוד הכלכלי לתופעה היסטורית עולמית זו?
אכן, היסוד הוא: הטפילות וריקבון הקפיטליזם, האופייניים לשלב ההיסטורי העליון שלו, היינו, לאימפריאליזם. כפי שהוכח בספר זה, הבדיל עכשיו הקפיטליזם קומץ (פחות מחלק עשירי מאוכלוסיית העולם, ולפי חשבון "נדיב" מופרז – פחות מחלק חמישי) של מעצמות אדירות ועשירות, העושקות את כל העולם בדרך פשוטה של "גזירת קופונים". יצוא הון מכניס רווח בשיעור של 10-8 מיליארדי פרנקים בשנה, לפי מחירים שמלפני המלחמה ולפי הסטטיסטיקה הבורגנית שמלפני המלחמה. ועכשיו הרבה יותר, כמובן.
נקל להבין, שמרווחי-על כאלה (משום שרווח זה הוא יותר מן הרווח שסוחטים הקפיטליסטים מפועלי ארצם "הם") אפשר לשחד את מנהיגי הפועלים ואת השכבה הדקה העליונה של האריסטוקרטיה הפועלית, ואף אמנם משחדים אותה הקפיטליסטים של הארצות "המתקדמות", – משחדים באלפי אופנים, במישרין ובעקיפין בגלוי ובסתר.
שכבה זו של פועלים שהתברגנו או של "אריסטוקרטיה פועלית", שהם זעיר-בורגנים לפי אורח-חייהם, לפי שיעורי השתכרותם, לפי השקפת עולמם – זו המשענת העיקרית של האינטרנציונל השני, ובימינו היא המשענת הסוציאלית (לא הצבאית) העיקרית של הבורגנות. כיוון שהם משמשים בפועל ממש סוכנים לבורגנות בתוך תנועת הפועלים, פועלים שהם פקידי-ניהול של מעמד הקפיטליסטים (labor lieutenants of the capitalist class) , מגשימיו הנאמנים של הרפורמיזם והשוביניזם. במלחמת האזרחים של הפרולטריון עם הבורגנות הרי הם מתייצבים, ממילא, במספר לא מועט, לצד הבורגנות, לצד "אנשי וורסאי" [ix] כנגד "הקומונרים".
בלי שנבין את השורשים הכלכליים של התופעה הזאת, בלי שנעריך את ערכה החברתי והמדיני לא נוכל להתקדם אף כדי צעד אחד בפתרון הבעיות המעשיות של התנועה הקומוניסטית ושל המהפכה הסוציאלית הבאה.
האימפריאליזם הנו סף המהפכה הסוציאלית של הפרולטריון. הנחה זו נתאמתה למן שנת 1917 בקנה-מידה עולמי.
נ. לנין, 6 ביולי 1920
ב- 20-15 השנים האחרונות, בייחוד אחרי מלחמת ספרד-אמריקה (1898) ומלחמת האנגלים והבורים (1902-1899) אנו מוצאים כי הספרות הכלכלית וגם המדינית בעולם החדש והישן נוקטת לעתים קרובות, יותר ויותר, את המושג "אימפריאליזם" להגדרת התקופה העוברת עלינו. בשנת 1902 יצא לאור בלונדון ובניו-יורק חיבור מאת הכלכלן האנגלי ג'. א. הובסון: "אימפריאליזם". המחבר, המחזיק בהשקפת הסוציאל-רפורמיזם והפציפיזם הבורגני – הדומה, בעצם, לעמדתו הנוכחית של ק. קאוטסקי המרכסיסט-לשעבר – נתן תיאור טוב ומפורט של התכונות הכלכליות והמדיניות היסודיות של האימפריאליזם [x]. בשנת 1910 יצא לאור בווינה חיבור של המרכסיסט האוסטרי רודולף הילפרדינג בשם "הקפיטל הפיננסי". למרות טעותו של המחבר בשאלת התיאוריה של הממון ולמרות נטייה מסוימת מצדו לפשרה בין המרכסיזם ובין האופורטוניזם, יש בחיבור זה משום ניתוח עיוני רב-ערך של "השלב החדש ביותר בהתפתחות הקפיטליזם" – זו כותרת-המשנה לספרו של הילפרדינג [xi]. אכן, אותם הדברים שנאמרו בשנים האחרונות על-אודות האימפריאליזם – בייחוד בהמון מאמרים בירחונים ובעיתונים בנושא זה, וכן בהחלטות, כגון בקונגרסים בחמניץ [xii] ובבזל בסתיו שנת 1912, – ספק אם חרגו מחוג הרעיונות שהורצו, או, ביתר דיוק, שסוכמו על-ידי המחברים הנ"ל…
להלן נשתדל לתאר בקצרה, בצורה פופולרית ככל האפשר, את הקשר ויחסי-הגומלין שבין התכונות הכלכליות היסודיות של האימפריאליזם. לא נתעכב על העניין מן הצד שאינו כלכלי, גם אם הוא ראוי לכך מאוד. את ההסתמכויות על מקורות ספרותיים ושאר הערות העלולות לעניין את הקוראים נביא בסוף החוברת.
I. ריכוז הייצור והמונופולים
גידולה העצום של התעשייה והתהליך המהיר להפליא של התרכזות הייצור במפעלים גדולים יותר ויותר, הם אחת התכונות האופייניות ביותר לקפיטליזם. מפקדי-התעשייה בימינו נותנים לנו ידיעות מלאות ומדויקות ביותר על-אודות התהליך הזה.
כך, למשל, מכל אלף מפעלי-תעשייה בגרמניה היו מפעלים גדולים, כלומר – שיש בהם למעלה מחמישים פועלים שכירים, בשנת 1882 – 3; בשנת 1895 – 6 ובשנת 1907 – 9. מכל מאה פועלים עלו בחלקם: 22, 30 ו- 37. אולם ריכוז הייצור הוא נמרץ בהרבה מריכוזם של הפועלים, משום שפריון העבודה במפעלים גדולים גדול הרבה יותר. על כך מעידים הנתונים על-אודות מכונות-קיטור ומנועי-חשמל. אם נתבונן אל מה שנקרא בגרמניה: תעשייה במשמעה הרחב, כלומר, אם נכלול בחשבון גם את המסחר ואת התחבורה וכד' תהא לפנינו תמונה כזאת. מ- 3,265,623 עסקים ישנם 30,588 גדולים, כלומר – בסך-הכל, 0,9%. ופועליהם – 5,7 מיליון מתוך 14,4 מיליון, כלומר, 39,4%; כוחות-סוס של קיטור – 6,6 מיליון מתוך 8,8 מיליון, כלומר – 75,3%; כוחות חשמל – 1,2 מיליון קילוואט מתוך 1,5 מיליון, כלומר – 77,2%.
מספר עסקים מועט, שהוא פחות מאחוז אחד, מחזיק בידו למעלה מ- 3/4 הכמות הכללית של כוחות הקיטור והחשמל! בחלקם של 2,97 מיליון עסקים זעירים (עד 5 פועלים שכירים), שהם 91% מכל מספר העסקים, עולים רק 7% של כוחות הקיטור והחשמל! בידי עשרות אלפי עסקים גדולים – הכל; בידי מיליוני עסקים זעירים – לא כלום.
מפעלים, שהיו בהם מ- 1000 פועלים ומעלה היו בגרמניה בשנת 1907 – 586. בידיהם כמעט החלק העשירי (1,38 מיליון) מן המספר הכללי של הפועלים וכמעט שליש (32%) מן הכמות הכללית של כוחות הקיטור והחשמל [2]. הקפיטל הכספי והבנקים גורמים, כפי שנראה להלן, שהכרעה זו של קומץ עסקים גדולים ביותר נעשית עוד יותר ניצחת, ובפועל ממש, כלומר – מיליוני "בעלים" זעירים, בינוניים וגם חלק מן הגדולים משועבדים למעשה שעבוד גמור בידי כמה מאות מיליונרים-פיננסיסטים.
בארץ מתקדמת אחרת של הקפיטליזם של ימינו בארצות-הברית של אמריקה הצפונית, נמרץ עוד יותר גידול הריכוז של הייצור. כאן מבדילה הסטטיסטיקה את התעשייה במשמעה המצומצם ומחלקת את העסקים לקבוצות לפי שוויה של התוצרת השנתית. בשנת 1904 נמצאו 1900 מפעלים גדולים (מתוך 216,180, כלומר – 0,9%), שתוצרתם עלתה לכדי 1 מיליון דולר ומעלה, ולהם 1,4 מיליון פועלים (מבין 5,5 מיליון, כלומר – 25,6%) ושווי תוצרתם 5,6 מיליארדים (מבין 14,8 מיליארד, כלומר, 38%). מקץ חמש שנים, בשנת 1909, אנו מוצאים מספרים מקבילים אלה: 3060 מפעלים (מבין 268,491; – 1,1%), ולהם 2,0 מיליונים פועלים (מבין 6,6 מיליונים – 30,5%) ו- 9,0 מיליארדים שוויה של התוצרת (מתוך 20,7 מיליארדים; – 43,8%) [3].
כמעט מחצית כל הייצור של כל מפעלי הארץ הם בידי חלק המאה ממספר המפעלים הכללי! ושלושת אלפים מפעלים-ענקים אלה מקיפים 258 ענפי-תעשייה [xiii]. אמור מעתה, כי משמגיע הריכוז לדרגה מסוימת בהתפתחותו, הרי הוא מביא בעצמו, אפשר לאמור, ללא חיץ, לידי מונופולין. לפי שכמה עשרות מפעלים עצומים קל להם לבוא לידי הסכם הדדי, וכן גם עצם שיעורם הגדול של המפעלים מוליד את המגמה למונופולין ומכביד על התחרות. גלגול זה של התחרות במונופולין הוא אחת התופעות החשובות – ואולי התופעה החשובה ביותר – בכלכלת הקפיטליזם המודרני, ועלינו לעמוד עליו בהרחבה. אך תחילה עלינו למנוע טעות אפשרית אחת.
הסטטיסטיקה האמריקנית אומרת: 3000 מפעלים עצומים במאתיים וחמישים ענפי-תעשייה. והרי זה אומר, כביכול, בסך-הכל 12 מפעלים אדירים בכל ענף וענף.
ואולם לא כן הוא. לא בכל ענף מענפי-התעשייה ישנם מפעלים גדולים; ומצד שני, הרי אחת התכונות החשובות של הקפיטליזם, שהגיע לדרגה העליונה בהתפתחותו, היא הקומבינציה, כפי שקוראים לכך, זאת אומרת, שמפעל אחד מאחד בתוכו ענפי-תעשייה שונים, שפעמים כל אחד מהם משמש שלב בעיבוד הגלם (כגון, התכת ברזל-יציקה מתוך עפרות והפיכת ברזל-יציקה לפלדה, ואחרי-כן, אולי, ייצור אי-אלה מוצרים מפלדה), ופעמים ממלא ענף אחד תפקיד מסייע כלפי ענף אחר (כגון, עיבוד פסולת או מוצרי לוואי; ייצור חומרי-אריזה וכדו').
"הקומבינציה – כותב הילפרדינג – משווה את ההבדלים בקוניונקטורה, ר"ל ידי כך היא מבטיחה למפעל המצורף יתר קביעות בשיעור הרווח. שנית, גורמת הקומבינציה לביטול המסחר. שלישית, היא מאפשרת שכלולים טכניים, ומתוך כך גם קבלת רווח נוסף לעומת המפעלים 'הטהורים' (כלומר שאינם מצורפים). רביעית, היא מחזקת את עמדת המפעל המצורף לעומת המפעל 'הטהור', מגבירה את כוחו במלחמת התחרות בתקופת ירידה קשה (תקלות בעסקים, משבר), כאשר ירידת מחירי הגלם מפגרת אחרי ירידת מחיר המוצרים".
הכלכלן הבורגני הגרמני היימן שהקדיש חיבור מיוחד לתיאור המפעלים "המעורבים", כלומר, המצורפים, בתעשיית-הברזל הגרמנית, אומר: "המפעלים הטהורים נחרבים, נחנקים מפני המחיר הגבוה לגלם, בו בזמן שמחירי המוצרים נמוכים". והנה לפנינו תמונה כזאת: "מצד אחד נשארו חברות גדולות למכרות-פחם, המפיקות כמה מיליונים טונות של פחם, והמאורגנות היטב בסינדיקט הפחם שלהן; וכן בתי-החרושת הגדולים ליציקת-פלדה, הקשורים בחברות-הפחם, קשר אמיץ, ומאוחדים בסינדיקט הפלדה שלהם. המפעלים האדירים האלה, המייצרים 400,000 טונות פלדה בשנה, המפיקים כמות עצומה של עפרות-ברזל ופחם, המייצרים מוצרים לשימוש מפלדה, ולהם 10,000 פועל, שגרים בקסרקטינים ביישובי בתי-החרושת, ולפעמים גם מסילות-ברזל ונמלים משלהם, – הם נציגיה הטיפוסיים של תעשיית-הברזל הגרמנית. והריכוז מתקדם והולך. מפעלים בודדים מוסיפים לגדול; הולך ומתרבה מספר המפעלים, בענף אחד של התעשייה או בענפים שונים, שמתלכדים למפעלים-ענקים, אשר חצי תריסר בנקים בברלין משמשים כמשען להם וכמדריכים. ביחס לתעשיית-המחצבים הגרמנית הוכחה בעליל תורתו של קרל מרכס על-אודות הריכוז; אמנם, הדברים אמורים במדינה אשר התעשייה מוגנת שם על-ידי מכסי-מגן ותעריפי-הובלה. תעשיית-המחצבים של גרמניה בשלה להפקעה". [4]
לידי מסקנה כזו מוכרח היה להגיע כלכלן בורגני ישר-לב, בבחינת יוצא-מן-הכלל. יש לציין כי הוא מבקש להבדיל את גרמניה לחוד, לפי שתעשייתה מוגנת במכסי-מגן גבוהים. אולם עובדה זו היה בה רק כדי להחיש את הריכוז ואת התהוותם של איגודי-מונופולין של תעשיינים, קרטלים, סינדיקאטים וכדו'. פרט חשוב ביותר הוא, שגם באנגליה, ארץ המסחר החופשי, מביא הריכוז לידי מונופולין, אם כי משהו יותר במאוחר ואולי גם בצורה אחרת. וכך כותב הפרופסור הרמן לוי במחקר מיוחד על "המונופולים, הקרטלים והתאגידים", על-פי החומר המצוי על התפתחותה הכלכלית של בריטניה הגדולה:
"שיעורם הגדול של המפעלים בבריטניה הגדולה ורמתם הטכנית הגבוהה, הם שנושאים בתוכם את המגמה למונופולין. מצד אחד גרם הריכוז לידי-כך, שיש צורך להשקיע סכומי-הון עצומים במפעל; ועל-כן עומדים מפעלים חדשים בפני דרישות גבוהות, שהולכות ועולות, מבחינת שיעור הקפיטל ההכרחי, והרי זה מכביד על הופעתם. ומצד שני (ונקודה זו חשובה ביותר בעינינו) הרי כל מפעל, ששואף להגיע לרמת המפעלים האדירים שנוצרו על-ידי הריכוז, צריך לייצר מוצרים בכמות עצומה כל-כך, שמכירתם ברווח אפשרית רק אם הביקוש גדל באופן בלתי-שכיח, שאם לאו, יגרום עודף המוצרים להורדת המחירים עד לרמה שאינה כדאית לא לבית-החרושת החדש ולא לבריתות המונופוליסטיות. שלא כבארצות אחרות, שמכסי-מגן מקלים שם על ההתאגדות לקרטלים, קמים באנגליה איגודים מונופוליסטיים של מפעלי-תעשייה, על-הרוב, רק לאחר שמספר המפעלים המתחרים העיקריים מגיע לכדי שתי עשרות, בערך". "השפעת הריכוז על הופעתם של מונופולים בתעשייה הכבדה מתגלה כאן בבהירות מלאה [5].
לפני יובל שנים, בזמן שמרכס כתב את הקפיטל שלו, נחשבה התחרות החופשית בעיני הרוב המכריע של הכלכלנים "כחוק הטבע". המדע המשועבד-לרשות עשה קנוניה של השתקה, וניסה להמית את חיבורו של מרכס, שהוכיח, על-ידי ניתוח ענייני והיסטורי של הקפיטליזם, כי התחרות החופשית מביאה לידי ריכוז הייצור, וריכוז זה, בדרגה מסוימת בהתפתחותו מביא לידי מונופולין. כיום היה המונופולין לעובדה. הכלכלנים כותבים תלי-ספרים, בתארם גילויים בודדים של המונופולין ובהוסיפם להכריז במקהלה, כי "המרכסיזם הוכחש". אולם העובדות – עקשניות הן, כדברי הפתגם האנגלי, ועל כורחך עליך להתחשב בהן. העובדות מוכיחות כי ההבדלים שבין ארצות קפיטליסטיות שונות, כגון בעניין הפרוטקציוניזם או המסחר החופשי, קובעים רק הבדלים שוליים בצורת המונופולים או בזמן הופעתם, ואילו התהוות המונופולין מתוך ריכוז-הייצור היא בגדר חוק כללי ויסודי בשלב ההווה בהתפתחות הקפיטליזם.
בנוגע לאירופה אפשר לקבוע בדיוק מספיק את זמן הופעתו המוחלטת של הקפיטליזם החדש במקומו של הישן: הרי זו – ראשית המאה העשרים. באחד החיבורים המסכמים החדשים ביותר בתולדות "התהוות המונופולין" אנו קוראים:
"אפשר להביא דוגמאות בודדות של מונופולים קפיטליסטיים מתקופה שלפני שנת 1860; אפשר למצוא בהם ניצני אותן הצורות שהן שכיחות כיום; אולם אין כל ספק שהימים ההם – הם ימים טרום-היסטוריים לקרטלים. ראשיתם האמיתית של המונופולים המודרניים חלה, לכל המוקדם, בשנות 1860. התקופה הגדולה הראשונה בהתפתחות המונופולים מתחילה עם השפל הבין-לאומי בתעשייה בשנות 1870, והיא משתרעת עד ראשית שנות 1890".
"אם נדון בעניין בקנה-מידה אירופי, כי אז נמצא ששנות הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה משמשות כקצה הגבול להתפתחות התחרות החופשית. אז סיימה אנגליה את בניית הארגון הקפיטליסטי שלה שבנוסח הישן. בגרמניה נכנס הארגון הזה למאבק נמרץ עם המלאכה ועם תעשיית-הבית והתחיל ליצור לעצמו צורות-קיום משלו."
"ההפיכה הגדולה מתחילה למן ההתמוטטות של שנת 1873, או, ביתר דיוק, למן הדיכאון שחל אחרי ההתמוטטות הזאת ואשר תופס עשרים ושתיים שנים בתולדותיה הכלכליות של אירופה – בהפסקה קלה בראשית שנות השמונים, ובהפסקה עזה ביותר, אם גם קצרה, סמוך לשנת 1889… בתקופת העלייה הקצרה של שנות 1889/1890 השתמשו מאוד בקרטלים לשם ניצול הקוניונקטורה. פוליטיקה לא שקולה גרמה להעלאת המחירים במהירות גדולה יותר ובחריפות רבה יותר, משהיה הדבר מתרחש בלעדי הקרטלים, וכמעט כל הקרטלים ירדו באי-כבוד "לקבר ההתמוטטות", עברו עוד חמש שנים של עסקים רעים ומחירים נמוכים, אולם בתעשייה לא עוד שרר הלך הרוח הקודם. הדיכאון לא נחשב עוד כמשהו מובן מאליו, וראו בו רק תקופת הפוגה לפני קוניונקטורה נוחה חדשה".
"והנה נכנסה תנועת הקרטלים לתקופתה החדשה. הקרטלים חדלו להיות תופעה חולפת, מעתה הרי הם נעשים יסוד מיסודות החיים הכלכליים. הם כובשים תחום אחר תחום בתעשייה, ובראש וראשונה, תחום עיבוד חומרי-הגלם. כבר בראשית שנות 1890, בזמן שהקרטלים ארגנו את סינדיקט הקוקס, – שלפי דוגמתו נוצר סינדיקט הפחם, – עיבדו באותו ארגון טכניקה קרטלית כזו, אשר למעלה ממנה לא הגיעה עוד התנועה, בעצם. העלייה הגדולה בסוף המאה ה- 19 ומשבר השנים 1903-1900 עומדים – לפחות בתעשיית המחצבים והברזל – בסימן הקרטלים כליל. ואם בעת ההיא עדיין נראה היה איזה חידוש בכך, הנה כיום היה הדבר לאמת מובנת מאליה בהכרת הציבור הרחב, שחלקים גדולים בחיים הכלכליים הוצאו, בדרך כלל, מתחום התחרות החופשית" [6].
ובכן, אלה הם הסיכומים היסודיים של תולדות המונופולים: 1) שנות 1860 ו- 1870 הן דרגת השיא בהתפתחות התחרות החופשית. המונופולים אינם אלא ניצנים שאינם ניכרים. 2) אחרי משבר 1873 מתחילה תקופה רחבה של התפתחות הקרטלים, אך עדיין הם יוצאים מן הכלל. עדיין אינם איתנים. עדיין הם תופעת-חלוף. 3) העלייה בסוף המאה ה- 19 ומשבר השנים 1903-1900: הקרטלים נעשים אחד היסודות של כל החיים הכלכליים. הקפיטליזם נהפך לאימפריאליזם.
הקרטלים נדברים ביניהם על תנאי המכירה, על מועדי התשלום וכו'. הם מחלקים ביניהם את תחומי השיווק. הם קובעים את כמות המוצרים המיוצרים, הם קובעים את המחירים, הם מחלקים את הרווח בין מפעלים בודדים וכד'.
כמות הקרטלים בגרמניה נערכה, דרך אומדנה, במספר 250 בשנת 1896, ו- 385 בשנת 1905, שמקיפים כ- 12000 בתי-חרושת" [7]. אולם הכל מודים שמספרים אלה מופחתים. מתוך המספרים שהבאנו לעיל מן הסטטיסטיקה של התעשייה הגרמנית לשנת 1907 אנו רואים, שאפילו 12000 מפעלים גדולים מרכזים בתוכם, וודאי, למעלה ממחציתה של כמות כוח הקיטור והחשמל. בארצות-הברית של אמריקה הצפונית נאמד מספר התאגידים בשנת 1900 – כדי 185; בשנת 1907 – כדי 250. הסטטיסטיקה האמריקנית מחלקת את כל מפעלי התעשייה לשייכים לאנשים בודדים, לחברות ולקורפורציות. בידי אלה היו בשנת 1904 – 23,6%, בשנת 1909 – 25,9%, ז. א. למעלה מרבע מן המספר הכללי של המפעלים. בתי חרושת אלה הקיפו 70,6% מכלל הפועלים בשנת 1904, ו- 75,69% בשנת 1909, כלומר – שלושה רבעים מן המספר הכללי; שיעורי הייצור היו כדי 10,9 וכדי 16,3 מיליארד דולר, כלומר – 73% ו- 79% מן הסכום הכללי.
לעתים לא-רחוקות מתרכזות בידי הקרטלים והתאגידים שבע או שמונה עשיריות של כל הייצור באחד מענפי-התעשייה. סינדיקט-הפחם הווסטפלי-הרייני ריכז בתוכו בשעת היווסדו בשנת 1893 86,7% של כל ייצור הפחם באזור, ובשנת 1910 כבר ריכז 95,4% [8]. המונופול הנוצר בדרך זו משמש ערובה לרווחים עצומים ומביא להקמת יחידות של ייצור טכני בקנה-מידה עצום. התאגיד הקרוסין המפורסם בארה"ב (Standard Oil Company ) נוסד בשנת 1900: "הונו היה 150 מיליון דולר. הוצאו מניות רגילות בסך 100 מיליון דולר ומניות-בכורה ב- 106 מיליונים. על אלו האחרונות שולם דיווידנד בשנים 1907-1900: 48, 48, 45, 44, 36, 40, 40, 40 % ובסה"כ – 367 מיליון דולר. למן 1882 עד 1907 נתקבל רווח נקי בסך 889 מיליון דולר: מהם שולמו 606 מיליון כדיווידנד והשאר נזקף לחשבון הון-מילואים [9]. "בכל מפעלי תאגיד-הפלדה (United States Steel Corporation) היו בשנת 1907 לא פחות מ- 210,180 פועלים ופקידים. במפעל הגדול ביותר של תעשיית-המחצבים הגרמנית חברת-המכרות של גלזנקירכן (Gelsenkirchener Bergwerksgesellschaft) היו בשנת 1908 – 46,048 פועלים ופקידים" [10].
עוד בשנת 1902 היה תאגיד-הפלדה מייצר 9 מיליונים טונות פלדה. בשנת 1907 הגיע ייצור-הפלדה של התאגיד לכדי 66,3% מכל ייצור הפלדה בארה"ב, ובשנת 1908 לכדי 56,1%. תפוקת העפרות – 43,9% ו- 46,3% באותן השנים.
הדוח של הועדה הממשלתית האמריקנית על-אודות התאגידים אומר: "יתרונם על מתחריהם מיוסד על היקפם העצום של מפעליהם ועל יתרת הטכניקה שלהם. תאגיד-הטבק שקד למן יום היווסדו להמיר בקנה–מידה רחב בכל מקום את עמל-הכפיים בעבודת-מכונה. לשם כך היה קונה את כל הפטנטים שיש להם איזו נגיעה לעיבוד הטבק והוציא לכך סכומים עצומים. פטנטים רבים נמצאו בתחילה לא ראויים לשימוש והמהנדסים המשמשים את התאגיד הצטרכו לעבד אותם ולשנותם. בסוף שנת 1906 נוצרו שתי חברות-בנות שתכליתן היחידה: קניית-פטנטים. לשם אותה המטרה ייסד התאגיד בתי-יציקה משלו, בתי-חרושת למכונות ובתי-מלאכה לתיקונים. אחד המפעלים האלה, בברוקלין, מעסיק שלוש מאות פועלים, בממוצע. כאן נעשים ניסיונות באמצאות לייצור סיגריות, סיגרים קטנים, טבק-הרחה, אבץ רקוע לאריזה, קופסאות וכו'. כאן גם משתכללות האמצאות [11]. גם תאגידים אחרים מחזיקים אצלם בשירות מהנדסים, אילו המכונים developing engineers (מהנדסים לפיתוח הטכניקה), שתפקידם להמציא דרכי-ייצור חדשות ולבחון שכלולים טכניים. תאגיד-הפלדה משלם למהנדסים ולפועלים שלו פרסים גבוהים בעד אמצאות שיש בהן כדי להעלות את הטכניקה או להפחית את ההוצאות" [12].
בדומה לזה אורגן עניין השיפורים הטכניים בתעשייה הגרמנית הכבדה, למשל, בתעשייה הכימית, שהתפתחה באופן עצום כל-כך בעשרות השנים האחרונות. תהליך ריכוז הייצור יצר כבר בשנת 1908 בתעשייה זו שתי "קבוצות" עיקריות, שקרבו אף הן, על-פי דרכן, למונופול. בראשונה היו הקבוצות האלה "בריתות כפולות" של שני צמדי בתי-חרושת גדולים ביותר, כל אחת בעלת הון של 20—21 מילית מארק: מצד אחד, בית-החרושת בהוכסט, לשעבר של מייסטר, ושל קסלה בפרנקפורט על המיין; מצד שני בית-החרושת לאנילין ולסודה בלודוויגסהוון וביהח"ר באלברפלד, לשעבר של בייאר. אחרי כן באו שתי הקבוצות, האחת בשנת 1905, והאחרת בשנת 1908, כל אחת לידי הסכן עם עוד בית-חרושת אחד גדול. כך נוצרו שתי "בריתות משולשות" כל אחת בעלת 40–50 מיליון מארק, ובין שהבריתות* הללו כבר החלו התקרבות, "חוזים" בדבר מחירים וכדו'.
התחרות נהפכת למונופול. כך מתהווה חיברות-הייצור [13] בצעדי התקדמות עצומה. מתברר, בדרך פרט, גם תהליך האמצאות הטכניות והשכלולים.
והרי זו תמונה אחרת לגמרי מאשר התחרות החופשית הנושנה של בעלי-עסקים מפורדים שאינם יודעים דבר זה על זה, המייצרים לשיווק בשוק לא-ידוע. הריכוז הגיע לידי כך, שאפשר לערוך חישוב קרוב למציאות של כל מקורות-הגלם בארץ מסוימת (כגון של קרקעות נושאות עפרות ברזל), ואפילו, כפי שנראה להלן, בכמה וכמה ארצות, בכל העולם כולו. ולא רק שנעשה חישוב כזה, אלא שהמקורות הללו נתפסים על-ידי הבריתות המונופוליסטיות האדירות לידיהן. נערך חישוב-אומדן של שיעורי השוק, והוא "נחלק" על-פי הסכם-בחוזה, בין הבריתות הללו. יד-המונופולין מוטלת על כוחות-העבודה המאומנים, נשכרים המהנדסים הטובים ביותר, נתפסים דרכי-התחבורה ואמצעיה – מסילות-הברזל באמריקה, חברות-האניות באירופה ובאמריקה. הקפיטליזם בשלבו האימפריאליסטי מביא בהכרח לידי חיברור מקיף ביותר של הייצור; הוא סוחב, אם ניתן לומר כך, את הקפיטליסטים, על אפם, ואף על הכרתם, לתוך איזה משטר חברתי חדש, שהוא משטר-ביניים בין תחרות חופשית לחיברור מלא.
הייצור נעשה חברתי, אך הניכוס מוסיף להיות פרטי. אמצעי-הייצור של החברה מוסיפים להיות קניינם הפרטי של מספר אנשים מועט. המסגרות הכללית של התחרות החופשית, המקובלת באורח רשמי, מוסיפות להתקיים, ולחץ המונופוליסטים המעטים על כל שאר האוכלוסים נעשה כבד פי מאה, נעשה מוחשי ביותר, לבלי-נשוא.
הכלכלן הגרמני קסטנר הקדיש חיבור מיוחד "למאבק בין הקרטלים ובין אלה אשר מחוץ", כלומר – אנשי תעשייה שאינם מצטרפים לקרטל. הוא קרא לחיבור זה בשם : "כפייה לארגון", בעוד שמן הראוי היה לומר, כדי שלא לקשט את הקפיטליזם, כפייה לקבלת מרותן של בריתות המונופוליסטים. והרי זה מאלף אף להעיף עין בלבד על אמצעי המאבק הציוויליזציוני החדש-ביותר ל"ארגון", שנוקטות בריתות המונופוליסטים: א) שלילת חומרי גלם. ("אחת הדרכים החשובות ביותר לכפות ההצטרפות לקרטל"); ב) שלילת עובדים בעזרת "הסכמים" (הסכמים בין הקפיטליסטים לבין איגודי-הפועלים, שהללו יקבלו עבודה רק במפעלים המאוגדים בקרטלים); ג) שלילת הובלה; ד) שלילת שיווק 1 ה) עשיית חוזים עם הלקוח שיבוא במשא-ומתן מסחרי רק עם הקרטלים; ו) הורדת מחירים מתוכננת (כדי להחריב את אלה "אשר מחוץ", כלומר, את המפעלים אשר אינם נכנעים למונופוליסטים, מוציאים מיליונים כדי למכור בזמן מסוים למסה ממחיר הייצור: בתעשיית הבנזין היו מקרים של הורדת מחירים מ- 40 מארק ל- 22, כלומר – כמעט מחצית המחיר!); ז) שלילת אשראי; ח) הכרזת חרם.
לפנינו לא עוד מאבק-תחרות בין מפעלים זעירים וגדולים, בין נחשלים מבחינה טכנית ובין מתקדמים. אנו רואים כאן – שהמונופוליסטים מחניקים את אשר אינו נכנע למונופול, ללחץ שהוא מפעיל, לשרירות-לבו. וכך משתקף התהליך הזה בהכרתו של כלכלן בורגני:
"אפילו בתחום הפעולה המשקית הטהורה – כותב קסטנר – חל היסט מסוים מן הפעולה המסחרית במשמעה הקודם לפעולה ספסרית מאורגנת. להצלחה גדולה ביותר זוכה לא הסוחר, היודע, על סמך ניסיונו הטכני והמסחרי, לקבוע על הצד הטוב ביותר את צרכי הלקוחות, למצוא ו"לגלות", כביכול את הביקוש, השרוי בהעלם, אלא זוכה בכך הגאון (?!) הספסרי, היודע להביא מראש בחשבון, או אפילו רק לנחש את ההתפתחות הארגונית, את האפשרות של קשרים מסוימים בין מפעלים בודדים לבין הבנקים"…
בתרגום ברור לשפת אנוש, פירושו של דבר זהו: התפתחות הקפיטליזם הגיעה לידי כך, שאם כי עדיין "שולט" ייצור הסחורות כקודם, והוא נחשב כקודם ליסוד המשק כולו, הנה, למעשה, הרי הוא מעורער, והרווחים העיקריים נופלים בחלקם של גאוני התעלולים הפיננסיים. היסוד לנכלים ומעשי-הרמאות האלה הוא חיברור-הייצור, אולם ההתקדמות העצומה של האנושות, שהגיעה בעמלה לידי חיברור זה, משמשת לטובת … הספסרים. להלן נראה את הביקורת הזעיר-בורגנית, הריאקציונית, על האימפריאליזם הקפיטליסטי, כיצד היא חולמת, "על יסוד זהי, לחזור לאחור, אל התחרות החופשית, תחרות "בדרך שלום" ו"ביושר".
"עליה ממושכת של המחירים, כתוצאת התהוותם של קרטלים, – כותב קסטנר, – הורגשה עד עכשיו רק באמצעי-הייצור החשובים ביותר, ובייחוד בפחם-אבן, בברזל, באשלגן; ולהיפך, לעולם לא הורגשה במוצרים מוכנים. גם עליית-הרווחים הכרוכה בכך הוגבלה על-ידי התעשייה המייצרת אמצעי-ייצור. להערה הסתכלותית זו יש להוסיף עוד, שהתעשייה המעבדת המרי-גלם (ולא חצאי-מוצרים) לא רק מפיקה תועלת בצורת רווחים גבוהים בגלל התהוותם של הקרטלים, ולרעת התעשייה העסוקה בהמשך עיבודם של חצאי-המוצרים, אלא שהיא הגיעה גם למצב של שליטה ביחס לתעשייה זה מצב שלא היה בעת התחרות החופשית".
המלים המודגשות על ידנו מראות את מהות-העניין, שהכלכלנים הבורגנים מודים בה לעתים רחוקות כל-כך ולא ברצון, ואשר סנגוריו של האופורטוניזם בימינו וקאוטסקי בראשם שוקדים כל-כך להשתמט ולהתעלם ממנה. יחסי השליטה והכפייה הכרוכה בה – זה הדבר הטיפוסי "לשלב החדש ביותר בהתפתחות הקפיטליזם', זו התוצאה ההכרחית שצריכה הייתה לבוא, ואמנם באה, מתוך התהוותם של כל מיני מונופולים כלכליים.
נביא עוד דוגמה מדרכי פעולתם של הקרטלים. במקום שאפשר לתפוס בידיים את כל מקורות-הגלם, או את המקורות העיקריים, שם תקל ביותר הקמתם של קרטלים והתהוותם של מונופולים. אך תהא זו טעות, אם נחשוב שהמונופולים אינם קמים בענפי תעשייה אחרים, אשר ההשתלטות על הגלם אינה אפשרית שם. בתעשיית המלט מצוי הגלם בכל מקום. אולם גם התעשייה הזאת עברה במידה רבה בגרמניה לידי קרטלים. בתי החרושת התחברו לסינדיקטים לפי האזורים: של דרום-גרמניה, של ווסטפליה על הריין וכו'. המחירים נקבעו מחירי-מונופולין: 280-230 מארק לקרון שייצורו עולה 180 מארק! המפעלים נותנים דיווידנד 16-12%, ואין לשכוח שגאוני הספסרות בימינו יודעים לכוון אל כיסיהם סכומי רווחים גדולים, מלבד מה שמתחלק כדיווידנד. כדי להרחיק תחרות מתעשייה מכניסה כל-כך נאחזים המונופוליסטים אף בהערמות: מפיצים שמועות-שווא על מצב-התעשייה הירוד, מפרסמים בעיתונים מודעות בעילום-שם: "קפיטליסטים! היזהרו מלהשקיע קפיטלים בעסק-המלט"; לבסוף, קונים את בתי-החרושת של "החיצוניים" (אשר אינם משתתפים בסינדיקטים), משלמים להם "דמי-פיצויים" – 150-80-60 אלף מארק [14]. המונופול מפלס לו דרך בכל מקום ובכל מיני אמצעים, למן התשלום "הצנוע" של פיצויים ועד ל"שימוש" האמריקני בדינמיט כלפי המתחרה.
ביטול המשברים בעזרת הקרטלים אינו אלא אגדה בפי הכלכלנים הבורגניים, ה'מפארים' את הקפיטליזם בכל מה שאפשר. ונהפוך הוא, המונופולין המתהווה באי-אלה ענפים בתעשייה מגביר ומחריף את הערבוביה האופיינית לכל הייצור הקפיטליסטי בכללו. הולכת וגוברת אי-ההתאמה בהתפתחות עבודת האדמה והתעשייה, שהיא אופיינית לקפיטליזם בכלל. מצב-היתרון ששרויה בו התעשייה הכבדה, כפי שהיא מכונה שהיא מאוגדת ביותר בקרטלים, בייחוד תעשיית הפחם והברזל, גורם בשאר ענפי-התעשייה "לחוסר-תכנון חריף עוד יותר", כפי שמודה איידלס [xiv], מחבר אחד החיבורים הטובים ביותר על "יחסם של הבנקים הגרמניים הגדולים לתעשייה [15].
"ככל שבמשק-העם מפותח יותר, – כותב ליפמן, סניגורו השחצני של הקפיטליזם – כן הוא מרבה לאחוז במפעלים שההסתכנות בהם רבה יותר או במפעלי חוץ-לארץ, המצריכים זמן ממושך להתפתחותם, או לבסוף, במפעלים אשר להם ערך מקומי בלבד" [16].
הגדלת הסיכון קשורה, בחשבון אחרון, בריבויו העצום של ההון, העובר על גדותיו אם ניתן לאמור כך, זורם לחוץ-לארץ וכו'. בו בזמן מביא השגשוג המהיר של הטכניקה יסודות גוברים של אי-התאמה בין הצדדים השונים של משק הלאומי, של תוהו-ובוהו, של משברים.
"יש לשער – נאלץ אותו ליפמן להודות, – שהאנושות צפויה שוב בעתיד הקרוב למהפכות גדולות בתחום הטכניקה, אשר ישפיעו גם על מבנה המשק של העם"… החשמל, הטיס… "כרגיל ובדרך כלל מתפתחת ספסרות עזה בזמנים כאלה של תמורות כלכליות שורשיות"…[17]
והמשברים – מכל המינים, בעיקר כלכליים, אך לא כלכליים בלבד – מגבירים מצדם בקנה-מידה עצום את המגמה לריכוז ולמונופולין. הנה דיונו המאלף מאוד של איידלס על ערך המשבר של שנת 1900, משבר ששימש, כידוע לנו, נקודת-מפנה בתולדות המונופולים החדישים:
"משבר שנת 1900 מצא בצד המפעלים האדירים בענפי-התעשייה העיקריים גם מפעלים רבים בעלי מבנה נושן לפי המושגים של עכשיו. מפעלים "טהורים" (זאת אומרת לא מצורפים) שהתרוממו למעלה על גלי הגאות בתעשייה. ירידת-המחירים, ירידת הביקוש הביאו את המפעלים 'הטהורים' האלה במצב של מצוקה רבה, שלא פגע כלל במפעלים האדירים המצורפים, או שהפגיעה הייתה שם רק למשך זמן קצר מאוד. משום כך הביא משבר שנת 1900 לידי ריכוז בתעשייה במידה גדולה בהרבה משגרם לכך משבר שנת 1873: זה האחרון יצר אף הוא מבחר מסוים של מפעלים טובים ביותר, ואולם ברמת הטכניקה של הימים ההם לא היה מבחר זה עשוי להביא לידי מונופול של מפעלים אשר ידעו לצאת מן המשבר עטורי-ניצחון. והנה למונופול ממושך כזה הגיעו מפעלי תעשיית הברזל והחשמל כיום, בזכות הטכניקה המורכבת שלהם, המבנה המאורגן היטב, עצמת הקפיטל שלהם, וכן במידה פחותה מזו גם מפעלי תעשיית המכונות, מפעלים בענפים מסוימים של תעשיית המתכות, של התחבורה וכו' ".
מונופולין – זה הדיבור האחרון של "השלב החדש ביותר בהתפתחות הקפיטליזם". אולם מושגינו על כוחם וערכם הממשי של המונופולים היו מצומצמים ביותר, לא שלמים, לוקים בחסר, לולא נתנו דעתנו על תפקידם של הבנקים.
II. הבנקים ותפקידם החדש
פעולתם הראשונה והיסודית של הבנקים היא התיווך בתשלומים; לרגל זה הופכים הבנקים קפיטל של ממון לא-פעיל לקפיטל פעיל, ז. א. נושא רווחים, צוברים כל מיני הכנסות כספיות ומוסרים אותן לפקודתו של מעמד הקפיטליסטים.
עם התפתחות עסק הבנקאות והתרכזותו בידי מוסדות מועטים עולים הבנקים וחורגים מתחומי תפקידם הצנוע של מתווכים והופכים לבעלי מונופול אדירים, השולטים כמעט בכל קפיטל הממון של כלל הקפיטליסטים ובעלי-העסקים הזעירים, וכן גם במרבית אמצעי-הייצור ומקורות הגלם באותה ארץ ובשורה שלמה של ארצות. גלגולם זה של המתווכים צנועים לקומץ מונופוליסטים הריהו אחד התהליכים היסודיים של עליית הקפיטליזם לשיא של אימפריאליזם קפיטליסטי, שעל-כן עלינו להתעכב בראש וראשונה על ריכוזו של עסק הבנקאית.
בשנות 1907/1908 הגיעו הפיקדונות בכל הבנקים של חברות-מניות בגרמניה, שהונם למעלה מ- 1 מיליון מארק, לסך של 7 מיליארדים מארק; בשנת 1912/13 – כבר עלה הסכום ל- 9,8 מיליארד. הרי זה גידול כדי 40% במשך חמש שנים, ויש לציין כי מ- 2,8 מיליארד אלה של הגידול עלו 2,75 מיליארד בחלקם של 57 בנקים, אשר הונם היה למעלה מ- 10 מיליון מארק. חלוקת הפיקדונות בין הבנקים הגדולים והקטנים הייתה כך:
אחוז כל סכום הפיקדונות
| ב- 9 בנקים ברלינאים גדולים | בשאר 48 בנקים שהונם עלה על 10 מיליון מארק | ב- 115 בנקים בהון של 10-1 מיליון | בנקים קטנים (הון פחות ממיליון) | |
| ש. 1907/8 | 47 | 32.5 | 16.5 | 4 |
| ש. 1912/13 | 49 | 36 | 12 | 3 |
הבנקים הקטנים נדחקו על-ידי הגדולים, שתשעה מהם מרכזים אצלם כמעט את מחצית כל הפיקדונות. אולם יש כאן תופעות הרבה שעדיין לא הושם לב אליהן, כגון הפיכתם של כמה וכמה בנקים זעירים, לסניפים, למעשה, של הבנקים הגדולים וכיו"ב, שעל כך נעמוד להלן.
בסוף שנת 1913 העריך שולצה-גוורניץ את הפיקדונות בתשעה בנקים ברלינאים גדולים בסך 5,1 מיליארד מארק מן הסך הכללי של 10 מיליארד [xv]. ובשים אל לב לא רק את הפיקדונות כי אם את כל הקפיטל הבנקאי כולו, כתב אותו מחבר: "בסוף שנת 1909 שלטו תשעה בנקים ברלינאים גדולים, יחד עם הבנקים המצטרפים אליהם על 11,3 מיליארד מארק כלומר – קרוב ל- 83% של כל סכום הקפיטל הבנקאי הגרמני. הבנק הגרמני ("Deutsche Bank") ששלט, יחד עם הבנקים המצטרפים אליו, בסך קרוב לשלושה מיליארדים מארק, הריהו בצד ההנהלה הפרוסית של מסילות-הברזל הממלכתיות, ההצבר הגדול ביותר, הבלתי-מרוכז ביותר, של הקפיטל בעולם הישן" [18].
הדגשנו את עניין הבנקים "המצטרפים", לפי שהוא אחת התכונות החשובות ביותר המציינות את הריכוז הקפיטליסטי בזמן האחרון. מפעלים גדולים, בייחוד בנקים, לא רק בולעים אל קרבם במישרין את הקטנים, אלא גם "מצרפים" אותם אליהם, משעבדים אותם להם, כוללים אותם בקבוצה "שלהם', ב"קונצרן" שלהם – זה המונח הטכני – על-ידי השתתפות בהונם של אלה, על-ידי קניית מניותיהם או החלפתן, על-ידי שיטת יחסי-כוחות וכדו' וכו'. הפרופסור ליפמן הקדיש חיבור גדול בן 500 עמוד לתיאור "חברות ההשתתפות והמימון" [19] של ימינו – אכן, לצערנו הוסיף דיונים "עיוניים" נמוכי-ערך לחומר הגולמי שלעתים לא עובד די צרכו [xvi]. את תוצאת-הסיכום מבחינת הריכוז, שאליה מביאה שיטת השתתפויות זו אנו רואים על הצד הטוב ביותר בחיבורו של "העסקן" הבנקאי ריסר על הבנקים הברלינאים הגדולים [xvii]. אך בטרם נעבור למספרים שהוא מעלה, נביא דוגמה אחת קונקרטית של שיטת "ההשתתפויות".
"קבוצת" "הבנק הגרמני" – היא אחת הגדולות ביותר, ואולי גם הגדולה ביותר מכל קבוצות הבנקים הגדולים. כדי לעמוד על הקשרים העיקריים המקשרים יחד את כל הבנקים של הקבוצה הזאת, יש להבדיל בין "השתתפויות" ממדרגה ראשונה, שנייה ושלישית או בלשון אחרת, יש להבדיל בין תלות (של הבנקים הקטנים ב"בנק הגרמני") ממדרגה ראשונה, שנייה ושלישית. אז תהיה לפנינו תמונה כזאת:
| "הבנק הגרמני" משתתף | תלות ממדרגה ראשונה | תלות ממדרגה שנייה | תלות ממדרגה שלישית |
| תמיד | ב- 17 בנקים | מהם 9 ב- 34 | מהם 4 ב- 7 |
| למשך זמן לא מוגדר | ב- 5 בנקים | – | – |
| מזמן לזמן | ב- 8 בנקים | מהם 5 ב- 14 | מהם 9 ב- 2 |
| בסה"כ | ב- 30 בנקים | מהם 14 ב- 48 | מהם 6 ב- 9 |
בכלל 8 הבנקים של "תלות ממדרגה ראשונה", הכפויים ל"בנק הגרמני" "מזמן לזמן", כלולים שלושה בנקים של חוץ-לארץ: אחד אוסטרי ("בנקפריין" של ווינה) ושני בנקים רוסיים ("הבנק למסחר של סיביר" ו"הבנק הרוסי לסחר-חוץ"). בסך-הכל כוללת בתוכה קבוצת "הבנק הגרמני", במישרין ובעקיפין, בשלמות ובמקצת, 87 בנקים, והסכום הכולל של הקפיטל העצמי והזר שהקבוצה שולטת בו נאמד ב- 3-2 מיליארד מארק.
ברור, שבנק העומד בראש קבוצה כזו והעושה הסכמים עם חצי תריסר בנקים אחרים, שאינם נופלים בהרבה ממנו, לשם פעולות פיננסיות גדולות ומכניסות ביותר, כגון מלוות ממלכתיים, כבר יצא מתפקיד של "מתווך" ונהפך לברית של קומץ מונופוליסטים.
המספרים שאנו מביאים בום בקיצור מאת ריסר מראים באיזו מהירות התקדם ריכוז הבנקאות בגרמניה בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה העשרים.
ששה בנקים גדולים של ברלין היו להם:
| בשנים | סניפים בגרמניה | קופות הפקדה ולשכות החלפה | השתתפות מתמדת בחברות מניות בנקאיות גרמניות | מוסדות בסה"כ |
| 1895 | 16 | 14 | 1 | 42 |
| 1900 | 21 | 20 | 8 | 80 |
| 1911 | 104 | 276 | 63 | 450 |
אנו רואים כאן באיזו מהירות מתפשטת רשת צפופה של תעלות המקיפות את כל הארץ, המרכזות את כל הקפיטלים וההכנסות הכספיות, והופכות המון משקים מפורדים, אלפים על גבי אלפים, למשק קפיטליסטי לאומי-כללי אחד, ואחרי-כן גם למשק קפיטליסטי עולמי. אותה "דצנטראליזציה', שעליה דיבר שולצה-גוורניץ בשם הכלכלה הפוליטית הבורגנית, בפסקה שהבאנו לעיל, אינה למעשה אלא השתעבדות למרכז אחד, ההולכת ומקפת מספר גדול יותר ויותר של יחידות משקיות שהיו קודם "עצמאיות", באורח יחסי, אח יותר נכה, יחידות מקומיות-מסוגרות. הרי שלמעשה יש כאן צנטרליזציה, הגברת תפקידם, ערכם ועצמתם של הענקים המונופוליסטיים.
בארצות קפיטליסטיות ותיקות יותר צפופה "רשת בנקאית" זו עוד יותר. באנגליה ובאירלנד מנו כל הבנקים בשנת 1910 – 7151 סניפים. ארבעה בנקים גדולים היו להם למעלה מ- 400 סניפים לכל אחד (מ- 447 עד 689), 4 אחרים היו להם למעלה ממאתיים לכל אחד, ולעוד 11 היו למעלה ממאה לכל אחד.
שלושת הבנקים הגדולים ביותר בצרפת Comptoir National , Credit Lyonnais ו- Société Générale פיתחו את פעולותיהם ואת רשת סניפיהם כדלקמן:
| מספר הסניפים | הקופות בסה"כ | כמות ההון (במליוני פרנקים) | |||
| השנה | בערי-השדה | בפריס | העצמי | הזר | |
| 1870 | 47 | 17 | 64 | 200 | 427 |
| 1890 | 192 | 66 | 258 | 265 | 1245 |
| 1909 | 1033 | 196 | 1229 | 887 | 4363 |
לשם תיאור "הקשרים" של בנק גדול בימינו מביא ריסר מספרים על המכתבים הנשלחים והמתקבלים על-ידי "החברה לניכיון" ("Disconto-Gesellschaft"), אחד הבנקים הגדולים ביותר בגרמניה ובעולם כולו (הונו הגיע בשנת 1914 לסך 300 מיליון מארק:
| השנה | מספר המכתבים הנכנסים | המכתבים היוצאים |
| 1852 | 6,135 | 6,292 |
| 1870 | 85,800 | 87,513 |
| 1910 | 533,102 | 626,043 |
מספר החשבונות בבנק הפריסאי הגדול "Lyonnais Credit" עלה מ- 28,535 בשנת 1875 ל- 633,539 בשנת 1912 [20].
המספרים הפשוטים האלה מראים, אולי, באופן יותר מוחשי, מאשר בכוחם של דיונים ארוכים להראות, כיצד משתנה באופן יסודי ערכם של הבנקים, עם גידול המחזור שלהם ועם ריכוז הקפיטל. קפיטליסטים מפורדים מצטרפים יחד ונהיים לקפיטליסט קולקטיבי אחד. הבנק, שמנהל חשבון עובר-ושב בשביל קפיטליסטים אחדים, ממלא בזה, כביכול, פעולה טכנית בלבד, פעולת-עזר בלבד. ומשמגיעה הפעולה הזאת לשיעורים עצומים, הרי אתה מוצא, שקומץ מונופוליסטים משעבד לעצמו את פעולות התעשייה והמסחר של כל החברה הקפיטליסטית, לפי שהוא מגיע לאפשרות בעזרת הקשרים הבנקאיים, החשבונות העו"ש ושאר הפעולות הפיננסיות – תחילה לדעת בדיוק את מצב עסקיהם של קפיטליסטים בודדים, ואחרי-כן לפקח עליהם, להשפיע עליהם על-ידי הרחבת האשראי או צמצומו, הקלתו או הכבדתו, ולבסוף גם לקבוע כליל את גורלם, לקבוע את שיעור הכנסתם, למנוע קפיטל מהם או לתת אפשרות להגדיל מהר את הקפיטל שלהם ובשיעור עצום וכדו'.
לעיל הזכרנו את גודל הקפיטל של "החברה לניכיון", שמגיע ל- 300 מיליון מארק. הגדלה זו של הון החברה הזאת הייתה אחת מפרשות המאבק על הבכורה בין שנים מן הבנקים הברלינאים הגדולים ביותר, "הבנק הגרמני" ו- "החברה לניכיון".
בשנת 1870 היה הראשון עדיין טירון והונו עלה, בסך-הכל, ל- 15 מיליון, – ולשני היו שלושים מיליון. בשנת 1908 היה לראשון הון בסך 200 מיליון, ולשני 170 מיליון. בשנת 1914 הגדיל הראשון את הונו עד ל250- מיליון, והשני הגיע על-ידי התמזגות עם בנק גדול יותר ממדרגה ראשונה, "בנק-הברית של שפהאוזן" ל- 300 מיליון. ומובן מאלינו שמאבק זה על הבכורה מתרחש בעת ובעונה אחת עם "הסכמים" התוכפים ומתחזקים בין שני הבנקים. מהלך-התפתחות זה מעלה את המסקנות הבאות אצל מומחים בעסק הבנקאות, הרואים את השאלות הכלכליות מנקודת-ראות שאינה חורגת מגבולות של שאיפת-תיקונים בורגנית מדוקדקת ביותר ומתונה ביותר.
"ובנקים אחרים ילכו באותה הדרך" – כתב העיתון הגרמני "הבנק" [xviii] בעניין הגדלת הונה של "החברה לניכיון" עד ל- 300 מיליון. – "ומבין 300 האנשים השולטים כיום מבחינה כלכלית על גרמניה יישארו ברבות הימים 50, 25, או גם פחות מזה. אין לשער שתנועת-הריכוז החדשה תצטמצם בעסק בנקאי אחד. קשרים אמיצים בין הבנקים השונים מביאים בדרך הטבע לידי התקרבות בין הסינדיקאטים של התעשייה, שהבנקים האלה פורשים חסותם עליהם… בוקר לא-עבות אחד נקיץ ונראה לפנינו בעיניים משתוממות רק תאגידים בלבד; אנו נראה לפנינו את ההכרח להמיר את המונופולים הפרטיים במונופולים ממלכתיים. ועם כל אלה אין לנו, בעצם, כל עילה לקטרג על עצמנו מלבד מה שנתנו מהלך חפשי להתפתחות העניינים, שהוחש משהו על-ידי הופעת המנייה" [21].
הרי זו דוגמה לחוסר-הישע של הפובליציסטיקה הגרמנית, שממנו נבדל המדע הבורגני רק במידת-הכנות הפחותה ובשאיפה לטשטש את מהות העניין, להקים מסך של עצים ליער. כי כלום לא חוסר-ישע הוא "להשתומם" לתוצאות הריכוז, "לקטרג" על ממשלת גרמניה הקפיטליסטית או על "החברה" הקפיטליסטית' ("אנחנו"), לפחד מפני "החשת" הריכוז על-ידי הנהגת המניות, כשם שמומחה גרמני אחד לקרטלים, צ'ירשקי, ירא מפני תאגידים אמריקניים ו"מעדיף" קרטלים גרמנים, לפי שהללו מסוגלים, כביכול, "להחיש את הקדמה הטכנית והכלכלית לא באותו הקצב המופרז אשר לתאגידים". – כלום לא חוסר-ישע הוא?
אולם העובדות – בעינן עומדות. בגרמניה אין תאגידים, וישנם "רק" קרטלים, אולם נוהגים בה לא יותר משלוש מאות אילי הקפיטל. ומספרם של אלה הולך, הלוך ופחות. מכל מקום, הבנקים, בכל הארצות הקפיטליסטיות, בכל הצורות השונות של התחיקה הבנקאית – מגבירים ומחישים פי כמה וכמה את תהליך ריכוז הקפיטל והתהוות המונופולים.
"הבנקים יוצרים בקנה-מידה חברתי צורה, אכן רק צורה בלבד, של הנהלת-חשבונות כללית ושל חלוקת-אמצעי-ייצור כללית" – כתב מרכס לפני יובל שנים ב"קפיטל (תרגום רוסי, כרך ג' חלק 3, עמ' 144). המספרים שהבאנו בדבר גידול הקפיטל הבנקאי, גידול מספר הלשכות והסניפים של הבנקים הגדולים ביותר, גידול מספר החשבונות וכף מראים לנו בעליל את "הנהלת-החשבונות הכללית" הזאת של כ ל מעמד הקפיטליסטים, ואף לא רק של הקפיטליסטים בלבד, כי הבנקים צוברים, ולו רק לזמן-מה, כל מיני הכנסות כספיות גם של בעלי-עסקים זעירים, גם של פקידים ושל שכבת הפועלים העליונה, האפסית. "חלוקה כללית של אמצעי-הייצור" – תופעה זו צומחת ועולה, מבחינה חיצונית, מתוך הבנקים של ימינו, אשר בדמות שלושה-ששה בנקים אדירים ביותר בצרפת, ששה-שמונה בגרמניה, הם מצווים על מיליארדים רבים. אכן, חלוקה זו של אמצעי-הייצור לפי תוכנה אינה "כללית" בשום פנים, כי אם פרטית, כלומר – מותאמת לטובת הקפיטל הגדול – ובייחוד הגדול ביותר, המונופוליסטי – הפועל בתנאים כאלה, כאשר המון האוכלוסים חי חיי רעב, באשר כל התפתחות החקלאות מפגרת, ללא תקנה, אחרי התפתחות התעשייה, ובתעשייה נוטלת "התעשייה הכבדה" מס מכל שאר ענפיה.
בעניין חיברות המשק הקפיטליסטי מתחילה תחרות בבנקים מצד קופות-החיסכון ומוסדות הדואר, שבהן גדולה יותר ה"דצנטרליזציה", כלומר – הן פורשות רשתן על מספר-מקומות גדול יותר, על מספר גדול יותר של פינות נידחות, על הוגי-אוכלוסין רחבים יותר. הנה המספרים שאספה ועדה אמריקנית בשאלת ההתפתחות היחסית של הפיקדונות בבנקים ובקופות-החיסכון [22]:
פיקדונות (במיליארדי מארקים)
| אנגליה | צרפת | גרמניה | |||||
| השנה | בבנקים | בקופות החיסכון | בבנקים | בקופות החיסכון | בבנקים | בחברות האשראי | בקופות החיסכון |
| 1880 | 8,4 | 1,6 | ? | 0,9 | 0,5 | 0,4 | 2,6 |
| 1888 | 12,4 | 2,0 | 1,5 | 2,1 | 1,1 | 0,4 | 4,5 |
| 1908 | 23,2 | 4,2 | 3,7 | 4,2 | 7,1 | 2,2 | 13,9 |
לפי שקופות-החיסכון משלמות רבית לפיקדונות כדי 4 ו- 1/4 4 אחוזים, הרי הן נאלצות לבקש השקעה "מכניסה" לקפיטלים שלהן, והן נכנסות לפעולות של ניכוי שטרות, פעולות אפותיקאיות ושאר פעולות. הגבולות בין הבנקים ובין קופות החיסכון "הולכים ומיטשטשים". לשכות-המסחר, למשל, בבוכום, בארפורט, דורשות "לאסור" על קופות-החיסכון לעסוק בפעולות בנקאיות "טהורות", כגון ניכוי שטרות, וכן הן דורשות להגביל את פעולתם הבנקאית של מוסדות-הדואר [23]. אולם פחד זה אינו חורג מגבולות של תחרות בין שני מנהלי מחלקות בלשכה אחת, אם ניתן לומר כך. כי, מצד אחד, בסופו של דבר, פוקדים אותם אדירי הקפיטל הבנקאי, למעשה, גם על המיליארדים של הון קופות-החיסכון; ומצד שני משמש המונופולין הממלכתי בחברה הקפיטליסטית רק אמצעי להעלאתן ולביצורן של הכנסות המיליונרים הקרובים לפשיטת-רגל באחד מענפי התעשייה.
צאתו של הקפיטליזם הישן, ששלטה בו התחרות החופשית, המפנה את מקומו לקפיטליזם החדש, ששולט בו המונופולין, מתבטא, בין השאר, בירידת ערך הבורסה. "הבורסה – כותב כתב-העת "הבנק" – חדלה זה כבר להיות מתווך הכרחי למשא-ומתן, כאשר הייתה קודם, בזמן שהבנקים עדיין לא יכלו להפיץ את רוב ניירות-הערך שלהם בין לקוחותיהם [24].
"כל בנק הוא בורסה", – מימרה זו של ימינו, האמת שבה גדולה יותר במידה שהבנק הוא גדול יותר, במידה שהריכוז בעסק הבנקאות עושה חיל יותר" [25].
"בעוד שקודם, בשנות השבעים, ראינו את הבורסה, בהגזמות הנעורים שלה", (רמז "דק" למשבר-הבורסה של שנת 1873 [xix], לשערוריות "המייסדים" [xx] וכו') "פותחת את תקופת התיעוש של גרמניה, הנה כיום יכולים הבנקים והתעשייה "לפעול בכוח עצמם". שליטת הבנקים הגדולים שלנו על הבורסה… אינה אלא ביטוי למדינת-התעשייה הגרמנית המאורגנת בשלמות. אם בדרך זו מצטמצמת תחום-פעולתם של חוקים כלכליים הפועלים באורח אוטומטי, ומתרחב ביותר תחום הויסות-מדעת על-ידי הבנקים, הרי על-ידי כך עולה לאין שיעור אחריותם של אישים מכוונים מעטים למשק הלאומי" – כך כותב הפרופסור הגרמני שולצה-גוורניץ, מליץ-ישרו של האימפריאליזם הגרמני, בר-סמך לאימפריאליסטים שבכל הארצות, השוקד לטשטש "פרס כלשהו", והוא, ש"ויסות מדעת" זה בעזרת הבנקים פירושו – פשיטת-עורו של הקהל על-ידי קומץ מונופוליסטים "מאורגנים בשלמות". התפקיד שנטל עליו הפרופסור הבורגני הוא לא לגלות את מצפוני כל המכניקה, לא להוקיע את כל תעלולי המונופוליסטים הבנקאיים, אלא לקשט אותם.
כן גם ריסר, כלכלן מוסמך עוד יותר ו"עסקן" בנקאי, פוטר עצמו במליצות שאינן אומרות כלום בעניין העובדות שאי-אפשר להכחישן:
"הבורסה הולכת ומאבדת את התכונה, הנחתה בהחלט לכל המשק ולהפצת ניירות-ערך, להיות לא רק מכשיר-מדידה מדויק ביותר, אלא גם וסת, הפועל באורח אוטומטי כמעט, לתנועות הכלכליות המשתפכות אליה".
בלשון אחרת: הקפיטליזם הישן, הקפיטליזם של התחרות החופשית, יחד עם הבורסה, זה הוסת ההכרחי בשבילו, הולך ונעשה לנחלת-העבר, במקומו בא קפיטליזם חדש, אשר לו קווים מפורשים של תכונת-מעבר, של תערובת תחרות חופשית עם מונופולין. ומאליה עולה השאלה, לאן "עובר" הקפיטליזם החדיש הזה. ואולם יראים המלומדים הבורגנים להשמיע את השאלה הזאת.
"לפני שלושים שנה היו בעלי-העסקים, השרויים בתחרות חופשית זה עם זה, ממלאים 9/10 מאותה עבודה כלכלית שאינה בתחום העבודה הגופנית של ,הפועלים/ כיום ממלאים פקידים 9/10 של עבודה כלכלית רוחנית זו. עסק הבנקאות עומד בראש ההתפתחות הזאת".
הודאתו זו של שולצה-גוורניץ נתקלת שוב ושוב בשאלה, לקראת מה משמש הקפיטליזם החדש מעבר, – הקפיטליזם בשלבו האימפריאליסטי.
בין הבנקים המעטים, שמפני תהליך הריכוז הם מוסיפים לעמוד בראש כל המשק הקפיטליסטי, הולכת וניכרת ומתחזקת, בדרך הטבע, השאיפה להסכם מונופוליסטי, לתאגיד-הבנקים. באמריקה אנו מוצאים לא תשעה, כי אם שני בנקים גדולים ביותר, של המיליארדרים רוקפלר ומורגן [xxi], שולטים בקפיטל בן 11 מיליארדים מארק [26]. עניין "בנק-הברית של שפהאוזן" בגרמניה, שנבלע על-ידי "החברה לניכיון", כאשר ציינו לעיל, עורר מצד "העיתון הפרנקפורטי" [xxii], עיתון האינטרסים הבורסאיים, את ההערכה הבאה:
"עם גידול הריכוז של הבנקים מצטמצם חוג המוסדות, שאפשר לפנות אליו בכלל בבקשת אשראי, ועל-ידי כך גדלה תלותה של התעשייה הגדולה בקבוצות בנקאיות מועטות. מפני הקשר האמיץ בין התעשייה ובין עולם הפיננסיסטים נמצא מוגבל חופש-התנועה של חברות-התעשייה הזקוקות לקפיטל בנקאי. על-כן רואה התעשייה הגדולה ברגשות מעורבים את התנועה המתגברת לתאגידים של בנקים (התאחדותם או הפיכתם לתאגידים); ואמנם, לא אחת כבר הורגשו ניצני הסכמים מסוימים בין קונצרנים בודדים של בנקים גדולים, הסכמים המביאים להגבלת התחרות" [27].
שוב ושוב אנו חוזרים אפוא לפסוק האחרון בהתפתחות עסק הבנקאות – אל המונופול.
אשר לקשר האמיץ בין הבנקים ובין התעשייה, הרי דווקא בתחום זה מתגלה באופן מוחשי ביותר התפקיד החדש של הבנקים. אם הבנק מנכה שטרותיו של איש-עסקים פלוני, פותח בשבילו חשבון עובר-ושב וכדו', אין הפעולות האלו, כל אחת לחוד, גורעות אף כקוצו של יוד מעצמאותו של איש-עסקים זה, והבנק אינו חורג מתפקידו הצנוע של מתווך. אולם אם הפעולות האלו תוכפות וגוברות, אם הבנק "צוברי לידיו הונות בשיעורים עצומים, אם הנהלת החשבונות העוברים-ושבים של מפעל פלוני מאפשרת לבנק – ואמנם היא מאפשרת, – להכיר, יותר ויותר, במפורט וכשלימות, את מצבו הכלכלי של הלקוח, הרי תוצאת הדבר: תלות מלאה, יותר ויותר, של הקפיטליסט איש-התעשייה בבנק.
יחד עם זה מתפתחת ברית אישית, אם ניתן לאמור כך, של הבנקים עם מפעלי התעשייה והמסחר הגדולים ביותר, התמזגותם של אלה ואלה על ידי בעלות על מניות, על-ידי כניסתם של מנהלי הבנקים כחברים במועצות הפיקוח (או בהנהלות) של מפעלי התעשייה והמסחר ולהיפך. הכלכלן הגרמני איידלס אסף ידיעות מפורטות על-אודות סוג זה של ריכוז הקפיטלים והעסקים. ששה בנקים ברלינאים גדולים ביותר היו מיוצגים על-ידי מנהליהם ב- 344 חברות-תעשייה, ועל-ידי חברי-ההנהלה שלהם ב- 407 עסקים נוספים, ובסך-הכל ב- 751 חברות. ב- 289 חברות היו להם שני חברים במועצות-הפיקוח, או ששימשו שם יושבי-ראש. בין חברות מסחר ותעשייה אלה אנו מוצאים כל מיני ענפי-תעשייה, גם עסק-הביטוח, גם נתיבי-תחבורה, גם מסעדות, תיאטראות, תעשיית חפצי-אמנות נכו/ מצד שני נמצאו במועצות הפיקוח של אותם ששת הבנקים (בשנת 1910) 51 תעשיינים גדולים, ובכללם מנהל חברת קרופ, מנהל חברת-האניות האדירה "Hapag" ("המבורג-אמריקה") וכו' וכדו'. למן שנת 1895 ועד 1910 השתתף כל אחד מששת הבנקים בהוצאת מניות ואגרות-חוב בשביל מאות חברות-תעשייה, היינו: מ- 281 עד 419.
על "הברית האישית" של הבנקים עם התעשייה נוספת עוד "ברית אישית" של חברות אלו ואלו עם הממשלה. איידלס כותב: "מקומות של חברים במועצות-הפיקוח ניתנים מרצון לאנשים בעלי שמות מפורסמים, וכן לפקידי-ממשלה לשעבר, שיש בידם להביא הקלות(!!) לא-מעטות ביחסים עם השלטונות"… "דבר שכיח הוא למצוא במועצת-הפיקוח של בנק גדול איזה ציר מצירי הפרלמנט או חבר בעיריית-ברלין".
התפתחותם ופיתוחם של המונופולים הקפיטליסטיים הגדולים נעשים אפוא במלוא הקיטור, בכל הדרכים "שבטבע" ו"שלמעלה מן הטבע". מתהווה חלוקת-עבודה שיטתית במידה מסוימת בין כמה מאות מלכי-הממון של החברה הקפיטליסטית בימינו:
"בעת ובעונה אחת עם התרחבות תחום-פעולתם של תעשיינים בודדים גדולים" (הנכנסים להנהלות-הבנקים וכדו') "ועם מסירת גליל-תעשייה מסוים בלבד לסמכותם של מנהלי הבנקים בערי-השדה, הולכת וגדלה ההתמחות של העומדים בראש הבנקים הגדולים. התמחות כזו בענף מסוים אפשרית רק כאשר כל המפעל הבנקאי, וקשריו עם התעשייה בייחוד, הם בממדים גדולים. חלוקת-העבודה נעשית בשני כיוונים : מצד אחד מטילים על אחד המנהלים, כעניינו המיוחד, את הקשרים עם התעשייה בכללה; מצד שני מקבל על עצמו כל מנהל את הפיקוח על מפעלים בודדים או על קבוצות מפעלים, הקרובים זה לזה קרבת מקצוע או קרבת אינטרסים"… (הקפיטליזם כבר הגיע בהתפתחותו עד לידי פיקוח מאורגן על מפעלים בודדים)… "האחד, מקצוע התמחותו הוא התעשייה הגרמנית, ולפעמים רק של מערב-גרמניה בלבד" (בגרמניה המערבית עיקר התעשייה הגרמנית), "אחרים מטפלים ביחסים עם מדינות-חוץ ותעשיית-חוץ, מרכזים בידיהם את הידיעות על אישיותם של התעשיינים וכו', עסקי הבורסה וכיו"ב. מלבד זה נהוג לעתים קרובות שכל אחד ממנהלי הבנק מקבל להנהלתו מקום תעשייה מיוחד או ענף-תעשייה מיוחד ; האחד עובד בעיקר במועצות-הפיקוח של חברות-חשמל, השני – בבתי-חרושת לייצור חימי, בבתי-חרושת לשיכר או לסוכר-סלק, השלישי – במפעלים מבודדים אחדים, ובו בזמן גם במועצת הפיקוח של חברות-ביטוח… כללי של דבר, אין ספק, שסכל שגדלים מסדי העסקים של הבנקים הגדולים, ככל שגדל גיוונם של העסקים, כן הולכת ונקבעת אצלם חלוקת-עבודה בין העומדים בראש, – והמטרה היא (והיא גם התוצאה), להעלותם במקצת מעל לעסקי-בנקאית טהורים, אם ניתן לומר בך, לעשותם מסוגלים יותר להוציא משפט ולהבין דבר בשאלות הכלליות של התעשייה ובשאלות המיוחדות של ענפים בודדים בה, להכשירם לפעולה בתחום ההשפעה התעשייתית של הבנק. כהשלמה לשיטה זו של הבנקים באה השאיפה לבחור למועצות-הפיקוח שלהם אנשים הבקיאים יפה בענייני התעשייה, תעשיינים, פקידים-לשעבר, בייחוד אלה ששימשו קודם במחלקת מסילות-הברזל, במחלקת המחצבים וכו" [28].
מוסדות דומים לאלה, בשינוי צורה כלשהו, אנו מוצאים במקצוע הבנקאות בצרפת. כך, למשל, אחד משלושת הבנקים הצרפתיים הגדולים ביותר, "הקרדיט של ליאון", ארגן אצלו במיוחד "מחלקה לאיסוף ידיעות פיננסיות" (Service des etudes financiere), עובדים בה בקביעות למעלה מחמישים איש מהנדסים, סטטיסטיקאים, כלכלנים, משפטנים וכו'. המחלקה עולה משש עד שבע מאות אלף פראנק לשנה. אף היא מחולקת לשמונה בנות-מחלקה: האחת אוספת ידיעות רק על עסקי תעשייה בלבד, השנייה חוקרת את הסטטיסטיקה הכללית, השלישית – את חברות הרכבות והאניות, הרביעית – עניני ניירות-ערך, החמישית – דינים-וחשבונות פיננסיים. וכן הלאה [29].
אנו רואים אפוא, מצד אחד, התמזגות של הקפיטל הבנקאי והתעשייתי, שהולכת וגוברת, או, לפי ביטויו המוצלח של נ. א. בוכרין, התערותם ההדדית זה בזה, ומצד שני – צמיחה מופרזת של הבנקים, להיותם מוסדות בעלי "אופי אוניברסלי" ממש. אנו רואים צורך להביא בדיוק את הגדרותיו של איידלס בשאלה זו, דברי סופר שהיטיב לחקור את העניין:
"מתוך התבוננות בקשרי התעשייה בכללותם אנו מגיעים אל אופיים האוניברסלי של המוסדות הפיננסיים העובדים למען התעשייה. בניגוד לצורות אחרות של בנקים, בניגוד לדרישות שמעלה הספרות לעתים, כי על הבנקים להתמחות בתחום-עסקים מסוים, או בענף-תעשייה מסוים, שלא תישמט הקרקע מתחת רגליהם, – שואפים הבנקים הגדולים לגוון את קשריהם עם מפעלי-התעשייה גיוון רב ככל האפשר לפי מקומות הייצור וסתיו, שואפים הם לסלק אותה אי-התאמה בחלוקת הקפיטל בין המקומות השונים או בין ענפי התעשייה השונים, שהיא נובעת מתולדותיהם של מפעלים בודדים". "אחת המגמות היא, לעשות את הקשר עם התעשייה לתופעה כללית; המגמה האחרת – לעשות את הקשר הזה מהודק ונמרץ; שתיהן נתגשמו בששת הבנקים הגדולים לא בשלמות, אולם כבר הגיעו למסדים הגונים ובמידה שווה".
מצד חוגי המסחר והתעשייה נשמעות לעתים לא רחוקות טענות על "אלימותם" של הבנקים. ואין תימה שטענות כאלו נשמעות, מאחר שהבנקים הגדולים "מפקדים" לפי הדוגמה שאנו מביאים בזה. ב- 19 בנובמבר שנת 1901 פנה אחד הבנקים הברלינאים מבנקי ד' (שמותיהם של ארבעת הבנקים הגדולים ביותר מתחילים באות ד') אל הנהלת "הסינדיקט למלט של גרמניה התיכונה המערבית-הצפונית" במכתב הבא: "מתוך ההודעה שפרסמתם ב- 18 לחודש זה בעיתון פלוני נראה, שעלינו להביא בחשבון את האפשרות, כי באסיפה הכללית של הסינדיקט שלכם, העומדת להתכנס ב- 30 לח. ז., תתקבלנה החלטות העלולות להביא לידי שינויים במפעלכם, שאין אנו יכולים להסכים להם. משום כך נאלצים אנו, לצערנו הרב, להפסיק לכם אותו אשראי שעמד לשירותכם… אולם אם באסיפה כללית זו לא תתקבלנה החלטות שאינן מקובלות עלינו, ותינתנה לנו ערובות מתאימות מבחינה זו בנוגע לעתיד, הרינו מביעים את נכונותנו להיכנס במשא-ומתן על פתיחת אשראי חדש לכם" [30].
בעצם, כאן אותן הקובלנות שקובל הקפיטל הזעיר על לחץ הקפיטל הגדול, אלא שבכלל "הזעירים" נכלל כאן סינדיקט שלם! המאבק הישן בין הקפיטל הזעיר והגדול מתחדש בדרגת-התפתחות חדשה, גבוהה יותר לאין ערוך. מובן, כי מפעלי-המיליארדים של הבנקים הגדולים יכולים להחיש גם את הקדמה הטכנית באמצעים שהם למעלה מכל השוואה עם הקודמים. כך, למשל, מייסדים הבנקים חברות מיוחדות לחקירות טכניות, אשר בתוצאותיהן משתמשים, כמובן, רק מפעלי-תעשייה "ידידותיים". בין אלה נמנות "החברה לחקר השאלה על מסילות-ברזל חשמליות", "הלשכה המרכזית לחקירות טכניות-מדעיות" וכיו"ב.
אף העומדים בראשי הבנקים, הם עצמם, אי-אפשר להם לבלי לראות, שמתהווים כאן מיני תנאים חדשים למשק הלאומי, אולם המנהלים הללו עומדים חסרי-ישע בפניהם.
איידלס כותב:
"מי שהתבונן במשך השנים האחרונות אל משמרת האנשים החדשה במשרות של מנהלים וחברי מועצות-פיקוח בבנקים הגדולים, ודאי שלא נעלם מעיניו, כי ההנהגה עוברת בהדרגה לידי אנשים הרואים כתפקיד הכרחי לבנקים הגדולים, – תפקיד חיוני, יותר ויותר, – להתערב באופן פעיל בהתפתחות הכללית של התעשייה, ובין האנשים האלה לבין המנהלים הישנים מתגלעים בשל כך חילוקי-דעות על בסיס עסקי, ולעתים גם על בסיס אישי. העניין הוא, בעצם, בשאלה, שמא סובלים הבנקים, כמוסדות אשראי, מהתערבות זו של הבנקים בתהליך-הייצור התעשייתי, שמא מובאים עקרונות הגונים ורווח בטוח כקרבן למען פעולה, שאין לה שום דבר משותף עם התירך בהמצאת אשראי, ואשר מכניסה את הבנק לתחום, ששם הוא כפוף לשלטון העיוור של הקוניונקטורה בתעשייה עוד יותר מאשר בראשונה. כך טוענים רבים מן המנהלים הישנים של הבנקים, ואילו רובם של הצעירים רואים את ההתערבות האקטיבית בשאלות התעשייה כהכרח, בדומה לזה שהוליד יחד עם התעשייה הגדולה של ימינו גם את הבנקים הגדולים ואת המפעל החדש של הבנקאות התעשייתית. אכן שני הצדדים מסכימים, שאין כל עקרונות מוצקים, אף לא מטרה מפורשת לפעולתם החדשה של הבנקים הגדולים".
הקפיטליזם הישן כלו ימיו. החדש משמש מעבר למשהו. מובן מאליו כי אין תקווה למצוא "עקרונות מוצקים ומטרה מפורשת" כדי להשלים בין המונופולין לבין התחרות החופשית. הודאתם של אנשי-המעשה יש לה צליל אחר לגמרי מאשר לשירי-התשבחות הרשמיים לחמודות הקפיטליזם המאורגן, בפי מליצי-ישרו כגון שולצה-גוורניץ, ליפמן ו"תיאורטיקנים" דומים להם [xxiii].
מאימתי בפירוש נקבעה בהחלט ראשית "הפעולה החדשה" של הבנקים הגדולים? תשובה מדויקת למדי לשאלה חשובה זו אנו מוצאים אצל איידלס:
"הקשרים בין מפעלי התעשייה, בתכנם החדש, בצורותיהם החדשות, במכשיריהם החדשים, הלא הם: הבנקים הגדולים, המאורגנים ארגון צנטרליסטי ודצנטרליסטי בעת ובעונה אחת, הקשרים האלה, כתופעה אופיינית במשק-העם, ספק אם נתהוו לפני שנות 1890; במובן ידוע אפשר גם להזיז נקודת-ראשית זו עד לשנת 1897, שאז חלו "התמזגויות" גדולות של מפעלי-תעשייה, ואז הונהגה בפעם הראשונה הצורה החדשה של ארגון דצנטרלי משום נימוקי הפוליטיקה התעשייתית של הבנקים. נקודת ראשית זו אפשר אולי לדחות למועד מאוחר גם מזה, כי רק משבר שנת 1900 החיש בתנופה עצומה את תהליך הריכוז הן בתעשייה והן בעסק הבנקאות, ביצר את התהליך הזה, הפך בפעם הראשונה את היחסים עם התעשייה למונופולין ממשי של הבנקים הגדולים, עשה את היחסים האלה מהודקים הרבה יותר ונמרצים".
כללו של דבר, המאה העשרים – זו נקודת המפנה מן הקפיטליזם הישן אל החדש, משלטון הקפיטל בכלל אל שלטון הקפיטל הפיננסי.
III. ההון הפיננסי והאוליגרכיה הפיננסית
"חלקו של הקפיטל התעשייתי, חלק ההולך וגדל, – כותב הילפרדינג – אינו שייך לאותם התעשיינים המשתמשים בו. הללו מקבלים שליטה על הקפיטל רק באמצעותו של הבנק, המייצג במגע עמם את בעלי הקפיטל הזה. מצד שני נאלץ גם הבנק לבצר בתעשייה חלק מן הקפיטלים שלו, שהולך וגדל לבלי-הרף. מתוך כך הולך הבנק ונעשה, יותר ויותר, קפיטליסטי תעשייתי. לקפיטל בנקאי כזה – היינה קפיטל בצורת ממון, – שנהפך בדרך זו למעשה לקפיטל תעשייתי, אני קורא קפיטל פיננסי". "קפיטל פיננסי, פירושו: קפיטל הנמצא ברשות הבנקים ונתון בשימושם של אנשי-תעשייה" [31].
הגדרה זו אינה שלמה, במידה שהיא חסרה הטעמת אחד המומנטים החשובים ביותר, היינו: גידול ריכוז הייצור והקפיטל עד למדרגה כזה שהריכוז מוביל (ואמנם הוביל) למונופולים. אולם בכל הרצאתו של הילפרדינג בכלל, ובפרט בשני הפרקים הקודמים לאותו פרק שממנו הובאה ההגדרה לעיל, מודגש תפקידם של המונופולים הקפיטליסטיים.
ריכוז הייצור; המונופולים הנובעים מן הריכוז; התמזגותם של הבנקים עם התעשייה או התערותם זה בזה – אלה תולדות התהוותו של הקפיטל הפיננסי. עלינו לתאר עתה, כיצד "הנהלת-משק" זו של המונופולים הקפיטליסטיים נעשית בהכרח, במסגרת הכללית של ייצור הסחורות והקניין הפרטי, לשלטון האוליגרכיה הפיננסית. נציין, כי באי-כוח המדע הבורגני הגרמני, – ולא רק הגרמני בלבד – כגון ריסר, שולצה-גיוורניץ, ליפמן וכו' הם כולם מליצי-ישרו של האימפריאליזם והקפיטל הפיננסי. אין הם חושפים, כי אם מטשטשים ומקשטים את "המכניקה" של התהוות האוליגרכיה, שיטותיה, שיעורי הכנסותיה "הכשרות ואשר אינן כשרות", קשריה עם הפרלמנטים וכו' וכדו'. הם נפטרים מן "השאלות הארורות" בעזרת מליצות רמות ומעורפלות, בקריאות אל "רגש-האחריות" של מנהלי הבנקים, בדברי-תשבחות ל"רגש החובה" שבלב הפקידים הפרוסים, בניתוח רציני של פרטים זעירים בהצעות-חוק לא-רציניות כלל בדבר "פיקוח" ו"רגלמנטציה", נפטרים במשחק בעיוני הבל, כגון הגדרה "מדעית" זו, שאליה הגיע בכתיבותיו הפרופסור ליפמן: "המסחר הוא פעולת-עשייה, המכוונת לאיסוף נכסים לשמירתם ומסירתם לשימוש" [32] (ההדגשה היא של הפרופסור). יוצא אפוא, שהמסחר היה קיים אצל אדם-בראשית, אשר לא ידע עוד עסקי-חליפין, ויהיה גם בחברה הסוציאליסטית!
אולם העובדות המפלצתיות הנוגעות לשלטון-המפלצת של האוליגרכיה הפיננסית מנקרות כל-כך את העין, עד כי בכל הארצות הקפיטליסטיות, הן באמריקה, הן בצרפת והן בגרמניה, צצה ספרות, המחזיקה בנקודת השקפה בורגנית, אך עם זה היא נותנת תמונה אמיתית, בקירוב, וביקורת, בעל-ביתית כמובן, של האוליגרכיה הפיננסית.
בראש וראשונה יש לתת את הדעת על אותה "שיטת ההשתתפויות", אשר כמה מלים נאמרו עליה לעיל. הנה כך מתאר את מהות העניין הכלכלן הגרמני היימן, שהוא היה אולי הראשון שהסב את תשומת הלב אליה.
"העומד-בראש מפקח על חברת היסוד ("חברה-אם" בדיוק מילולי); החברה מצדה שלטת בחברות התלויות בה ("חברות-בנות"), הללו שולטות ב"חברות-נכדות" וכו'. בדרך זו אפשר לו למי שיש בידו הון לא גדול ביותר לשלוט בתחומים עצומים של הייצור. ואמנם, אם די תמיד בבעלות על 50% מהונה של חברת-מניות בשביל לשלוט בה, הרי צריך שהעומד-בראש יהיה בידו מיליון אחד, כדי שיוכל לפקח על שמונה מיליונים של קפיטל ב"חברת-הנכדות". ואם "ההשתרגות" הזאת מוסיפה ללכת בדרך זו הרי אפשר בכוחו של מיליון אחד לפקח על ששה-עשר מיליון, על 32 מיליון וכן הלאה" [33].
לאמיתו של דבר מוכיח הניסיון, כי די בבעלות על 40% מן המניות כדי לנצח על עסקיה של חברת-מניות [34], כי חלק מסוים של בעלי-מניות זעירים, מפורדים, אין לו למעשה כל אפשרות להשתתף באסיפות הכלליות וכו' "הדמוקרטיזציה" של הבעלות על המניות, אשר הסופיסטים הבורגנים ואף "גם-כן סוציאל-דמוקרטים" אופורטוניסטים מצפים ממנה (או טוענים כי מצפים) ל"דמוקרטיזציה של הקפיטל", להגברת תפקידו וערכו של הייצור הזעיר וכדו', – "הדמוקרטיזציה הזאת אינה, בעצם, אלא אחד האמצעים להגברת עצמתה של האוליגרכיה הפיננסית [xxiv].
משום כך, יש לציין דרך אגב, התירה התחיקה בארצות הקפיטליסטיות המתקדמות יותר, או, נאמר, בארצות הישנות "והמנוסות" יותר, הוצאת מניות בסכומים זעירים. בגרמניה אין החוק מתיר הוצאת מניות שערכן פחות מ- 1000 מארק, ואילי-הכספים הגרמנים מביטים בקנאה על אנגליה, שהחוק מתיר שם מניות במחיר 1 לירה סטרלינג (שהם 20 מארק או 10 רובל בקירוב). סימנס, אחד מאנשי-התעשייה האדירים ביותר בגרמניה, אחד מ"אילי הכספים" בה, הצהיר ב- 7 ביוני 1900 ברייכסטאג, כי "המניה במחיר 1 לירה סטרלינג היא הבסיס לאימפריאליזם הבריטי" [35]. אצל סוחר זה ניכרת הבנה עמוקה יותר, "מרכסיסטית" יותר במהות האימפריאליזם מאשר אצל סופר אחד לא-הגון, הנחשב כמייסד המרכסיזם הרוסי [xxv] והסבור כי האימפריאליזם הוא תכונה רעה של אחד העמים…
אולם "שיטת ההשתתפויות" לא זו בלבד שהיא מסייעת להגדלת שלטון המונופוליסטים בקנה-מידה עצום, אלא שהיא גם מאפשרת לעולל כל מיני עסקים אפלים ומזוהמים ולנצל את הציבור, כי באורח רשמי, על פי החוק, אין מנהלי-החברה אחראים ל"חברה-הבת", הנחשבת לחברה "בפני עצמה", אשר דרכה אפשר "לבצע" הכל. הנה דוגמה המובאת על ידינו מתוך חוברת מאי של הירחון הגרמני "הבנק" משנת 1914.
"חברת המניות לפלדת קפיצים" בקסל נחשבה לפני שנים אחדות כאחד ממפעלי-התעשייה המכניסים ביותר בגרמניה. ההנהלה הגרועה הביאה את העסק עד לידי-כך, שהדיווידנד ירד מ- 15% עד אפס. נמצא, שהנהלת החברה הלוותה, בלי ידיעת בעלי-המניות, סך ששה מיליונים מארק לאחת מ"בנותיה', בשם "חסיה", אשר הקפיטל הרשום שלה לא היה אלא בסך כמה מאות אלפים מארק. על מלווה זה, העולה כמעט פי שלושה על הון המניות של "החברה-האם", לא נאמר דבר במאזנים של החברה האחרונה; מבחינה משפטית הייתה שתיקה זו עניין כשר לגמרי, ויכולה הייתה להימשך שנתיים, כי לא הייתה כאן עבירה על שום סעיף בתחיקה המסחרית. יושב-ראש מועצת-הפיקוח, שהיה חותם, כאיש הנושא באחריות, על מאזני-שקר, היה ומוסיף להיות יושב-ראש לשכת-המסחר של קסל. לבעלי-המניות נודע דבר המלווה הזה לחברת "חסיה" רק כעבור זמן רב, לאחר שנמצא כי היה זה "משגה"… (מן הראוי היה שהמחבר עצמו יכניס מלה זו במרכאות כפולות)… ולאחר ששער מניות "הפלדה לקפיצים", שיודעי-סוד החלו להיפטר מהן, ירד בערך כדי 100%…
"דוגמה טיפוסית זו של מעשי-להטים במאזנים, דוגמה שכיחה ביותר בחברות-מניות, מסבירה לנו, מה טעם אוחזות הנהלות של חברות מניות בעסקי-סיכון בלב קל יותר משעושים זאת אנשי-עסקים פרטיים. הטכניקה החדישה בעריכת מאזנים נותנת להן את האפשרות לא רק להעלים את העסקים המפוקפקים מדעת בעל-המניות הבינוני, אלא היא גם מאפשרת לאנשים המעוניינים העיקריים להסיר את האחריות מעליהם, על-ידי שהם מוכרים בעוד מועד את מניותיהם, במקרה שהניסוי נכשל, בעוד שבעל-העסקים הפרטי משלם בעצמו את מחיר כשלונותיו…
"המאזנים של חברות-מניות רבות דומות לאותם הגווילים-הפלימפססטים מתקופת ימי-הביניים, שתחילה צריך היה למחוק את הכתוב עליהם, כדי לגלות את סימני האותיות אשר מתחת, השומרים על תכנו האמיתי של כתב-היד" (פלימפססט – קלף, שכתב-היד המקורי נמחק עליה ותוכן אחר נכתב על-גבי המחוק).
"הדרך הפשוטה ביותר, ועל-כן גם הרווחת ביותר, להאפיל על המאזנים, היא לחלק את העסק האחד לכמה חלקים על-ידי יסוד "חברות בנות", או על-ידי צירוף חברות כאלו. היתרונות הכרוכים בשיטה כזו למטרות שונות – כשרות ובלתי-כשרות – הם ברורים כל-כך, שכיום הרי זו תופעה יוצאת מן הכלל, ממש, כאשר חברות גדולות אינן נוקטות שיטה זו בידן" [36].
כדוגמה לחברת-מונופולין גדולה, האוחזת בשיטה זו במידה רחבה מאוד, מביא המחבר את "החברה הכללית לחשמל" (א.א.ג., עליה ידובר להלן). בשנת 1912 העריכו שחברה זו משתתפת ב- 200-175 חברות, ושולטת בהן, כמובן, שעל-ידי כך היא מקיפה קפיטל כולל כדי 1/2 1 מיליארד מארק, בקירוב" [37].
כל מיני כללי השגחה, פרסום מאזנים, עיבוד סכימה מסוימת למאזנים, ייסוד פיקוח וכדו', כל אותם הדברים שפקידים ופרופסורים בעלי כוונות טובות, – כלומר בעלי כוונה טובה להגן על הקפיטליזם ולקשטו – מעסיקים בהם את תשומת לב הציבור, אי-אפשר שיהא להם כאן איזה ערך שהוא. כי הרי הקניין הפרטי הוא קודש, ואי-אפשר לאסור על מישהו לקנות מניות, למכרן, להחליפן, למשכן אותן וכד'.
על "שיטת-ההשתתפות" ומידותיה בבנקים הרוסים הגדולים אפשר לדון לפי הידיעות הניתנות על-ידי י. אגד, ששימש חמש-עשרה שנה פקיד בבנק הרוסי-הסיני, ופרסם במאי 1914 חיבור בשם לא מדויק כל צרכו: "הבנקים הגדולים והשוק העולמי" [38]. המחבר מחלק את הבנקים הרוסים הגדולים לשתי קבוצות יסודיות: א) אלה העובדים לפי "שיטת ההשתתפויות" ו- ב) "בלתי-תלויים", כשהוא קובע על דעת עצמו מושג זה של "בלתי-תלויים" במובן אי-תלות בבנקים של חוץ-לארץ; את הקבוצה הראשונה מחלק המחבר שוב לתת-קבוצות: 1) השתתפות גרמנית; 2) אנגלית ו- 3) צרפתית, ובמלה "השתתפות" הוא מתכוון גם לשליטתם של בנקים גדולים שבחוץ-לארץ של אותה אומה. את הקפיטלים של הבנקים מחלק המחבר למושקעים השקעה "פרודוקטיבית" (במסחר ובתעשייה) והשקעה "ספקולטיבית" (בפעולות פיננסיות ובורסאיות), בהיותו סבור, מנקודת-השקפתו הרפורמיסטית הזעיר-בורגנית המיוחדת לו, כי אפשר במשטר הקפיטליזם להבדיל בין סוג-ההשקעה הראשון לשני ולסלק את הסוג השני.
המחבר מביא מספרים אלה: האקטיב של הבנקים (לפי הדו"ח לאוקטובר-ינואר 1913) במיליוני רובלים
| קבוצות הבנקים הרוסים | הקפיטלים המושקעים | ||
| פרודוקטיבית | ספקולטיבית | בסה"כ | |
| א 1) 4 בנקים: הס. פטרבורגי למסחר, הרוסי, הבינלאומי, הבנק-לניכויים | 413,7 | 859,1 | 1272,8 |
| א 2) 2 בנקים: הבנק למסחר ותעשייה, הרוסי-אנגלי | 239,3 | 769,1 | 408,4 |
| א 3) 5 בנקים : הרוסי-האסייתי, הס. פטרבורגי הפרטי, האזורי-הדוני, יוניון מוסקבאי, הבנק למסחר הרוסי-הצרפתי | 711,8 | 661,2 | 1373,0 |
| בסה"כ | 1364,8 | 1689,4 | 3054,2 |
| ב) 8 בנקים: בנק-הסוחרים, המוסקבאי; הוולגאי-הקמאי; יונקר ושות'; המסחרי של ס.פ.ב., לשעבר של וואוולברג; הבנק המוסקבאי של ריאבושינסקי לשעבר; הבנק לניכויים של מוסקבה; המסחרי המוסקבאי והמוסקבאי הפרטי | 504,2 | 391,1 | 895,3 |
| בסה"כ (19 בנקים) | 1869,0 | 2080,5 | 3949,5 |
על פי המספרים האלה אנו רואים כי מסך קרוב ל- 4 מיליארדים, הון "הפעיל" של הבנקים הגדולים, עולים למעלה מ- 3/4, יותר משלושה מיליארדים, בחלקם של בנקים, שאינם, בעצם, אלא "חברות-בנות" לבנקים של חוץ-לארץ, בראש וראשונה בנקים פריסאים (השלישייה הבנקאית המפורסמת: "הברית הפריסאית"; "הפריסאי והנידרלנדי"; "החברה הכללית") וברלינאים (בייחוד "הגרמני" ו- "החברה לניכויים"). שני הבנקים הרוסים הגדולים ביותר, "הרוסי" ("הבנק הרוסי לסחר-חוץ") ו"הבינלאומי" (הבנק הס. פטרבטורגי המסחרי הבינלאומי) העלו את סכום הקפיטלים שלהם משנת 1906 ועד 1912 מסך 44 מיליון רובל עד 98 מיליון, ואת הון-המילואים מסך 15 מיליון עד 39 מיליוני "בפעלם ל- 3/4 בקפיטלים גרמנים"; הבנק הראשון שייך ל"קונצרן" של הבנק הברלינאי "הבנק הגרמני", השני – לקונצרן של "החברה לניכויים" הברלינאית. אגד הטוב מתמרמר מאוד, שבידי הבנקים הברלינאים מרבית המניות, ושעל-כן חסרי אונים הם בעלי-המניות הרוסים. ומובן מאליו, שהארץ המוציאה קפיטל מורידה את השמנת: כך, למשל, הכניס "הבנק הגרמני" לברלין את מניות "הבנק-למסחר הסיבירי", החזיק אותן שנה בתיקו ומכרן אחר כך על פי השער של 193 בעד 100, ז. א. כמעט כפליים והרוויח ששה מיליונים רובל, "רווח של מייסדים", לפי לשונו של הילפרדינג.
את כל "עצמת" הבנקים הפטרבורגיים הגדולים מעריך המחבר בסכום של 8235 מיליון רובל, כמעט 1/4 8 מיליארד, ואת השתתפותם, וביתר דיוק את שלטונם של הבנקים של חוץ-לארץ הוא מחלק כך: בנקים צרפתים 55%; אנגלים 10%; גרמנים 35%. מסך זה של 8235 מיליונים של קפיטל פועל, עולים, לפי חישובי המחבר, 3687 מיליונים, כלומר, למעלה מ- 40% בחשבונם של הסינדיקטים : "פרודאוגול", "פרודמטה" [39], וכן סינדיקטים בתעשיית הנפט, המתכת והמלט. הרי שהתמזגות הבנקים והקפיטל התעשייתי עם התהוות המונופולים הקפיטליסטיים, התקדמה גם ברוסיה התקדמות עצומה [xxvi].
הקפיטל הפיננסי המרוכז ביד אחת והשולט שלטון-מונופולין למעשה, נוטל לו רווח עצום, שהולך ועולה, מעסקי-ייסוד, מהוצאת ניירות ערך, ממלוות ממשלתיים וכדו', ובזאת הוא מבצר את שלטון האוליגרכיות הפיננסיות, ומטיל על כל הציבור מס לבעלי-המונופולין. הנה אחת הדוגמאות הרבות לאין-ספור ל"הנהלת המשק" של התאגידים האמריקניים, דוגמה המובאת אצל הילפרדינג. בשנת 1887 ייסד הוומייר תאגיד של סוכר על-ידי התמזגותן של 15 חברות קטנות, אשר סכום ההון הכולל שלהן הגיע ל- 1/2 6 מיליון דולר. ואילו הקפיטל של התאגיד היה, לפי הביטוי האמריקני, "מהול במים" ונערך בסך 50 מיליון דולר. "ההפרזה בהערכת הקפיטל" הביאה בחשבון את רווחי המונופולין לעתיד, כשם שתאגיד הפלדה באמריקה מביא בחשבון את רווחי המנופולין לעתיד, כשהוא מרבה בקניית קרקעות נושאי עפרות-ברזל. ואמנם תאגיד הסוכר קבע מחירי מונופולין וקיבל רווחים גדולים כל-כך שיכול היה לשלם 10% דיווידנד על הקפיטל "המהול במים" פי שבעה, כלומר כמעט 70% על הקפיטל שהוכנס למעשה עם ייסוד התאגיד; בשנת 1909 הגיע הון התאגיד ל- 90 מיליון דולר. במשך עשרים ושתיים שנה הוכפל הקפיטל יותר מפי עשרה.
שלטון האוליגרכיה הפיננסית בצרפת ("נגד האוליגרכיה הפיננסית בצרפת" – שם ספרו המפורסם של ליזיס, שיצא בשנת 1908 במהדורה חמישית) קיבל רק צורה שונה מזה במקצת. לארבעת הבנקים הגדולים ביותר "מונופולין מוחלט", ולא יחסי, בהוצאת ניירות-ערך. למעשה הרי זה – "תאגיד הבנקים הגדולים". והמונופולין מקיים רווחי מונופולין מהוצאת הניירות. הארץ המקבלת מלווה מקבלת בדרך כלל לא יותר מ- 90% מן הסכום הכללי; 10% נופלים בחלקם של הבנקים ושאר המתווכים. הרווח של הבנקים מן המלווה הרוסי-הסיני בסך 400 מיליון פראנק היה כדי 8%, מן המלווה הרוסי (1904) בסך 800 מיליון – 10%, מן המרוקני (1904) בסך 1/2 62 מיליון – % 3/4 18. הקפיטליזם, שראשית התפתחותו הייתה בקפיטל זעיר המלווה בריבית, מסיים התפתחותו בקפיטל של-נשך עצום. "הצרפתים – הם המלווים-בריבית של אירופה", אומר ליזיס. גלגולו זה של הקפיטליזם חולל תמורה עמוקה בכל תנאי החיים הכלכליים. בשעת קיפאון במצב האוכלוסים, התעשייה, המסחר, התחבורה הימית, יכולה "הארץ' להתעשר מהלוואות-בריבית. "חמישים איש המייצגים קפיטל בסך שמונה מיליון פראנק יכולים לשלוט בשני מיליארדים שבארבעה בנקים". שיטת "ההשתתפויות", שכבר עמדנו עליה, מביאה לידי אותן התוצאות: אחד הבנקים הגדולים ביותר, "החברה הכללית" (Société Générale) מוציא 64000 אגרות-חוב של "החברה-הבת" "בתי-חרושת לסוכר" במצרים. שער ההוצאה – 150%, כלומר, הבנק מקבל רווח 50 קופיקות לרובל. הדיווידנדים של החברה הזאת נמצאו פיקטיביים, "הציבור" הפסיד מ- 90 עד 100 מיליון פראנקים "אחד המנהלים של "החברה הכללית" היה הבר בהנהלת "בתי-החרושת לסוכר". אין פלא שהמחבר נאלץ לבוא לכלל מסקנה: "הרפובליקה הצרפתית היא מונרכיה פיננסית"; "שלטון גמור של האוליגרכיה הפיננסית; שלטונה פרוש גם על העיתונות, גם על הממשלה" [40].
הרווח, הגבוה באופן יוצא מן הכלל, הכרוך בהוצאת ניירות-ערך, כאחת הפעולות העיקריות של הקפיטל הפיננסי, ממלא תפקיד חשוב בהתפתחותה של האוליגרכיה הפיננסית והתחזקותה. "אין בתוך הארץ אף עסק אחד שייתן רווח גבוה כל-כך ולו גם בקירוב, כאשר נותן התיווך בהוצאת מלוות של חוץ-לארץ" אומר כתב העת הגרמני "הבנק".
"אין אף פעולה בנקאית אחת, אשר תביא רווח גבוה כל כך כהוצאת ניירות-ערך". לפי המספרים של העיתון "הכלכלן הגרמני" עלה הרווח השנתי הממוצע בהוצאת ניירות-ערך של מפעלי-תעשייה:
| בשנת 1895 | 38,6% |
| בשנת 1896 | 36,1% |
| בשנת 1897 | 66,7% |
| בשנת 1898 | 67,7% |
| בשנת 1899 | 66,9% |
| בשנת 1900 | 55,2% |
"בעשר השנים, 1891-1900 "השתכרו" בהוצאת ניירות-ערך של מפעלי-תעשייה גרמניים למעלה ממיליארד אחד".
בעוד שבתקופת שגשוג לתעשייה עצומים לאין שיעור רווחי הקפיטל הפיננסי, הנה בתקופת-ירידה נספים העסקים הפעוטים והרופפים, והבנקים הגדולים "משתתפים" בקנייתם בזיל-הזול, או בפעולות "הבראה" ו"ראורגניזציות" נושאות רווח. בפעולות "הבראה" במפעלים נושאי-הפסד "מורידים את סכום הון המניות, לאמור, שההכנסה מתחלקת מעתה על פי קפיטל פחות בכמותו ומעתה היא נחשבת לפיו. או, אם ההכנסה ירדה כדי אפס, מושכים הון חדש לעסק, אשר בהצטרפו להון הקודם מעוט ההכנסה יביא עכשיו הכנסה מספקת. ויש להעיר, – מוסיף הילפרדינג – שכל מעשי ההבראה והראורגניזציה הללו יש להם משמעות כפולה לגבי הבנקים: ראשית, כפעולה נושאת-רווח, ושנית, כשעת-הכושר להעמיד חברות כאלו הנתונות במצוקה במצב של תלות בהם" [41].
הנה דוגמה: חברת המניות של תעשיית המכרות "אוניון" בדורטמונד נוסדה בשנת 1872. הוצא הון מניות בסך קרוב ל40- מיליון מארק, והשער עלה ל- 170%, כאשר נתקבל הדיווידנד לשנה הראשונה בשיעור 12%. הקפיטל הפיננסי נטל לו את השמנת, והרווית סכום "פעוט" כדי 28 מיליון. בייסוד החברה הזאת מילא תפקיד ראשון במעלה אותו בנק גרמני מן הגדולים, "החברה לניכיון', אשר הגיע בשלום להון של 300 מיליון מארק. אחרי-כן יורד הדיווידנד של "אוניון" עד לאפס. בעלי המניות נאלצים להסכים ל"מחיקת" הון, כלומר לאבדן חלק ממנו ובלבד שלא יפסידו את הכל. והנה, כתוצאת שורה של "מעשי-הבראה" כאלה נעלמים במשך שלושים שנה מספרי החברה למעלה מ73- מיליונים מארק. "כיום מהזיקים בידיהם בעלי-המניות הראשונים של ההברה הזאת רק 5% מן השווי הנומינלי של מניותיהם" [42], – ובכל "פעולת-הבראה" הוסיפו הבנקים להרוויח.
גם הספסרות במגרשי-קרקע, בסביבות ערים גדולות המתפתחות מהר, היא פעולה מכניסה ביותר לקפיטל הפיננסי. כאן מתמזג המונופולין של הבנקים עם המונופולין של הרנטה הקרקעית ועם מונופולין על דרכי התחבורה, כי עליית מהירי הקרקעות, האפשרות למכור אותם בצורת מגרשים וכו', תלויה ביותר בתחבורה טובה עם מרכז העיר, ודרכי-התחבורה הן ברשותן של חברות גדולות, הקשורות באותם הבנקים על-ידי שיטת ההשתתפות וחלוקת משרות-המנהלים. ובסיכום אנו מוצאים את התיאור הניתן על-ידי הסופר הגרמני ל. אשווגה מעוזרי כתב העת "הבנק", שחקר במיוחד את הפעולות בסחר המגרשים, משכונם וכו', והוא קורא לכך בשם "ביצה": ספסרות פרועה במגרשי-פרברים, פשיטות-רגל של חברות-לבניין, – כגון החברה הברלינאית "בוסוואי את קנאואר", שמשכה לידה כספים עד 100 מיליון מארק, בעזרתו של "הבנק הגרמני" "הגדול והמהימן ביותר", אשר פעל, כמובן, בשיטת "ההשתתפויות", כלומר, בחשאי מאחורי הגב, והפסיד "בסך-הכל" 12 מיליון מארק, – וכן הרס של בעלי-בתים זעירים ופועלים, שאינם מקבלים מאומה מאת חברות-הבניין המנופחות, עסקי-קנוניה עם המשטרה הברלינאית "הישרה" ועם הפקידות, כדי לשלוט בשירות הידיעות בדבר מגרשים ובמתן רישיונות מטעם העירייה להקמת בנינים וכו' וכדו' [43].
"מנהגי אמריקה", שעליהם יישומו בצביעות רבה כל-כך פרופסורים ובורגנים דורשי-טוב באירופה, נעשו בתקופת הקפיטל הפיננסי מנהגיו של כל כרך וכרך גדול בכל ארץ שהיא, בפועל ממש.
בראשית שנת 1914 היו מסיחים בברלין כי עומד לקום שם "תאגיד התחבורה", כלומר, "שותפות של אינטרסים" בין מסילת-הברזל החשמלית העירונית, חברת-הטראם וחברת-האומניבוסים. "אנו ידענו על כוונה כזאת – כותב כתב העת "הבנק" – מאז נודע כי רוב מניותיה של חברת האומניבוסים עברו לידי שתי חברות התחבורה האחרות… אפשר להאמין בהחלט לאנשים השואפים למטרה כזו, שעל-ידי ויסות אחיד של מפעל התחבורה הם מקווים לזכות בחסכונות, אשר חלק מהם עשוי לפול בסופו של דבר ברשות הציבור. אולם השאלה מסתבכת, לפי שמאחורי תאגיד התחבורה הזה, המוקם, עומדים הבנקים, אשר ברצותם יכולים הם לשעבד את דרכי-התחבורה, הנתונות בידם במונופולין, לצרכי מסחרם במגרשים. כדי להיווכח בטבעיותה של השערה כזו, יש להיזכר, כי כבר עם ייסוד חברת מסילת-הברזל החשמלית העירונית היו מעורבים כאן אינטרסים של אותו בנק שעודד את ייסוד החברה. היינו: האינטרסים של מפעל-תחבורה זה היו משורגים באינטרסים של סחר-המגרשים. העניין הוא, שהקו המזרחי של מסילה זו נועד להקיף אותן חלקות-הקרקע, שאחרי-כן, לאחר שבניית המסילה כבר הייתה מובטחת, נמכרו על-ידי הבנק ברווח עצום לו ולכמה אנשים שהשתתפו בכך" [44]…
כך דרכו של המונופולין, שכיוון שקם והוא מגלגל במיליארדים, הרי הוא חודר בהכרח מוחלט לתוך כל צדדי החיים החברתיים, ואין הדבר תלוי בסדרים המדיניים או באילו "פרטים" אחרים שהם. בספרות הכלכלית הגרמנית רווחת ההתפארות העבדותית בנוגע ליושרה של הפקידות הפרוסית, אגב רמיזות כלפי עניין "פנמה" הצרפתי [xxvii] או כלפי השחיתות הפוליטית באמריקה. אולם עובדה היא, שאפילו הספרות הבורגנית המוקדשת לעסקי-הבנקאות של גרמניה נאלצת תמיד לחרוג הרחק מתחום הפעולות הבנקאיות הטהורות ולכתוב, למשל, על "הנהירה אל הבנק", לרגל המקרים התוכפים שפקידי ממשלה עוברים לפקידות בבנקים: "מה בדבר ניקיון-כפיו של פקיד ממשלתי השואף בסתר להגיע למקום חמים בברנשטרסה"? [45] (רחוב בברלין, מקום דירתו של "הבנק הגרמני"). המו"ל של כתב העת "הבנק", אלפרד לנסבורג, כתב בשנת 1909 מאמר בשם: "הערך הכלכלי של הביזנטיניות", והוא דן, דרך אגב, בעניין נסיעתו של וילהלם השני לפלסטין ובדבר "התוצאה הישירה של הנסיעה הזאת, בניית מסילת-הברזל הבגדדית, זה המפעל הגורלי הגדול של "היזמה הגרמנית", האשם ב"הקפה" יותר משגרמו לכך כל חטאינו הפוליטיים יחד" (עניין ההקפה מכוון לפוליטיקה של אדוארד השביעי ששאף לבודד את גרמניה ולהקיף אותה טבעת של ברית אימפריאליסטית אנטי-גרמנית).
אשווגה, סופר אותו כתב העת, שכבר הבאנו את שמו לעיל, כתב בשנת 1912 מאמר: "הפלוטוקרטיה והפקידות", ובו, למשל, הוקיע את מקרה הפקיד הממשלתי פלקר, שהיה חבר הועדה לקרטלים והצטיין במרצו, וכעבור זמן-מה נמצא שהוא נושא משרה מכניסה-יפה בקרטל הגדול ביותר, – בסינדיקט-הפלדה. מקרים כגון זה, שאינם הזול כלל, אילצו אותו סופר בורגני להודות, כי "החופש הכלכלי המובטח על-ידי החוקה הגרמנית נהפך בתחומים רבים של החיים הכלכליים למליצה חסרת תוכן", וכי בשלטון-הפלוטוקרטיה שנוצר "לא יוכל גם החופש הפוליטי הנרחב ביותר להצילנו מזה, שבסופו של דבר ניהפך לעם של אנשים משוללי חופש".
אשר לרוסיה, נסתפק בדוגמה אחת בלבד: לפני שנים אחדות נתפרסמה ידיעה בכל העיתונים, שמנהל "לשכת-האשראי הממשלתית" דווידוב עוזב את משרתו הממשלתית ומתמנה לפקיד באחד הבנקים הגדולים, במשכורת שצריכה להגיע לפי החוזה במשך שנים אחדות לסך העולה על מיליון רובל. "לשכת-האשראי" היא מוסד, שתפקידו "לאחד את פעולת כל מוסדות האשראי של המדינה" ואשר נותן הקצבות לבנקים שבעיר-הבירה בסך עד 1000-800 מיליון רובל [46].
מתכונת הקפיטליזם הוא בכלל להבדיל בין קניין של קפיטל ובין שימושו של קפיטל בייצור, להבדיל בין קפיטל של ממון ובין קפיטל תעשייתי או מייצר, להבדיל בין איש-הרנטה המתפרנס רק מהכנסת קפיטל של ממון ובין איש-העסקים וכל האנשים המשתתפים במישרין בשליטה בקפיטל. האימפריאליזם או שלטון קפיטל-הממון הוא אותו השלב העליון של הקפיטליזם, כאשר הפרדה זו מגיעה לשיעור עצום. שלטון-הבכורה של הקפיטל הפיננסי על פני שאר צורות הקפיטל, פירושו – עמדת שלטון לאיש-הרנטה ולאוליגרכיה הפיננסית, פירושו, היבדלותן של מדינות מעטות, אשר להן "עוצמה" פיננסית גדולה משאר המדינות. על הקף התהליך הזה אפשר לדון על-פי הסטטיסטיקה של הוצאת כל מיני ניירות-ערך.
ב"בידיעון של המכון הסטטיסטי הבינלאומי" פרסם א. ניימרק ידיעות מפורטות ביותר ומלאות, הניתנות להקבלה, בדבר הוצאת ניירות ערך בכל העולם. ידיעות אלו הובאו אחרי-כן לא-אחת, חלקים-חלקים, בספרות הכלכלית [xxviii]. הנה סיכומי ארבע עשרות שנים:
סכום ניירות הערך המוצאים, במיליארדי-פראנק, לעשר שנים:
| 1880-1871 | …………….. | 76,1 |
| 1890-1881 | …………….. | 64,5 |
| 1900-1891 | …………….. | 100,4 |
| 1910-1901 | …………….. | 197,8 |
בשנות 1870 עלה הסכום הכללי של ניירות-הערך המוצאים בכל העולם, בייחוד משום המלוות לרגל מלחמת צרפת-ברוסיה ובגלל תקופת הייסוד שבאה אחרי-כן בגרמניה. בדרך כלל אין הגידול בשלוש עשרות השנים האחרונות של המאה הי"ט מהיר ביותר, ורק בעשר השנים הראשונות של המאה העשרים חל גידול עצום, כמעט כדי הכפלה במשך עשר שנים. הרי שראשית המאה העשרים היא תקופת-מפנה לא רק מבחינת גידול המונופולים בלבד (הקרטלים, הסינדיקטים, התאגידים), אשר על כך כבר דיברנו לעיל, כי אם גם מבחינת גידול הקפיטל הפיננסי.
ניימרק מעריך את הסכום הכללי של ניירות-הערך בעולם בשנת 1910 בסך 815 מיליארד פראנק, בקירוב. מן הסך הזה הוא מנכה חזרות ומפחית את הסכום עד 600-575 מיליארד פראנק. וזו החלוקה לפי הארצות (ננקוט סך של 600 מיליארד):
סכום ניירות-הערך בשנת 1910 (מיליארדים פראנקים):
| אנגליה | 142 | } 479 |
| ארה"ב | 132 | |
| צרפת | 110 | |
| גרמניה | 95 | |
| רוסיה | 31 | |
| אוסטרו-הונגריה | 24 | |
| איטליה | 14 | |
| יפן | 12 | |
| הולנד | 12,5 | |
| בלגיה | 7,5 | |
| ספרד | 7,5 | |
| שוויצריה | 6,25 | |
| דנמרק | 3,75 | |
| שוודיה נורבגיה, רומניה ואחרות | 2,5 | |
| בסה"כ | 600,0 |
על-פי המספרים האלה רואים מיד את בולטותן העזה של ארבע המעצמות הקפיטליסטיות העשירות ביותר, המחזיקות בידיהן, כל אחת, ניירות-ערך בסך 100 ועד 150 מיליארד פראנק בקירוב. שתים מן הארבע, אנגליה וצרפת – הן הארצות הקפיטליסטיות הישנות ביותר, וכפי שנראה להלן, הן גם העשירות ביותר במושבות; השתיים האחרות – ארצות קפיטליסטיות הצועדות בראש מבחינת מהירות התפתחותן ושיעור התפשטותן של המונופולים הקפיטליסטיים בייצור – ארצות-הברית וגרמניה. ארבע הארצות האלה יחד מחזיקות בידיהן 479 מיליארד פראנק, כלומר – 80% של הקפיטל הפיננסי העולמי. כמעט כל שאר העולם ממלא, בצורה זו או אחרת, תפקיד של לווה ונושא-מס לארצות האלה – שהן הבנקאים הבינלאומיים, ארבע "עמודי-התווך" של הקפיטל הפיננסי העולמי.
בייחוד יש לעמוד על התפקיד שממלא יצוא ההון ביצירת הרשת הבינלאומית של תלות וקשרים בקפיטל הפיננסי.
הערות
[1] קורלנדיה – כיום חבל במערב לטביה; חיווה, בוכרה – כיום באוזבקיסטן; אסטלנדיה – כיום אסטוניה (הערת המערכת)
[2] המספרים לפי Annalen des deutschen Reiches 1911, Zahn
[3] Statistical Abstract of the United States, 1912
[4] Stuttgart, Hans Gideon Heymann: Die gemischten Werke im deutschen. Grosseisengewerbe, 1904
[5] Herman Levy: "Monopole, Kartelle und Trusts", Jena, 1909.
[6] "Die finanzielle Organisation der kapiatlistischen Industrie und die Monopolbildungen" Th. Vogelstein
[7] Dr. Riesser : "Die deutschen Grossbanken und ihre konzentration im Zusammenhange mit der Entsvicklung der Gesammtwirtschaft in Deutschland", 1912 ; R. Liefmann : "Eartelle und Trusts und die Weiterbildung der Volkswirtschaftlichen Organisation, 1910"
[8] Dr. Ftitz Kestner : Der Organisationszwang. Eine Untersuchung ueber die Kaempfe zwischen Kartellen und Aussenseitern. 1912
[9] R. läfmann : ,Reteiligungs-und Finamierungsgesellschaften, Eine Studie ueber den modernen Kapitalismus und das Bffektenwe-sen", Jena.
[10] Dr. S. Tschierschky : "Kartell und Trust", 1903
[11] Report of the Commission of Corporations on the Tobacco industry, Washington.
[12] שם
[13] Vergesellchaftung der Produktion
[14] "Zement" von L. Ekchwege. " Die Bank", 1909, 1 עמ' 115 והלאה ("מלט", ל. אשווגה. "הבנק".)
[15] Jeidels : "Das Verhaeltnis der deutschen Grossbanken zur Industrie, mit besonderer Beruecksichtigung der EJsenindustrie". 1905. (איידלס. "יחסם של הבנקים הגרמנים הגדולים אל התעשייה, ובמיוחד אל תעשיית המתכת", לייפציג)
[16] Liefmann. "Beteiligungs- etc. Ges." , עמ' 434
[17] Liefmann. "Beteiligungs- etc. Ges." , עמ' 466-465
[18] Schulze-Gaevernitz : "Die Deutsche Kreditbank", 1915.
[19] R. Liefmann : "Beteiligungs-und Finanzierungsgesellschaften". Eine Studie ueber den modernen Käpitalismus und das Effektenwesen", Jena, 1909. ("חברות ההשתתפות והמימון. מחקר על הקפיטליזם המודרני ועל מהותן של ניירות הערך")
[20] Jean Lescure: "L'epargne en France", 1914.
[21] A. Lansburgh : "Die bank mit den 300 Millionen"
[22] לפי ידיעות של "National Monetary Commission" משנת 1910, שהובאו ב"Die Bank"
[23] שם, שנות 1913, 1914.
[24] "Die Bank", 1914
[25] Dr. Oscar Stillich : "Geld -und Bankwesen" , Berlin 1907
[26] בחיבור Schulze-Gaevernitz : "Die Deutsche Kreditbank", Grundriss Sozialoekonomik, 1915
[27] מובא אצל שולצה-גוורניץ ב"רשימות על הכלכלה החברתית"
[28] איידלס, באותו חיבור.
[29] מאמר של אוג. קופמן על הבנקים הצרפתיים ב"די בנק" 1909.
[30] Dr. Oscar Stillich : "Geld -und Bankwesen" , Berlin 1907
[31] ר. הילפרדינג, "קפיטל פינננסי", 1912
[32] ר. ליפמן בחיבורו הנ"ל
[33] Hans Gideon Heymann: "Die gemischten Werke im deutschen Grosseisengewerbe", 1904
[34] Liehnan, Beteiligungsges. etc.
[35] Sozialekonomik Schulze-Gavernitz, Grundriss der
[36] L. Eschwege: "Tochtergeselschaiten", "Die Bank" 1914
[37] Kurt Heinig : "Der Weg des EJektrotrusts", "Neue Zeit" 1912
[38] E. Agahd : "Grossbanken und Weltmark" 1914
[39] סינדיקטים לפחם ולמתכת
[40] Lysis : "Contre l'oligarchie financiére en France", 1908
[41] ר. הילפרדינג – "הקפיטל הפיננסי"
[42] בחיבורו של מטיליך, וכן אצל ליפמן
[43] "Die Bank", 1913, L. Eschwege : "Der Sumpf"
[44] "Verkehrstrust", "Die Bank", 1914
[45] "Der Zug zur Bank", "Die Bank", 1909
[46] E. Agahd
[i] הספר "האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם" נכתב בחודשים ינואר-יוני 1916 בציריך.
התופעות החדשות בהתפתחותו של הקפיטליזם צוינו ע"י לנין הרבה לפני תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. בעבודות שנכתבו בשנים 1913-1895 ("הפרויקט וההסבר של תוכנית המפלגה הסוציאל-דמוקרטית" (1896-1895), "המלחמה הסינית" (1900), "לקחי המשבר" (1901), "סקירה פנימית", (1901), "ריכוז הייצור ברוסיה" (1912), "לשאלת התבטאויות מסוימות של צירי הפועלים" (1912), "גידולו של העושר הקפיטליסטי" (1913), "אירופה המפגרת ואסיה המתקדמת"( 1913), "גורלה ההיסטורי של תורת קרל מרכס" (1913) ועבודות אחרות), חשף וניתח לנין קווים מסוימים האופייניים לתקופת האימפריאליזם: ריכוז הייצור וגידול המונופולים, יצוא ההון, מאבק על תפיסת שווקים ותחומי השפעה חדשים, בינאום היחסים המשקיים, טפילותו ורקבונו של הקפיטליזם, הגדלת הניגודים בין העבודה להון והחרפת המאבק המעמדי, יצירת התנאים החומריים המוקדמים למעבר אל הסוציאליזם. תשומת לב מיוחדת הקדיש לנין לחשיפת המדיניות הקולוניאלית החמסנית, למאבק לחלוקה וחלוקה מחדש של העולם, להכנת מלחמות אימפריאליסטיות, מלחמות כיבוש. במאמרו "מרכסיזם ורוויזיוניזם" מ- 1908, תוך כדי מאבק נגד הרוויזיה במרכסיזם וקריעתו מבפנים תחת מסווה של תיקונים ועיון מחודש בתורת מרכס, ובפרט בתורת המשברים המרכסיסטית, כתב לנין: "השתנו הצורות, הסדר, התמונה של המשברים הבודדים, אך המשברים נותרו מרכיב בלתי נמנע של המשטר הקפיטליסטי. בעוד הקרטלים והתאגידים מאחדים את הייצור, הגבירו לעיני כל את האנרכיה בייצור, את חוסר הסיפוק של הפרולטריון ואת עול ההון, כשהם מחריפים בכך את הניגודים המעמדיים במידה שלא נראתה עד אז. את העובדה שהקפיטליזם צועד לקראת התמוטטות – הן במובן של משברים פוליטיים וכלכליים בודדים והן במובן של התמוטטות מלאה של כל המשטר הקפיטליסטי – הראו דווקא תאגידי הענק החדישים, והראו זאת באופן מוחשי במיוחד ובממדים רחבים במיוחד".
לנין עקב בתשומת לב אחרי הספרות החדישה בנושא הקפיטליזם, ולמד אותה. על כך תעיד ביקורתו על ספרו של הובסון "האבולוציה של הקפיטליזם המודרני". באוגוסט 1904 החל לנין לתרגם את ספרו של הובסון "אימפריאליזם". כת היד של תרגומו זה של לנין לא נמצא עדיין.
בחקר מקיף של השלב המונופוליסטי בהתפתחות הקפיטליזם החל לנין עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. הדבר היה נחוץ עבור מאבקם המהפכני של מעמד הפועלים ברוסיה ובארצות קפיטליסטיות אחרות. כדי להנהיג נכון את התנועה המהפכנית וכדי להיאבק בהצלחה נגד האידיאולוגיה של הריאקציה האימפריאליסטית, נגד המדיניות הרפורמיסטית של הסכמה עם האימפריאליסטים, היה צורך "לברר את השאלה הכלכלית היסודית, אשר כל עוד לא נחקור אותה לא נוכל להבין דבר בהערכת המלחמה והפוליטיקה של ימינו: שאלת מהותו הכלכלית של האימפריאליזם".
לנין ניגש ללימוד מקיף של הספרות על האימפריאליזם, כנראה החל מאמצע שנת 1915, בעיר ברן, שוויצריה; אז הוא החל להכין מראי מקומות לספרות המתאימה, לעבד תוכניות, לאסוף חומר ולכתוב תקצירים. חומר ההכנה לספר "האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם" ("המחברות על האימפריאליזם") מהווה כ- 50 דפי דפוס. הוא כולל קטעים מתוך 148 ספרים (בכלל זה 106 גרמניים, 23 צרפתיים, 17 אנגליים ו- 2 בתרגום לרוסית) ומתוך 232 מאמרים (מהם 206 גרמניים, 13 צרפתיים ו- 13 אנגליים), אשר נדפסו ב- 49 כתבי עת שונים (34 גרמניים, 7 צרפתיים ו- 8 אנגליים).
בתחילת ינואר 1916 קיבל לנין את הצעתו של בית-ההוצאה הלגלי "המפרש" אשר נוסד בפטרוגרד בדצמבר 1915, לכתוב עבורו ספר על האימפריאליזם. במכתבו אל א.מ. גורקי מה- 29 לדצמבר 1915 (11 בינואר 1916) כתב לנין: "אני מתיישב לעבוד על החוברת בעניין האימפריאליזם". במחצית הראשונה של פברואר שנת 1916 עבר לנין מברן לציריך, שם המשיך לאסוף ולעבד חומר בנושא האימפריאליזם. לנין עבד על ספרו בספריה הקנטונלית של ציריך, אך הזמין ספרים גם מערים אחרות לצורך המחקר. ב- 19 ביוני (2 ביולי) 1916 כתב לנין אל מ.נ. פוקרובסקי שהתגורר אז בצרפת והיה עורכה של סדרת חוברות על מדינות מערב אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, חוברות אשר הוצאו ע"י "המפרש": "הנני שולח לך את כתב-היד בדואר רשום". כתב-היד שנשלח יחד עם המכתב לא הגיע לפוקרובסקי, והיה צורך לשולחו שנית. מלבד זאת, בית-ההוצאה הציע לצמצם את כתב-היד המוכן מחמישה לשלושה דפי דפוס. אך לנין לא צמצם את העבודה, כיוון שלפי דבריו "לכווץ שוב לכדי 3 דפים הרי זה בלתי אפשרי לחלוטין".
אחרי שהספר הגיע להוצאה, הוציאו המנשביקים שניהלו את המערכת את קטעי הביקורת החריפה נגד קאוטסקי ומרטוב, והכניסו תיקונים לכתב היד, תיקונים אשר לא זו בלבד שפגעו בסגנונו המיוחד של לנין, אלא אף עיוותו את רעיונותיו. במקום את ביטויו של לנין "צמיחה ל-" (של הקפיטליזם לאימפריאליזם) החליפו ב "הפיכה ל-", את "האופי הריאקציוני" (של תיאוריית האולטרה-אימפריאליזם) החליפו ב "אופי לא מתקדם" וכו'. באמצע שנת 1917 יצא הספר לאור תחת הכותרת "האימפריאליזם – השלב החדש ביותר של הקפיטליזם (סקירה פופולרית)" עם הקדמה מאת לנין אשר סומנה בתאריך 26 באפריל.
[ii] הקדמה זו פורסמה לראשונה באוקטובר 1921 תחת הכותרת "אימפריאליזם וקפיטליזם" בגליון מס' 18 של כתב העת "האינטרנציונל הקומוניסטי". בימי חייו של לנין יצאו מהדורות נפרדות של ספרו "אימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם" בשפה הגרמנית ב- 1921 ובשפה הצרפתית והאנגלית (לא במלואו) ב- 1923.
[iii] חוזה השלום של ברסט-ליטבסק נחתם בין רוסיה הסובייטית לבין ארצות הגוש הגרמני (גרמניה, אוסטרו-הונגריה, בולגריה ותורכיה) בעיר ברסט-ליטובסק ב- 3 במרץ 1918 ואושרר ע"י הועידה הרביעית המיוחדת הכלל-רוסית של המועצות ב- 15 במרץ. לאחר ניצחון המהפכה בגרמניה ונפילתו של משטר המונרכיה שם, הכריז ב- 13 בינואר 1918, הועד הפועל המרכזי הכלל-רוסי על ביטולו של חוזה ברסט-ליטובסק החמסני והלא-צודק.
[iv] שלום וורסאי – הסכם אימפריאליסטי אשר נכפה בידי האנטנטה על גרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. נחתם ב- 28 ביוני 1919 בוורסאי, (צרפת).
[v] "ווילסוניזם" – על פי שמו של ו. ווילסון, נשיא ארה"ב בשנים 1921-1913. בשנת נשיאותו הראשונה העביר ווילסון מספר חוקים (על מס ההכנסה הפרוגרסיבי, נגד התאגידים ועוד), להם הוא קרא בצורה דמגוגית תקופת "החירות החדשה". לנין ככתב על ווילסון שהלה הוא אלילם של הקרתנים והפציפיסטים אשר קיוו שהוא "יציל את "השלום הסוציאלי", ישלים בין המנצלים למנוצלים, יבצע רפורמות סוציאליות". את מדיניות החוץ החמסנית ש האימפריאליזם האמריקאי הסוו ווילסון וחסידיו תחת סיסמאות דמגוגיות וצבועות בדבר "הדמוקרטיה" ו"ברית העמים". לנין כתב ש "הרפובליקה הדמוקרטית האידיאלית של ווילסון התבררה בפועל כצורתו של האימפריאליזם המטורף ביותר, כדיכוי וחנק חסרי בושה של העמים החלשים והקטנים". מימיו הראשונים של השלטון הסובייטי היה ווילסון אחד מאבותיה ומארגניה של ההתערבות הזרה והפלישה הצבאית לרוסיה הסובייטית. על מנת לנטרל את ההשפעה העמוקה שהשפיעה על ההמונים מדיניות השלום של הממשלה הסובייטית, יצא ווילסון ב"תוכנית השלום" הדמגוגית אשר נוסחה על ידו ב "14 הנקודות", ואשר אמורה הייתה לשמש הסוואה למדיניות התוקפנית של ארה"ב. התעמולה האמריקאית והעיתונות הבורגנית באירופה יצרו לווילסון דימוי שיקרי של לוחם למען השלום. אך צביעותן של מילותיו הזעיר-בורגנות של ווילסון ושל "הווילסוניסטים" נחשפה במהרה באמצעות מדיניות הפנים הריאקציונית האנטי-פועלית ומדיניות החוץ האגרסיבית של ארה"ב.
[vi] חנין מתכוון כאן לאינטרנציונל השני (של ברן), אשר נוסד בוועידת המפלגות הסוציאליסטיות בברן בפברואר 1919 ע"י מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות של מערב אירופה במקום האינטרנציונל השני שפסק להתקיים עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. אינטרנציונל ברן שימש למעשה בתפקיד של משרת לבורגנות הבינלאומית. "זהו אינטרנציונל צהוב אמיתי" – כך התייחס אליו לנין.
[vii] המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הבלתי-תלויה של גרמניה – מפלגת מרכז אשר נוסדה באפריל 1917 בכנס היסוד בגותה. "הבלתי-תלויים" לבשו כסות צנטריסטית והטיפו ל"אחדות" עם "הסוציאל-שוביניסטים", התדרדרו לוויתור על המאבק המעמדי. את חלקה העיקרי של המפלגה היווה הארגון הקאוטסקיאני "ברית העמל". באוקטובר 1920, בוועידת מפלגה בהאלה אירע פילוג. חלק ניכר ממנה התאחד בדצמבר 1920 עם המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. היסודות הימניים יצרו מפלגה נפרדת ולקחו את השם הישן "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הבלתי-תלויה של גרמניה". מפלגתם התקיימה עד שנת 1922.
[viii] הספרטקאים – ארגונם המהפכני של הסוציאל-דמוקרטים השמאליים בגרמניה. התגבש בינואר 1916 כשבראשו עומדים ק. ליבקנכט, ר. לוקסמבורג, פ. מהרינג, ק. צטקין, י. מרכלבסקי, ל. יוגיהס, ו. פיק. באפריל 1915 ייסדו רוזה לוקסמבורג ופרנץ מהרינג את העיתון "Die Internationale" וסביבו התארגנה הקבוצה הבסיסית של הסוציאל-דמוקרטים השמאליים בגרמניה. משנת 1916, מלבד העלונים הפוליטיים שהוצאתם הוסדרה כבר ב- 1915, החלה קבוצת "האינטרנציונל" להוציא ולהפיץ בצורה אי-לגלית את "המכתבים הפוליטיים" כשהם חתומים בשם "ספרטקוס" (יצאו באופן סדיר עד אוקטובר 1918), והקבוצה עצמה החלה להיקרא קבוצת "ספרטקוס". הספרטקאים ניהלו תעמולה מהפכנית בקרב ההמונים, ארגנו פעולות המוניות נגד המלחמה, הנהיגו שביתות, חשפו את אופייה האימפריאליסטי של מלחמת העולם ואת בגידתם של מנהיגיה האופורטוניסטיים של הסוציאל-דמוקרטיה. אולם לספרטקאים הו גם שגיאות רציניות בשאלות התיאוריה והפוליטיקה: הם שללו את האפשרות של מלחמות לשחרור לאומי בתקופת האימפריאליזם, לא היו עקביים דיים בשאלת הקריאה להפיכת המלחמה האימפריאליסטית למלחמת אזרחים, לא העריכו במידה מספקת את תפקידה של המפלגה הפרולטרית כחיל-חלוץ של מעמד הפועלים, לא העריכו מספיק את האיכרות כבן ברית לפרולטריון, חששו מקרע החלטי עם האופורטוניסטים. לנין ביקר לא אחת שגיאות אלה של הסוציאל-דמוקרטים השמאליים הגרמנים ("על החוברת של יוניוס", "על קריקטורה למרכסיזם ועל 'האקונומיזם האימפריאליסטי'" ואחרים).
באפריל 1917 הצטרפו הספרטקאים ל"מפלגה הסוציאל-דמוקרטית הבלתי-תלויה של גרמניה" הצנטריסטית, אך שמרו על עצמאותם הארגונית בתוכה. בנומבמר 1918, במהלך המהפכה בגרמניה, התארגנו הספרטקאים ל"ברית ספרטקוס" ואחרי פרסום תוכניתם ב- 14 בדצמבר 1918, נפרדו מ"הבלתי-תלויים". ב- 30 בדצמבר 1918 – 1 בינואר 1919 ייסדו הספרטקאים את המפלגה הקומוניסטית של גרמניה.
[ix] אנשי וורסאי – אויביה המרים ביותר של הקומונה הפריסאית של שנת 1871, תומכיה של הממשלה הבורגנית הנגד-מהפכנית בראשותו של א. טייר, אשר התבססה בוורסאי לאחר ניצחונה של הקומונה. אנשי וורסאי הפגינו אכזריות בלתי רגילה ברוצחם את הקומונרים בזמן דיכוי הקומונה. אחרי 1871 הפך הכינוי "אנשי וורסאי" לשם נרדף למהפכת-נגד צמאת דם.
[x] ניתוח מפורט וסקירה של ספרו של הובסון "Imperialism. A Study" ("אימפריאליזם. מחקר", לונדון 1902) ניתנים ב"מחברות על האימפריאליזם" של לנין. בשנת 1904 תרגם לנין לרוסית את ספרו של הובסון; כתב היד של התרגום לא נמצא עד היום. לנין כתב על ספרו של הובסון שהוא "מועיל בכלל, ובמיוחד מועיל בכך שהוא עוזר לחשוף את זיופה היסודי של הקאוטסקיאניות בשאלה זו." בעודו משתמש בחומר העובדתי העשיר המצוי בספרו של הובסון, מבקר לנין את מסקנותיו הרפורמיסטיות של המחבר ואת ניסיונותיו להגן על האימפריאליזם בצורה מוסווית.
[xi] בעבודתו "האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם" וב"מחברות על האימפריאליזם" מסתמך לנין לא אחת על ספרו של ר. הילפרדינג "ההון הפיננסי". בהשתמשו בחומר העובדתי של מקור זה על מנת לאפיין צדדים שונים של הקפיטליזם המונופוליסטי, לנין מבקר את המחבר בגלל הנחותיו ומסקנותיו האנטי-מרכסיסטיות בנוגע לשאלות החשובות ביותר של האימפריאליזם. ב"מחברות על האימפריאליזם" מאפיין לנין את הילפרדינג – אחד ממנהיגיו של האינטרנציונל השני – כקנטיאני וקאוטסקיאני, כרפורמטור ו"איש-שכנוע לבורגנות האימפריאליסטית". על אף השגיאות הרציניות שבו, היה לספרו של הילפרדינג תפקיד חיובי במידה מסוימת בחקר השלב החדש בהתפתחות הקפיטליזם.
[xii] הכוונה להחלטתה של ועידת חמניץ של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית בשאלת האימפריאליזם ויחס הסוציאליסטית אל המלחמה, החלטה שהתקבלה ב- 20 בספטמבר 1912. ההחלטה הוקיעה את המדיניות האימפריאליסטית והדגישה את חשיבות המאבק למען השלום: "הוועידה מצהירה על רצונה ההחלטי לעשות הכל על מנת להביא להבנה בין האומות ולשמור על השלום. הוועידה דורשת שבאמצעות הסכמים בינלאומיים יושם קץ לתחרות החימוש המטורפת אשר מאיימת על השלום ו בצעדי ענק מוליכה את האנושות לשואה נוראית… הוועידה מצפה מכל חברי המפלגה להשקיע מאמצים בלתי נלאים במאבק נגד האימפריאליזם, עד אשר הוא יובס". ("Handbuch der sozzialdemokratischen Parteitage von 1910 bis 1913", München, 1917, S. 244-243)
[xiii] בזמן שעבר מאז הניתוח של לנין, הגיע ריכוז הייצור בארה"ב לשיאים גבוהים עוד יותר. המונופולים שריכזו בידיהם חלק ניכר מעוצמת הייצור והשיווק של מוצרי ענפי המשק המובילים, ממלאים תפקיד מכריע בכלכלה ובפוליטיקה של ארה"ב. שנת 1954, ב – 43 ענפי תעשייה בארה"ב, ריכזו בידיהם 4 תאגידים מעל 75% של התוצרת; ב- 102 ענפים – מ- 50 עד 74%, וב- 162 ענפים – מ- 25 עד 49%. בשנת 1958 היו בארה"ב 373 אלף חברות תעשייה; לאחד מכל 343 תאגידים היה בשנת 1958 מחזור של מעל 100 מיליון דולר. 50% מהעובדים השכירים (ללא החקלאות ועובדי מדינה) היו תלויים ב- 200 התאגידים הגדולים ביותר. מבין תאגידי התעשייה הגדולים אפשר לציין כמה ענקים, מהם 36 עם מחזור של מיליארד דולר ומעלה, ו- 22 עם הון של מיליארד דולר ומעלה. 36 תאגידים אלה קיבלו 37% מכלל הרווחים, ואילו 500 המונופולים התעשייתיים הגדולים ביותר קיבלו 76% מכלל הרווחים של התאגידים.
[xiv] ניתוח מפורט לספרו של איידלס נתן לנין ב"מחברות על האימפריאליזם".
[xv] ניתוח ביקורתי של עבודתו של שולצה-גוורניץ נתן לנין ב"מחברות על האימפריאליזם".לנין כתב על מחבר זה: "תמיד, בכל מקום אצל שולצה-גוורניץ נשמע טון האימפריאליזם הגרמני המתהלל, טון החזיר הצוהל!!!". בניתוח ביקורתי של עבודה אחרת של שולצה-גוורניץ ("האימפריאליזם הבריטי והמסחר האנגלי החופשי של תחילת המאה העשרים") לנין אפיין את המחבר כך: "מנוול מאין כמותו, גס והמוני, קנטיאיני, בעד הדת, שוביניסט – אסף עובדות מסוימות מעניינות מאוד על האימפריאליזם האנגלי וכתב ספר קולח, לא משעמם. סייר באנגליה, אסף חומר רב ותצפיות רבות. שדדתם, האדונים האנגלים, תנו גם לנו לשדוד, כשהשוד "מקודש" ע"י קנט, ע"י אלוהים, ע"י הפטריוטיזם, ע"י המדע = הנה זוהי מהות עמדתו של "מדען" זה!!"
[xvi] ניתוח ביקורתי של ספרו של ר. ליפמן מצוי ב"מחברות על האימפריאליזם". לנין כותב על ר. ליפמן: "המחבר – מטומטם גמור, מתעסק בהגדרות כאילו אין בלתן – וכל ההגדרות שלו מטופשות – כולן סובבות סביב המילונת "סובסטיטוציה" יש ערך רב לנתונים העובדתיים, בחלקם הגדול גולמיים לחלוטין. מתנגד לתורת העבודה של הערך וכו' וכו'."
[xvii] לנין השתמש בשתי מהדורות של ספרו של ריסר של שנת 1910 ושנת 1912 – "הבנקים הגרמנים הגדולים וריכוזם בהקשר להתפתחות הכללית של המשק בגרמניה". ב"מחברות על האימפריאליזם" מתח לנין בפרוטרוט את החומר העובדתי עבור מספר שנים המצוי בספר זה.
[xviii] "הבנק" ("Die Bank") – כתב העת של הפיננסיסטים הגרמנים, יצא לאור בברלין משנת 1908 עד שנת 1943. בחומר ההכנה לספרו עורך לנין ניתוחים רבים למאמרים ולנתונים שפורסמו בו.
[xix] התמוטטות הבורסה החלה במחצית הראשונה של שנת 1873, תחילה באוסטרו-הונגריה, אח"כ בגרמניה ובארצות אחרות. בתחילת שנות השבעים, קיבלו התפשטות האשראי, הייסוד (במקור הרוסי "גרונדריות" מהמילה הגרמנית: "Gründer" – לייסד), והספקולציה בבורסה, ממדים שלא נראו כמותם עד אז. הספקולציה בבורסה המשיכה לגדול אפילו בתקופה בה התעשייה והמסחר כבר הראו סימנים ברורים של המשבר הכלכלי העולמי המתפתח. השואה פרצה ב- 9 במאי 1873 בבורסה הווינאית; תוך 24 שעות המניות איבדו מאות מיליונים מערכן; מספר פשיטות הרגל היה עצום. שואת הבורסה עברה לגרמניה. "מה שקרה בפריס בשנת 1867 – כתב אנגלס – מה שארע תכופות בלונדון ובניו-יורק, לא איחר לקרות בברלין ב 1873; הספקולציה ללא גבול הסתיימה בהתמוטטות כללית. החברות פשטו רגל במאות. מניותיהן של אותן חברות אשר עוד החזיקו מעמד, לא היה ניתן למכרן. התבוסה הייתה מלאה לאורך כל הקו".
[xx] שערוריות המייסדים התרחשו בתקופת הגידול המהיר של ייסוד חברות המניות בתחילת שנות השבעים של המאה ה- 19 בגרמניה. הגידול בייסוד היה מלווה בספקולציה מטורפת בקרקעות ובניירות ערך בבורסה, בתעלולי הונאה של העסקנים הבורגנים המתעשרים.
[xxi] הקבוצה הפיננסית-מונופוליסטית של רוקפלר שלטה בשנת 1955 על הון בסך 61,4 מיליארד דולר, וקבוצת מורגן – על 65,3 מיליארד דולר. המורגנים מחזיקים תחת השפעתם כ- 70 בנקים ותאגידים אמריקאיים, כאשר 12 מתוכם נמצאים תחת שליטתם המלאה. בין חברות התעשייה הנשלטות ע"י המורגנים נמצאים מונופולי הענק של ארה"ב כגון: "United States Steel", "General Electric", "General Motors", ותאגידים רבים אחרים בענפי תעשיית הפחם, המזון, הכימיה, הטקסטיל, ואחרים, וכמו כן גם חברות בתחום המתכות הצבעוניות, התחבורה, התקשורת והשירותים.הרוקפלרים שולטים על מפעלים בתעשיית המחצבים ועיבודם שהונם הכולל עולה על 17 מיליארד דולר; בסיס עוצמתה של קבוצה זו הוא השליטה על תעשיית הנפט; בתחום השפעתם נמצאים 6 המונופולים הגדולים של ארה"ב, ובכלל זה "Standard Oil Co." (ניו-ג'רסי), "Standard Oil of Indiana" ואחרים. הרוקפלרים שולטים על החבילות מניות של מספר מפעלים בתעשייה האווירית, האטומית ואחרות.
לקבוצות רוקפלר ומורגן יש השפעה אדירה על החיים הפוליטיים בארה"ב. רבים מנשיאיה ושריה של ארה"ב היו שליחיהם של המורגנים; הרוקפלרים יחד עם אילי הון אחרים ממנים את המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, משיגים את מינויים של אנשי שלומם לתפקידי מדינה. המונופולים הנמצאים בתחום השפעתם של המורגנים והרוקפלרים מקסלים רווחי ענק בזכות ההזמנות הצבאיות והאספקה לממשלה.
[xxii] "Frankfurter Zeitung" – העיתון הפרנקפורטי" – עיתון יומי, ביטאון אנשי הבורסה הגדולים; יצא לאור בפרנקפורט על המיין משנת 1856 עד שנת 1943. חידש את הופעתו בשנת 1949 בשם "העיתון הפרנקפורטי הכללי" ("Frankfurter Allgemeine Zeitung "); שופרם של המונופוליסטים המערב-גרמניים.
[xxiii] תיאוריית של "הקפיטליזם המאורגן" שאת חוסר מדעיותה ואופייה הבורגני-האפולוגטי חושף לנין בספרו "אימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם" וב"מחברות על האימפריאליזם", מתאר את האימפריאליזם בתור קפיטליזם מיוחד, שעבר שינוי, שבו אין תחרות, אין אנרכיה בייצור, אין משברים כלכליים, ומתבצעת התפתחות מתוכננת של המשק. תיאוריית של "הקפיטליזם המאורגן" הוצעה בידי האידיאולוגים של הקפיטליזם המונופוליסטי – זומברט, ליפמן ואחרים, והתקבלה בידי הרפורמיסטים – קאוטסקי, הילפרדינג ותיאורטיקנים אחרים של האינטרנציונל השני. מגיני האימפריאליזם המודרניים מחברים גרסאות מגוונות של תיאוריית הקפיטליזם "המאורגן" ו"המתוכנן", גרסאות המיועדות להונאת ההמונים, לקישוטו של הקפיטליזם המונופוליסטי. החיים הראו בצורה משוכנעת את נכונות האפיון שנתן לנין לאימפריאליזם; שלטון המונופולים אינו מבטל אלא מחריף את האנרכיה בייצור, אינו מרפא את המשק הקפיטליסטי ממשבריו. אחרי מלחמת העולם השנייה היו בארצות הברית – הארץ הראשית של הקפיטליזם המודרני – ארבעה נפילות ייצור משבריות בתקופה 1961-1948 (1949-1948, 1954-1953, 1958-1957, 1961-1960).
[xxiv] ביקורתו של לנין על התיאוריות הבורגניות-רפורמיסטיות בדבר "הדמוקרטיזציה של הקפיטל", אשר חוברו במטרה לייפות את האימפריאליזם ולטשטש את שלטון המונופולים, ביקורת זו מתאמתת במלואה ע"י המציאות המודרנית. הפצת המניות הקטנות משמשת את אילי ההון להגברת הניצול והונאת העם, להתעשרות אילי ההון. בניגוד להצהרותיה של התעמולה הבורגנית בדבר תפוצתן ההמונית של המניות הקטנות ("העממיות") בארצות האימפריאליסטיות המודרניות, המציאות היא שרק פועלים מועטים בעלי הכשרה – נציגיה של מה שמכונה האריסטוקרטיה הפועלית – יכולים לרכוש מניות. למשל, בארה"ב בשנת 1958, כחצי מיליון משפחות פועלים היו בעלי מניות אשר ערכן הכולל הווה רק 0.2% מכלל ערך המניות בארץ. בו בזמן, משפחת דיופון יש לה פי 10 מניות מאשר כל הפועלים האמריקאים גם יחד. כלומר, המציאות הריאלית מפריכה את התיאוריות האפולוגטיות בדבר הפיכתם של הפועלים לבעלים (שותפים) על מפעלים, בדבר "השוואה" של הכנסות בין הקפיטליסטים לבין הפועלים. הקפיטליזם המודרני מתאפיין בהעמקת התהום בין העבודה להון, בין העם לבין המונופולים.
[xxv] לנין מתכוון כאן לג. ו. פלכנוב. התבטאויותיו של פלכנוב בשאלת האימפריאליזם מצויות באוסף מאמריו "על המלחמה" שיצא לאור בפטרוגרד בימי המלחמה.
[xxvi] בספר "האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם" שהיה מיועד להוצאה לגלית ברוסיה, נאלץ לנין להגביל את ניתוח האימפריאליזם הרוסי בהערות ומסקנות קצרות בלבד. ב"מחברות על האימפריאליזם" משתמש לנין מלבד ספרו של א. אגד בשפה הגרמנית: "הבנקים הגדולים והשוק הכלל-עולמי. ערכם הכלכלי והפוליטי של הבנקים הגדולים בשוק הכלל-עולמי מנקודת המבט של השפעתם על המשק של רוסיה ועל יחסי גרמניה-רוסיה" (ברלין 1914), גם בנתונים מתוך עבודתו של א.נ. זק: "הגרמנים וההון הגרמני בתעשייה הרוסית", עבודתו של ב. אישכניאן: "היסודות הזרים במשק הרוסי", ועבודות אחרות. מלבד זאת מכילות המחברות על האימפריאליזם חומר רב לאפיון הקפיטליזם המונופוליסטי ברוסיה, וכן את ההערכות של לנין ביחס לצדדים השונים של האימפריאליזם הרוסי.
[xxvii] פנמה הצרפתית – מונח שנטבע בצרפת בשנים 1893-1892בעקבות חשיפת מעשי השוחד השחיתויות העצומות של פוליטיקאים, פקידי ממשל ועיתונים, אשר שוחדו ע"י החברה הצרפתית לבניית תעלת פנמה.
[xxviii] בחומר ההכנה ל"אימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם", המצוי ב"מחברות על האימפריאליזם", משתקפת העבודה עצומה שעשה לנין בחקר, בדיקה וניתוח מדעי של החומר העובדתי , סקירה וחלוקה לקבוצות של הנתונים הסטטיסטיים. כך למשל, את הנתונים על ההנפקות בכל העולם, המובאות ע"י ניימרק ב"ידיעון המכון הסטטיסטי הבינלאומי" שפורסם בהאג ב- 1912, משווה לנין לנתונים המובאים ע"י ו. צולינגר בעבודתו "מאזן תנועות הערך הבינלאומיות" משנת 1914, ומבצע חישובים משלו.
