זעקות הקוזקים הנגזלים מגבעות השומרון לא אמורות לעורר הד של חמלה בלב הליברל הישראלי המצוי, המאמין שפינוי כל השטחים שכבשה ישראל בשנת 1967 יביא מזור למדינתו הבעייתית. אבל לשוועה העולה מגבעות עמונה ולקינות על הקיפוח הנורא של תושביה דווקא יש בסיס מוצק. "חוק ההסדרה" הדוחה שנועד להכשיר את גזל הקרקעות מעבר לקו הירוק בסך הכל אמור להשוות את מצבם ומעמדם לזה של שאר הישראלים, שרובם נהנים מהגרסה המוקדמת יותר של החוק הזה, הידועה בשם "חוק נכסי נפקדים התש"י – 1950".
שכונת מחלול בתל אביב הוקמה בשיטת ה'חאפ' (צילום: אתר נוסטלגיה אונליין)
אכן, תושבי ההתנחלויות והמאחזים (שאין בהם שעל "חוקי" אחד על פי החוק הבינלאומי) בסך הכל נישלו – ברשות מדינתם ובחסות צבאה – פלסטינים מאדמתם והפכו אותה לרכושם. מה בעצם ההבדל בינם לבין מיליוני ישראלים אחרים, רבים מהם מצביעי מרצ, המחנה הציוני ואפילו הרשימה המשותפת, המתגוררים על אדמות שקודם לכן חיו עליהן ילידי הארץ שגורשו או ברחו מפה – רבע מיליון מהם אזרחים ישראלים שפשוט נאסר עליהם לחזור לבתיהם, לכפריהם, לאדמותיהם ולבתי התפילה שלהם?
"שכונת חאפ" קראו פעם לשכונות ברמת גן ובגבעתיים שיהודים, עולים חדשים או ותיקים, הסתערו עליהן בראשית שנות השלושים כשעברה שמועה שאלה "קרקעות הפקר" שאינן שייכות לאיש. בדיעבד – על פי אתר נוסטלגיה און ליין – התברר שהקרקעות האלה דווקא היו שייכות לכמה יהודים תושבי מצרים שרכשו אותן כמה שנים קודם לכן, ולקח עוד כמה שנים טובות עד ש"נתאפשרו הסדרת רכישת הקרקעות ופיתוח השכונה". בארץ הקודש אין כל חדש. בוננזה קרקעית ענקית נפלה כפרי בשל לידי המתיישבים היהודים אחרי כיבוש רוב הארץ בשנת 1948. מאות אלפי עולים חדשים – פליטים מרצון או מאונס מכל קצווי אירופה והמזרח התיכון שנהרו או שונעו למדינת היהודים סמוך להקמתה – זכו לסידור: מיידי, בבתים הנטושים לבעלי המזל, הקשרים והמוצא הנכון; ארעי ועלוב במעברות שהומרו בשיכוני עוני לרוב האחרים; או הרחק ב"פריפריה" למאחרים והלא מקושרים. גם הקיבוצים והמושבים לא קופחו, ויצאו לחריש עמוק באדמות לא-להם שיום יבוא ויהיו לשיכוני יוקרה.
הייתה אמנם בעיה כלשהי עם השפע העצום של נדל"ן זמין למחטף ("חאפ" באידיש מדוברת וכתובה): חלק גדול ממנו היה שייך בזכות למי שהפכו לפליטים בתוך המדינה או מחוצה לה. אולם המוח היהודי לא איכזב. טובי המשפטנים והמחוקקים חיברו יצירת מופת לגליסטית בשם "חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950". החוק פשוט "היקנה למדינת ישראל" את נכסיהם של מי ש"עזבו אותה לשטחיהן של מדינות עוינות במהלך מלחמת העצמאות". עוד בעיה פעוטה היתה עם מי שלא עזבו את שטחה של המדינה אלא נשארו בה, אך המדינה בכל זאת חמדה את נכסיהם: ערבים תושבי ישראל הוכרזו "נפקדים מאדמותיהם" בשורה של עילות. עבורם הומצא גם השם "נפקדים נוכחים", ביטוי אוקסימורוני המתחרה במופרכותו רק עם ההגדרה "מדינה יהודית-דמוקרטית".
שנים עברו, ועדיין צר המקום לכל צאצאי העליות ההמוניות והריבוי הטבעי הגבוה. והנה זכה העם הנבחר בבוננזה קרקעית חדשה, מתנת כוחו הצבאי העצום והעדיף. החל משנת 1967 יש "שטחים כבושים". אמנם יושבת בהם "אוכלוסייה" חסרת זכויות, אך הפוטנציאל לשכונות "חאפ" עם גגות אדומים, אספקה סדירה של מים, חשמל, רשת כבישים מסועפת ותשתית מפוארת של שירותים ציבוריים "ליהודים בלבד" פשוט בלתי נדלה.
מה פתאום שערבי ידרוש את האדמות האלה בחזרה? מה הוא כבר יעשה איתן? שואל בתמיהה הרב מנחם דרוקמן. הוא וחבריו הרבנים – שכבר המיטו אסון או שנים על צאן מרעיתם – מבטיחים להמשיך "למסור את הנפש" (של מי בדיוק?) על "דרך האבות" היקרה לליבם ועל הדיור בחצי חינם של צאן מרעיתם. חברי הכנסת שולי מועלם ובצלאל סמוטריץ' מתחרים מי יקרא בקול גדול יותר לחקיקה הגזענית, או בלשונם: "תהליך שיתקן עוול ויביא נורמליזציה למשפחות".
לפני שאתם קוראים להם בשמות המתבקשים, תעיפו מבט דרך החלון. אולי את העצים שצומחים שם שתלו אנשים שסולקו מכאן לפני שבעים שנה כמעט. "חוק ההסדרה" הראשון הבטיח שהם וצאצאיהם לא יחזרו לכאן לעולם. מי שנקעה נפשו מחוקים גזעניים, מוזמן לחשוב על ניקוי אורוות כללי, כי הגיע הזמן.
- הכותבת היא חברת הוועד למען מדינה דמוקרטית חילונית אחת בכל שטח פלסטין ההיסטורית
אם יורשה לי, תגובה שאיננה קשורה ישירות למאמר אלא ל"וועד למען מדינה דמוקרטית חילונית אחת בכל שטח פלסטין ההיסטורית".
אני מתנגדת, באופן נחרץ למדינה אחת בכל שטח פלסטין, ולא מסיבות אידאולוגיות אלא מסיביות פרקטיות. מבחינה אדיאולוגית – אהלן וסהלן. מבחינה פרקטית, התבוננות במדינות שהותכו בכוח זו לתוך זו אחרי שנים רבות של שפיכות דמים ושנאה תהומית, מציג מציאות קשה ביותר.
לטעמי – עלינו להמתין שניים שלושה דורות עד שישכך הדם הרע ובני העמים ילמדו להכיר אלה את אלה כשכנים ולא כאויבים.
שוש תודה על תגובתך וסליחה על האיחור בתשובה. אנא שימי לב כי "דם רע" הולך ומצטבר בגלל מחלוקות אידיאולוגיות ואחרות גם בתוך הקהילות (ובכל מקום אחר). כך, לדוגמה, פרצי השנאה הקיימים בתוך קהילה היהודית הישראלית מגיעים לשיאים חדשים מדי יום. הנסיון בקהילות מסוכסכות על רקע לאומי או דתי בכל העולם (דרום אפריקה, רואנדה, סרביה) מוכיח כי כשנעשה מהלך ברור לשינוי המצב, הרגיעה מייצבת. אין שום סיבה לדחות את המהלך הזה. אנחנו (ישראל היהודית) כבר יותר משלושה דורות מתחזקים בכוח הנשק והזרוע פריביליגיות מפליגות ליהודים במקום הזה על חשבון לא-יהודים. התוצאה רחוקה מלהיות מוצלחת או נעימה לקבוצה עתירת הזכויות כבייכול, שמתפוצצת מזעם, תסכול וגם "שנאה תהומית".