בתום המיסוק של עצים אחדים החבר'ה המקומיים מתחילים להתקפל. אנו מופתעים: מה, זה הכל? עוד לא צהריים אפילו, אנחנו מלאים אנרגיה, רוצים לעבוד! אבל זו סוף עונת המסיק, נותרו רק קומץ עצים, אותם מסקנו עכשיו, וזהו, אין יותר מה למסוק. זה אולי מסמל את התמונה הרחבה יותר: היינו שם כמה עשרות ישראלים, מלאי מוטיבציה לעזור. אלא שלא יכולנו לעשות הרבה. פיזית לפחות. מה שכן, הבעת הסולידריות עם תושבי הכפר, העמידה שכם אל שכם תחת עצי הזית במקום בו נעשה בהם פוגרום, סימון המחנות בצורה ברורה: אנחנו איתכם אל מול הפורעים – זו המשמעות של הביקור הזה.
מסיק בדיר אל חטאב, אוקטובר 2016 (צילום: שומרי משפט)
ג'אניה הוא כפר קטן ויפה צפונית-מזרחית לרמאללה. סביב לו ההתנחלויות טלמון, דולב, נחליאל, נריה. הגענו מצומת שילת. תוך זמן קצר עוברים את המחסום ונכנסים אל המערב הפרוע, נופי טוסקנה, ארץ בראשית. הרים וגבעות שמאכלסים התנחלויות וכפרים. בכניסה לכפרים ניצבים השלטים האדומים המזהירים יהודים מפני הערבים. בשבת שלפני הגעתנו מסקו בני הכפר את עציהם. חמישה אחים מבני משפחת אבו פוחיידה הותקפו פתאום על-ידי כחמש עשרה מתנחלים רעולי פנים אשר הגיעו מכיוון ההתנחלות נריה. חמושים באלות, בצינורות ברזל ובסכינים, תקפו את חמשת המוסקים בעודם צועקים "להרוג את הערבים!".
משבאו הפורעים על סיפוקם עזבו את המקום. מי מהמוסקים שהצליח לברוח הזעיק עזרה. חסן שבר יד וכתף ואיבד ארבע שיניים. סאבר נפגע בראשו ובעינו, עשרים תפרים נעשו לו בבית החולים ברמאללה. גם סייל, סעד ומוחמד נפצעו. כפי שכתב גדעון לוי ביום שישי האחרון, אף אחד מהפורעים לא נעצר. מיותר, מעייף ומתסכל לשאול מה היה קורה לו התקיפה היתה הפוכה, ערבים פורעים ביהודים.
מאז התקיפה חששו בני המשפחה לחזור לעציהם. בעקבות שיחה טלפונית עם תושבי הכפר הוחלט כי בשבת הקרובה נצא למסוק בכפר. היינו כשלושים וחמישה אנשים, כולל נציגות יפה של אנשי תעאיוש, אשר ויתרו על עונג שבת של דרום-הר-חברון. הגענו בבוקר, הכרנו את בני המשפחה ואז נסענו אל פאתי הכפר והלאה אל האדמות החקלאיות. נהג המיניבוס מתל-אביב זעם לנוכח הדרך-לא-דרך בה נאלץ לנהוג. כשהיתה לו הזדמנות דחוקה להסתובב, עשה זאת, והותיר את נוסעיו לעלות בחזרה ברגל את כל הדרך המפותלת אל בתי הכפר, עם תום המסיק.
כרגיל, קשה לתפוס את הניגוד בין הנוף הפסטורלי לבין המציאות האלימה. מטעי הזיתים של הכפר חולשים על הגבעות לכיוון כמה מההתנחלויות. ההתנחלויות, בתורן, הולכות ומתפשטות על עוד גבעה ועל עוד חלקה. לכפר היו אלפים רבים של דונמים של אדמות, רובם נגזלו, על חלקם נבנו ההתנחלויות.
ירדנו מכלי הרכב והתחלנו לצעוד. לעיתים בשביל מסודר, עיתים בשבילי עיזים. צעדנו לא מעט, זה בוודאי היה שלב שבו לחלק מאיתנו עלו מחשבות כפירה. ליעקב מנור, המארגן הראשי של היום הזה ושל מסיקים רבים אחרים, אשר הגיע עם צלעות שבורות, הדרך הטרשית עוררה דווקא עליצות. בסוף הגענו אל חלקת הזיתים המשפחתית. תחת אחד העצים נותרו זיתים שנמסקו ביום התקיפה. בעת המנוסה הזיתים נשארו מאחור וכעת אנו אוספים אותם.
בני המשפחה הפצועים לא יכולים כמובן לעבוד, ומי שמגיעים איתנו הם צעירי הכפר, בחורים חסונים ואדיבים. אנו מתמקמים, פורשים יריעות, מעמידים סולם או שניים… ויאללה לעבודה. נגמר עץ אחד, עוברים לעץ שני. כל השיטות כשרות: חליבה ידנית, שימוש במגרפה קטנה, חביטה וטלטול. אני מופתעת מכך שלא מעט זיתים נותרים על העץ ועל האדמה, בני הכפר מוותרים עליהם. אני תוהה האם זה שגרתי, או שמא זה נובע מאימה מפני הפורעים ורצון להסתלק מהמקום.
אחרי זמן עבודה קצר מדי לטעמנו, התקלפנו. המסע חזרה התחיל. חמור המשפחה סחב את שקי הזיתים הכבדים. בתום העלייה, כשהגענו אל החלק הבנוי של הכפר, חלקנו מתפנקים עם מיץ בבקבוק זכוכית (2 ש"ח) במכולת הקטנה. בסמוך למכולת ניצבת כיכר קטנטנה ובמרכזה אנדרטה עם דגל פלסטין. קרוב לשם ניצב קיר ועליו כרזות של שאהידים, או כך לפחות זה נראה. ילדים מהכפר משתוממים למראנו.
חזרנו אל בית המשפחה, להיפרד לשלום. משוחחים עם בני המשפחה, הגברים בלבד, שהרי הנשים לא יוצאות מהבית (ובוודאי מציצות עלינו מהחלון). הגברים החבולים, אשר בעת שיגרה עובדים בבנייה בישראל, יש להם אפילו אישורים, מנועים כרגע מלעבוד. למגינת ליבנו (ובו בזמן לצהלת בטננו) פותחים לכבודנו שולחן עם ארוחת ניגובים עשירה. מארחינו וידידינו לא סועדים עימנו. בחורים צעירים משרתים אותנו ודואגים לפנק אותנו. קל לדמיין סיטואציה אחרת שבה מתרחש מפגש שונה לגמרי בין יהודים לבין הצעירים השריריים והנמרצים הללו.
קצת יותר קשה לדמיין מסעדה בכפר, ובה יהודים וערבים כאחד סועדים את ליבם. חוויית מסיק, חליבה ושאר פעולות אקזוטיות מזומנות למשפחות של מטיילים. צימרים פזורים פה ושם, מטיילים מכל מיני לאומים מגיעים לאזור היפהפה, המשופע מעיינות.
עוד לא פסה תקוותנו לשלום עם העם הפלסטיני.
באנדלוסיה היפה, ומלאת עצי הזית (שבה אנו נמצאים) מתחיל עכשיו המסיק. פה הכל רגוע. מאז שנסתיימה האינקוויזיציה (לפני מעל ל-500 שנה), ואחרי שהדיקטטורה חוסלה (עם מות הקאודיליו פרנקו) הכל הרבה יותר שקט.
הכותבת מסתירה את העובדה שמטע הזיתים נמצא בשטח C שהוא בשליטה ישראלית
תושבים משטח A אינם רשאים להכנס לשטח C
נו, אז מה? – – הרי אין שום הצדקה לכל הפלונטר המיתמם הזה שקוראים לו שטחי C B A (ועוד יגיעו גם ל- Z Y X , בעזרת השם וצבא-השם).