הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 בנובמבר, 2016 אין תגובות

לפני מאה שנה פרסם המהפכן הרוסי ולדימיר לנין את ספרו "האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם" [i]. התרגום לעברית הופיע בשנת 1952 בהוצאת ספרית הפועלים ואזל במהרה. עתה, לקראת כנס מרקס העשירי שיתקיים בסוף השבוע הקרוב (4 ו-5 בנובמבר) בבת ים ובתל-אביב (ר' הודעה בלוח האירועים), אתר "הגדה השמאלית" החליט לפרסם אותו במלואו ובשני חלקים. אתמול התפרסם חלקו הראשון והיום החלק השני. בחלק שפורסם אתמול: הקדמה להוצאה הרוסית, הקדמה להוצאה הצרפתית והגרמנית, ריכוז הייצור והמונופולים, הבנקים ותפקידם החדש, הקפיטל הפיננסי והאוליגרכיה הפיננסית. היום מתפרסמים הפרקים: יצוא ההון, חלוקת העולם בין בריתות הקפיטליסטים, חלוקת העולם בין המעצמות הגדולות, האימפריאליזם כשלב מיוחד בקפיטליזם, הטפילות של הקפיטליזם ורקבונו, ביקורת האימפריאליזם ומקומו של האימפריאליזם בהיסטוריה.

ולדימיר איליץ' לנין נואם מהפכה היסטוריה רוסיה ברית המועצות קומוניזם סוציאליזם lenin-crowdולדימיר איליץ' לנין


IV. יצוא ההון

הקפיטליזם הישן, בשלטונה המלא של התחרות החופשית – טיפוסי היה לו יצוא הסחורות. היצוא שנעשה טיפוסי לקפיטליזם החדיש, בשלטון המונופולים, הוא יצוא  ההון.

הקפיטליזם הוא ייצור סחורות בשלב-התפתחותו העליון, כאשר גם כוח-העבודה נעשה סחורה. גידול החליפין הן בפנים הארץ והן בייחוד החליפין הבין-לאומיים, הוא קו אופייני מובהק לקפיטליזם. אי-השוויון והקפיצות בהתפתחותם של מפעלים בודדים, של ענפי-תעשייה בודדים ושל ארצות בודדות הם תופעה שאין להימנע ממנה בקפיטליזם. אנגליה נעשתה ראשונה, לפני שאר הארצות, ארץ קפיטליסטית, ובהנהיגה מסחר חפשה התיימרה, בסמוך למחצית המאה התשע-עשרה, לשמש "סדנה לעולם כולו", מספקת מוצרי-תעשייה לכל הארצות, שהיו צריכות לספק לה, תמורתם, חומרי-גלם. אולם כבר ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה נתערער מונופול זה, כי כמה וכמה ארצות אחרות מצאו להן מחסה במכסי-"מגן" והתפתחו למדינות קפיטליסטיות עצמאיות. על סף המאה העשרים מתהווה סוג-מונופולין אחר: ראשית, נוצרות בריתות של קפיטליסטים בכל ארצות הקפיטליזם המפותח; שנית, נוצר מצב מונופוליסטי של ארצות מעטות עשירות ביותר, אשר הצבר הקפיטל הגיע שם לממדים עצומים. בארצות המתקדמות  נתהווה  "עודף-קפיטל"  עצום.

מובן מאליו, שאילו יכול היה הקפיטליזם לפתח את החקלאות, המפגרת בהרבה מאחרי התעשייה בכל הארצות, אילו יכול היה להעלות את רמת-חייהם של המוני האוכלוסים, המוסיפים להיות בכל מקום עניים ורעבים-למחצה, למרות ההתקדמות הטכנית הכבירה, – ודאי שלא היה מקום לדבר על עודף של קפיטל. ו"טענה" זו מעלים בכל מקום מבקריו הזעיר-בורגניים של הקפיטליזם. אבל אילו כך, לא היה הקפיטליזם – קפיטליזם, כי גם אי-השוויון בהתפתחות וגם רמה של רעב-למחצה בחיי ההמונים הם תנאים מוקדמים הכרחיים לדרך-ייצור זו. כל עוד מוסיף הקפיטליזם להיות קפיטליזם, מכוון עודף-הקפיטל לא להעלאת רמת החיים של ההמונים בארץ, – כי דבר זה היה גורם להפחתת הרווחים של הקפיטליסטים, – אלא להעלאת הרווחים על-ידי יצוא הקפיטל לחוץ-לארץ, לארצות נחשלות. בארצות נחשלות אלו, שיעור-הרווח הוא גבוה בדרך כלל, לפי שהקפיטלים מועטים שם, מחיר הקרקע אינו גדול בערך, שכר-העבודה נמוך, חומרי-הגלם זולים. האפשרות של יצוא-הקפיטל נוצרת על-ידי ששורת ארצות נחשלות כבר נכנסה למחזור הקפיטליזם העולמי וכבר נבנו שם מסילות הברזל העיקריות או הוחל בבנייתן, הובטחו התנאים הבסיסיים להתפתחות התעשייה וכו'. ההכרח ביצוא הקפיטל נוצר על-ידי כך, שבארצות מועטות "בשל" הקפיטליזם "יותר מדי", והקפיטל אין לו כר-פעולה להשקעה "מכניסה" (כל עוד אין החקלאות מפותחת וההמונים נשארים בעניותם).

הנה מספרים בקירוב בדבר הקפיטל המושקע בחוץ-לארץ על ידי שלוש הארצות העיקריות.

הקפיטל המושקע בחוץ-לארץ (במיליארדי פראנקים)

שנים אנגליה צרפת גרמניה
1862 3,6
1872 15 10 (1869)
1882 22 15 (1880) ?
1893 42 20 (1890) ?
1902 62 37-27 12,5
1914 100-75 60 44,0

מכאן אנו רואים שיצוא הקפיטל הגיע להתפתחותו הכבירה רק בראשית המאה העשרים. לפני המלחמה הגיע הקפיטל המושקע בחוץ-לארץ על-ידי שלוש הארצות העיקריות לסך 200-175 מיליארד פראנק. ההכנסה מן הסכום הזה, לפי השיעור הצנוע של 5%, צריכה לעלות לסך של 8-10 מיליארד פראנק! אכן, זהו בסיס הגון לדיכוי האימפריאליסטי ולניצול רוב האומות הארצות תבל, לטפילות הקפיטליסטית של קומץ המדינות העשירות ביותר.

איך מתחלק בין הארצות השונות הקפיטל הזה המושקע בחוץ לארץ, היכן הוא מושקע? על שאלה זו אפשר לתת תשובה רק בקירוב, ואולם יש בה בתשובה כדי להפיץ אור על כמה יחסי-גומלין וקשרים של האימפריאליזם בימינו:

חלקי-תבל, שביניהם מחולקים (בקירוב) הקפיטלים של חוץ-לארץ (סמוך לשנת 1910)

אנגליה צרפת גרמניה
(מיליארדי מארקים) בסה"כ
אירופה 4 23 18 45
אמריקה 37 4 10 51
אסיה, אפריקה ואוסטרליה 29 8 7 44
בסה"כ 70 35 35 140

באנגליה תופסות מקום ראשון בנידון זה אחוזותיה הקולוניאליות, שהן גדולות מאוד גם באמריקה (למשל, קנדה), כל שכן באסיה וכו'. היצוא העצום של הון קשור כאן ביותר במושבות הכבירות, שעל ערבן לגבי האימפריאליזם עוד נדבר להלן. לא כן בצרפת. ההון ההולך לחוץ לארץ מושקע כאן בעיקר באירופה, ובראש וראשונה ברוסיה (לא פחות מ- 10 מיליארדים פראנקים), ובעיקר הרי זה קפיטל של מלווה, בצורת מלוות ממלכתיים, ולא קפיטל המושקע במפעלי-תעשייה. בהבדל מן האימפריאליזם האנגלי, הקולוניאלי, אפשר לקרוא לצרפתי – אימפריאליזם מלווה-בריבית. בגרמניה – גוון שלישי: מושבותיה אינן גדולות, והקפיטל שלה המושקע בחוץ לארץ מתחלק בצורה שווה ביותר בין אירופה לאמריקה.

יצוא ההון משפיע על התפתחות הקפיטליזם ומחיש אותה מאוד באותן הארצות שההון מייצא לשם. על-כן, אם כי היצוא הזה עלול להביא, עד לשיעור מסוים, לידי מידת-מה של קיפאון בהתפתחות בארצות המוציאות את ההון, הרי זה נעשה רק במחיר הרחבתה והעמקתה של התפתחות הקפיטליזם בכל העולם.

הארצות המוציאות הון מגיעות כמעט תמיד לזכות ב"טובות-הנאה" מסוימות, שאופיין מפיץ אור על תכונתה המיוחדת של תקופת הקפיטל הפיננסי והמונופולים. הנה, למשל, מה שכתב כתב העת הברלינאי "הבנק" באוקטובר 1913:

"בשוק הבין-לאומי של הקפיטלים מתחוללת בזמן האחרון קומדיה הראויה למכחולו של אריסטופנס*. שורה שלמה של מדינות-חוץ, למן ספרד ועד הבלקנים, למן רוסיה ועד ארגנטינה, ברזיל וסין, מתייצבות בגלוי או בסתר לפני שוקי הכסף הגדולים בדרישות, לפעמים תקיפות למאוד, לקבל מלווה. מצבם של שוקי-הכספים כיום אינו מזהיר ביותר, והסיכויים הפסימיים אינם ורודים. אך אף אחד משוקי-הכסף אינו מעז לסרב מתת מלווה, מחשש שמא יקדימהו השכן ויסכים להלוות, ובו בזמן גם יבטיח לעצמו טובה מסוימת תחת טובה. בשעת עשיית עסקים בינלאומיים כאלה נופל כמעט תמיד משהו לטובת המלווה: הנחה בחוזה* המסחר, תחנת פחם, בניית נמל, איזה זיכיון שמן, הזמנה לתותחים".

הקפיטל הפיננסי יצר את תקופת המונופולים. והמונופולים מביאים עמם תמיד יסודות מונופוליסטיים: ניצול "קשרים" לשם עסק טוב בא במקום התחרות בשוק החופשי. עניין רגיל ביותר: נקבע תנאי לקבלת מלווה – הוצאת חלק ממנו לקניית מוצרים מאת הארץ המלווה, בייחוד לצרכי חימוש, אניות וכיו"ב. צרפת נהגה לאחוז באמצעי זה לעתים קרובות מאוד בשתי עשרות השנים האחרונות (1910-1890). הוצאת הון לחוץ לארץ נעשית אמצעי לעידוד יצוא סחורות לחוץ-לארץ. תכונת העסקים הנעשים בין מפעלים גדולים ביותר היא לפעמים כזה שלפי ביטויו "הרך" של שילדר הם עומדים "על גבול השיחוד". קרופ בגרמניה, שניידר בצרפת, ארמסטרונג באנגליה – אלו הן דוגמאות של חברות הקשורות קשר הדוק עם הבנקים האדירים ועם הממשלה, שלא קל "לפסוח" עליהם בשעת מתן מלווה.

צרפת, שנתנה מלווות לרוסיה, "לחצה" אותה בחוזה הסחר מיום ה- 16 בספטמבר 1905, בסחטה לעצמה הנחות מסוימות עד שנת 1917; וכן בחוזה הסחר עם יפן מיום ה- 19 באוגוסט 1911. מלחמת-המכס בין אוסטריה לסרביה, שנמשכה משנת 1906 עד לאחר שנת 1911, בהפסקה של שבעה חדשים, נגרמה במקצת בשל התחרות בין אוסטריה לצרפת בעניין אספקת ציוד-מלחמתי לסרביה. פול דטשנטל הודיע בינואר 1912 בבית-הנבחרים, כי חברות צרפתיות סיפקו בשנים 1911-1908 חומרי-מלחמה לסרביה בסך 45 מיליון פראנק.

בדין-וחשבון של הציר ההונגרי בסן פאולו (ברזיל) נאמר: "בניית מסילות-הברזל בברזיל נעשית ברובה בהון צרפתי, בלגי, בריטי וגרמני; בשעת פעולות כספיות, הכרוכות בבניית המסילות, קובעות הארצות האלו לעצמן את הזכות לספק חומרי-בנייה למסילות-הברזל".

כך אנו רואים, שהקפיטל הפיננסי פורש, בפועל ממש, את מצודותיו על פני כל ארצות תבל. תפקיד גדול בנידון זה ממלאים הבנקים הנוסדים במושבות וסניפי הבנקים. האימפריאליסטים הגרמנים מביטים בקנאה על הארצות הקולוניאליות "הוותיקות", שהבטיחו עצמן בנידון זה "בהצלחה יתירה": בשנת 1904 היו לאנגליה 50 בנקים קולוניאליים, ולהם 2,279 סניפים (1910: 72 ו- 5,449 סניפים); לצרפת – 20 בנקים ו- 136 סניפים; להולנד – 16 ו- 68, ואילו לגרמניה "בסך-הכל" 13 בנקים ו- 70 סניפים. הקפיטליסטים האמריקנים, אף הם מקנאים באנגלים ובגרמנים: "באמריקה הדרומית – כך התאוננו בשנת 1915 – יש 40 סניפים לחמישה בנקים גרמנים ושבעים סניפים לחמישה בנקים אנגלים… אנגליה וגרמניה השקיעו ב- 25 השנים האחרונות בארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי ארבעה מיליארדים דולר, בערך, וכתוצאה מזה הם זוכים ב- 46%  מכל סחר שלוש הארצות האלו" [1].

הארצות מייצאות ההון חילקו ביניהן את העולם בדרך השאלה. אולם ההון הפיננסי הביא לידי חלוקת-העולם במפורש.


V. חלוקת העולם בין בריתות הקפיטליסטים

הבריתות המונופוליסטיות של הקפיטליסטים, הקרטלים, הסינדיקטים, התאגידים, מחלקות ביניהן בראש ובראשונה את השוק הפנימי, בתפסן לרשותן המלאה, במידה פחותה או יתירה, את ייצורה של הארץ המדוברת. ואולם בקפיטליזם, קשור השוק הפנימי בהכרח בשוק החיצוני. הקפיטליזם יצר זה כבר שוק עולמי. וככל שגדל יצוא ההון ונתרחבו כל מיני קשרי-חוץ וקשרים קולוניאליים ו"תחומי-השפעה" של הבריתות המונופוליסטיות הגדולות ביותר, הגיעו הדברים "בדרך הטבע" להסכם עולמי ביניהן, ליצירת קרטלים בין-לאומיים.

והרי זה שלב חדש לריכוז העולמי של הקפיטל והייצור, גבוה בהרבה לאין-שיעור מן השלבים שלפניו. נראה-נא את דרך-צמיחתו של שיא-מונופולין זה.

תעשיית-החשמל – היא התעשייה הטיפוסית ביותר להישגי הטכניקה החדישים, לקפיטליזם של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. והיא נתפתחה יותר מכל בשתי הארצות המתקדמות ביותר שבין הארצות הקפיטליסטיות החדשות – בארצות-הברית ובגרמניה. בגרמניה השפיע ביותר משבר שנת 1900 על גידול הריכוז בענף זה. הבנקים, שהתערו כבר בעת ההיא למדי בתעשייה, החישו עד מאוד והעמיקו בתקופת המשבר הזה את כיליונם של המפעלים הקטנים באופן יחסי, את דבר היבלעותם על-ידי המפעלים הגדולים. "הבנקים – כותב איידלס – מנעו יד-עזרה דווקא מאותם המפעלים שהיו זקוקים לה ביותר, שעל ידי-כך היו מביאים תחילה לידי עליה מטורפת, ואחרי-כן ליד תמוטה נואשת של אותן החברות, שלא היו קשורות עם הבנקים קשר אמיץ למדיי.

כתוצאה מזה התקדם הריכוז אחרי שנת 1900 בצעדים כבירים. עד שנת 1900 היו שמונה או שבע "קבוצות" בתעשיית החשמל, שכל אחת מהן כללה חברות אחדות (כולן היא בסך-הכל, 28), ומאחורי כל אחת מן הקבוצות עמדו מ- 2 בנקים עד 11. סמוך לשנות 1912-1908 נתמזגו כל הקבוצות האלו והיו לשתים או לאחת. הנה כך נתחולל התהליך הזה:

קבוצות בתעשיית החשמל

עד שנת 1910:

פלטן וגילאום

למייאר

אוניון  A.E.G

סימנס והלסקה

שוקרט ושות'

ברגמן

קומר
(התמוטטה ב-1900)

פלטן ולמייאר

A.E.G

סימנס והלסקה-שוקרט

ברגמן

לשנת 1912:

A.E.G
(חברת החשמל הכללית)

סימנס והלסקה-שוקרט

שיתוף-פעולה מהודק למן 1908

א. א. ג. (חברת-החשמל הכללית) המפורסמת, שעלתה בדרך זו שלטת ב- 200-175 חברות (לפי שיטת "ההשתתפויות") ומנצחת על קפיטל בסך כללי קרוב למיליארד וחצי מארק. סוכנויות-חוץ ישירות לה 34, מהן 12 חברות-מניות, – יותר מאשר ב- 10 מדינות. עוד בשנת 1904 נאמד ההון המושקע בחוץ-לארץ על-ידי תעשיית החשמל הגרמנית, בסך 233 מיליון מארק, מהם 62 מיליון ברוסיה. ברור, ש"חברת-החשמל הכללית" היא מפעל "מצורף" עצום – הכולל בקרבו, בין השאר, 16 חברות-תעשייה, – ומייצר מוצרים ממוצרים שונים, למן חוטי-כבל ומבדדים ועד למכוניות ומטוסים.

אולם הריכוז באירופה היה גם חלק אורגני בתהליך הריכוז באמריקה. וכך נתהווה הדבר:

חברת החשמל הכללית (General Electric Co.)

אמריקה טומסון הודסון קו' מייסדת חברה בשביל אירופה אדיסון קו' מייסדת חברה בשביל אירופה: "החברה הצרפתית של אדיסון", המוסרת פטנטים לחברה גרמנית
גרמניה "חברת אוניון לחשמל" חברת החשמל הכללית (A.E.G.)

חברת החשמל הכללית (A.E.G.)

כך נתחוללו שתי "מעצמות" של חשמל: "חברות חשמל אחרות, שאינן תלויות בהן כל-עיקר, אין בעולם", – כותב היינינג במאמרו "דרכו של התאגיד לחשמל". על שיעור המחזור וגודל המפעלים של שני התאגידים אנו מקבלים מושג, לא מלא בשום פנים, מתוך המספרים הבאים:

מחזור הסחורות
(מיליוני מארקים)
מספר הפקידים הרווח הנקי
(מיליוני מארקים)
אמריקה "ג'נרל אלקטריק קו'" 1907 252 28000 35,4
1910 298 32000 45,6
גרמניה "חב' החשמל הכללית" 1907 216 30700 14,5
1911 362 60800 21,7

והנה, בשנת 1907 נחתם חוזה בין התאגיד האמריקני ובין הגרמני על חלוקת העולם. התחרות מתבטלת. "ג'נרל אלקטריק קו'" "מקבלת" את ארצות-הברית ואת קנדה; "א. א. ג. "זוכה" בגרמניה, אוסטריה, רוסיה, הולנד, דנמרק, שוויצריה, תורכיה, בלקנים. חוזים מיוחדים – חשאיים, כמובן, – נכרתו בנוגע ל"חברות-בנות", החודרות לענפי-תעשייה חדשים ולארצות "חדשות", שלא חולקו עדיין באורח רשמי. נקבעו חליפי-גומלין באמצאות ובניסיונות.

מובן מאליו, כמה קשה התחרות בתאגיד הזה, שהוא, למעשה, תאגיד אחד, עולמי, השולט בקפיטל בן כמה מיליארדים ולו "סניפים" משלו, נציגויות, סוכנויות, קשרים וכו' בכל קצווי עולם. אולם חלוקת העולם בין שני התאגידים האדירים אינה מונעת, כמובן, אפשרות של חלוקה חדשה, כאשר תחול תמורה ביחסי-הכוחות – משום קצב-התפתחות שונה, משום מלחמות, תמוטות וכיו"ב.

דוגמה מאלפת לניסיון של חלוקה חדשה כזו, של מאבק לחלוקה חדשה אנו רואים בתעשיית הנפט.

"שוק-הנפט העולמי – כתב איידלס בשנת 1905 – מחולק גם כיום בין שתי קבוצות פיננסיות גדולות: בין "תאגיד הנפט" האמריקני (סטנדרד אויל קומפני) של רוקפלר ובין בעלי הנפט הרוסי של באקו, רוטשילד ונובל. שתי הקבוצות שרויות במגע מהודק, ואולם חמישה אויבים מאיימים על מצבן כמונופולין: א) דלדול מקורות-הנפט האמריקניים ; ב) חברת מנטשוב בבאקו, המתחרה; ג) מקורות-הנפט באוסטריה; ד) ברומניה 1 ה) מקורות-הנפט שמעבר לאוקיינוס, בייחוד במושבות ההולנדיות (החברות העשירות של סמיואל ושאל, הקשורות גם בקפיטל אנגלי). שלוש שורות-המפעלים האחרונות קשורות בבנקים גרמנים גדולים, וב"בנק הגרמני" הגדול ביותר, בייחוד. הבנקים הללו פיתחו בכוח עצמם ובצורה מתוכננת את תעשיית-הנפט, כגון ברומניה, כדי שתהיה להם נקודת-אחיזה "משלהם". כמזת ההון הזר בתעשיית-הנפט הרומנית נאמדה בשנת 1907 בסך 185 מיליון פראנק, מהן 74 מיליון גרמנים.

התחיל מאבק, שזה שמו, אמנם, בספרות הכלכלית: מאבק ל "חלוקת העולם". מצד אחד פועל "תאגיד הנפט" של רוקפלר, שברצותו לתפוס  הכל בידו, ייסד חברה-בת בהולנד עצמה, כשהוא קונה מעיינות-נפט בהודו ההולנדית, ומתכוון להכות באויבו העיקרי: בתאגיד ההולנדי-האנגלי של "שאל". מצד שני חתרו "הבנק הגרמני" ושאר הבנקים הברלינאים "להציל להם" את רומניה ולאחד אותה עם רוסיה כנגד רוקפלר. בידיו של זה האחרון היה קפיטל גדול יותר לאין-ערוך וארגון נהדר להובלת הקרוסין ואספקתו לצרכנים. המאבק צריך היה להסתיים וגם נסתיים בשנת 1907 במפלה גמורה של "הבנק הגרמני", שלא הייתה בפניו אלא ברירה אחת: לחסל את "עסקי-הנפט" שלו אגב הפסדי מיליונים, או להיכנע. בחרו במוצא השני ועשו חוזה עם "תאגיד-הנפט", מאוד לא-נוח ל"בנק הגרמני". לפי חוזה זה נתחייב "הבנק הגרמני" לא "לעשות כל דבר לרעת האינטרסים האמריקניים", עם זה הובאה מראש ההסתייגות, האומרת, כי החוזה ניטל תקפו במקרה שבגרמניה ייצא חוק בדבר מונופולין ממלכתי על הנפט.

ועתה מתחילה "קומדיה של נפט". אחד מאילי-הכספים של גרמניה, פון-גווינר, מנהל "הבנק הגרמני", פותח, בעזרת מזכירו הפרטי, שטאוס, בתעמולה למונופולין ממלכתי על הנפט. כל המנגנון העצום של הבנק הברלינאי הגדול ביותר, כל "הקשרים" הנרחבים מובאים לידי תנועה, העיתונות נוטפת בקריאות "פטריוטיות" נגד "שעבוד" לתאגיד האמריקני, והרייכסטאג מקבל ב- 15 במרץ 1911 החלטה, כמעט פה אחד, הקוראת לממשלה לעבד תכנית בדבר מונופולין לנפט. הממשלה נאחזה ברעיון "פופולרי" זה, ודומה היה, ש"הבנק הגרמני", שביקש לרמות את היריב האמריקני שלו ולתקן את עסקיו בעזרת מונופולין ממלכתי, זכה במשחקו. מלכי-הנפט הגרמנים כבר טעמו מראש טעמם של הרווחים העצומים, לא פחותים מרווחי בתי-החרושת הרוסים לסוכר… אולם התלקח ריב בין הבנקים הגרמנים הגדולים על חלוקת השלל, ו"החברה לניכיון" הוקיעה את שאיפות-הבצע של "הבנק הגרמני"; מלבד זה נבהלה הממשלה מפני מאבק עם רוקפלר, כי היה ספק רב בדבר, אם תשיג גרמניה נפט בלעדיו (ייצורה של רומניה לא רב הוא); שלישית, באה הקצבת שנת 1913 להכנתה המלחמתית של גרמניה. תכנית-המונופולין נדחתה לפי שעה. "תאגיד הנפט" של רוקפלר ניצח במאבק.

כתב העת הברלינאי "הבנק" כתב בנידון זה, שגרמניה הייתה יכולה להיאבק עם "תאגיד הנפט" רק אילו הייתה מנהיגה מונופולין לזרם-החשמל והופכת את כוח-המים לחשמל זול. אולם – הוסיף הכותב – "המונופולין על החשמל יבוא בשעה שיהא נחוץ למייצרים; היינו, בשעה שההתמוטטות הגדולה הבאה בתעשיית החשמל תעמוד על הסף, וכאשר אותן תחנות החשמל היקרות, הכבירות, הנבנות עכשיו בכל מקום על-ידי "קונצרנים" פרטיים בתעשיית-החשמל, ואשר לשמן מקבלים "הקונצרנים" הללו כבר עכשיו מונופולים חלקיים מסוימים מן הערים, המדינות וכו', לא תוכלנה עוד לעבוד ברווח. אז יהא הכרח להניע את כוחות-המים; אולם אי-אפשר יהיה להפכם לחשמל זול על חשבון המדינה, ויהא צורך למסור אף אותם ל"מונופולין פרטי, בפיקוח המדינה", משום שהתעשייה הפרטית כבר עשתה כמה וכמה חוזים והבטיחה לעצמה פיצויים גדולים… כך היה הדבר בעניין המונופולין על קליום, והוא הדבר במונופולין על נפט, וכך יהיה במונופולין על חשמל. הגיעה השעה, שהסוציאליסטים הממלכתיים שלנו, הנותנים לאחוז עיניהם בעקרון נאה, יבינו סוף-סוף, שמעולם לא שמו המונופולים בגרמניה למטרה להם, ומעולם לא הייתה זו תוצאת פעולתם, להביא יתרונות לצרכנים, או אפילו להניח למדינה חלק מן הרווח הכרוך ביזמה, אלא תמיד שימשו אך ורק בשביל להבריא על חשבון המדינה את התעשייה הפרטית, שהגיעה כמעט עד לפשיטת רגל" [2].

דברי-הודאה יקרי-ערך כאלה נאלצים להשמיע הכלכלנים הבורגנים של גרמניה. אנו רואים כאן בעליל, כיצד משתלבים המונופולים הפרטיים והממלכתיים יחד בתקופת הקפיטל הפיננסי, כיצד אלה ואלה משמשים רק חוליות בודדות בתוך המאבק האימפריאליסטי שבין בעלי-המונופולין הגדולים ביותר על חלוקת העולם.

גם בספנות המסחרית הביא הגידול העצום של הריכוז לחלוקת העולם, בגרמניה התבלטו שתי חברות גדולות ביותר : "המבורג-אמריקה" ו"הלויד הגרמני הצפוני"; כל אחת מן השתים הון לה בסך 200 מיליון מארק (מניות ואגרות-חוב), ואניות ששוויין 189-185 מיליון מארק. מצד שני נוצר באמריקה, ב- 1 בינואר 1903, תאגיד, "החברה הבין-לאומית לסחר-ים", זה המכונה התאגיד של מורגן, וחברה זו מאחדת בתוכה 9 חברות-אניות אמריקניות ואנגליות, וברשותה הון בסך 120 מיליון דולר (480 מיליון מארק). כבר בשנת 1903 נחתם חוזה בין הבנקים הגרמנים ובין התאגיד האמריקני-האנגלי הזה על חלוקת העולם בעניין חלוקת הרווחים. החברות הגרמניות הסתלקו מתחרות בהובלה בין אנגליה לאמריקה. נקבע בדיוק אילו נמלים "שייכים" למי, נוצר ועד-פיקוח משותף וכו'. החוזה נחתם למשך עשרים שנה, בהערת-הסתייגות, שבמקרה מלחמה ניטל תקפו של החוזה.

מאלפות מאוד גם תולדות התהוותו של הקרטל הבינלאומי לפסי ברזל. כבר בשנת 1884, בתקופת ירידה גדולה ביותר בעסקי-התעשייה, ניסו בפעם הראשונה בתי-חרושת לפסי-ברזל, אנגלים, בלגים וגרמנים לייסד קרטל כזה. הוסכם ביניהם לא להתחרות בשוק הפנימי של הארצות שבאו לידי הסכם, ולחלק את שווקי החוץ לפי מכסה: 66% לאנגליה, 27% לגרמניה ו- 17% לבלגיה. הודו נמסרה כולה לאנגליה. אסרו מלחמה משותפת כנגד פירמה אנגלית אחת שנשארה מחוץ להסכם, ואת ההוצאות למלחמה זו כיסו על-ידי גביית אחוז מסוים מכלל המכירות. אולם בשנת 1886, לאחר ששתי פירמות אנגליות פרשו מן הברית, נתפלגה זו לגמרי. אופייני הדבר, שבתקופות העלייה בתעשייה שבאו אחר-כך לא הצליחו להגיע לידי הסכם.

בראשית שנת 1904 נוסד סינדיקט הפלדה בגרמניה, בנובמבר שנת 1904 נתחדש הקרטל הבינלאומי לפסי-ברזל, לפי מכסות אלו: לאנגליה 53,5%, לגרמניה – 28,43%, לבלגיה – 17,67%. אחרי-כן הצטרפה גם צרפת במכסות של 4,8%, 5,8%, ו- 6,4% בשנה הראשונה, השנייה והשלישית, למעלה מ- 100%, כלומר – לפי סכום של 104,8% וכו' בסה"כ. בשנת 1905 הצטרף "תאגיד הפלדה" של ארה"ב ("הקורפורציה לפלדה"), אחרי-כן הצטרפו אוסטריה וספרד. בשעה זו – כתב פוגלשטיין בשנת 1910 – נסתיימה חלוקת כדור-הארץ, והצרכנים הגדולים, בראש וראשונה מסילות הברזל הממלכתיות יכולים לחיות, כמשורר, בשמי זאוס – מאחר שהעולם כבר מחולק ולענייניהם לא הושם לב".

נזכיר עוד את הסינדיקט הבינלאומי לאבץ, שנוסד בשנת 1909, ואשר חילק בדיוק את שיעורי הייצור בין שלוש קבוצות של בתי-חרושת: גרמניים, בלגיים, צרפתיים, ספרדיים ואנגליים; – כן נציין את התאגיד הבינלאומי לאבק-שרפה, – "זו הברית המהודקת, ברוח זמננו כולה", – כלשונו של ליפמן, – "הברית בין כל בתי-החרושת הגרמנים לחומרי נפץ, שבאו אחרי-כן לידי הסכם על ארגונים דומים לזה של בתי-החרושת הצרפתיים והאמריקניים לדינמיט וחילקו ביניהם, אם ניתן לומר כך, את כל העולם".

לפי חישוביו של ליפמן היו בשנת 1897 כארבעים קרטלים בינלאומיים בהשתתפותה של גרמניה, וסמוך לשנת 1910 היה מספרם קרוב למאה.

סופרים בורגניים אחדים (ואליהם הצטרף עכשיו גם ק. קאוטסקי, ששינה לגמרי את עמדתו המרכסיסטית, למשל, משנת 1909) הביעו את הדעה, לפיה הקרטלים הבינלאומיים, שהם אחת ההתגלמויות הבולטות ביותר של בינאום ההון, נותנים מקום לתקוות-שלום בין העמים במשטר הקפיטליזם. דעה זו היא הבלותית לגמרי מבחינה עיונית, ולמעשה אינה אלא סופיזם ודרך של הגנה לא-ישרה על אופורטוניזם גרוע ביותר. הקרטלים הבינלאומיים מוכיחים עד לאיזו מידה צמחו ועלו כיום המונופולים הקפיטליסטיים, ובגלל מה מתחולל המאבק בין בריתות הקפיטליסטים. פרט אחרון זה הוא החשוב ביותר; רק הוא המבאר לנו את הפשר הכלכלי ההיסטורי של המתרחש, יען כי  צורת המאבק עלולה להשתנות, ומשתנה כל הזמן, בהשפעתם של גורמים שונים זמניים ופרטיים באורח יחסי, ואילו מהות המאבק, תוכנו המעמדי אי-אפשר לה בפועל ממש, להשתנות, כל עוד קיימים המעמדות.

מובן שהבורגנות הגרמנית, למשל, שלמחנה עבר בעצם גם קאוטסקי בדיוניו התיאורטיים (על כך נדבר להלן), מעוניינת לטשטש את תוכן המאבק הכלכלי של ימינו (חלוקת העולם) ולהדגיש פעם צורה זו ופעם צורה אחרת של המאבק. אותה שגיאה שוגה גם קאוטסקי. והמדובר הוא, כמובן, לא בבורגנות הגרמנית אלא בבורגנות העולמית. הקפיטליסטים מחלקים את העולם לא מרשעותם, אלא משום שדרגת-הריכוז מכריחה לאחוז בדרך זו לשם קבלת רווחים; והם מחלקים אותו "לפי הקפיטל', "לפי הכוח" – אופן חלוקה אחר אינו אפשרי בשיטת ייצור-הסחורות והקפיטליזם. ואולם הכוח משתנה בהתאם להתפתחות הכלכלית והמדינית; כדי להבין את המתהווה יש לדעת, אילו שאלות נפתרות על-ידי שינויי-הכוח, ואולם השאלה, אם השינויים האלה הם כלכליים-"צרופים", או שינויים שמחוץ לתחום הכלכלי (כגון, שינויים צבאיים), היא שאלה ממדרגה שנייה, שאין בה כדי לשנות דבר בהשקפות היסודיות על תקופת הקפיטליזם החדשה ביותר. מי שבא לשים במקום שאלת תוכן המאבק והקנוניות בין בריתות הקפיטליסטים, את השאלה בדבר צורת המאבק והקנוניות (היום מאבק בדרך שלום, מחר שלא בדרך-שלום, מחרתיים שוב לא בדרך-שלום), הרי זה יורד לדרגת סופיסט.

תקופת הקפיטליזם החדש מראה לנו כי בין בריתות הקפיטליסטים נקבעים יחסים מסוימים על בסיס של חלוקת-עולם כלכלית, ובו בזמן, בקשר לזה, נקבעים יחסים מסוימים בין בריתות מדיניות, בין מדינות, על בסיס של חלוקת-עולם טריטוריאלית, של מאבק בעד מושבות, "מאבק בעד טריטוריה משקית".


VI. חלוקת העולם בין המעצמות הגדולות

הגיאוגרף א. סופן, בספרו על "ההתפתחות הטריטוריאלית של המושבות האירופיות" [3], עושה סיכום קצר להתפתחות זו בסוף המאה ה- 19:

שיעור שטח הקרקע (באחוזים), השייך למעצמות  הקולוניאליות האירופיות (גם לארה"ב):

1876 1900 הגידול
באפריקה 10,8% 90,4% 79,6% +
בפולינזיה 56,8% 98,9% 42,1% +
באסיה 51,5% 56,6% 5,1% +
באוסטרליה 100% 100%
באמריקה 27,5% 27,2% 0,3% –

"אמור מכאן – מסיק המחבר – שהקו האופייני לתקופה זו הוא חלוקת אפריקה ופולינזיה".

כיון שבאסיה ובאמריקה אין שטחי-ארץ בלתי-תפוסים, כלומר – לא-שייכים לשום מדינה, יש להרחיב את מסקנתו של סופן ולאמור, שהקו האופייני לתקופה הנדונה הוא חלוקתו הגמורה של כדור-הארץ; גמורה, לא במובן זה שאין אפשרות לחלוקה אחרת, – אדרבא חלוקות חדשות אפשריות ואין להימנע מהן, – אלא גמורה במובן זה, שהפוליטיקה הקולוניאלית של הארצות הקפיטליסטיות השלימה עד גמירה את כיבוש השטחים הבלתי-תפוסים על פני כדור-ארצנו. העולם נמצא עתה מחולק כולו, עד כי מעתה עלולים לחול רק שינויים-בחלוקה, כלומר – מעבר מ"בעלים" ל"בעלים", ולא מעבר מחוסר-בעלות ל"בעל-בית".

הרי שאנו עומדים בתקופה מיוחדת במינה של הפוליטיקה הקולוניאלית העולמית, תקופה הקשורה קשר אמיץ ב"דרגה החדשה של התפתחות הקפיטליזם" – בהון הפיננסי. שעל-כן יש לעמוד קודם-כל במפורט על המספרים העובדתיים, כדי לעמוד בדיוק ככל האפשר הן על הקו המבדיל בין תקופה זו ובין התקופות שקדמו לה, והן על מצב העניינים כיום. בראש ובראשונה עולות כאן שתי שאלות עובדתיות: האם מורגשת התגברות הפוליטיקה הקולוניאלית, החרפת המאבק על המושבות, דווקא בתקופת הקפיטל הפיננסי, וכיצד מחולק העולם מבחינה זו כיום.

הסופר האמריקני מוריס, בספרו על תולדות הקולוניזציה [4], מנסה לסכם את שיעורי הנחלאות הקולוניאליות של אנגליה, צרפת וגרמניה בפרקים שונים במאה ה- 19 [ii]. הנה הסיכומים, בקיצור:

שיעורי הנחלאות הקולוניאליות

אנגליה צרפת גרמניה
שנים

השטח
(מיליוני מיל מר')

אוכלוסים (מיליונים)

השטח
(מיליוני  מיל מר')

אוכלוסים (מיליונים)

השטח
(מיליוני  מיל מר')

אוכלוסים (מיליונים)
1839-1815 ? 126,4 0,02 0,5
1860 2,5 145,1 0,2 3,4
1880 7,7 267,9 0,7 7,5
1899 9,3 309,0 3,7 56,4 1,0 14,7

אנגליה, הייתה לה תקופת עלייה עצומה של כיבושים קולוניאליים בשנים 1880-1860, וכן היה בנידון זה פרק רב-ערך למדי בעשרים השנים האחרונות של המאה ה- 19. לצרפת ולגרמניה הייתה תקופה זו באותן עשרים השנים. לעיל ראינו שתקופת קצה-התפתחותו של הקפיטליזם שעד ימי המונופולין, הקפיטליזם שהתחרות החופשית מכרעת בו, חלה בשנות 1860 ובשנות 1870. אנו רואים כעת, שדווקא אחרי אותה תקופה מתחילה "עלייה" עצומה בכיבושים קולוניאליים, מחריף עד מאוד המאבק על חלוקת-עולם טריטוריאלית. אין ספק, אפוא, בעובדה, שהמעבר של הקפיטליזם לדרגת הקפיטליזם המונופוליסטי, לקפיטל הפיננסי, כרוך בהחרפת המאבק על חלוקת העולם.

הובסון בחיבורו על האימפריאליזם מבדיל את תקופת 1900-1884 כתקופת "אקספנסיה" (הרחבת השטח) מוגברת של מעצמות-אירופה. לפי חשבונו רכשה אנגליה במשך הזמן הזה 3,7 מיליון מילין מרובעים, שאוכלוסיהם 57 מיליון, צרפת – 3,6 מיליון מילין מרובעים, שאוכלוסיהם  1/2  36 מיליון , גרמניה – 1,0 מיליון מילין מר', שאוכלוסיהם 16,7 מיליון; בלגיה – 900 אלף מילין מר' ואוכלוסיהם 30 מיליון , פורטוגל – 800 אלף מילין מר' ואוכלוסים 9 מיליונים. הרדיפה אחרי מושבות בסוף המאה ה- 19, בייחוד למן שנות 1880, מצד כל המעצמות הקפיטליסטיות, היא עובדה חברתית בתולדות הדיפלומטיה והפוליטיקה החיצונית.

בתקופת השגשוג הגדול ביותר לתחרות החופשית באנגליה, בשנים 1860-1840, היו ראשי המדינאים הבורגניים שלה  נגד הפוליטיקה הקולוניאלית, והם חשבו כי שחרור המושבות, היבדלותן הגמורה מאנגליה היא עניין הכרחי ומועיל. מ. בר מציין, במאמרו משנת 1898 על "האימפריאליזם האנגלי החדש ביותר" [5], את אשר אמר בשנת 1852 עסקן מדינאי אנגלי כד'ישראלי שבדרך כלל נוטה היה לאימפריאליזם: "המושבות – הן אבני-רחיים על צווארנו". ואילו בסוף המאה ה- 19 היו גיבורי-השעה של אנגליה ססיל רודס וג'זף צ'מברלן, שהטיפו בגלוי לאימפריאליזם ונקטו פוליטיקה אימפריאליסטית בציניות גדולה ביותר!

יש עניין בכך, שהמדינאים החשובים האלה של הבורגנות האנגלית ראו כבר אז ברור את הקשר שבין השורשים הכלכליים הטהורים, אם ניתן לומר כך, ובין השורשים הסוציאליים-המדיניים של האימפריאליזם החדש. צ'מברלן הטיף לאימפריאליזם, באשר ראה בו "פוליטיקה נכונה, נבונה ואקונומית", בהדגישו בייחוד אותה התחרות, שנתקלת בה אנגליה כיום בשוק העולמי מצד גרמניה, אמריקה, בלגיה. הישועה היא במונופולין – דיברו הקפיטליסטים, בייסדם קרטלים סינדיקטים, תאגידים. הישועה היא במונופולין – החזיקו אחריהם המנהיגים הפוליטיים של הבורגנות, בהזדרזם לשים ידם על אותם חלקי-העולם שעדיין לא חולקו. על ססיל רודס מספר ידידו הקרוב, העיתונאי סטר, שהלה השמיע באוזניו בשנת 1895 את הדברים הבאים בנוגע לרעיונותיו האימפריאליסטיים: "הייתי אתמול באיסט-אנד הלונדוני (פרבר של פועלים) וביקרתי אסיפת מחוסרי-עבודה. אחרי ששמעתי שם את הנאומים הפרועים, שלא היו אלא זעקה אחת: לחם, לחם! הרהרתי בדרכי הביתה על אשר ראיתי, ונוכחתי עוד יותר מבראשונה בחשיבותו של האימפריאליזם… אדיר חפצי הוא לפתור את השאלה הסוציאלית, ובדרך זו: כדי להציל ארבעים מיליונים תושבי הממלכה המאוחדת ממלחמת-אזרחים קטלנית, חייבים אנו, המדינאים הקולוניאליים, לכבוש ארצות חדשות, להושיב שם את עודף האוכלוסים, לרכוש על-ידי כך שטחים חדשים למכירת הסחורות המיוצרות בבתי-החרושת ובמכרות. האימפריה, כך דיברתי תמיד, היא שאלת הקיבה. אם אין אתם רוצים במלחמת-אזרחים, הרי אתם חייבים להיות אימפריאליסטים".

אלה הדברים דיבר בשנת 1895 ססיל רודס, מיליונר, מאילי-הממון, האשם העיקרי במלחמת האנגלים-הבורים; והלא הגנתו את האימפריאליזם היא רק צינית, גסה במקצת, ואילו במהותה אינה נבדלת כלל מן "התיאוריה" של ה. ה. מסלוב, זיודקום, פוטרטסוב, דויד, וכן גם של מייסד המרכסיזם הרוסי ועוד ועוד. ססיל רודס היה רק סוציאל-שוביניסט ישר יותר במקצת…

כדי לתת תמונה מדויקת ככל האפשר של חלוקת-העולם הטריטוריאלית ושל השינויים שחלו בנידון זה בעשרות השנים האחרונות, נשתמש באותן הידיעות שמביא סופן בחיבור האמור בשאלת הנחלאות הקולוניאליות של כל מעצמות  העולם.  סופן נוקט את השנים 1876 ו- 1900; אנו ננקוט שנת 1876 – נקודה שנבחרה יפה, כי אכן סמוך לזמן זה אפשר לחשוב, בדרך כלל, את גמר התפתחותו של הקפיטליזם של מערב-אירופה בשלבו שמלפני-המונופולין – ואת שנת 1914, ונחליף את המספרים של סופן במספרים חדשים מהם, על-פי "הלוחות הסטטיסטיים-הגיאוגרפיים" של היבנר. סופן דן רק במושבות; אנו חושבים למועיל – כדי להעלות תמונה מלאה של חלוקת העולם, – להוסיף בקיצור ידיעות גם על ארצות לא קולוניאליות ועל מושבות-למחצה, שאליהן אנו מייחסים את פרס, סין ותורכיה: הראשונה מבין אלה נהפכה כמעט כולה למושבה, השנייה והשלישית הולכות ונהיות למושבות [iii].

והנה הסיכומים :

הנחלאות הקולוניאליות של המעצמות הגדולות (מיליונים של קילומטרים מרובעים ומיליוני אוכלוסים)

מושבות מטרופולין בסך הכל
1876 1914 1914 1914
קמ"ר אוכלוסים קמ"ר אוכלוסים קמ"ר אוכלוסים קמ"ר אוכלוסים
אנגליה 22,5 251,9 35,5 393,5 0,3 46,5 33,8 440,0
רוסיה 17,0 15,9 17,4 33,2 5,4 136,2 22,8 169,4
צרפת 0,9 6,0 10,6 55,5 0,5 39,6 11,1 95,1
גרמניה 2,9 12,3 3,5 64,9 3,4 77,2
ארה"ב 0,3 9,7 9,4 97,0 9,7 106,7
יפן 0,3 19,2 0,4 53,0 0,7 72,2
בסה"כ 6 מעצמות גדולות 40,4 273,8 65,0 523,4 16,5 437,2 81,5 960,6
המושבות של יתר המעצמות (בלגיה הולנד ואחרות) 9,9 45,3
המושבות-למחצה (פרס, סין, תורכיה) 14,5 361,2
יתר הארצות 28,0 289,9
העולם כולו 139,9 1657,0

אנו רואים כאן בעליל, כיצד "הושלמה" חלוקת העולם על גבול המאה התשע-עשרה והעשרים. הנחלאות הקולוניאליות התרחבו אחרי שנת 1876 בשיעורים עצומים: יותר מאשר בחמישים אחוז, למן 40 מיליון קמ"ר עד ל- 65 מיליון, אצל שש המעצמות הגדולות ביותר; הגידול הוא ב- 25 מיליון קמ"ר, שטח גדול פי אחד ומחצה משטח המטרופולין (1/2 16 מיליון). שלוש מעצמות לא היו להן בשנת 1876 כל מושבות, ולרביעית כמעט שלא היו. סמוך לשנת 1914 רכשו ארבע המעצמות האלו מושבות בשטח של 14,1 מיליון קמ"ר, היינו, בקירוב, פי אחד וחצי משטחה של אירופה, ובהם כמעט 100 מיליון תושבים. אי-השוויון בהרחבת הנחלה הקולוניאלית גדול מאוד. אם נשווה, למשל, זו לזו, את צרפת, גרמניה ויפן, שאינן נבדלות ביותר אתת מחברתה בגודל השטה ובכמות האוכלוסים, נמצא שהראשונה בשלוש ארצות אלו רכשה מושבות כמעט פי שלושה יותר (בשטח) מן השתים האחרות יחד. ואולם גם לפי שיעור הקפיטל הפיננסי הייתה אולי צרפת עשירה פי כמה מגרמניה ויפן יחד, בראשית התקופה הנידונה. על מידת הנחלאות הקולוניאליות משפיעים, מלבד התנאים הכלכליים הצרופים, ועל יסוד התנאים האלה, גם תנאים גיאוגראפיים וכו'. אם כי בעשרות-השנים האחרונות התאזנה בהרבה דמותו של העולם והושוו תנאי המשק והחיים בארצות שונות, בלחץ התעשייה הכבדה, החליפין והקפיטל הפיננסי בכל-זאת עוד רב ההבדל, ואנו מוצאים בין שש הארצות האמורות, מצד אחד, ארצות קפיטליסטיות צעירות, המתקדמות במהירות בלתי שכיחה (אמריקה, גרמניה, יפן); ומצד שני – ארצות ההתפתחות הקפיטליסטית הישנה, שהתקדמותן בזמן האחרון הייתה אטית בהרבה משל הקודמות (צרפת ואנגליה); ומצד שלישי, ארץ נחשלת ביותר מבחינה כלכלית (רוסיה), אשר האימפריאליזם הקפיטליסטי-החדש משורג שם ברשת צפופה של יחסים שמלפני הקפיטליזם.

בצד הנחלאות הקולוניאליות של המעצמות הגדולות העמדנו את המושבות המעטות של המדינות הקטנות, שהן, אפשר לומר, הנושא הקרוב ביותר ל"חלוקה חדשה" של המושבות, דבר שהוא בגדר האפשר ומתקבל על הדעת. על-הרוב מקיימות המדינות הקטנות הללו את מושבותיהן בידיהן, משום שבין המעצמות הגדולות יש ניגודי-אינטרסים, חיכוכים וכו' המונעים הסכם לחלוקת השלל. אשר למדינות "הקולוניאליות-למחצה" הרי הן נותנות דוגמאות לאותן צורות-הביניים שאנו מוצאים בכל תחומי הטבע והחברה. הקפיטל הפיננסי הוא כוח גדול כל כך, ניתן לומר, כוח מכריע בכל היחסים הכלכליים והבין-לאומיים, עד כי מסוגל הוא לשעבד, ואמנם הוא משעבד לו, אף מדינות שעצמאותן המדינית היא שלמה; מיד נראה דוגמאות לכך. אך מובן מאליו ש"נוחויות" גדולות ביותר ויתרונות גדולים ביותר שואף הקפיטל הפיננסי משעבוד כזה, שכרוך בנטילת העצמאות הפוליטית מאת הארצות והעמים הכפופים. הארצות הקולוניאליות-למחצה הן טיפוסיות כ"דרגת-ביניים" מבחינה זו. מובן, שהמאבק בגלל הארצות הללו המשועבדות למחצה היה צריך להחריף ביותר בתקופת הקפיטל הפיננסי, לאחר ששאר העולם כבר חולק.

הפוליטיקה הקולוניאלית והאימפריאליזם היו במציאות גם לפני השלב החדש של הקפיטליזם ואפילו לפני הקפיטליזם. רומא, שהייתה מיוסדת על העבדות, הייתה לה "פוליטיקה קולוניאלית" והיא הגשימה אימפריאליזם. אולם כל המחקרים "הכלליים" על אימפריאליזם, מתוך הסחת דעת מן ההבדל השורשי בתצורות הכלכליות-החברתיות, או מתוך המעטת ערך ההבדל הזה, נהפכות ממילא לדברי-הבל נדושים או לרברבנות, מעין השוואת "רומא הגדולה אל בריטניה הגדולה" [6]. אף הפוליטיקה הקולוניאלית הקפיטליסטית של השלבים הקודמים בקפיטליזם נבדלת במהותה מן הפוליטיקה הקולוניאלית של הקפיטל הפיננסי.

תכונתו היסודית של הקפיטליזם החדש היא שליטת הבריתות המונופוליסטיות של בעלי-העסקים הגדולים ביותר. מונופולים שכאלה הם חזקים ביותר, כאשר גוף אחד שם ידו על כל מקורות-הגלם, ולעיל ראינו באיזו להיטות מכוונות הבריתות הבין-לאומיות של הקפיטליסטים את מאמציהן, כדי למנוע מאת היריב כל אפשרות של תחרות, כדי לקנות, למשל, את כל הקרקעות המכילות עפרות-ברזל או את מקורות-הנפט וכו'. רק השליטה במושבה, היא בלבד נותנת ערובה מלאה להצלחת המונופולין, בעמדו בפני כל מיני מקרים במאבק עם היריב – בכלל זה גם המקרה, כשהיריב מבקש להתגונן בעזרת חוק על מונופולין ממלכתי. ככל שהתפתחות הקפיטליזם גבוהה יותר, כן מורגש יותר המחסור בגלם, כן חריפה יותר התחרות והרדיפה אחרי מקורות-הגלם בכל העולם, כן נואש יותר המאבק על רכישת מושבות.

"אפשר להניח הנחה, – כותב שילדר – שבעיני אי-אלה אנשים תיראה אולי פרדוכסלית, והיא: שהמעצור שיעמוד אולי בזמן קרוב, פחות או יותר, בפני גידול האוכלוסייה העירונית-התעשייתית יהיה יותר משום מחסור בחומרי-גלם מאשר משום מחסור במצרכי-מזון. כך, למשל, מחריף המחסור בעץ, שהולך ומתייקר, – המחסור בעורות, – בגלם לתעשיית האריגה. "בריתות אנשי-התעשייה מתאמצות להקים שיווי-משקל בין המשק החקלאי והתעשייה בגבולות כל המשק העולמי; כדוגמה לכך אפשר להביא את איגוד-האיגודים של בתי-החרושת למטווה-כותנה בכמה מדינות-תעשייה חשובות ביותר, – התאגדות הקיימת למן שנת 1904; וכן ברית אחרת, שנוסדה בשנת 1910 לפי דוגמתה של זו, – איגוד האיגודים האירופיים של טווי-פשתן".

מובן מאליו, שהרפורמיסטים הבורגניים, ובכללם, בייחוד, הקאוטסקיאנים של עכשיו, מנסים להחליש ערכן של עובדות מסוג זה, בטענה, כי "אפשר היה" להשיג גלם בשוק החופשי, ללא פוליטיקה קולוניאלית "יקרה ומסוכנת", ש"אפשר היה" להגדיל עד מאוד את היצע הגלם על-ידי שיפור "פשוט" של תנאי המשק החקלאי בכלל. ואולם הערות כאלו נהפכות לסנגוריה לאימפריאליזם, לקישוטו, כי הן מיוסדות על הסחת-הדעת מתכונתו העיקרית של הקפיטליזם החדש: מן המונופולים. השוק החופשי הולך ונעשה לנחלת העבר, הסינדיקטים המונופוליסטיים והתאגידים מקצצים בו מיום ליום, ושיפור "פשוט" של תנאי המשק החקלאי, פירושו, שיפור מצבם של ההמונים, העלאת שכר-העבודה והפחתת הרווח. ואולם, היכן, מלבד בדמיונם של רפורמיסטים מנעימי-מלל, אתה מוצא תאגידים, המסוגלים לדאוג למצבם של ההמונים תחת לדאוג לכיבוש מושבות?

בשביל הקפיטל הפיננסי יש ערך לא רק למקורות-הגלם שכבר נתגלו, אלא גם למקורות האפשריים; כי הטכניקה מתפתחת בימינו במהירות בלתי-משוערת, וקרקעות שלא תצלחנה היום, אפשר יהיה אולי להכשירן מחר, אם תימצאנה שיטות חדשות (ולשם כך יכול בנק גדול לצייד משלחת מיוחדת של מהנדסים, אגרונומים וכו'), אם תיעשינה השקעות-הון גדולות. והוא הדין בנוגע לחיפושי אוצרות מינראליים, בנוגע לדרכים חדשות בעיבודם וניצולם של חומרי-גלם שונים וכו' וכדו'. מכאן נובעת ממילא שאיפת הקפיטל הפיננסי להרחבת הטריטוריה המשקית, ואפילו להרחבת הטריטוריה בכלל. כשם שהתאגידים הופכים את נכסיהם לקפיטל לפי הערכה כפולה או משולשת, בהביאם בחשיבה את הרווחים "האפשריים" בעתיד (ולא שבהווה), את תוצאות-המונופולין להבא, – כך שואף גם הקפיטל הפיננסי בכלל לתפוס קרקעות מריבות ככל האפשר, כל קרקעות שהן, ובכל מקום שהוא, ובכל אופן שהוא, בהביאו בחשבון את מקורות הגלם האפשריים, בחששו לפגר במאבק המשתולל על הנתחים האחרונים שלא חולקו עדיין בעולם, או על חלוקה חדשה של הנתחים המחולקים כבר.

הקפיטליסטים האנגלים משתדלים בכל מיני אופנים לפתח את ייצור הכותנה במושבה שלהם, במצרים: בשנת 1904 אנו מוצאים כי מ- 2,3 מיליון הקטארים של אדמה מעובדת במצרים היו כבר 0,6 מיליון, כלומר – למעלה מרבע, מיוחדים לכותנה; וכן גם הרוסים במושבה שלהם, בתורכיסטן; כי בדרך זו נקל להם יותר לנצח את מתחריהם מחוץ-לארץ, בדרך זו נקל יותר להטיל מונופולין על מקורות-הגלם, ליצור תאגיד טכסטיל חסכוני יותר ונושא רווחים יותר, תאגיד של ייצור "מצורף", בריכוז כל שלבי ייצור הכותנה ועיבודה ביד אחת.

גם ענייני יצוא הקפיטל מניעים לכיבוש מושבות, כי בשוק הקולוניאלי קל יותר (ואולי שם בלבד גם האפשרות היחידה) לסלק בדרכים מונופוליסטיות את היריב, להבטיח את ההזמנה לך, לבצר את "הקשרים" המתאימים וכו'.

בנין-העל הלא-כלכלי, העולה וקם על יסוד הקפיטל הפיננסי, הפוליטיקה שלו, האידיאולוגיה, מגבירים את השאיפה לכיבושים קולוניאליים. "הקפיטל הפיננסי מבקש לא חופש כי אם שלטון", אומר הילפרדינג בצדק. וסופר צרפתי בורגני אחד בא כאילו לפתח ולהשלים את רעיונותיו של ססיל רודס שהובאו לעיל, והרי הוא כותב, כי אל הגורמים הכלכליים בפוליטיקה הקולוניאלית של ימינו יש להוסיף גם גורמים סוציאליים: "מחמת סבך-החיים ההולך וגדל ולחצם, הלוחץ לא רק את המוני הפועלים, כי אם גם את המעמדות הבינוניים, מצטברים בכל ארצות הציוויליזציה הישנה קוצר-רוח, רוגז, שנאה, המאיימים על שלום החברה; יש למצוא שימוש למרץ הנדחף מתוך המסלול המעמדי המסוים, יש לתת עניין לפניו מחוץ לתחום הארץ, שלא תבוא התפוצצות מבפנים" [7].

כינן שאנו דנים בפוליטיקה הקולוניאלית של תקופת האימפריאליזם הקפיטליסטי, חייבים אנו לציין, שהקפיטל הפיננסי והפוליטיקה הבינלאומית המתאימה לו, המתבטאת במאבק המעצמות האדירות על חלוקת עולם כלכלית ופוליטית, יוצרים כמה וכמה צורות-ביניים של שעבוד מדיני. טיפוסיות לתקופה זו לא רק שתי קבוצות-יסוד של ארצות: אלו השולטות במושבות והמושבות עצמן, אלא גם כל מיני צורות של ארצות כפופות, שבאורח רשמי הן עצמאיות מבחינה פוליטית, אולם למעשה הן סבוכות ברשתות שעבוד פיננסי ודיפלומטי. לעיל הצבענו על אחת הצורות – מושבות-למחצה. דוגמה לצורה אחרת תשמש לנו ארגנטינה.

"אמריקה הדרומית, ובייחוד ארגנטינה, – כותב שחלצה-גוורניץ בחיבורו על האימפריאליזם הבריטי – תלויה כל-כך מבחינה פיננסית בלונדון, שמן הראוי לקרוא לה מושבת-מסחר אנגלית" [8]. שילדר העריך את הקפיטלים המושקעים בידי אנגליה בארגנטינה, לפי ידיעות מאת הקונסול האוסטרי-הונגרי בבואנוס-איירס לשנת 1909, בסך 3/4 8 מיליארד פראנק. לא קשה לשער, באילו קשרים חזקים זוכה בגלל זה הקפיטל הפיננסי של אנגליה – ו"ידידתו" הנאמנה, הדיפלומטיה, – קשרים עם הבורגנות של ארגנטינה, עם החוגים העומדים בראש כל חייה הכלכליים והפוליטיים.

צורה אחרת של תלות פיננסית ודיפלומטית, בצד אי-תלות פוליטית, אנו מוצאים בדוגמת פורטוגל. פורטוגל – מדינה עצמאית, ריבונית, ואולם במציאות הרי היא נתונה זה למעלה ממאתיים שנה, למן המלחמה על הירושה הספרדית (1714-1700), לשלטון-חסות של אנגליה. אנגליה הגנה עליה ועל אחוזותיה הקולוניאליות, לשם ביצור עמדתה היא, בהיאבקות עם יריבותיה, ספרד וצרפת. תמורת זה קיבלה אנגליה יתרונות מסחריים,   תנאי-העדפה ליצוא סחורות וביהוד ליצוא הון לפורטוגל ולמושבותיה, אפשרות להשתמש בנמליה ובאייה, ובכן בכבלי-הטלגרף שלה וכו' וכדו'. יחסים מסוג זה בין מדינות גדולות בודדות למדינות קטנות היו מצויים תמיד, אולם בתקופת האימפריאליזם הקפיטליסטי הם נעשים שיטה כללית והם מצטרפים, כחלק, לסכום היחסים של "חלוקת העולם", נהפכים לחוליות בפעולות הקפיטל הפיננסי העולמי.

בטרם נסיים את הדיון בשאלת חלוקת העולם, עלינו עוד לציין פרט זה. הן הספרות האמריקנית, אחרי מלחמת אמריקה-ספרד, והן האנגלית, אחרי מלחמת האנגלים עם הבורים, בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, העלו שאלה זו בגלוי ובמפורש; וכן גם הספרות הגרמנית, שהייתה "קנאית" ביותר בעקבה אחרי "האימפריאליזם הבריטי", העריכה את העובדה הזאת באורח שיטתי. אף גם בספרות הבורגנית הצרפתית הועמדה שאלה זו בצורה מפורשת ורחבה למדי, במידה שהדבר אפשרי מנקודת-השקפה בורגנית. נסתמך על ההיסטוריון דריו, שכתב את הדברים הבאים בספרו "הבעיות המדיניות והסוציאליות בסוף המאה ה- 19" (בפרק על "המעצמות הגדולות וחלוקת העולם"):

"בשנים האחרונות נתפסו כל המקומות הפנויים על פני האדמה, פרט לסין, על-ידי מעצמות אירופה ואמריקה הצפונית. מתוך כך כבר חלו בשטח זה כמה סכסוכים וחילופי-השפעה, המבשרים התפוצצויות איומות יותר בעתיד הקרוב. כי יש להזדרז: אומות שלא הבטיחו עצמן עומדות בפני הסכנה שלא תקבלנה את חלקן, ולא תיטולנה חלק באותו הניצול העצום של האדמה, שיהיה אחת העובדות הממשיות ביותר במאת השנים הבאה (המאה העשרים). וזו הסיבה, שאירופה ואמריקה היו אחוזות בזמן האחרון בולמוס של התפשטות קולוניאלית, של "אימפריאליזם", שהיא התכונה האופיינית הבולטת ביותר של סוף המאה ה- 19". והמחבר מוסיף ואומר: "בחלוקת-עולם זה ברדיפה פרועה זו אחרי אוצרותיה ושווקיה הגדולים של האדמה, אין כוחן היחסי של האימפריות שנוסדו במאת-השנים הזאת, המאה ה- 19, הולם כלל וכלל את המקום שתופסות באירופה האומות אשר ייסדו את האימפריות הללו. המעצמות המכריעות באירופה, החותכות את גורלה, אינן מכריעות באותה מידה בעולם כולו ומכיוון שהעצמה הקולוניאלית, התקווה לשלוט בנכסים שעדיין לא הובאו בחשבון, תשפיע כנראה השפעה חוזרת על כוחן היחסי של מעצמות אירופה, יגרום הדבר, שהשאלה הקולוניאלית – "האימפריאליזם", לכשתרצו, – שכבר שינתה את התנאים המדיניים של אירופה גופא, תוסיף לשנותם עוד ועוד" [9].


VII. האימפריאליזם, כשלב מיוחד בקפיטליזם

עכשיו ננסה לסכם במידת-מה את האמור למעלה על-אודות האימפריאליזם. האימפריאליזם צמח ועלה כהתפתחותן והמשכן הישיר של תכונות הקפיטליזם היסודיות בכלל. אולם הקפיטליזם נעשה אימפריאליזם קפיטליסטי רק בדרגה מסוימת גבוהה מאוד בהתפתחותו, בזמן שכמה מתכונות היסוד של הקפיטליזם התחילו לקבל צורה של היפוכן, כאשר בכל נתהוו ונתגלו קווים של תקופת-מעבר מן הקפיטליזם אל מבנה כלכלי-חברתי גבוה יותר. הדבר העיקרי בתהליך זה מבחינה כלכלית – אלה המונופולים הקפיטליסטיים שבאו במקום התחרות החופשית הקפיטליסטית. התחרות החופשית היא תכונת-יסוד של הקפיטליזם ושל ייצור-הסחורות בכלל; המונופולין הוא היפוכה הגמור של התחרות החופשית, אולם זו האחרונה התחילה להיהפך לעינינו ולהיות למונופולין, בהקימה את הייצור הגדול, בדחקה את רגלי הייצור הזעיר, בהחליפה את הייצור הגדול בגדול ביותר, בהביאה את ריכוז הייצור והקפיטל לידי כך, שהמונופולין התחיל לצמוח מתוכו והוא מוסיף לגדול: קרטלים, סינדיקטים, תאגידים, והקפיטל המתמזג עמם של עשרות בנקים ההופכים במיליארדים. ובעוד שהמונופולים צצים ועולים מתוך התחרות החופשית, אין הם מסלקים אותה, אלא פועלים מעליה ובצדה, ומחוללים על-ידי כך כמה וכמה ניגודים, חיכוכים וסכסוכים חריפים וקשים ביותר. המונופולין הוא מעבר מקפיטליזם אל משטר גבוה ממנו.

לו היינו צריכים לתת הגדרה קצרה ככל האפשר לאימפריאליזם, מן הראוי היה  לומר, כי  האימפריאליזם הוא שלב-המונופולין  בקפיטליזם. הגדרה כזו הייתה מכילה את העיקר, כי, מצד אחד, הלא הקפיטל הפיננסי הוא קפיטל בנקאי של בנקים גדולים ביותר, מועטים-מונופוליסטיים, שהתמזג עם הון האיגודים של התעשיינים; ומצד שני אין חלוקת-העולם אלא מעבר מפוליטיקה קולוניאלית, המתפשטת ללא מעצור על חבלים שלא נתפסו אף בידי אחת המעצמות הקפיטליסטיות, אל פוליטיקה קולוניאלית של שליטת-מונופולין על כדור-הארץ המחולק עד גמירא.

ואולם הגדרות קצרות ביותר, אף שהן נוחות, לפי שהן מסכמות את העיקר – אין די בהן, בכל-זאת, מאחר שיש להסיק מהן במיוחד את התכונות החשובות מאוד של התופעה הדורשת הגדרה. לפיכך, גם אם אין אנו שוכחים את הערך המותנה והיחסי של כל הגדרות בכלל, שלעולם אין בכוחן להקיף את כל הקשרים רבי-הפנים של התופעה בהתפתחותה המלאה, יש להגדיר את האימפריאליזם הגדרה כזו, שתכלול חמישה סימני-יסוד אלה שלו:

א) ריכוז הייצור והקפיטל, שהגיע לדרגת-התפתחות גבוהה כל-כך, שיצרה מונופולים הממלאים תפקיד מכריע בחיים הכלכליים; ב) התמזגות הקפיטל הבנקאי עם התעשייתי, והיווצרותה של אוליגרכיה פיננסית על בסיס "הקפיטל הפיננסי" הזה; ג) יצוא הקפיטל, הנבדל מיצוא הסחורות, מקבל ערך חשוב במיוחד; ד) מתהוות בריתות מונופוליסטיות בין-לאומיות של קפיטליסטים, המחלקות את העולם; ה) נסתיימה החלוקה הטריטוריאלית של העולם בידי המעצמות הקפיטליסטיות הגדולות ביותר. האימפריאליזם הוא קפיטליזם בשלב-התפתחות זה, אשר בו נוצר שלטון המונופולים והקפיטל הפיננסי, עת אשר ליצוא הקפיטל נודע ערך בולט, עת אשר התחילה חלוקת העולם בין התאגידים הבין-לאומיים ונסתיימה חלוקת כל אדמת כדור-הארץ בין הארצות הקפיטליסטיות הגדולות ביותר.

להלן עוד נראה, איך אפשר וצריך להגדיר את האימפריאליזם אחרת, בשים לב לא רק למושגים הכלכליים-הצרופים היסודיים (שבהם מצטמצמת ההגדרה שהובאה לעיל), אלא למקומו ההיסטורי של שלב זה בקפיטליזם ביחסו לקפיטליזם בכלל, או ליחס שבין האימפריאליזם ובין שני הכיוונים היסודיים בתנועת-הפועלים. כאן יש לציין מיד, שהאימפריאליזם, בתפיסה האמורה, הוא, בלי ספק, שלב מיוחד בהתפתחות הקפיטליזם. כדי לתת לקורא מושג מבוסס ככל האפשר על האימפריאליזם, השתדלנו במתכוון להביא דעות רבות ככל האפשר משל הכלכלנים הבורגניים, הנאלצים להודות בעובדות שבכלכלה החדשה של הקפיטליזם, עובדות שנקבעו ללא ערעור. לתכלית זו הובאו מספרים סטטיסטיים מפורטים, המראים עד לאיזה שיעור גדל הקפיטל הבנקאי וכו', במה, בעצם, התבטא המעבר מן הכמות אל האיכות, המעבר של הקפיטליזם המפותח לאימפריאליזם. ודאי שלמותר הוא לציין, כי כל הגבולות בטבע ובחברה הם יחסיים ונתונים לשינויים, ואין טעם, למשל, להתווכח ולומר כי בשנה זו וזו, או בעשור זה וזה חל ייצובו המוחלט של האימפריאליזם.

ואף-על-פי-כן יש להתווכח על הגדרת האימפריאליזם, ובראש ובראשונה יש לעורר ויכוח עם התיאורטיקן המרכסיסטי המובהק מתקופת האינטרנציונל השני, כביכול, היינו מחצי יובל השנים 1914-1889, – עם ק. קאוטסקי.

על הרעיונות היסודיים המובעים בהגדרתנו לאימפריאליזם השיג קאוטסקי בתוקף נמרץ גם בשנת 1915, ואף גם בנובמבר 1914, בהצהירו כי יש לגרוס את האימפריאליזם לא כ"פרק" או שלב משקי, אלא כפוליטיקה, לאמור, פוליטיקה מסוימת, "הרצויה ביותר" לקפיטל הפיננסי, וכי אין "לזהות" את האימפריאליזם עם "הקפיטליזם של זמננו", וכי אם נראה במושג אימפריאליזם את "כל תופעות הפוליטיקה של ימינו", – הקרטלים, הפרוטקציוניזם, שלטון הפיננסיסטים, הפוליטיקה הקולוניאלית, – תיהפך השאלה, אם האימפריאליזם הוא תוצאה הכרחית מן הקפיטליזם, ל"כפל לשון שטחי ביותר", כי אם כך, הרי "מובן, שהאימפריאליזם הוא הכרח חיוני לקפיטליזם" וכו'. אנו נדייק ביותר בהבעת רעיונו של קאוטסקי אם נביא את הגדרתו הוא את האימפריאליזם, המכוונת בפירוש כלפי עיקר הרעיונות שאנו מרצים בזה (כי ההשגות ממחנה המרכסיסטים הגרמנים, שהעלו רעיונות כאלה זה כמה וכמה שנים, ידועות לקאוטסקי מכבר כהשגות של זרם מסוים במרכסיזם).

הגדרתו של קאוטסקי אומרת:

"האימפריאליזם הוא פרי הקפיטליזם התעשייתי המפותח למאוד. הוא מתבטא בשאיפת כל אומה קפיטליסטית תעשייתית לספח אליה או לשעבד לה שטחים חקלאיים (ההדגשה של קאוטסקי) מרובים ככל האפשר, בלי לתת את הדעת על האומות היושבות שם" [10].

הגדרה זו לא מתאימה כלל, לפי שהיא מבליטה באופן חד-צדדי, כלומר – שרירותי, רק את השאלה הלאומית בלבד (שהיא אמנם חשובה עד מאוד, הן כשלעצמה והן ביחסה לאימפריאליזם), וכורכת אותה באורח שרירותי ומוטעה רק בקפיטל התעשייתי שבארצות המספחות אומות אחרות, ומבליטה, שוב באורח שרירותי ומוטעה, את כיבוש החבלים החקלאיים.

האימפריאליזם הוא שאיפה לכיבושים – זו מהותו של החלק הפוליטי בהגדרתו של קאוטסקי. הוא נכון, אך לוקה מאוד בחסר, כי האימפריאליזם מבחינה פוליטית הוא שאיפה לאלימות ולריאקציה בכלל. ואולם אותנו מעסיק כאן הצד  הכלכלי שבדבר, שהכניס קאוטסקי בעצמו בהגדרה שלו. השגיאות שבהגדרת קאוטסקי מנקרות את העין. לא הקפיטל התעשייתי הוא האופייני לאימפריאליזם, כי אם הפיננסי. לא מקרה הוא, שדווקא התפתחותו המהירה ביותר של הקפיטל הפיננסי בצרפת, בעת ובעונה אחת עם החלשת הקפיטל התעשייתי, היא שגרמה, למן שנות השמונים של המאה הקודמת, החרפה יתירה של הפוליטיקה הכיבושית (הקולוניאלית). אופיינית דווקא לאימפריאליזם השאיפה לא רק לכיבושם של שטחים חקלאיים בלבד, אלא אף של שטחים תעשייתיים ביותר (תאבונה של גרמניה לבלגיה, של צרפת ללוטרינגיה), כי, ראשית, חלוקת-כדור-הארץ המוגמרת מאלצת, בשעת שינוייםבחלוקה, לשלוח יד לכל שטחים שהם; שנית, לגבי האימפריאליזם חשובה תחרותן של כמה מעצמות גדולות בשאיפתן לשלטון-בכורה, היינו – לתפיסת ארצות לא אך לצרכיהן אלא כדי להחליש את היריב ולחתור תחת ההגמוניה שלו (בלגיה חשובה בייחוד לגרמניה, כנקודת-משען נגד אנגליה; בגדד חשובה לאנגליה כנקודת-משען נגד גרמניה וכו').

קאוטסקי מסתמך בייחוד – ולא אחת – על האנגלים, שכאילו קבעו את הוראתה הפוליטית הטהורה של המילה אימפריאליזם במשמעות זו שנתן לה הוא, קאוטסקי. והרי לפנינו איש אנגלי, הובסון, שהוציא לאור, בשנת 1902, חיבור בשם "אימפריאליזם", ובו אנו קוראים:

"האימפריאליזם החדש נבדל מן הישן, ראשית, בזה, שבמקום שאיפותיה של אימפריה אחת, ההולכת ומתפשטת, הוא מעלה, להלכה ולמעשה, אימפריות מתחרות, שכל אחת מהן פועלת מתוך אותם המאוויים להתרחבות פוליטית ולהפקת תועלת מסחרית; שנית – הוא מצטיין בשליטתם של האינטרסים הפיננסיים, או הנוגעים בהשקעת הון, על האינטרסים המסחריים".

אנו רואים כי לאמיתו של דבר לא צדק קאוטסקי בשום פנים בהסתמכו על האנגלים בכלל (אולי יכול היה להסתמך על האימפריאליסטים האנגלים הוולגריים או על סנגוריו המפורשים של האימפריאליזם). אנו רואים, שקאוטסקי, הטוען כי הוא מוסיף להגן על המרכסיזם, צועד למעשה צעד לאחור לעומת הובסון הסוציאל-ליברל, העומד בצורה נכונה יותר על שתי התכונות "ההיסטוריות-הממשיות" של האימפריאליזם החדש (קאוטסקי בהגדרתו מתקלס בהחלט בממשות ההיסטורית!): א) התחרותם של כמה אימפריאליזמים; ב) יתרונו של הפיננסיסט על הסוחר. אך אם המדובר הוא בעיקר על כך, שארץ-תעשייה כובשת ארץ חקלאית, הרי מובלט בזה התפקיד המכריע של הסוחר.

הגדרתו של קאוטסקי לא זו בלבד שהיא אינה נכונה ואינה מרכסיסטית, אלא שהיא משמשת מסד למערכת-דעות שלמה, הפורשות בתכלית הן מן ההלכה המרכסיסטית והן מן הפרקטיקה המרכסיסטית, אשר על כך עוד ידובר להלן. אין כל ממש בוויכוח על המלים, שעורר קאוטסקי: אם יש לקרוא אימפריאליזם לדרגה החדשה של הקפיטליזם, או יש לקרוא לו דרגת הקפיטל הפיננסי. קראו לכך כרצונכם; אין כל הבדל בדבר. העיקר הוא, שקאוטסקי מפריד בין הפוליטיקה של האימפריאליזם לבין הכלכלה שלו, בדברו על הסיפוחים כעל פוליטיקה "רצויה ביותר" לקפיטל הפיננסי, ובהקבילו לעומתה פוליטיקה בורגנית אחרת, האפשרית כביכול, על אותו הבסיס של הקפיטל הפיננסי. לפי זה יוצא, שהמונופולים בכלכלה ייתכנו בעת ובעונה אחת עם אורח-פעולה לא מונופוליסטי, לא אלים, לא כובש, בפוליטיקה. יוצא, שהחלוקה הטריטוריאלית של העולם, שהושלמה בדיוק בתקופת הקפיטל הפיננסי, והמשמשת יסוד לתכונתן המיוחדת של צורות-התחרות הנוכחיות בין המדינות הקפיטליסטיות הגדולות ביותר, תיתכן יחד עם פוליטיקה לא-אימפריאליסטית. והרי זה טשטוש הסתירות השורשיות ביותר שבדרגה החדשה של הקפיטליזם, נטילת עוקצן, תחת לחשוף את עומקן; הרי זה רפורמיזם בורגני תחת מרכסיזם.

קאוטסקי מתווכח עם קונוב, הסנגור הגרמני לאימפריאליזם ולכיבושים, שהלך-מחשבתו הוא ציני ותפל, לאמור: האימפריאליזם הוא הקפיטליזם של ימינו; התפתחות הקפיטליזם היא בלתי-נמנעת והיא תופעה פרוגרסיבית; אמור מעתה, שהאימפריאליזם הוא פרוגרסיבי; הרי שיש להתרפס לפני האימפריאליזם ולפאר את שמו! משהו מעין אותה הקריקטורה, שהיו מציירים "הנרודניקים" הרוסים בגנותם של המרכסיסטים הרוסים בשנים 1894- 1895: לאמור, מאחר שהמרכסיסטים סבורים כי הקפיטליזם ברוסיה הוא בלתי-נמנע והנהו תופעה פרוגרסיבית, הרי שעליהם לפתוח בית-מרזח ולהתחיל בטיפוח הקפיטליזם. קאוטסקי משיב לקונוב: לאו, האימפריאליזם איננו הקפיטליזם של ימינו, כי אם אחת מצורות הפוליטיקה של הקפיטליזם בימינו, ויכולים וצריכים אנו להילחם בפוליטיקה זו, להילחם באימפריאליזם, בסיפוחים וכו'.

התגובה נראית הגונה למדי, ואילו למעשה אינה אלא הטפה דקה יותר, מצועפת יותר (ומשום כך מסוכנת יותר) להשלמה עם האימפריאליזם, כי "המאבק" עם הפוליטיקה של התאגידים והבנקים, שאינה נוגעת ביסודות הכלכלה של התאגידים והבנקים, אינו, בעצם, אלא רפורמיזם ופציפיזם בורגני, אינו אלא בגדר משאלות טובות ותמימות. להתעלם מן הסתירות הקיימות, להסיח את הדעת מן החשובות שבהן, תחת לחשוף אותן לכל עומקן – הנה זוהי התיאוריה של קאוטסקי, שאין כל דבר בינה לבין המרכסיזם. ומובן, ש"תיאוריה" כזו משמשת רק להגנת רעיון האחדות עם הקונובים!

מבחינה כלכלית טהורה, – סובר קאוטסקי, – אין זה מן הנמנע, שהקפיטליזם יידע עוד שלב חדש: העברת המדיניות של הקרטלים למדיניות-החוץ, שלב של "אולטרה-אימפריאליזם" [11], כלומר – יש "לבחון את האפשרות, שהמדיניות האימפריאליסטית הנוכחית תידחה מפני מדיניות חדשה, אולטרה-אימפריאליסטית, המביאה במקום המלחמה ההדדית של הקפיטלים הפיננסיים הלאומיים את הניצול המשותף של העולם על-ידי הקפיטל הפיננסי הבינלאומי המאוחד" [12].

על אותה "תיאוריה של אולטרה-אימפריאליזם" עוד נצטרך לעמוד להלן, כדי להראות, באיזו מידה היא פורשת לגמרי ולחלוטין מן המרכסיזם. כאן – בהתאם לתכנית הכללית של המסה הזאת – עלינו להציץ בעובדות הכלכליות המדויקות הנוגעות בשאלה זו. האם "מבחינה כלכלית טהורה", "האולטרה-אימפריאליזם" הוא בגדר האפשר, או שאלו הם אולטרה-הבלים?

אם נראה את "הבחינה הכלכלית-הטהורה" כהפשטה "טהורה", הרי כל מה שאפשר לומר יתמצה בהנחה זו: ההתפתחות מוליכה אל מונופולים, הווה אומר, אל מונופול עולמי אחד, אל תאגיד עולמי אחד. דבר זה אינו מוטל בספק, אבל הרי זה גם מחוסר כל מובן, הרי זה בדומה להנחה, ש"ההתפתחות מוליכה" אל ייצור מצרכי מזון במעבדות. במובן זה אין "התיאוריה" בדבר אולטרה-אימפריאליזם אלא דברי-הבאי, בדומה ל"תיאוריה בדבר אולטרה-חקלאות" לשעבר.

אך אם אנו מדברים על התנאים "הכלכליים-הטהורים" של תקופת הקפיטל הפיננסי, כעל תקופה היסטורית-מפורשת שבראשית המאה העשרים, הרי התשובה הטובה ביותר להפשטות המתות של ה"אולטרה-אימפריאליזם" (המשמשות אך ורק למטרה ריאקציונית ביותר – להסחת הדעת מעומק הסתירות שבעין) היא: להקביל לעומתן את המציאות הכלכלית הממשית של המשק העולמי בימינו. הדיבורים הנבובים של קאוטסקי על אולטרה-אימפריאליזם מעודדים, דרך אגב, אותו רעיון מוטעה ביותר היוצק מים על גלגלי הטחנה של סנגורי האימפריאליזם, הרעיון, שכאילו שלטון הקפיטל הפיננסי מחליש את ההדורים והסתירות בתוך המשק העולמי, בעוד שלמעשה הוא  מגביר אותם [iv].

ר. קלוור בספר לא-גדול שלו "מבוא למשק העולמי" [13], ניסה לסכם את הידיעות העיקריות הכלכליות-הטהורות, המאפשרות לתאר בעליל את יחסי-הגומלין בקרב המשק העולמי על גבול המאות התשע-עשרה והעשרים. הוא מחלק את העולם כולו לחמישה "חבלים משקיים עיקריים":

א) חבל אירופה התיכונה (כל אירופה, חוץ מרוסיה ואנגליה); ב) חבל בריטניה; ג) חבל רוסיה; ד) חבל מזרח-אסיה; ה) וחבל אמריקה, בכללו את המושבות בתוך "חבלי" אותן המדינות אשר להן המושבות שייכות, ו"בהניחו מן הצד" ארצות מועטות, שלא חולקו בין החבלים, כגון פרס, אפגניסטן, ערב באסיה, מרוקו וחבש באפריקה וכיו"ב.

הנה, בקיצור, הידיעות הכלכליות על החבלים האלה:

החבלים המשקיים העיקריים בעולם

השטח (מיליוני קמ"ר)

אוכלוסים (מיליונים)

דרכי התחבורה

המסחר

התעשייה

מסילות ברזל (אלפי ק"מ)

צי הסוחר (מיליוני טונות)

יבוא ויצוא יחד (מיליארדי מארק)

תפוקת

מספר הנולים בתעשיית הכותנה (מיליונים)

פחם אבן

ברזל יצוק

(מיליוני טונות)

א. אירופה התיכונה [14]

27,6 (23,6)

388 (146)

204

8 41 251 15 26
ב. בריטניה

28,9  (28,6)

398 (355)

140

11

25

249

9

51

ג. רוסיה

22

131

63

1

3

16

3

7

ד. מזרח-אסיה

12

389

8

1

2

8

0,02

2

ה. אמריקה

30

148

379

6

14

245

14

19

אנו רואים כאן שלושה חבלים, שהקפיטליזם הגיע שם להתפתחות גבוהה (התפתחות רבה הן של דרכי-התחבורה, הן של המסחר והן של התעשייה): חבל אירופה התיכונה, חבל בריטניה וחבל אמריקה. בכללם שלוש מדינות השולטות בעולם: גרמניה, אנגליה, ארצות-הברית. התחרות האימפריאליסטית וההיאבקות ביניהן החריפו מאוד, לפי שהחבל אשר לגרמניה הוא קטן מאוד ומושבותיה מועטות: התהוותה של "אירופה התיכונה" היא עדיין עניין לעתיד והיא באה לעולם אגב מאבק נואש. לפי שעה, זה סימנה של אירופה כולה – התפצלות פוליטית. ואילו בחבל הבריטי ובאמריקני יש, להיפך, ריכוז פוליטי, ועם זה אי-התאמה עצומה בין המושבות רחבות-הידיים של האחת ובין אלו האפסיות – של האחרת. המאבק על אמריקה הדרומית מחריף והולך.

שני חבלים מצוינים בהתפתחות רפויה של הקפיטליזם – חבל רוסיה וחבל מזרח-אסיה. בראשון – צפיפות-האוכלוסין קלושה מאוד, בשני – הצפיפות רבה ביותר; בראשון – גדול הריכוז הפוליטי, בשני – הוא נעדר כל-עיקר. אך זה הוחל בחלוקת סין, והמאבק עליה בין יפן, ארצות-הברית וכו' הולך ומחריף.

עתה הקבילו-נא לעומת המציאות הזאת – של תנאים כלכליים ופוליטיים מגוונים ביותר, של אי-התאמה גמורה במהירות גידולן של ארצות שונות, של מאבק פרוע בין המדינות האימפריאליסטיות, – הקבילו נא לעומת המציאות הזאת את משל-האגדה הנואל של קאוטסקי בדבר אולטרה-אימפריאליזם ב"דרך שלום". האין זה ניסיון ריאקציוני של זעיר-בורגני נפחד להסתתר מעין המציאות האיומה? האם הקרטלים הבינלאומיים, הנראים לקאוטסקי כניצנים של "אולטרה-אימפריאליזם", (כשם ש"אפשר" להכריז על ייצור גלולות במעבדה כעל ניצנים של אולטרה-חקלאית), אינם משמשים לנו דוגמה לחלוקת-העולם ו"לחלוקתו החדשה", למעבר מחלוקה בדרך-שלום לחלוקה שלא בדרך שלום ולהיפך? האם הקפיטל הפיננסי של אמריקה ושל אחרים, שעסק בחלוקת העולם כולו בדרך שלום, בהשתתפותה של גרמניה, כגון, למשל, בסינדיקט הבינלאומי לפסי-ברזל, או בתאגיד הבינלאומי של הספנות המסחרית, האם לא ישוב עתה לחלק מחדש את העולם על יסוד יחסי-כוחות חדשים, המשתנים לא בדרך-שלום כלל?

הקפיטל הפיננסי והתאגידים אינם מחלישים, אלא מגבירים את ההבדלים במהירות גידולם של חלקים שונים במשק העולמי. ומאחר שיחסי הכוחות נשתנו היכן יימצא אפוא, במשטר הקפיטליזם, פתרון לסתירות, שלא על-ידי הכוח? מספרים מדויקים ביותר על מהירותו השונה של גידול הקפיטליזם והקפיטל הפיננסי בכל המשק העולמי יש לנו בסטטיסטיקה של מסילות-הברזל [15]. בעשרות-השנים האחרונות של ההתפתחות האימפריאליסטית נשתנה אורך מסילות-הברזל, בצורה זו [v]:

מסילות-הברזל (אלפי ק"מ)

1890 1913 +
אירופה 224 346 122+
ארה"ב של אמריקה 268 411 143+
כל המושבות 82 } 125 210 } 347 128+ } 222+
מדינות עצמאיות וחצי-עצמאיות באסיה ובאמריקה 43 137 94+
ס"הכ 617 1104

 

התפתחות מסילות-הברזל הייתה, אפוא, מהירה ביותר במושבות ובמדינות אסיה ואמריקה העצמאיות (והעצמאיות-למחצה). ידוע, שהקפיטל הפיננסי של 5-4 המדינות הקפיטליסטיות הגדולות ביותר מושל כאן ממשל גמור. מאתיים אלף קילומטר של מסילות-ברזל חדשות במושבות ובשאר ארצות אסיה ואמריקה – פירושן, למעלה מ- 40 מיליארד מארק של השקעת-הון חדשה בתנאים נוחים ביותר, בערובות מיוחדות להכנסה, בצירוף הזמנות נושאות-רווחים לבתי-חרושת לפלדה וכו' וכדו'.

מהיר ביותר גידול הקפיטליזם במושבות ובארצות שמעבר לאוקיינוס. ביניהן צצות ועולות מעצמות אימפריאליסטיות חדשות (יפן). המאבק בין האימפריאליזמים העולמיים מחריף. גדל ועולה המס, שנוטל הקפיטל הפיננסי מן המפעלים הקולוניאליים ומאלה שמעבר לאוקיינוס, המכניסים ביותר. בחלוקת ה"שלל" הזה נופל חלק גדול ביותר בידי ארצות, שלא תמיד הן עומדות במקום ראשון מבחינת מהירות ההתפתחות של כוחות הייצור. במעצמות הגדולות ביותר, יחד עם מושבותיהן, היה אורך מסילות הברזל כדלקמן (אלפי ק"מ) :

1890 1913 +
ארה"ב של אמריקה 268 413 145+
האימפריה הבריטית 107 208 101+
רוסיה 32 78 46+
גרמניה 43 68 25+
צרפת 41 63 22+
ס"הכ ב- 5 המעצמות 491 830 339+

ובכן, קרוב ל- 80% של כל אורך מסילות-הברזל מרוכזים ב- 5 המעצמות הגדולות ביותר. אולם ריכוז הבעלות על המסילות האלו, ריכוז הקפיטל הפיננסי גדול מזה לאין-ערוך, כי, למשל, מיליונרים אנגלים וצרפתים מחזיקים בידיהם כמות עצומה של מניות ואגרות-חוב של מסילות-ברזל אמריקניות, רוסיות ואחרות.

בזכות מושבותיה הגדילה אנגליה את רשת מסילות-הברזל "שלה" ב- 100 אלף קילומטר, פי ארבעה מאשר גרמניה. עם זה ידוע, שהתפתחות כוחות-הייצור של גרמניה, ובייחוד התפתחות ייצור הפחם והברזל, הייתה באותו זמן בקצב נמרץ יותר לאין-ערוך מאשר באנגליה, כל שכן מאשר בצרפת וברוסיה. בשנת 1892 ייצרה גרמניה 4,9 מיליון טונות ברזל יצוק, לעומת 6,8 שיוצרו באנגליה; ואילו בשנת 1912 כבר ייצרה גרמניה 17,6 מיליון לעומת 9,0 , כלומר יתרון עצום על אנגליה [16]! ויש לשאול אפוא, מה אמצעי אחר, מלבד מלחמה, יכול להיות על קרקע הקפיטליזם, כדי לסלק את אי-ההתאמה בין התפתחות כוחות-הייצור לבין הצבר הקפיטל, מצד אחד, ולבין חלוקת המושבות ו"תחומי ההשפעה" בשביל הקפיטל הפיננסי, מצד שני?


VIII. הטפילות של הקפיטליזם ורקבונו

עוד עלינו לעמוד עכשיו על צד חשוב אחד באימפריאליזם, שברוב הדיונים בנושא זה אין מעריכים אותו למדי, על-הרוב. אחד מחסרונותיו של הילפרדינג המרכסיסט הוא, שהוא עשה צעד אחורנית לעומת הובסון שאינו מרכסיסט. אנו מתכוונים לטפילות, האופיינית לאימפריאליזם.

ראינו, שהמונופולין הוא היסוד הכלכלי העמוק ביותר של האימפריאליזם. זהו מונופולין קפיטליסטי, כלומר – שהוא צמח ועלה מתוך הקפיטליזם, והוא שרוי במסגרת הכללית של הקפיטליזם, של ייצור הסחורות, של התחרות, מתוך ניגוד מתמיד למסגרת הכללית הזאת, ניגוד ללא מוצא. עם זה, הריהו מוליד בהכרח, ככל מונופולין, שאיפה לקיפאון ולריקבון. במידה שנקבעים, ולו גם למשך זמן-מה, מחירי-מונופולין, בה במידה נעלמים, עד לגבול מסוים, הגורמים המניעים לקידמה טכנית, ותוך כך גם לכל קידמה אחרת, לכל תנועת התקדמות ובה במידה נוצרת, כמו-כן, אפשרות כלכלית לעכב באורח מלאכותי. את הקידמה הטכנית. למשל: איש אחד באמריקה, אואנס שמו המציא מכונה לעשיית בקבוקים, המחוללת מהפכה בייצור הבקבוקים. הקרטל הגרמני של מייצרי הבקבוקים קונה את הפטנטים של אואנס וגונז אותם, מעכב את שימושם. אמנם, המונופולין במשטר הקפיטליזם לעולם לא יוכל למנוע לחלוטין ולמשך ימים רבים מאוד כל תחרות מצד השוק העולמי (כאן, אגב, אחת הסיבות לתפלות התיאוריה של אולטרה-אימפריאליזם). אמנם, האפשרות להפחית את הוצאות-הייצור ולהעלות את הרווחים על-ידי שכלולים טכניים פועלת לטובת השינויים. אולם המגמה לקיפאון ולריקבון, המיוחדת למונופולין, מוסיפה לפעול גם היא, והיא המכרעת בענפי-תעשייה בודדים, בארצות בודדות, למשך פרקי-זמן מסוימים.

המונופולין בבעלות על מושבות נרחבות ביותר, עשירות או שוכנות במיקום נוח, אף הוא פועל באותה מגמה.

ועוד. האימפריאליזם הוא הצבר עצום של קפיטל-ממון בארצות מועטות, – הון, המגיע, כפי שראינו, לסך של  – 150-100 מיליארד פראנק בניירות-ערך. מכאן הריבוי הבלתי-שכיח של מעמד אנשים, או, יותר נכון, של שכבת אנשים החיים על הרנטה, כלומר – אנשים המתפרנסים מ"גזירת קופונים", אנשים המובדלים מכל השתתפות באיזה מפעל שהוא, אנשים שאומנותם – הבטלה. יצוא הקפיטל, אחד היסודות הכלכליים העיקריים של האימפריאליזם, מגביר עוד יותר את ניתוקה הגמור של שדרת אנשי-הרנטה מן הייצור, טובע חותם של טפילות על כל הארץ  המתפרנסת מניצול העבודה של כמה מושבות וארצות שמעבר לאוקיינוס.

"בשנת 1893, – כותב הובסון, – הגיע הקפיטל הבריטי המושקע בחוץ-לארץ לכדי 15% מכל עושרה של הממלכה המאוחדת". כאן נציין, שבשנת 1915 הוכפל הקפיטל הזה כמעט פי שניים ומחצה. "האימפריאליזם האגרסיבי – אנו קוראים להלן אצל הובסון, – העולה ביוקר רב כל-כך למשלמי המסים, וחשיבותו לגבי איש-התעשייה והסוחר מועטה כל-כך… הוא מקור רווחים גדולים לקפיטליסט, המבקש מקום-השקעה לקפיטל שלו". (באנגלית מתבטא מושג זה במלה אחת : "אינווסטור – "משקיע", איש-הרנטה)…

"כל ההכנסה השנתית שמקבלת בריטניה-הגדולה מכל סחר-החוץ שלה ומסחרה הקולוניאלי, מן היבוא והיצוא, נאמד על-ידי הסטטיסטיקן גיפן בסך 18 מיליון לירות סטרלינג (170 מיליון רובל, בקירוב) לשנת 1899, אם נחשוב לפי שיעור של  % 1/2 2  לכל המחזור בסך 800 מיליון לי"ש". אף כי סכום גדול הוא, בכל-זאת אין בו כדי להסביר את מהות האימפריאליזם התוקפני של בריטניה-הגדולה. ואולם אימפריאליזם זה מוסבר על-ידי הסך של 100-90 מיליון לי"ש, זה סכום הרווח מן הקפיטל "המושקע", הרווח של שדרת אנשי-הרנטה.

הרווח של אנשי הרנטה עולה  פי חמישה על הרווח מסחר החוץ "בארץ-המסחר" המובהקת ביותר בעולם! הנה כאן מהות האימפריאליזם והטפילות האימפריאליסטית.

המושג: "מדינה-רנטאית" (Rentnerstaat), או מדינה מלווה-בריבית נעשה משום כך רווח ומקובל בספרות הכלכלית על-אודות האימפריאליזם. העולם נתחלק לקומץ מדינות מלוות-בריבית ולרוב עצום של מדינות חייבות. "בין השקעות-ההון בחוץ-לארץ – כותב שולצה-גוורניץ, – תופסות מקום ראשון ההשקעות בארצות תלויות מבחינה פוליטית או בעלות-ברית: אנגליה מלווה למצרים, ליפן, לסין, לאמריקה הדרומית. צי-המלחמה שלה משמש בשעת-הדחק בבחינת גובה מטעם בית-הדין. כוחה המדיני של אנגליה מגן עליה מפני התמרמרותם של החייבים".

סרטוריוס פון וולטרסהאוזן, בחיבורו "השיטה הכלכלית של השקעות-הון בחו"ל", מביא כדוגמה של "מדינה-רנטאית" את הולנד, ומציין כי כך הולכות ונהיות כיום גם אנגליה וצרפת. שילדר סבור, שחמש מדינות של תעשייה הן "ארצות-מלוות מפורשות": אנגליה, צרפת, גרמניה, בלגיה ושוויצריה. את הולנד אינו מונה בין אלה, משום שהיא "דלת תעשייה". ארצות-הברית אינן מלוות אלא לאמריקה.

"אנגליה – כותב שולצה-גוורניץ – גדלה וחורגת ממסגרת של מדינת-תעשייה למסגרת של מדינה-מלווה. עם כל הגידול המוחלט של הייצור התעשייתי ושל היצוא התעשייתי, אנו מוצאים כי ההכנסות מריבית ומדיווידנדים, מהנפקות, מעמלות ומספסרות, ערכן היחסי בשביל כל המשק הלאומי גדל ועולה. לפי דעתי, עובדה זו היא-היא שמשמשת בסיס כלכלי לעליה האימפריאליסטית. המלווה קשור בלווה קשר אמיץ יותר מאשר המוכר בקונה". בנוגע לגרמניה כתב א. לנסבורג, המו"ל של כתב העת הברלינאי "הבנק", בשנת 1911, במאמרו "גרמניה – מדינה רנטאית" את הדברים הבאים: "בגרמניה נוטים לחייך ברצון על הנטייה המורגשת בצרפת להפוך לשואפי-רנטה. אך האנשים שוכחים בשעת כך, כי במידה שהדבר נוגע לבורגנות, הולכים ונעשים התנאים בגרמניה דומים לאלה שבצרפת".

מדינה רנטאית היא מדינה של קפיטליזם טפילי, מרקיב, ומן הנמנע הוא שעובדה זו לא תשתקף הן בכל התנאים הפוליטיים-הסוציאליים שבאותן הארצות בכלל, והן בשני הזרמים היסודיים בתנועת-הפועלים בפרט. כדי להוכיח דבר זה באורח מוחשי ביותר, ככל האפשר, ניתן את רשות-הדיבור להובסון, "הבטוח" ביותר כעד, לפי שאין לחשוד בו במשוא-פנים ל"אדיקות מרכסיסטית", ומצד שני הרי הוא – אנגלי, המכיר יפה את מצב העניינים בארץ העשירה ביותר הן במושבות, הן בקפיטל פיננסי והן בניסיון האימפריאליסטי.

הובסון, הנתון לרושם החי של מלחמת האנגלים עם הבורים, מתאר את הקשר שבין האימפריאליזם לבין האינטרסים של "הפיננסיסטים", את גידול רווחיהם מעבודות-קבלנות, אספקה וכו', וכך הוא כותב: "מכווני הפוליטיקה הטפילית המפורשת הזאת הם הקפיטליסטים; אולם אותם המניעים עצמם פועלים גם על שכבות-פועלים מיוחדות. בערים רבות תלויים ענפי-התעשייה החשובים ביותר בהזמנות ממשלתיות; האימפריאליזם של מרכזי תעשיית המתכת והספנות תלוי במידה לא-מעטה בעובדה זו; גורמים משני סוגים החלישו, לדעת המחבר, את  כוחן של  האימפריות  הישנות:

א) "טפילות כלכלית"; ב) הרכבת הצבא מקרב העמים המשועבדים. "הגורם הראשון הוא מנהג הטפילות הכלכלית, כאשר המדינה מנצלת את מושבותיה, את הפרובינציות שלה ואת הארצות התלויות בה, כדי להעשיר את המעמד השליט בה, וכדי לשחד את מעמדותיה הנמוכים, שיוסיפו להיות שקטים". נוסיף מצדנו, כי לשם אפשרות כלכלית של שיחוד כזה, בכל צורה שהוא נעשה, יש הכרח של רווח מונופוליסטי גבוה.

בנוגע לגורם השני כותב הובסון: "אחד הסממנים המוזרים ביותר לעיוורונו של האימפריאליזם הוא אותו חוסר-דאגה של בריטניה-הגדולה, צרפת ושאר אומות אימפריאליסטיות, באחזן בדרך זו. בריטניה-הגדולה הפליגה-הרחיקה יותר מכולן. רוב הקרבות שבעזרתם כבשנו את הקיסרות ההודית שלנו, נעשו על ידי צבאותינו מילידי הארץ; בהודו, וכן במצרים בזמן האחרון, נמצאים צבאות-קבע גדולים בפיקודם של בריטים; כמעט כל המלחמות, שבעקבותיהן כבשנו את אפריקה, פרט לחלקה הדרומי, נעשו בשבילנו על-ידי ילידי המקום".

הסיכוי לחלוקת סין מעיר אצל הובסון הערכה כלכלית כזו:

"רובה של אירופה המערבית עלול לקבל אז אותה צורה ותכונה שאנו מוצאים כיום בחלקים של הארצות הללו: דרום אנגליה, הריוויירה, מקומות באיטליה ובשוויצריה המיושבים על-ידי אנשים עשירים והמבוקרים ביותר על-ידי תיירים. היינו: קומץ מועט של אריסטוקרטים עשירים, המקבלים דיווידנדים וקצבה מן המזרח הרחוק, ועמם קבוצה גדולה יותר של פקידים מקצועיים וסוחרים, ומספר גדול עוד יותר של משרתי-בית ופועלים בתעשיית-ההובלה ובתעשייה המשלימה עיבוד המוצרים. ענפי התעשייה העיקריים ייעלמו ומצרכי-המזון להמונים וחצאי-המוצרים להמונים יהיו זורמים, כמס, מאסיה ומאפריקה… כאלה הן האפשרויות שפותחת לפנינו ברית רחבה של מדינות-המערב, פדרציה אירופית של המעצמות הגדולות: לא זו בלבד, שהיא לא תניע קדימה את מפעל הציוויליזציה העולמית, אלא שהיא עלולה לשאת עמה סכנה עצומה של טפילות מערבית: לייחד קבוצה של אומות-תעשייה מתקדמות, שמעמדותיהן העליונים מקבלים מס גדול מאסיה ומאפריקה, והם מכלכלים בעזרת המס הזה המוני פקידים ומשרתים מאולפים, שלא עוד עסוקים הם בייצור מוצרים-בהמון בחקלאות ובתעשייה, כי אם בשירות פרטי או בעבודת-תעשייה ממדרגה שנייה, בפיקוחה של אריסטוקרטיה פיננסית חדשה. אלה שמוכנים לדחות מעליהם תיאוריה כזו" (ומן הראוי היה לאמור: סיכויים כאלה) "בהיותם סבורים כי אינה ראויה לשימת-לב, יעיינו-נא בתנאים הכלכליים והסוציאליים שבאותם הגלילות בדרום-אנגליה כיום, שכבר הובאו לידי מצב כזה. יחשבו-נא, לידי איזה רוחב-מידות הייתה שיטה זו עלולה להגיע, אילו שועבדה סין לפיקוח כלכלי של קבוצת אנשי-הון כזו, "משקיעי-קפיטל", של משרתיהם הפוליטיים ומשרתיהם בתעשייה ובמסחר, הסוחטים רווחים מן המאגר הפוטנציאלי הגדול ביותר, שכמותו לא ידע העולם מימיו כדי לצרוך את הרווחים האלה באירופה. ודאי, המצב הוא מורכב ביותר, קשה ביותר לשער מראש את משחק הכוחות העולמיים, מכדי שאפשר יהיה לפרש את העתיד, כך או אחרת, בכיוון אחו בלבד, בצורה שתתקבל מאוד על הדעת. אותן ההשפעות המכוונות כיום את האימפריאליזם של אירופה המערבית, נעות במגמה זו ואם לא תיתקלנה בפעולה-שכנגד, אם לא תיספחנה לצד אחר, הרי הן פועלות בכיוון של השלמת התהליך בצורה זו" [17].

אכן, צדק המחבר בהחלט: לולא נתקלו כוחות האימפריאליזם בפעולה-שכנגד, היו מביאים אמנם לידי כך. ערכן של "ארצות-הברית של אירופה" במסגרת האימפריאליסטית של ימינו הוערך פה כנכון. רק מן הראוי היה להוסיף, שגם בתוכה של תנועת-הפועלים "פועלים" האופורטוניסטים – שניצחו עכשיו לזמן-מה ברוב הארצות, – בכיוון כזה ממש, באורח שיטתי ובלי לסטות ממנו. האימפריאליזם, שפירושו חלוקת-העולם וניצול לא רק של סין בלבד, ניצול שמביא רווחים גבוהים-מונופוליסטיים לארצות אחדות עשירות ביותר, יוצר אפשרות כלכלית לשחד את השדרות העליונות של הפרולטריון ובזאת הוא מזין, מעצב ומחזק את האופורטוניזם. רק אין להסיח את הדעת מאותם הכוחות הפועלים כנגד האימפריאליזם בכלל וכנגד האופורטוניזם בפרט, כוחות שהסוציאל-ליברל הובסון לא ראה אותם, כמובן.

האופורטוניסט הגרמני גרהרד הילדברנד, שהוצא בשעתו מן המפלגה בגלל הגנתו על האימפריאליזם, וכיום יכול היה להיות מנהיג בזו המפלגה, המכונה המפלגה "הסוציאל-דמוקרטית" של גרמניה, משלים יפה את הובסון בהטיפו ל"ארצות-הברית של אירופה המערבית" (בלי רוסיה) לשם פעולות "משותפות"… נגד הכושים האפריקנים, נגד "התנועה האיסלמית הגדולה", להחזקת "צבא וצי חזק" נגד הקואליציה "היפנית-הסינית" [18] וכו'.

תיאור "האימפריאליזם הבריטי" אצל שולצה-גוורניץ מראה לנו אותן התכונות של הטפילות. ההכנסה הלאומית של אנגליה הוכפלה, בקירוב, למן שנת 1865 עד 1898, וההכנסה מחוץ-לארץ גדלה במשך הזמן הזה פי תשעה. אם "זכותו" של האימפריאליזם היא "חינוך האיש הכושי לעמל" (פטור בלי כפיה אי-אפשר…), הרי "סכנתו" של האימפריאליזם היא ש"אירופה תטיל את עמל-הגוף – תחילה את העבודה בחקלאות ובמחצבים, ואחרי כן גם את עבודת-התעשייה הגסה יותר – על שכם האנושות כהת-העור, והיא עצמה תשקוט בתפקיד של רנטאית, כשהיא מכינה אולי על ידי כך את האמנציפציה הכלכלית של הגזעים האדומים והשחורים, ואחרי-כן גם את האמנציפציה הפוליטית של אלה.

החלק הגדול ביותר של האדמה באנגליה הולך וניטל מן הייצור החקלאי ומשמש לספורט, לספק שעשועים לעשירים. על סקוטלנד – המקום האריסטוקרטי ביותר לציד ולספורט אחר, – אומרים שהיא ניזונה מן העבר וממר קרנג'י (המיליארדר האמריקני). על תחרויות-מירוץ ועל ציד-שועלים בלבד מוציאה אנגליה 14 מיליון לי"ש לשנה. מספר האנשים החיים על הרנטה באנגליה הוא קרוב למיליון אחד. אחוז האוכלוסייה המייצרת הולך ויורד:

אוכלוסיית אנגליה (מיליונים) מספר הפועלים בענפי התעשייה העיקריים (מיליונים) % מהאוכלוסייה
1851 17,9 4,1 23%
1901 32,5 4,9 15%

ובשעה שאיש-המדע הבורגני, חוקר "האימפריאליזם הבריטי בראשית המאה העשרים", מדבר על מעמד-הפועלים האנגלי, הרי הוא נאלץ להבדיל כל הזמן באורח שיטתי בין "השכבה העליונה" של הפועלים לבין "השכבה הנמוכה הפרולטרית ממש". השכבה העליונה מספקת המון חברים לקואופרטיבים ולאגודות המקצועיות, לאגודות-הספורט ולכיתות הדתיות הרבות. לפי רמתה מכוונת זכות-הבחירה באנגליה, "שעדיין היא שם מוגבלת למדי, כדי להוציא מן הכלל את השכבה הנמוכה הפרולטרית ממש"!! כדי לקשט את מצבו של מעמד-הפועלים באנגליה, מדברים על-הרוב רק על השכבה העליונה הזאת, שהיא מיעוט של הפרולטריון: למשל,  "שאלת חוסר-העבודה היא בעיקר שאלה הנוגעת ללונדון ולשכבה הפרולטרית הנמוכה שהפוליטיקאים אינם מתחשבים בה ביותר…" [19]. מן הראוי היה לומר: שהפוליטיקנים הבורגנים והאופורטוניסטים "הסוציאליסטיים" אינם מתחשבים בה ביותר.

אחת מתכונות-האימפריאליזם הקשורות בחוג-התופעות המתואר – התמעטות ההגירה מן הארצות האימפריאליסטיות והתרבות העלייה אל הארצות הללו מארצות מפגרות יותר, שרמת שכר-העבודה היא שם נמוכה יותר. ההגירה מאנגליה, כפי שמציין הובסון, יורדת למן שנת 1884: אותה שנה הגיעה ל- 242 אלף, וב- 1900 ירדה עד 169 אלף. ההגירה מגרמניה הגיעה לשיאה בעשר השנים 1890-1881: 1,453 אלף, ובשתי עשרות השנים הבאות היא יורדת עד 544 אלף ועד 341 אלף. לעומת זה הלך וגדל מספר הפועלים הבאים לגרמניה מאוסטריה, איטליה, רוסיה וכו'. לפי מפקד שנת 1907 היו בגרמניה 1,342,294 זרים, מהם פועלי-תעשייה – 440,800, פועלים חקלאיים – 257,329 [20]. "חלק הגון" מפועלי תעשיית המחצבים בצרפת הם זרים: פולנים, איטלקים, ספרדים [21]. בארצות-הברית תופסים המהגרים ממזרח אירופה ומדרומה את מקומות-העבודה הגרועים ביותר מבחינת התשלום, והפועלים האמריקנים מספקים את האחוז הגדול ביותר של אנשים המתעלים לדרגת משגיחים והמקבלים עבודה המשתלמת יפה ביותר [22]. האימפריאליזם יש לו נטייה להבדיל גם מבין הפועלים שדרות מיוחסות ולנתקן מעל המון-הפרולטריון הרחב.

ומן ההכרח לציין, שבאנגליה, מגמת האימפריאליזם להפריד בין הפועלים ולהגביר את האופורטוניזם בקרבם, לחולל ריקבון זמני בתוך תנועת הפועלים, נתגלתה ימים רבים לפני סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. כי שתי תכונות גדולות בולטות של האימפריאליזם מצאו להן מקום באנגליה למן מחצית המאה התשע-עשרה: אחוזות קולוניאליות גדולות ומצב-מונופולין בשוק העולמי. מרכס ואנגלס התחקו באורח שיטתי, עשרות בשנים, על הקשר שבין האופורטוניזם בתנועת-הפועלים האנגלית ובין תכונותיו האימפריאליסטיות של הקפיטליזם האנגלי. כך כתב מארכס לאנגלס ב- 7 באוקטובר שנת 1858: "הפרולטריון האנגלי הולך ומתברגן, ונראה, אפוא, שאומה זו, הבורגנית ביותר שבכל האומות, רוצה להביא לבסוף את הדברים לידי כך, שבצדה של הבורגנות יהיו לה גם אריסטוקרטיה בורגנית וגם פרולטריון בורגני. מובן מאליו, כי דבר זה הגיוני במידה ידועה מצדה של אומה, המנצלת את כל העולם". כמעט חצי יובל שנים לאחר-כך, במכתב מיום 11 באוגוסט 1881, הרי הוא מדבר על "הטרייד-יוניונים האנגלים הגרועים ביותר, הנותנים כי ינהגו בהם אנשים משוחדים על-ידי הבורגנות, או, לפחות, מקבלים שכרם מידה". ובמכתב אל קאוטסקי מיום 12 בספטמבר 1882 כתב אנגלס: "אתה שואלני, מה חושבים הפועלים האנגלים על-אודות הפוליטיקה הקולוניאלית? אותו דבר שהם חושבים על הפוליטיקה בכלל. כאן אין מפלגת-פועלים, אלא רק זו השמרנית וזו הליברלית-רדיקלית, והפועלים נהנים בלב שקט יחד עמם מן המונופולין הקולוניאלי של אנגליה ומן המונופולין שלה בשוק העולמי" [23]; (אנגלס אומר זאת גם במבוא למהדורה השנייה של "מצב המעמדות העובדים באנגליה", שנת 1892).

כאן הוטעמו ברור הסיבות והתוצאות. הסיבות : א) אומה זו מנצלת את העולם כולו; ב) מצבה המונופוליסטי בשוק העולמי; ג) המונופולין הקולוניאלי שלה. התוצאות: א) התברגנותו של חלק מן הפרולטריון האנגלי; ב) חלק ממנו נותן כי ינהגו בו אנשים משוחדים על-ידי הבורגנות או מקבלי שכרם מידה. האימפריאליזם של ראשית המאה העשרים השלים את חלוקת העולם בין קומץ מדינות, שכל אחת מהן מנצלת כיום (במובן הפקת רווחי-על) חלק "מכל העולם", לא בהרבה פחות ממה שניצלה אנגליה בשנת 1858; כל אחת מהן תופסת עמדת-מונופולין בשוק העולמי הודות לתאגידים, לקרטלים, לקפיטל הפיננסי, ליחסי מלווה ללווה; לכל אחת מהן מונופולין קולוניאלי עד למידה ידועה (ראינו כי מ- 75 מיליון קמ"ר של כל הקולוניות בעולם מרוכזים 65 מיליון, כלומר – 86% בידי שש מעצמות; 61 מיליון, כלומר – 81% מרוכזים בידי שלוש מעצמות).

המצב כיום מצטיין בתנאים כלכליים ופוליטיים כאלה, שמן הנמנע היה שלא יגבירו את הפירוד בין האופורטוניזם ובין האינטרסים הכלליים והשורשיים של תנועת-הפועלים: האימפריאליזם גדל ועלה מתוך ניצניו והיה לשיטה שלטת; המונופולים הקפיטליסטיים תפסו מקום ראשון במשק הלאומי ובפוליטיקה; חלוקת העולם היבשה לידי סיומה; ומצד שני, הנה, במקום מונופולין היחיד של אנגליה, אנו רואים מאבק בין מספר מועט של מעצמות אימפריאליסטיות על השתתפותן במונופולין, – מאבק המציין את כל ראשית המאה העשרים. האופורטוניזם לא יוכל עתה לנחול ניצחון גמור בתנועת-הפועלים באחת הארצות, למשך עשרות בשנים, כשם שניצח האופורטוניזם באנגליה במחצית השנייה של המאה ה- 19, אולם הוא הבשיל כליל, בכמה ארצות הבשיל ביותר עד כי הרקיב, בהתמזגו בשלמות עם הפוליטיקה הבורגנית, כסוציאל-שוביניזם [24].


IX. ביקורת האימפריאליזם

את ביקורת האימפריאליזם אנו גורסים במובן הרחב של המלה, כיחסם של המעמדות השונים בחברה אל הפוליטיקה של האימפריאליזם, בקשר לאידיאולוגיה הכללית שלהם.

מסדיו העצומים של הקפיטל הפיננסי, המרוכז בידיים מועטות והפורש רשת רחבה וצפופה ביותר של יחסים וקשרים, המשעבדת אליו המון קפיטליסטים ובעלי-עסקים בינוניים וזעירים, ואף זעירי-זעירים, – מצד אחד, ומצד שני, המאבק החריף עם קבוצות-פיננסיסטים לאומיות ממלכתיות אחרות על חלוקת העולם ועל השליטה בארצות אחרות, – כל זה מביא לידי הצטרפותם הכללית של כל שדרות בעלי הרכוש לצד האימפריאליזם. התלהבות "כללית" לסיכויי האימפריאליזם, הגנה נמרצת עליו, השאיפה לקשט אותו בכל מיני קישוטים – כל אלה אות-הזמן הם. האידיאולוגיה האימפריאליסטית חודרת גם לתוך מעמד-הפועלים. אין חומה סינית חוצה בינו לבין שאר המעמדות. אם מנהיגי המפלגה "הסוציאל-דמוקרטית" של גרמניה ניתן להם בצדק הכינוי "סוציאל-אימפריאליסטים", לאמור – סוציאליסטים בדיבור ואימפריאליסטים למעשה, הרי עוד בשנת 1902 ציין הובסון את קיומם של "אימפריאליסטים פביאניים" באנגליה, שהשתייכו ל"אגודה הפביאנית" האופורטוניסטית.

מלומדים ועיתונאים בורגניים יוצאים ללמד זכות על האימפריאליזם, על הרוב בצורה מוסווית משהו, בטשטשם את שלטונו המלא של האימפריאליזם ואת שורשיו העמוקים, בהתאמצם להבליט פרטים בודדים ועניינים שבמעלה שנייה, בהתאמצם להסיח את הדעת מן העיקר על-ידי תכניות של "רפורמות" שאין בהן ממש כלל, כגון פיקוח המשטרה על התאגידים או הבנקים וכדומה. לעתים רחוקות יותר מופיעים בשער האימפריאליסטים הגלויים, הציניים, אשר אומץ להם להודות בחוסר-הטעם שברעיון על תיקון תכונותיו היסודיות של האימפריאליזם.

נביא משל. בהוצאה "ארכיון המשק העולמי" שוקדים האימפריאליסטים הגרמנים להתחקות על תנועות-השחרור הלאומיות במושבות, בייחוד, כמובן, במושבות לא-גרמניות. הם מציינים תסיסה ומחאות בהודו, תנועה בנטל (אפריקה הדרומית), בהודו ההולנדית וכו'. אחד מהם נותן כאן רשימה על-אודות הוצאה אנגלית אחת, המביאה דווח על ועידת לאומים וגזעים משועבדים, שנתכנסה ב- 30-28 ביוני 1910, ובה נציגי עמים שונים של אסיה, אפריקה, אירופה הנתונים לשלטון נכרי; בעל הרשימה מעריך את הנאומים שהושמעו בוועידה הזאת וכותב: "אומרים לנו כי יש להיאבק עם האימפריאליזם; כי על המדינות השליטות להודות בזכותם של העמים המשועבדים לעצמאות; כי טריבונל בינלאומי צריך להשגיח על קיום החוזים הנכרתים בין המעצמות הגדולות ובין העמים החלשים. אין הועידה מפליגה אל מעבר למשאלות תמימות אלו. אין אנו רואים אף צל של הבנת העובדה, שהאימפריאליזם דבוק, ללא הפרד, בקפיטליזם בצורתו העכשווית וכי משום כך (!!) אין תקווה למאבק ישיר עם האימפריאליזם, בלתי אם להצטמצם אולי בהתרסה כנגד מעשי-שערורייה בודדים מכוערים ביותר". מאחר שתיקון רפורמיסטי ביסודות האימפריאליזם אינו אלא מעשה-אונאה, "משאלה תמימה", מאחר שהנציגים הבורגניים של העמים המדוכאים אינם מפליגים "הרחק" קדימה, על-כן פונה הנציג הבורגני של אומה מדכאה, "הרחק" לאחור, להתרפסות בפני האימפריאליזם, במסווה של "מדעיות", כביכול. אף זו היא "לוגיקה"!

השאלות, אם אפשר לשנות באורח רפורמיסטי את יסודות האימפריאליזם, אם יש לצעוד קדימה, לקראת החרפה והעמקה נוספת של הסתירות הנוצרות על-ידו, או אחורנית, לטשטוש הסתירות, – הן-הן השאלות השורשיות של ביקורת האימפריאליזם. לפי שתכונותיו הפוליטיות של האימפריאליזם הן ריאקציה בכל והגברת הדיכוי הלאומי, בצד הדיכוי המושלט על-ידי האוליגרכיה הפיננסית וביטול התחרות החופשית, אנו מוצאים בראשית המאה העשרים כמעט בכל הארצות האימפריאליסטיות אופוזיציה דמוקרטית זעיר-בורגנית לאימפריאליזם. וזה מהות פרישתו של קאוטסקי מן המרכסיזם, ופרישתו של הזרם הבינלאומי הרחב של הקאוטסקיאניים עמו, שקאוטסקי לא דאג ולא יכול להעמיד עצמו כיריב לעומת האופוזיציה הרפורמיסטית, הזעיר-בורגנית הזאת, הריאקציונית ביסודה מבחינה כלכלית, כי אם, להיפך, התמזג עמה למעשה.

בארצות-הברית עוררה המלחמה האימפריאליסטית כנגד ספרד בשנת 1898 אופוזיציה מצד "האנטי-אימפריאליסטים", המוהיקנים האחרונים של הדמוקרטיה הבורגנית, אשר קראו למלחמה הזאת מלחמה "פושעת", ראו כיבוש ארצות זרות כהפרת החוקה, והכריזו כי "תרמית של שוביניסטים" הוא המעשה שנעשה באגווינלדו, מנהיג של הילידים בפיליפינים (הובטחה לו חירות ארצו, אחרי-כן נחת צבא אמריקני וכבש את הפיליפינים), – בצטטם את דברי לינקולן: "אם האדם הלבן שולט בעצמו – הרי זה שלטון עצמי; אם הוא שולט בעצמו ובו בזמן גם באחרים הרי אין זה כבר שלטון עצמי, זוהי – עריצות". אולם כל עוד פחדה כל הביקורת הזאת להודות בקשר ההדוק אשר לאימפריאליזם עם התאגידים, כלומר, עם יסודות הקפיטליזם, כל עוד פחדה להצטרף אל הכוחות הנוצרים על-ידי הקפיטאליזם הגדול ועל-ידי התפתחותו, לא הייתה ביקורת זו אלא בבחינת "משאלה תמימה".

וכך היא גם עמדתו היסודית של הובסון בביקורתו את האימפריאליזם. הובסון הקדים את קאוטסקי, בהתקוממו נגד "ההכרח שבאימפריאליזם" ובטענו על הנחיצות "להעלות את כושר-הצריכה" של האוכלוסים (במשטר הקפיטליזם!). גם המחברים, שלא אחת הבאנו כאן מדבריהם, – אגד, א. לנסבורג, ל. אשווגה, ומן הסופרים הצרפתים – ויקטור ברר, מחברו של ספר שטחי, "אנגליה והאימפריאליזם", שיצא בשנת 1900, – כל אלה מחזיקים בנקודת-ההשקפה הזעיר-בורגנית בבקרם את האימפריאליזם, את שלטונם הכל-יכול של הבנקים, את האוליגרכיה הפיננסית וכו'. כל אלה, שאינם מתיימרים בשום פנים כנאמנים למרכסיזם, מעלים לעומת האימפריאליזם את התחרות החופשית והדמוקרטיה, דנים לגנאי את עניין מסילת הברזל הבגדדית, המוליכה לקראת התנגשויות ומלחמה, מביעים "משאלות תמימות" לשלום וכדו' – עד לסטטיסטיקן של ההנפקות הבינלאומיות, א. ניימרק, אשר בסכמו את מאות מיליארדי הפראנקים של הנכסים "הבינלאומיים", קרא בשנת 1912 את הקריאה הזאת: "האם אפשר לשער כי השלום עלול להיות מופר? כי במציאותם של מספרים עצומים כאלה יסתכנו אנשים לעורר מלחמה ?" [25]

תמימות כזאת מצד הכלכלנים הבורגנים אינה מפליאה; להם גם כדאי להיראות תמימים כל-כך ולדבר ברצינות על השלום במשטר האימפריאליזם. אבל מה נותר לו לקאוטסקי מן המרכסיזם, אחרי שעמד בשנות 1914, 1915, 1916 על אותה נקודת-השקפה רפורמיסטית-בורגנית, והוא טוען כי "הכל מסכימים" (האימפריאליסטים, הסוציאליסטים-כביכול והסוציאל-פציפיסטים) בדבר השלום? במקום לנתח ולחשוף את עומק הסתירות שבאימפריאליזם אנו רואים רק "רצון תמים" רפורמיסטי להשתמט, להתחמק מהן.

הנה דוגמה לביקורת שמותח קאוטסקי על האימפריאליזם. הוא נוטל מספרים על היצוא והיבוא של אנגליה ממצרים בשנת 1872 ובשנת 1912; נמצא, שהיצוא והיבוא עלו בצורה חלשה יותר מן היצוא והיבוא הכללי של אנגליה. וקאוטסקי מסיק מסקנה: "אין לנו כל יסוד לשער, שלולא כיבושה הצבאי במצרים היה המסחר עמה גדל במידה פחותה מזו, בכוח משקלם הפשוט של הגורמים הכלכליים". "שאיפות הקפיטל להרחבה" "ניתן למלאן על הצד הטוב ביותר לא בשיטות-הכפייה של האימפריאליזם, כי אם בדרך של דמוקרטיה של שלום" [26].

אמירה זו של קאוטסקי, המושרת באלפי-גוונים בפי נושא-כליו הרוסי (ומליצם הרוסי של הסוציאל-שוביניסטים) מר ספקטטור, היא אבן-פינה של הביקורת הקאוטסקיאנית על האימפריאליזם, ומשום כך יש להתעכב עליה ביתר הרחבה. נפתח בפסקה מדברי הילפרדינג, שעל מסקנותיו הכריז קאוטסקי פעמים הרבה, ובכלל זה גם באפריל 1915, כי הן נתקבלו פה אחד על-ידי התיאורטיקנים הסוציאליסטיים"/.

"לא מענינו של הפרולטריון – כותב הילפרדינג – להעמיד כנגד הפוליטיקה הקפיטליסטית המתקדמת את הפוליטיקה של תקופת המסחר החופשי והיחס העוין כלפי המדינה, תקופה שחלפה מכבר. תשובתו של הפרולטריון לפוליטיקה הכלכלית של הקפיטל הפיננסי, לאימפריאליזם, יכולה להיות לא חופש המסחר, כי אם סוציאליזם בלבד. הפוליטיקה הפרולטרית אינה יכולה כיום לשים לפניה כמטרה אידיאל כמו תקומת התחרות החופשית – זה הלא נהפך עתה לאידיאל ריאקציוני, – משאת-נפשה יכולה להיות רק ביטול גמור של התחרות על-ידי ביטול הקפיטליזם" [27].

והנה פרש קאוטסקי מן המרכסיזם, בהגינו על "האידיאל הריאקציוני" לתקופת הקפיטל הפיננסי, על "הדמוקרטיה בדרך של שלום", על "משקלם הפשוט של הגורמים הכלכליים", – כיוון שאידיאל זה מושך באורח אובייקטיבי לאחור, מקפיטליזם מונופוליסטי אל לא-מונופוליסטי, ואינו אלא תרמית רפורמיסטית.

המסחר עם מצרים (או עם מושבה או מושבה-למחצה אחרת) היה "עולה וגדלי ביתר שאת בלא כיבוש צבאי, בלא אימפריאליזם, בלא קפיטל פיננסי. מה פירושו של דבר? שהקפיטליזם היה מתפתח ביתר מהירות, לולא הוגבלה התחרות החופשית, לא על-ידי מונופולים בכלל, לא על-ידי "קשרים" של הקפיטל הפיננסי או על-ידי דיכוי מצדו (כלומר, שוב מונופול), ולא על ידי בעלות-מונופולין של ארצות בודדות על המושבות?

אי-אפשר שתהיה משמעות אחרת לדברי קאוטסקי, ואולם "משמעות" זו היא חוסר-משמעות. נניח כי כן, כי התחרות החופשית, ללא כל מונופולים, עלולה הייתה לפתח את הקפיטליזם והמסחר יותר מהר. אך הן ככל שתמהר התפתחות המסחר והקפיטליזם, כן יגבר ריכוז הייצור והקפיטל, המוליד את המונופולין. והמונופולים כבר נולדו – ודווקא מתוך התחרות החופשית נולדו! גם אם המונופולים התחילו עכשיו להאט את ההתפתחות, אף-על-פי-כן אין זה נימוק לתחרות חופשית, שאינה אפשרית עוד אחרי שילדה את המונופולים.

אם כה או כה תהפכו בדברי קאוטסקי, לא תמצאו שם דבר מלבד ריאקציוניות ורפורמיזם בורגני.

גם אם נכניס תיקון בדבריו ונאמר כלשונו של ספקטטור: סחרן של מושבות-אנגליה עם אנגליה מתפתח עכשיו ביתר אטיות מאשר עם ארצות אחרות, – הרי אף בזה אין כל ישועה לקאוטסקי. כי את אנגליה מכריע גם כן מונופולין, גם כן אימפריאליזם, אלא של ארץ אחרת (אמריקה, גרמניה). ידוע שהקרטלים הביאו לידי מכסי-מגן מסוג מקורי, חדש: מוגנים (דבר זה ציין כבר אנגלס בכרך ג' של "קפיטל") דווקא אותם המוצרים המתאימים ליצוא. כן ידועה השיטה המיוחדת לקרטלים ולקפיטל הפיננסי של "יצוא במחיר הצפה", "דמפינג" כלשון האנגלים: בתוך הארץ מוכר הקרטל את מוצריו במחיר-מונופולין גבוה, וחוצה-לארץ הוא מוציא בזיל-הזול, – כדי לחתור תחת מתחרהו, כדי להרחיב עד למכסימום את הייצור שלו וכו'. אם גרמניה מפתחת את סחרה עם מושבות-אנגליה ביתר מהירות מאנגליה עצמה, – הרי זה רק מוכיח כי האימפריאליזם הגרמני הוא יותר רענן, חזק, מאורגן מן האימפריאליזם האנגלי, שהוא גבוה ממנו, אולם אין זה מוכיח כלל את "יתרון" המסחר החופשי, כי לא המסחר החופשי נאבק עם הפרוטקציוניזם, עם השעבוד הקולוניאלי, אלא אימפריאליזם אחד נאבק עם משנהו מונופול אחד נלחם באחר, קפיטל פיננסי אחד נלחם באחר. יתרונו של האימפריאליזם הגרמני על האנגלי חזק ממחיצת הגבולות הקולוניאליים או ממכסי המגן: והרי זו תפלות אם מעלים מכאן "נימוק" בעד מסחר חופשי ו"דמוקרטיה בדרך שלום", הרי זו הסחת דעת מן הקווים והתכונות היסודיים של האימפריאליזם, הרי זו המרת המרכסיזם ברפורמיזם בעל-ביתי.

יש עניין בכך, שאפילו הכלכלן הבורגני א. לנסבורג, המבקר אף הוא את האימפריאליזם ברוח בעל-ביתית, בדומה לקאוטסקי, נקט בכל-זאת עיבוד מדעי יותר של חומר הסטטיסטיקה המסחרית. הוא הקביל לא סתם ארץ אחת שהעלה באקראי ומושבה אחת בלבד אל שאר הארצות, כי אם ערך השוואה של היצוא מארץ אימפריאליסטית: א) אל ארצות התלויות בה מבחינה פיננסית, שלווית כסף ממנה ב) אל ארצות שאינן תלויות בה תלות פיננסית. והנה תוצאות ההשוואה:

היצוא מגרמניה (במיליוני מארקים)

1869 1908 גידול ב %
לארצות התלויות פיננסית בגרמניה: { רומניה 48,2 70,8 47% +
פורטוגל 19,0 32,8 73% +
ארגנטינה 60,7 147,0 143% +
ברזיל 48,7 84,5 73% +
צ'ילה 28,3 52,4 85% +
תורכיה 29,9 64,0 114% +
סה"כ 234,8 451,5 92% +
לארצות שאינן תלויות פיננסית בגרמניה: { בריטניה הגדולה 651,8 997,4 53% +
צרפת 210,2 437,9 108% +
בלגיה 137,2 322,8 135% +
שוויצריה 177,4 401,1 127% +
אוסטרליה 21,2 64,5 205% +
הודו ההולנדית 8,8 40,7 363% +
סה"כ 1206,6 2264,4 87% +

לנסבורג לא עשה סיכומים, ועל-כן לא הבחין משום מה,  שאם אמנם מוכיחים המספרים משהו, הרי הם ראיה לסתור את דבריו, כי היצוא לארצות התלויות מבחינה פיננסית גדל בכל  זאת מהר  יותר, אם כי לא בהרבה, מן היצוא לארצות בלתי-תלויות מבחינה פיננסית (אנו מדגישים "אם", כי הסטטיסטיקה של לנסבורג אינה שלמה כל עיקר).

לנסבורג מתחקה על הקשר בין היצוא למלוות וכותב:

"בשנות 1890/1 בוצע מלווה רומני בתיווכם של בנקים גרמנים, שנתנו עוד בשנים שלפני-כן מפרעות על חשבונו. המלווה שימש בעיקר לקניית ציוד למסילות-ברזל, שנתקבל מגרמניה. בשנת 1891 עלה היצוא הגרמני לרומניה לסך 55 מיליון מארק. בשנה שלאחר זו הוא ירד עד 39,4 מיליון והוסיף לרדת, בהפסקות, עד שהגיע בשנת 1900 לסך 25,4 מיליון.  רק בעצם השנים האחרונות הושגה שוב רמת שנת 1891 – בגלל שני מלוות חדשים.

היצוא הגרמני לפורטוגל עלה בגלל מלוות שנות 1888/9 עד 21,1 מיליון (1890); אחרי-כן ירד בשנתיים הבאות עד 16,2 ו- 7,4 מיליון והגיע שוב לרמתו הישנה רק בשנת 1903.

בולטים עוד יותר המספרים על סחר גרמניה-ארגנטינה. בגלל המלוות של שנות 1888 ו- 1890 הגיע היצוא הגרמני לארגנטינה בשנת 1889 עד 60,7 מיליון. שנתיים לאחר-כך הגיע היצוא בסך-הכל ל- 18,6 מיליון, היינו פחות משליש מסך היצוא הקודם. רק בשנת 1901 הגיע שוב לרמת שנת 1889 וגם עלה עליה, וזה בגלל מלוות חדשים ממלכתיים ועירוניים, אגב מתן כספים לבניית בתי-חרושת לחשמל ושאר פעולות-אשראי.

היצוא לצ'ילה עלה עקב המלווה של שנת 1889 עד 45,2 מיליון (1892), וירד אחרי-כן כעבור שנה עד 22,5 מיליון. לאחר מלווה חדש שנעשה בתיווכם של בנקים גרמניים בשנת 1906, עלה היצוא עד 84,7 מיליון (1907), ושוב ירד עד 52,4 מיליון בשנת 1908" [28].

לנסבורג מעלה מן העובדות הללו מוסר-השכל בעל-ביתי משעשע, היינו, כמה אינו בטוח היצוא ואינו שווה-קצב, כשהוא כרוך במלוות, וכמה לא טוב הדבר להוציא קפיטלים לחוץ-לארץ, במקום לפתח באורח "טבעי" ו"הרמוני" את תעשיית המולדת, כמה עולים "ביוקר" לקרופ הבשקשישים רבי-המיליונים בשעת מתן מלוות לחוץ-לארץ וכדו'. אולם העובדות מדברות ברור: גידול היצוא כרוך דווקא בתעלולי-הרמאות של הקפיטל הפיננסי, שאינו נותן דעתו על המוסר הבורגני ופושט שני עורות מעל גב השור: ראשית, רווח מן המלווה, שנית רווח מאותו המלווה, שעה שמשתמשים בו לקניית מוצרי קרופ או חומרים למסילות הברזל מסינדיקט הפלדה וכו'.

אנו חוזרים ואומרים: אין אנו חושבים כלל את הסטטיסטיקה של לנסבורג לכליל השלמות, אולם חובה הייתה להביאה, כי היא מדעית יותר מהסטטיסטיקה של קאוטסקי וספקטטור, כי לנסבורג מסמן גישה נכונה אל השאלה. כדי לדון על ערך הקפיטל הפיננסי בעניין היצוא וכו', יש לדעת להבליט את הקשר שבינו ובין תעלולי הפיננסיסטים דווקא ובמיוחד, בינו ובין שיווק מוצרי-הקרטלים דווקא ובמיוחד, וכד'. ואולם מי שמשווה סתם מושבות בכלל עם לא-מושבות, אימפריאליזם אחד עם אימפריאליזם אחר, מושבה-למחצה או מושבה אחת (מצרים) עם כל שאר הארצות, הרי זה עוקף ומטשטש דווקא את מהות העניין.

שעל-כן, אמנם, אין בין ביקורת-האימפריאליזם התיאורטית של קאוטסקי ובין המרכסיזם ולא כלום, שעל-כן לא תסכון אלא כפתח לשלום ולאחדות עם האופורטוניסטים והסוציאל-שוביניסטים, באשר ביקורת זו עוקפת אמנם ומטשטשת את סתירות-האימפריאליזם העמוקות והשורשיות ביותר: הסתירה בין המונופולים ובין התחרות החופשית המצויה בצדם, בין "הפעולות" העצומות (והרווחים העצומים) של הקפיטל הפיננסי ובין המסחר "הישר" בשוק החופשי, בין הקרטלים והתאגידים, מצד אחד, ובין התעשייה שלא התארגנה בקרטלים, מצד שני, וכו'.

אותו אופי ריאקציוני גם לתיאוריה הנודעת-לשמצה שחיבר קאוטסקי על ה"אולטרה-אימפריאליזם". הקבילו נא את דיונו על נושא זה בשנת 1915 אל דיונו של הובסון בשנת 1902:

קאוטסקי: "האם מן הנמנע הוא, שהפוליטיקה האימפריאליסטית של עכשיו תידחק על-ידי אחרת, אולטרה-אימפריאליסטית, אשר במקום היאבקותם של הקפיטלים הפיננסיים הלאומיים זה עם זה תפעיל ניצול משותף של העולם על-ידי קפיטל פיננסי בינלאומי מאוחד? מכל מקום, שלב חדש כזה בקפיטליזם מתקבל על הדעת. האם הוא ניתן להתגשם? – אין עדיין הנחות-מוקדמות מספיקות כדי פתרון שאלה זו" [29].

הובסון: "הנצרות, שהתבססה באימפריות פדרליות מועטות, שלכל אחת מהן שורה של מושבות לא-מתורבתות וארצות משועבדות, נראית בעיני רבים כהתפתחות החוקית ביותר של מגמות הזמן הזה, התפתחות אשר עמה תקווה רבה ביותר לשלום-תמיד על בסיס חזק של אינטר-אימפריאליזם".

קאוטסקי קרא בשם אולטרה-אימפריאליזם, או אימפריאליזם-על, למה שהובסון קרא, 13 שנה לפניו, בשם אינטר-אימפריאליזם, או בין-אימפריאליזם. מלבד מלה חדשה מחוכמת ביותר, על-ידי החלפת מלת-קישור רומית אחת במלת-קישור אחרת, מתבטאת התקדמות המחשבה "המדעית" אצל קאוטסקי רק בשאיפתו לציין כמרכסיזם את המתואר אצל הובסון, בעצם, כצביעותם של כמרים אנגלים. אחרי מלחמת האנגלים והבורים היה זה מעשה טבעי בהחלט מצד מעמד רם ומכובד זה לכוון את מאמציהם בשביל להרעיף נחמה ללב הזעיר-בורגנים והפועלים האנגלים, שנתנו לא מעט קרבנות-בנפש בקרבות שבדרום-אפריקה, ואשר עתה היו משלמים במסים גבוהים את הבטחות הרווחים הגבוהים-יותר לאילי-הממון האנגלים. ומה נחמה טובה מזה שהאימפריאליזם אינו רע כל-כך, שהוא קרוב לאינטר- (או אולטרה-) אימפריאליזם, המסוגל להבטיח שלום-תמיד. תהיינה כוונותיהם הטובות של הכמרים האנגלים הקטנים או של קאוטסקי נוטף הדבש, ככל אשר תהיינה, מכל מקום, הפשר הסוציאלי האובייקטיבי, כלומר הממשי, של התיאוריה שלו אינו אלא אחד ויחיד: דברי-נחמה ריאקציוניים ביותר להמונים על-ידי מתן תקוות לאפשרות של שלום-תמיד במשטר הקפיטליזם, על-ידי הסחת הדעת מן הסתירות החריפות והבעיות החריפות של הזמן הזה והפניית תשומת-הלב לסיכויי-שווא של איזה "אולטרה-אימפריאליזם" חדש לעתיד לבוא. אונאת-ההמונים – זה כל תוכנה של התיאוריה "המרכסיסטית" של קאוטסקי, ולא עוד.

ואמנם די שנקביל ברור עובדות ידועות לכל, שאין עוררין עליהן, וניווכח לראות, מה כוזבים הסיכויים, שקאוטסקי שוקד לעורר בלב הפועלים הגרמנים (ופועלי כל העולם). ניקח-נא, למשל, את הודו, הודו-סין וסין. שלוש ארצות אלו, קולוניאליות וקולוניאליות-למחצה, המונות שש-שבע מאות מיליון נפש, מנוצלות, כידוע, על-ידי הקפיטל הפיננסי של מעצמות אימפריאליסטיות אחדות, אנגליה, צרפת, יפן, ארה"ב וכו'. נניח, שארצות אימפריאליסטיות אלו תתאגדנה לבריתות, ברית כנגד ברית, כדי לקיים בידיהן או להרחיב את נחלותיהן, את האינטרסים ותחומי-ההשפעה שלהן במדינות האסייתיות האמורות. אלו תהיינה בריתות "אינטר-אימפריאליסטיות" או "אולטרה-אימפריאליסטיות". נניח שכל המעצמות האימפריאליסטיות תצטרפנה לברית לשם חלוקת הארצות האסייתיות האמורות "בדרך שלום", – ויהיה זה "הקפיטל הפיננסי הבינלאומי-המאוחד". בתולדות המאה העשרים אנו מוצאים דוגמאות עובדתיות לברית כזאת, כגון ביחסי המעצמות אל סין [vi]. ויש לשאול, האם "ייתכן" להניח כי כל עוד מתקיים הקפיטליזם (והרי תנאי זה מניח קאוטסקי מראש) לא תהיינה בריתות כאלה קצרות-ימים? האם תמנענה חיכוכים, סכסוכים ומאבק בכל מיני צורות שהן?

די שנעלה לפנינו את השאלה הזאת בבהירות, כי נמצא שאין לה אלא תשובה שלילית בלבד. כי במשטר הקפיטליזם לא ייתכן כל יסוד לחלוקת תחומי ההשפעה, האינטרסים, המושבות וכו' בלתי אם על סמך חישוב כוחם של המשתתפים בחלוקה, כוחם הכלכלי-הכללי, הפיננסי, הצבאי וכו'. ושינויי-הכוח חלים לא במידה שווה אצל אלה המשתתפים בחלוקה, כי במשטר הקפיטליזם אי-אפשר שתהיה התפתחות שווה למפעלים בודדים, לתאגידים וענפי-תעשייה בודדים, לארצות בודדות. לפני יובל שנים הייתה גרמניה אפסות עלובה, אם נשווה את כוחה הקפיטליסטי אז לעומת כוחה של אנגליה בעת ההיא , וכן גם – יפן לעומת רוסיה. כלום "ייתכן" להניח כי בעוד עשר, עשרים שנה יישארו ללא תמורה יחסי-הכוחות בין המעצמות האימפריאליסטיות? לא ייתכן בשום פנים.

על-כן יש לראות את הבריתות "האינטר-אימפריאליסטיות" או "האולטרא-אימפריאליסטיות" באור המציאות הקפיטליסטית, ולא ברוח הדמיון התפל הבעל-ביתי של הכמרים האנגלים או של "המרכסיסט" הגרמני קאוטסקי – ובכל צורה שתצטרפנה הבריתות הללו, אם בצורת קואליציה אימפריאליסטית אחת בנגד קואליציה אימפריאליסטית אחרת, ואם בצורת ברית כללית של כל המעצמות האימפריאליסטיות – הרי בהכרח אינן אלא בבחינת "הפוגות" בין מלחמה למלחמה. בריתות-שלום מכינות את המלחמות, ואף הן תוצאת המלחמות, אלו גורמות לאלו, והן מחוללות את חלופי צורת המאבק בדרך שלום וללא שלום מתוך אותה הקרקע של קשרים ויחסי-גומלין אימפריאליסטיים בין המשק העולמי ובין הפוליטיקה העולמית. ואילו קאוטסקי חכם-החכמים, המבקש להרגיע את הפועלים ולעשות שלום ביניהם ובין הסוציאל-שוביניסטים שעברו לצד הבורגנות, מנתק חוליה אחת בשרשרת מחברתה, מפריד בין ברית-השלום של היום (האולטרה-אימפריאליסטית – ואם תרצה לומר: האולטרה-אולטרה אימפריאליסטית), ברית כל המעצמות "להרגעתה" של סין (זכרו-נא את דיכוי מרד הבוקסרים [vii]), ובין סכסוך אלים של יום-המחר, אשר יכין שוב למחרתיים ברית-שלום כללית – נאמר, לשם חלוקתה של תורכיה וכו' וכו'. במקום הקשר החי בין תקופות השלום האימפריאליסטי ותקופות המלחמות האימפריאליסטיות מביא קאוטסקי לפני הפועלים הפשטה ללא רוח-חיים, כדי לעשות שלום ביניהם ובין מנהיגיהם החסרים רוח-חיים.

האמריקני היל מציין במבוא לספרו "תולדות הדיפלומטיה בהתפתחותה הבינלאומית של אירופה" את התקופות הבאות בהיסטוריה החדישה של הדיפלומטיה: א) תקופת המהפכה; ב) התנועה הקונסטיטוציונית; ג) תקופת "האימפריאליזם המסחרי" [30] של ימינו. וסופר אחר מחלק את דברי-ימי "הפוליטיקה העולמית" של בריטניה הגדולה למן שנת 1870 לארבע תקופות: א) התקופה האסייתית הראשונה (המאבק נגד תנועתה של רוסיה באסיה התיכונה לעבר הודו); ב) התקופה האפריקנית (בערך 1885- 1902) – המאבק נגד צרפת בגלל חלוקת אפריקה (עניין "פשודה" בשנת 1898 – כפסע למלחמה עם צרפת); ג) התקופה האסייתית השנייה (החוזה עם יפן כנגד רוסיה) ו- ד) התקופה "האירופית" – בעיקר כנגד גרמניה [31]. "התגרות הפוליטיות של פלוגות החלוץ מתחוללות על קרקע פיננסית", כתב עוד בשנת 1905 "העסקן" הבנקאי ריסר, בציינו איך הגיע הקפיטל הפיננסי הצרפתי, בפעלו באיטליה, להכין ברית פוליטית של שתי הארצות האלה כיצד התפתח המאבק בין גרמניה לאנגליה בגלל פרס, המאבק בין כל הקפיטלים האירופיים בגלל המלוות לסין וכו'. זו היא, אפוא, המציאות החיה של בריתות-השלום "האולטרה-אימפריאליסטיות" וקשרן ההדוק עם הסכסוכים האימפריאליסטיים כפשוטם.

דרכו של קאוטסקי לטשטש את הסתירות העמוקות ביותר של האימפריאליזם, שממילא היא מביאה אותו לפאר את האימפריאליזם, מורגשת גם בבקרו את התכונות הפוליטיות של האימפריאליזם. האימפריאליזם הוא תקופת הקפיטל הפיננסי והמונופולים, הנושאים עמם בכל מקום שאיפות לשלטון ולא לחירות. הריאקציה המוחלטת בכל המשטרים הפוליטיים, החרפה עזה של הסתירות בשטח זה – היא תוצאת המגמות האלה. בייחוד מחריפים גם הדיכוי הלאומי והשאיפה לכיבושים, כלומר – להפרת העצמאות הלאומית (לפי שכיבוש אינו אלא הפרת ההגדרה העצמית של הלאומים). הילפרדינג מציין בצדק את הקשר בין האימפריאליזם ובין החמרת הדיכוי הלאומי: "אשר לארצות חדשות שנתגלו – הוא כותב – מגביר שם הקפיטל המייבא את הניגודים, ומעורר התנגדות מצד העמים, שמתעוררים להכרה עצמית לאומית, התנגדות שהולכת וגוברת כלפי הזרים; התנגדות זו עלולה להתפשט עד כדי פעולות מסוכנות המכוונות כנגד הקפיטל הזר. מתערערים באורח מהפכני, עד לשורש, היחסים הסוציאליים הנושנים, נהרס ייחודן החקלאי בן אלפי-השנים של "האומות העומדות מחוץ להיסטוריה", הרי הן נסחפות לתוך המצולה הקפיטליסטית. הקפיטליזם עצמו נותן מעט-מעט לנכבשים אמצעים ודרכים לשחרור, והם שמים לפניהם את המטרה, שנראתה לפנים נעלה ביותר לאומות-אירופה: יצירת מדינה לאומית אחת כמכשיר לחירות כלכלית ותרבותית. תנועה זו לעצמאות צופנת בתוכה סכנה לקפיטל האירופי בשטחי-ניצולו היקרים ביותר, המבטיחים את הסיכונים המזהירים ביותר, והקפיטל האירופי יכול לקיים בידו את השלטון רק על-ידי שהוא מגדיל בהתמדה את כוחותיו הצבאיים".

ויש להוסיף על זה, שלא רק בארצות החדשות שנתגלו כי אם גם בארצות הישנות מוליך האימפריאליזם לכיבושים, להגברת הדיכוי הלאומי ומתוך כך גם להחרפת ההתנגדות. קאוטסקי הטוען כנגד הגברת הריאקציה הפוליטית על-ידי האימפריאליזם מתעלם משאלה שנעשתה כיום דחופה ביותר, השאלה על אי-האפשרות של איחוד עם האופורטוניסטים בתקופת האימפריאליזם. וכשהוא טוען נגד כיבושים, הרי הוא אוצל לטענותיו צורה שאינה פוגעת ככל האפשר באופורטוניסטים ונוחה ביותר להתקבל על דעתם. הוא פונה במישרין אל הקהל הגרמני, ואף-על-פי-כן הוא מטשטש את החשוב ביותר, את אשר עומד על הפרק, כגון, שאלזאס-לוטרינגיה היא כיבוש בידי גרמניה. לשם הערכת "סטייה זו במחשבתו" של קאוטסקי ניקח דוגמה. נניח, שיפני דן לגנאי את סיפוח הפיליפינים על-ידי האמריקנים. והרינו שואלים, האם רבים יאמינו כי הוא עושה זאת מתוך שנאתו את הסיפוחים בכלל, ולא משום רצונו לספח בעצמו את הפיליפינים? וכלום לא ניאלץ להודות, כי "מלחמתו" של היפני נגד הסיפוחים תיחשב כנה וישרה מבחינה פוליטית, רק במקרה שהוא יתקומם לסיפוחה של קוריאה בידי יפן, רק אם ידרוש את זכותה של קוריאה להיבדל מיפן?

הן הניתוח העיוני של האימפריאליזם אצל קאוטסקי, הן ביקורתו את האימפריאליזם מבחינה כלכלית והן הביקורת מבחינה פוליטית חדורים עד לשד עצמותיהם רוח שהיא בניגוד גמור למרכסיזם, רוח של טשטוש ומחיקת הסתירות השורשיות ביותר, שאיפה להגן בכל מחיר על האיחוד עם האופורטוניזם בתנועת-הפועלים האירופית, איחוד ההולך ונהרס.


X. מקומו של האימפריאליזם בהיסטוריה

ראינו כי האימפריאליזם לפי מהותו הכלכלית הנהו קפיטליזם מונופוליסטי. עצם הדבר הזה קובע את מקומו של האימפריאליזם בהיסטוריה, לפי שהמונופולין, העולה על קרקע של תחרות חופשית, ובפירוש מתוך התחרות החופשית, הוא מעבר מהווי קפיטליסטי אל הווי כלכלי חברתי גבוה יותר. יש לציין בייחוד ארבע צורות-מונופולין עיקריות או ארבעה גילויים עיקריים של קפיטליזם מונופוליסטי, האופייניים לתקופה הנדונה.

ראשית, המונופול עלה מתוך ריכוז-הייצור בדרגת התפתחות גבוהה מאוד. אלו הם – הבריתות המונופוליסטיות של הקפיטליסטים, הקרטלים, הסינדיקטים, התאגידים. ראינו מה ערך עצום להם בחיים הכלכליים של ימינו. סמוך לראשית המאה העשרים הם תופסים מקום מכריע בארצות המתקדמות, ואם כי הצעדים הראשונים בדרך-הקרטלים נעשו תחילה על-ידי ארצות שהנהיגו מכסי-מגן גבוהים (גרמניה, אמריקה), הנה גס באנגליה, שנהגה בשיטת המסחר החופשי, נתגלתה רק כעבור זמן מועט אותה העובדה היסודית: צמיחתם של מונופולים מתוך ריכוז-הייצור.

שנית, המונופולים הביאו לידי תפיסה מוגברת של מקורות-הגלם החשובים ביותר, בייחוד בשביל התעשייה היסודית של החברה הקפיטליסטית, התעשייה המאוגדת ביותר בקרטלים: תעשיית הפחם וחרושת הברזל. הבעלות המונופוליסטית על מקורות-הגלם החשובים ביותר הגדילה להחריד את שלטון הקפיטל הגדול והחריפה את הניגוד בין התעשייה המאוגדת בקרטלים לבין זו שאינה בקרטלים.

שלישית, המונופול צמח ועלה מתוך הבנקים. הללו, שהיו תחילה עסקי-תיווך צנועים, נהפכו למונופוליסטים של הקפיטל הפיננסי. שלושה-חמישה בנקים גדולים ביותר בכל אחת מן הארצות הקפיטליסטיות הגשימו "ברית אישית" בין הקפיטל התעשייתי והבנקאי, ריכזו בידיהם את השליטה במיליארדים רבים, במרבית הקפיטלים והכנסות-הממת של כל הארץ. האוליגרכיה הפיננסית, הפורשת רשת צפופה של יחסי תלות על כל המוסדית הכלכליים והפוליטיים של החברה הבורגנית של זמננו – זה הביטוי הבולט ביותר של מונופול זה.

רביעית, המונופול עלה מתוך הפוליטיקה הקולוניאלית. על המון הנימוקים "הישנים" של הפוליטיקה הקולוניאלית הוסיף הקפיטל הפיננסי את המאבק על מקורות-הגלם, על יצוא הקפיטל, על "תחומי-השפעה" – כלומר, תחומים של הסכמים מכניסים, של זיכיונות, של רווחים מונופוליסטיים וכו' – ולבסוף מאבק על שטח משקי בכלל. בזמן שהמעצמות האירופיות החזיקו בידן, לבהול, מושבות בחלק העשירי של אדמת אפריקה, כפי שהיה הדבר בשנת 1876, אותה שעה יכולה הייתה הפוליטיקה הקולוניאלית להתשתה באורה לא-מונופוליסטי, בדרך של היאחזות בקרקעות על-ידי "תפיסה חופשית", אם ניתן לומר כך. אולם לאחר שתשע עשיריות של אפריקה נמצאו תפוסות (סמוך לשנת 1900), לאחר שהעולם כולו נמצא מחולק, – הגיעה בהכרח תקופה של בעלות-מונופולין במושבות, וממילא גם של מאבק מחריף מאוד על חלוקת העולם ועל חלוקתו מחדש.

ידוע, באיזו מידה החריף הקפיטליזם המונופוליסטי את כל הניגודים שבתוך הקפיטליזם. די לציין את יוקר-המחיה ואת לחצם של הקרטלים. החרפת-ניגודים זו היא הכוח המניע האדיר ביותר בתקופת-הביניים ההיסטורית, שראשיתה חלה לאחר ניצחונו הגמור של הקפיטל הפיננסי העולמי.

המונופולים, האוליגרכיה, השאיפות לשלטון במקום השאיפות לחירות, הניצול שקומץ מועט של אומות עשירות או חזקות ביותר מנצלות מספר רב, הולך ורב, של אומות קטנטנות או חלשות, – כל אלה חוללו אותם הקווים המיוחדים לאימפריאליזם, המציינים אותו כקפיטליזם טפילי או מרקיב. הולכת ומתבלטת יותר ויותר, כאחת ממגמות האימפריאליזם, "המדינה הרנטאית" הנוצרת, מדינה מלווה בריבית, אשר הבורגנות שלה ניוונה מעתה מיצוא קפיטל ומ"גזירת הקופונים". תהא זו טעות לחשוב, שהתנוונות זו מונעת גידול מהיר של הקפיטליזם ו לאה ענפי תעשייה בודדים, שדרות בודדות בבורגנות, ארצות בודות מגלים בתקופת האימפריאליזם, ברב או במעט, פעם מגמה אחת מן המגמות האמורות ופעם מגמה אחרת. בדרך כלל, הולך וגדל הקפיטליזם במהירות רבה לאין ערוך מאשר קודם, אלא שגידול זה לא זו בלבד שהוא נעשה יותר ויותר ללא קצב שווה, אלא שהתפתחות בלתי-שווה זו מתבטאת בין השאר גם בהתנוונותן של ארצות אדירות-הון ביותר (אנגליה).

ריסר, מחברם של מחקרים על הבנקים הגרמנים הגדולים, אומר על מהירות התפתחותה הכלכלית של גרמניה כדברים האלה: "ההתקדמות, שלא הייתה אטית ביותר בתקופה הקודמת (1870-1848), יחסה למהירות התפתחותו של כל משק-גרמניה, ובפרט של הבנקים שלה, בתקופה של עכשיו (1905-1870) הוא, בקירוב, כיחס מהירות התנועה של מרכבת הדואר בימים הטובים שחלפו, אל מהירותה של מכונית בימינה הנישאת בשטף עד כי היא נושאת סכנה גם בשביל האיש ההולך ברגל, חסר-דאגה, וגם לאנשים הנוסעים במכונית". אכן, הקפיטל הפיננסי, שגדל במהירות עצומה להפליא, נוטה, דווקא משום שגדל מהר כל-כך, לעבור לידי בעלות "שקטה" יותר במושבות, שיש לתפסן, ולא בדרכי-שלום בלבד, מיד אומות עשירות יותר. ובארצות-הברית הייתה ההתפתחות הכלכלית בעשרות השנים האחרונות מהירה עוד יותר מאשר בגרמניה, ודווקא משום כך בלטו שם סימני הטפילות של הקפיטליזם האמריקני החדש בהבלטה מיוחדת. מצד שני, אם נבוא להשוות אפילו את הבורגנות הרפובליקנית האמריקנית אל זו היפנית המונרכית או אל הגרמנית, ראה נראה כי ההבדל הפוליטי הגדול הולך ונחלש ביותר בתקופת האימפריאליזם – ולא משום שאין לו חשיבות בכלל, אלא משום שבכל המקרים הללו לפנינו בורגנות שטבועים בה אותות מפורשים של הטפילות.

הרווח המונופוליסטי-הגבוה שמקבלים הקפיטליסטים באחד מענפי התעשייה המרובים, באחת הארצות הרבות וכדו' נותן להם אפשרות כלכלית לשחד שדרות בודדות של פועלים, ולמשך זמן-מה גם מיעוט הגון מן הפועלים, ולמשוך אותם לצד הבורגנות שבאותו ענף או באותה ארץ, במאבקה עם כל השאר, והאיבה המוגברת שבין האומות האימפריאליסטיות בגלל חלוקת העולם מגבירה את השאיפה הזאת. כך נוצר הקשר שבין האימפריאליזם לאופורטוניזם, קשר שבא לידי גילוי מוקדם ביותר ומפורש ביותר באנגליה, לפי שבמה מקווי-ההתפתחות האימפריאליסטיים ניכרו כאן זמן רב לפני שהורגשו בשאר ארצות. כמה סופרים, למשל מרטוב, אוהבים לפטור עצמם מעובדת הקשר שבין האימפריאליזם ובין האופורטוניזם בתנועת-הפועלים, – עובדה המנקרת כיום את העיניים ביותר, – על-ידי הגיונות של "אופטימיות רשמית" (ברוחם של קאוטסקי והיואיסמנס) כגון אלו: שאיפתם של מתנגדי הקפיטליזם הייתה חסרת-תקווה, לו היה דווקא הקפיטליזם המתקדם גורם להגברת האופורטוניזם, או לו היו דווקא הפועלים מקבלי השכר הטוב ביותר נוטים לאופורטוניזם וכדו'. יש לעמוד על מהותה האמיתית של אופטימיות זו, זוהי אופטימיות המשמשת לשם חיפוי על האופורטוניזם. אכן, מהירות התפתחותו של האופורטוניזם וכיעורה המיוחד של התפתחותו אינם משמשים כל ערובה לניצחונו הבטוח, כשם שמהירות התפתחותה של מורסה ממארת על אורגאניזם בריא יכולה רק להחיש את התפקעות המורסה, את שחרור האורגאניזם ממנה. בנדון זה מסוכנים ביותר אנשים שאינם רוצים להבין כי המאבק עם האימפריאליזם, אם אינו דבוק, ללא הפרד, במאבק עם האופורטוניזם, אינו אלא מליצה ריקה, כוזבת.

מכל האמור לעיל על מהותו הכלכלית של האימפריאליזם אנו למדים כי יש להגדיר אותו כקפיטליזם של שעת-מעבר, או, ביתר דיוק, כקפיטליזם גוסס. בנדון זה מאלף פרט אחד, אלו המלים השגורות בפי הכלכלנים הבורגניים המתארים את הקפיטליזם החדש: "השתרגות", "העדר של בידוד" וכיוצא באלו; הבנקים הם "עסקים, אשר לפי תפקידיהם ולפי התפתחותם אין להם אופי של משק פרטי טהור, והם הולכים וחורגים יותר ויותר מתחום הוויסות המשקי-הפרטי הטהור". ואותו ריסר, אשר לו המלים האחרונות, מצהיר בארשת רצינית ביותר, כי "נבואת" המרכסיסטים בנוגע ל"חיברור" "לא נתקיימה"!

"מה אפוא פירושה של מלה זו – "השתרגות"? היא נוגעת רק בקו הקל הבולט ביותר שבתהליך המתחולל לעינינו. היא מוכיחה, שכאן מונה המסתכל את העצים, ואינו רואה את היער. היא אך מעתיקה ברוח עבדותית את החיצוני, המקרי, הכאוטי. היא מעידה על המסתכל, שהוא הנהו אדם המום על-ידי החומר הגולמי ואין הוא מבחין כלל במשמעותו ובערכו. "בדרך מקרה משתרגים" הבעלויות על המניות, יחסי אנשי-הקניין הפרטיים. אבל הדבר המשמש גורם להשתרגות, זה המשמש יסוד לו – אלה יחסי-הייצור החברתיים המשתנים. בשעה שעסק גדול נעשה עצום, ובדרך של תכנון, על סמך חישוב מדויק של מסות נתונים, הוא מארגן את אספקת החומר הגולמי הראשון בשיעור 2/3 או  3/4 של כל הדרוש לעשרות מיליוני אוכלוסים; בשעה שמתארגנת באופן שיטתי העברת הגלם הזה לנקודות-הייצור הנוחות ביותר, שלעתים מפרידים בינן מרחקים בני מאות או אלפי קילומטרים; בשעה שמרכז אחד מכוון את כל שלבי העיבוד ההדרגתי של החומר עד לקבלת שורה שלמה של סוגי מוצרים מוכנים; בשעה שחלוקת המוצרים נעשית לפי תכנית אחת בין צרכנים לעשרות ולמאות מיליונים (כמו, שיווק הנפט באמריקה ובגרמניה על-ידי "תאגיד הנפט האמריקני"); כי אז ברור, שלפנינו חיברות הייצור, ולא "השתרגות" סתם; – ברור, כי יחסי המשק הפרטי ויחסי הקניין הפרטי הם רק קליפה, שאינה הולמת עוד את התוך, והיא מוכרחה להרקיב, אם ידחו באורח מלאכותי את סילוקה; אמנם עלולה היא להתקיים זמן רב, באורח יחסי, (במקרה הרע, כאשר ריפוי הדלקת האופורטוניסטית יארך), ואף על פי כן תסולק לבסוף, כי הכרח הוא.

שולצה-גוורניץ, חסידו הנלהב של האימפריאליזם הגרמני, קורא בהתלהבותו:

"אם בסופו של דבר מוטלת הנהלת הבנקים הגרמנים על שכם מניין אנשים, הרי פעולתם כבר כיום חשובה יותר למען העם מפעולתם של רוב המיניסטרים של המדינה" (כאן נוח יותר לשכוח את דבר "השתרגותם" של אנשי הבנקים, המיניסטרים, אנשי-התעשייה, אנשי הרנטה…) "אם נשקול עד תכלית את התפתחותן של המגמות שראינו, נמצא: קפיטל הממון של האומה מאוחד בבנקים; הבנקים מאוחדים בקרטלים; הקפיטל של האומה, המבקש לו מקום-השקעה, הוצק בדפוס של ניירות ערך.

אותה שעה הולכים ומתגשמים דבריו הגאוניים של סן-סימון: "האנרכיה הנוכחית בייצור, בהתאם לעובדה שהיחסים הכלכליים מתהווים ללא ויסות אחיד, צריכה לפנות את מקומה לארגון הייצור. את הייצור יכוונו לא בעלי-עסקים מבודדים, שאינם תלויים זה בזה, שאינם יודעים צרכיהם הכלכליים של האנשים; מפעל זה יימצא בידי מוסד חברתי מסוים. הועד המרכזי של ההנהלה, אשר בכוחו לסקור שטח רחב של הכלכלה החברתית מנקודת מבט גבוהה יותר, יכוון אותה באופן מועיל לחברה כולה, וימסור את אמצעי הייצור בידיים מתאימות לכך, ובייחוד ידאג להרמוניה מתמדת בין הייצור ובין הצריכה. ישנם מוסדות שהכניסו בכלל תפקידיהם מידה מסוימת של ארגון עבודה משקית: אלה הבנקים". עדיין רחוקים אנו מהתגשמותם של דברי סן-סימון אלה, אולם כבר אנו בדרך להתגשמותם: הרי זה מרכסיזם אחר, שלא כפי שתיאר לו מרכס, אולם שונה ממנו בצורתו בלבד" [32].

אכן כן: "הכחשה" נאה של מרכס, הפוסעת פסיעה אחת אחורנית מן הניתוח המדעי המדויק של מרכס אל ההשערה של סן-סימון, שהיא, אמנם, גאונית, ואף על-פי כן אינה אלא השערה בלבד.


הערות

[1] The Annals of the American Academy of Political and Social Science,  Vol. LIX, 1915

[2] "Die Bank", 1912, 1913

[3] A. Supan : "Die territoriale Entwicklung der europaeischen  Kolonien", 1906

[4] Henry C. Morris : "The history of Colonization", 1900

[5] "Die Neue Zeit", 1898

[6] C. P. Lucas : "Greater Rome and Greater Britain", 1912 ; Earl * of Cromer : "Ancient and modern imperialism", 1910

[7] Wahl: "La France aux Colonies", 1905

[8] Schulze-Gaevernitz: "Britischer Imperialismus und Englischer Freihandel im Beginn des 20 Jahrhunderts", 1906

[9] J.-E. Driault : "Problems Politiques et Sociaux", 1907

[10] "Die Neue Zeit"  מיום 11 בספטמבר, 1914

[11] "Die Neue Zeit",1914

[12] "Die Neue Zeit"  מיום ה-  30.4.1915

[13] R. Calwer : "Einfuehrung in die Weltwirtschaft", 1906

[14] בסוגריים – השטח והאוכלוסים של המושבות

[15] Stat. Jahrhbuch für das Deutsche Reich, 1915, Archiv für Eisenbahnwesen, 1882

[16] ראה גם Edgar Crammond. "The Economic Relations of the British and German Empires", "Journal of the Royal Statistical Society", 1914, July, pp. 777 ss.   (אדגר קרמונד. "היחסים הכלכליים בין האימפריה הבריטית לגרמנית" ב "כתב העת של החברה הסטטיסטית המלכותית", 1914, יולי, עמ' 777)

[17] Hobson , עמ' 103, 205, 144, 335, 386

[18] Gerhard Hildebrand : "Die Erschuetterung der Industrieherrschaft und des Industriesozialismus", 1910 , עמ' 229 (גרהרד הילדברנד. "זעזועם של  שלטון התעשייה והסוציאליזם התעשייתי")

[19] Schulze-Gaevernitz, "Br. Imp.", 301

[20] Statistik des Deutschen Reichs. Bd. 211 (הסטיסטיקה של המדינה הגרמנית, כרך 211)

[21] Henger : "Die Kapitalsamage der Franzosen", St.,1913 (הנגר. "השקעת הקפיטלים הצרפתיים", שטוטגרט, 1913)

[22] Hourwich : "Immigration and Labor", N. Y., 1913 (הורוויץ'. "הגירה ועבודה", ניו-יורק, 1913)

[23] Briefwechsel von Marx and Engels, Bd. II, S.290; IV, 433  (חלופת המכתבים של מרכס ואנגלס, כרך II, עמ' 290) – בספר:

"Sozialismus und Kolonialpolitik". Brl., 1907, S. 79 K. Kautsky  (ק. קאוטסקי. "סוציאליזם והפוליטיקה הקולוניאלית". ברלין, 1907). החוברת הזו נכתבה עוד באותם זמנים רחוקים עד אינסוף כשקאוטסקי היה עדיין מרכסיסט.

[24] הסוציאל-שוביניזם הרוסי של האדונים הפוטרסובים, הצ'חנקלים, המסלובים וכו', הן בצורתו הגלויה והן בצורתו הנסתרת (האדונים צ'חיידזה, סקובלוב, אכסלרוד, מרטוב וכו') אף הוא עלה מתוך הגוון הרוסי של האופורטוניזם, היינו מן החסלנות.

[25] Bulletin de l'institut International de Statistique T. XIX, livr. II, p. 225

[26] Kautsky: "Nationalstaat, imperialistischer Staat und Staatenbund", Nürnberg, 1915, S. 72, 70 (ק. קאוטסקי. "המדינה הלאומית, המדינה האימפריאליסטית וברית המדינות, נירנברג)

[27] "הקפיטל הפיננסי", עמ' 567

[28] "Die Bank", 1909, 2. עמ' 819

[29] "Neue Zeit", 30 באפריל 1915, מס'  144

[30] David Jayne Hill : "A History of the Diplomacy in the international development of Europe"; Vol I, p. X.

[31] Schilder , החיבור הנ"ל, 178.

[32] "Grundriβ der Sozialökonomik",146


[i] הספר "האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם" נכתב בחודשים ינואר-יוני 1916 בציריך.

התופעות החדשות בהתפתחותו של הקפיטליזם צוינו ע"י לנין הרבה לפני תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. בעבודות שנכתבו בשנים 1913-1895 ("הפרויקט  וההסבר של תוכנית המפלגה הסוציאל-דמוקרטית" (1896-1895), "המלחמה הסינית" (1900), "לקחי המשבר" (1901), "סקירה פנימית", (1901), "ריכוז הייצור ברוסיה" (1912), "לשאלת התבטאויות מסוימות של צירי הפועלים" (1912), "גידולו של העושר הקפיטליסטי" (1913), "אירופה המפגרת ואסיה המתקדמת"( 1913), "גורלה ההיסטורי של תורת קרל מרכס" (1913) ועבודות אחרות), חשף וניתח לנין קווים מסוימים האופייניים לתקופת האימפריאליזם: ריכוז הייצור וגידול המונופולים, יצוא ההון, מאבק על תפיסת שווקים ותחומי השפעה חדשים, בינאום היחסים המשקיים, טפילותו ורקבונו של הקפיטליזם, הגדלת הניגודים בין העבודה להון והחרפת המאבק המעמדי, יצירת התנאים החומריים המוקדמים למעבר אל הסוציאליזם. תשומת לב מיוחדת הקדיש לנין לחשיפת המדיניות הקולוניאלית החמסנית, למאבק לחלוקה וחלוקה מחדש של העולם, להכנת מלחמות אימפריאליסטיות, מלחמות כיבוש. במאמרו "מרכסיזם ורוויזיוניזם" מ- 1908, תוך כדי מאבק נגד הרוויזיה במרכסיזם וקריעתו מבפנים תחת מסווה של תיקונים ועיון מחודש בתורת מרכס, ובפרט בתורת המשברים המרכסיסטית, כתב לנין: "השתנו הצורות, הסדר, התמונה של המשברים הבודדים, אך המשברים נותרו מרכיב בלתי נמנע של המשטר הקפיטליסטי. בעוד הקרטלים והתאגידים  מאחדים את הייצור, הגבירו לעיני כל את האנרכיה בייצור, את חוסר הסיפוק של הפרולטריון ואת עול ההון, כשהם מחריפים בכך את הניגודים המעמדיים במידה שלא נראתה עד אז. את העובדה שהקפיטליזם צועד לקראת התמוטטות – הן במובן של משברים פוליטיים וכלכליים בודדים והן במובן של התמוטטות מלאה של כל המשטר הקפיטליסטי – הראו דווקא תאגידי הענק החדישים, והראו זאת באופן מוחשי במיוחד ובממדים רחבים במיוחד".

לנין עקב בתשומת לב אחרי הספרות החדישה בנושא הקפיטליזם, ולמד אותה. על כך תעיד ביקורתו על ספרו של הובסון "האבולוציה של הקפיטליזם המודרני". באוגוסט 1904 החל לנין לתרגם את ספרו של הובסון "אימפריאליזם". כת היד של תרגומו זה של לנין לא נמצא עדיין.

בחקר מקיף של השלב המונופוליסטי בהתפתחות הקפיטליזם החל לנין עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. הדבר היה נחוץ עבור מאבקם המהפכני של מעמד הפועלים ברוסיה ובארצות קפיטליסטיות אחרות. כדי להנהיג נכון את התנועה המהפכנית וכדי להיאבק בהצלחה נגד האידיאולוגיה של הריאקציה האימפריאליסטית, נגד המדיניות הרפורמיסטית של הסכמה עם האימפריאליסטים, היה צורך "לברר את השאלה הכלכלית היסודית, אשר כל עוד לא נחקור אותה לא נוכל להבין דבר בהערכת המלחמה והפוליטיקה של ימינו: שאלת מהותו הכלכלית של האימפריאליזם".

לנין ניגש ללימוד מקיף של הספרות על האימפריאליזם, כנראה החל מאמצע שנת 1915, בעיר ברן, שוויצריה; אז הוא החל להכין מראי מקומות לספרות המתאימה, לעבד תוכניות, לאסוף חומר ולכתוב תקצירים.  חומר ההכנה לספר "האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם" ("המחברות על האימפריאליזם") מהווה כ- 50 דפי דפוס. הוא כולל קטעים מתוך 148 ספרים (בכלל זה 106 גרמניים, 23 צרפתיים, 17 אנגליים ו- 2 בתרגום לרוסית) ומתוך 232 מאמרים (מהם 206 גרמניים, 13 צרפתיים ו- 13 אנגליים), אשר נדפסו ב- 49 כתבי עת שונים (34 גרמניים, 7 צרפתיים ו- 8 אנגליים).

בתחילת ינואר 1916 קיבל לנין את הצעתו של בית-ההוצאה הלגלי "המפרש" אשר נוסד בפטרוגרד בדצמבר 1915, לכתוב עבורו ספר על האימפריאליזם. במכתבו אל א.מ. גורקי מה- 29 לדצמבר 1915 (11 בינואר 1916) כתב לנין: "אני מתיישב לעבוד על החוברת בעניין האימפריאליזם". במחצית הראשונה של פברואר שנת 1916 עבר לנין מברן לציריך, שם המשיך לאסוף ולעבד חומר בנושא האימפריאליזם. לנין עבד על ספרו בספריה הקנטונלית של ציריך, אך הזמין ספרים גם מערים אחרות לצורך המחקר. ב- 19 ביוני (2 ביולי) 1916 כתב לנין אל מ.נ. פוקרובסקי שהתגורר אז בצרפת והיה עורכה של סדרת חוברות על מדינות מערב אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, חוברות אשר הוצאו ע"י "המפרש": "הנני שולח לך את כתב-היד בדואר רשום". כתב-היד שנשלח יחד עם המכתב לא הגיע לפוקרובסקי, והיה צורך לשולחו שנית. מלבד זאת, בית-ההוצאה הציע לצמצם את כתב-היד המוכן מחמישה לשלושה דפי דפוס. אך לנין לא צמצם את העבודה, כיוון שלפי דבריו "לכווץ שוב לכדי 3 דפים הרי זה בלתי אפשרי לחלוטין".

אחרי שהספר הגיע להוצאה, הוציאו המנשביקים שניהלו את המערכת את קטעי הביקורת החריפה נגד קאוטסקי ומרטוב, והכניסו תיקונים לכתב היד, תיקונים אשר לא זו בלבד שפגעו בסגנונו המיוחד של לנין, אלא אף עיוותו  את רעיונותיו. במקום את ביטויו של לנין  "צמיחה ל-" (של הקפיטליזם לאימפריאליזם) החליפו ב "הפיכה ל-", את "האופי הריאקציוני" (של תיאוריית האולטרה-אימפריאליזם) החליפו ב "אופי לא מתקדם" וכו'. באמצע שנת 1917 יצא הספר לאור תחת הכותרת "האימפריאליזם – השלב החדש ביותר של הקפיטליזם (סקירה פופולרית)" עם הקדמה מאת לנין אשר סומנה בתאריך 26 באפריל.

[ii] על ספרו של מוריס "ההיסטוריה של הקולוניזציה מהעת העתיקה עד ימינו" כתב לנין ב"מחברות על האימפריאליזם": "המקבצים הסטטיסטיים מעניינים… 'ההיסטוריה' עצמה נראית כאילו רשימת עובדות יבשה". על בסיס הנתונים של מקור זה עושה לנין את החישובים המאפיינים את חלוקת המושבות בין המעצמות הקפיטליסטיות.

[iii] ניתוח מפורט של נתוניו של א.סופן ושל הטבלאות הגיאוגרפיות-סטטיסטיות של היבנר מצויות ב"מחברות על האימפריאליזם".

[iv] ניתוח ביקורתי מפורט של מאמרו של קאוטסקי "Der Imperialismus" אשר נדפס בכתב העת "Die Neue Zeit", 1914, Jg. 32, Bd 2., מס' 21, מצוי ב"מחברות על האימפריאליזם" של לנין. שם גם ניתן ניתוח רב צדדי של מאמריו של קאוטסקי והקאוטסקיאנים על האימפריאליזם.  לנין מראה שהשקפותיהם של הקאוטסקיאנים על האימפריאליזם הם רפורמיזם זעיר-בורגני, המוסווה תחת מרכסיזם, שהם "בעד קפיטליזם נקי, מלוקק, מתון ומסודר".

[v] בהכנת ספרו על האימפריאליזם הקדיש לנין תשומת לב רבה לסטטיסטיקת מסילות הברזל. החומר המובא ב"מחברות על האימפריאליזם" מראה איך לנין  אסף ועיבד ממקורות שונים את הנתונים המקיפים בנושא התפתחות רשת מסילות הברזל בארצות שונות (המעצמות הגדולות, המדינות העצמאיות והעצמאיות למחצה, מושבות) עבור השנים 1890 ו- 1913. את תוצאותיו של מחקר זה סיכם לנין בשתי טבלאות קצרות.

[vi] לנין מתכוון למה שמכונה "הפרוטוקול המסכם" שנחתם ב- 7 בספטמבר 1901 בין המעצמות האימפריאליסטיות (אנגליה, אוסטרו-הונגריה, בלגיה, צרפת, גרמניה, איטליה, יפן, רוסיה, הולנד, ספרד וארה"ב) לבין סין כתוצאה מדיכוי מרד הבוקסרים של 1901-1899. ההון הזר קיבל הזדמנויות חדשות לניצולה ושדידתה של סין.

[vii] מרד הבוקסרים – מרד עממי אנטי-אימפריאליסטי בשנים 1901-1899 בסין, אשר החלה בו אגודת "אי-ה-ציואן" ("האגרוף למען הצדק וההסכמה") שנקראה אח"כ "אי-ה-טואן". המרד דוכא באכזריות ע"י משלחת עונשין מאוחדת של המעצמות האימפריאליסטיות בראשותו של הגנרל הגרמני ולדרזאה. בדיכוי המרד השתתפו אימפריאליסטים גרמנים, יפנים, אנגלים, אמריקאים ורוסים. סין נאלצה לחתום בשנת 1901 על מה שמכונה "הפרוטוקול המסכם", לפיו היא הפכה למושבה למחצה של האימפריאליזם הזר. על מאבקו של העם הסיני נגד השלטון הזר, ראה את מאמרו של לנין "המלחמה הסינית".

תגובות
נושאים: מאמרים

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים