חברי ג'ון הול, שהיה פעם נציג טיים מגזין בארץ, התחיל את הקריירה שלו כדר רחוב (הומלס) וחי שישה חודשים על סמרטוטים בשולי המדרכות כדי לתעד את החיים בתחתית החבית. הול שלח לבסוף לעיתונו כתבה נהדרת, שבה שילב פאתוס חברתי ויכולת הבעה ספרותית. לפני כמה שנים סיפר לי על חוויותיו במחוזות העוני, והוא היה נרגש כמו נער שהדברים עדיין חיים בתודעתו ועוכרים את שלוותו. בעיקר היה נרעש מאנשי המעמד הבינוני, שלא נולדו לתוך המצוקה אלא הידרדרו אליה בשל משברים כלכליים בארצות הברית. נראה שקל לרבים מאיתנו להזדהות עם "אנשים כמונו", שהתקרבו אל סף העוני ואף חצו אותו בעל כורחם, מאשר עם עניים מלידה. לא בכדי נהגנו לקרוא שוב ושוב על צ'ארלס דיקנס, הסופר הגדול בן המאה-19 שגדל במשפחה מסודרת ואמידה יחסית בעיר שדה בדרום אנגליה, עד שאביו פשט את הרגל ונשלח לבית הכלא הידוע לשמצה מרשלסי שבו נחבשו בעלי חוב. המשפחה עברה ללונדון, ובתקופת העוני המרוד שנפל עליה אִמו של דיקנס לחצה על שאר בני המשפחה לשלוח את צ'ארלס בן ה-11 לבית מלאכה לצביעת עורות. דיקנס עבד שם שעות רבות בכל יום, שישה ימים בשבוע, ואֵדי הצבע הרעילים פגעו מאוד בבריאותו. הוא שמר לאם טינה כל ימיו, ויש הטוענים שזה השפיע על יחסו לנשים בכלל.
חסר בית ברחובות ירושלים (מקור)
דיקנס נלחם במשך שנים רבות למען העניים, המנושלים והמנוחשלים (ביטוי נפלא של ד"ר שלמה סבירסקי) ואפילו בתקופה הנחשלת מבחינה חברתית ואורבנית שבה חי זכה להישגים, בזכות קשריו הענפים ועבודתו בפרלמנט הבריטי. הוא למד היטב את הנושא, היה בקיא בכל הסטטיסטיקה אבל יכולתו כסופר לגולל גורלות של בני אדם פשוטים הקנתה לו מעמד מיוחד בספרות הבריטית והעולמית. דיקנס כתב גם על עניים מלידה, וגם על סכנת ההתרוששות שאורבת לאנשים תמימים מהמעמד הבינוני, שגם להם אורבים תמיד נוכלים כמו אוריה היפ מהספר "דוד קופרפילד". בארבעים השנים האחרונות הנחישות להגן על המקופחים התערערה מאוד, ועִמה שקע גם הפאתוס המרגש שאפיין את דיקנס ואת ממשיכיו. את השנאה לעשירים המנצלים ואת השירים הנפלאים של המרד המעמדי והאתני ניתן היה למצוא בעיקר באמריקה הדרומית. הסופר אדוארדו גליאנו מאורוגוואי האיר את עינו של דור שלם, גם במערב, בספרו המרגש "הוורידים הפתוחים של אמריקה הלטינית", אבל קשה מאוד להביס או אפילו לרסן את אלימותם של העשירים ושל בעלי זכויות היתר, אם אלה חשים מאוימים.
עירנו נחשבת לאחת העניות ביותר בארץ, אבל הנושא המעמדי והעדתי כמעט שלא עולה במערכות הבחירות לראשות העירייה או למועצה. אנשי מרצ והעבודה מצביעים בעד ראש עיר אנטי-ערבי וניאו-ליברלי שחבר לביבי נתניהו, מתוך שנאה לא רציונאלית כלפי החרדים. אין כמעט אנשי שמאל בעיר, שמוכנים להילחם נגד העוני במגזר החרדי. מי שמוכן לשאת את העובדה שתלמידים חרדים או מסורתיים יקפאו מקור מהיעדר תקציב נאות לחימום הכיתות, לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו כאשר הוא נאבק למען מאות אלפי הפלסטינים בעיר, המקופחים מכל ההיבטים. זה טוב ויפה שחלק מהפרשנים והכותבים טרם איבדו את אומץ לִבם, והם תוקפים בשצף קצף את ראש הממשלה ואת התנהלותו הנלוזה. אותם כותבים עצמם גם מסוגלים לתקוף את ציבור המורים על שביתה מוצדקת, שבכל זאת מפריעה לנוחותם. המשכורות העלובות של ציבור השכירים הם חלק ממדיניות של נישול העובדים מחיים טובים ומביטחון תעסוקתי. רבים מאיתנו התלוננו נגד הטבות לשכירים, וכמה מהתלונות היו אולי מוצדקות כשלעצמן, אבל התמונה הגדולה היא שבעלי ההון גוזלים את המשאבים השייכים לכולנו ומכתיבים גם את המדיניות הכלכלית של הממשלה. אני מחפש בכיליון עיניים את יגאל סרנה של העשירונים התחתונים, אבל בינתיים מורדים אמיתיים בסדר החברתי הקיים אינם כמעט בנמצא.
נתניהו מאמין (וזו באמת האידיאולוגיה שלו, עם כל הציניות המוצדקת שכל מלה שיוצאת מפיו מתקבלת) שהשוק החופשי יעניק שפע לכולם. אבל שבירת מטה לחמם של השכירים והעניים בארץ, התרוששות המעמד הבינוני והפגיעה האנושה בציבור המזרחי והערבי מוכיחות שאין ממש בתיאוריות הניאו-ליברליות שלו. אם ניר ברקת עוסק בעיקר בטיפוח פופוליזם ובדחיקת רגליהם של התושבים הפלסטינים של עירנו, הוא מוכיח שהרווחה החברתית של התושבים איננה נר לרגליו. קשה לנהל מאבק רציני לשינוי סדרי העדיפות בכלכלה ובחברה, כאשר שתי מפלגות האופוזיציה החילוניות דבקות בהשתוללות השוק החופשי וקשורות באינטרסים של בעלי ההון בדיוק כמו נתניהו. יאיר לפיד הוא לאומן שגדל על מסורת כלכלית ימנית; בוז'י הרצוג קשור בטבורו, גם במקצועו האזרחי כעורך דין משגשג, לעשירים כבדים במיוחד, ואין לצפות ממנו לשמש כטריבוּן עממי. לכן קשה להאמין שהסניף הקטן של מפלגת העבודה בעירנו ינהל מערכה אפקטיבית נגד העוני והעזובה החברתית כאן. אשר לפעילי "יש עתיד" יש להניח שהם יסתובבו בחוצות לפני הבחירות, יגיעו גם לשוק מחנה יהודה, וינסו לשווק את מנהיגם הרדוד למאוכזבי נתניהו.
בילדותי קראתי ושיננתי את סיפוריו הנהדרים של הסופר האמריקאי או.הנרי. בעיקר אימצתי אל לבי את קורותיה של דולסי, זבנית קטנה וצעירה בחנות כל-בו גדולה, שכמו רוב חברותיה קיבלה שכר זעום של חמישה או שישה דולר לשבוע. היא גרה בחדר מרוהט קטן, הייתה על סף הרעב, ושאבה תעצומות מתמונה גדולה של הגנרל קיצי'נר התלויה בחדרה. סרסור דוחה במיוחד בשם ויגינס, שכולם קראו לו פיגי (חזיר) חיזר אחריה והבטיח לה ארוחת ערב דשנה אם תצא איתו לבילוי. פיגי תמיד הסתובב בחנויות הגדולות וחיפש זבניות מזות רעב כמו דולסי. דולסי ידעה במה כרוכה הפגישה עם פיגי, התלבטה ימים רבים וגם כאשר קבעה איתו תמונתו של קיצ'ינר חיזקה אותה בנחישותה לדחות אותו. או. הנרי רומז שהסיפור באמת איננו גמור, ואולי דולסי הרעבה תישבר בסופו של דבר.
"כפי שכבר אמרתי", כותב או.הנרי בפִסקת הסיום של "הסיפור הבלתי גמור", שעליו הגרתי דמעות זכּוֹת כשהייתי כבן 11, "חלמתי שאני עומד ליד קבוצה של מלאכים אמידים למראה בעולם הבא ואחד השוטרים אחז בכנפי ושאל אותי אם אני שייך לחבורה הזאת". שאלתי אותו לזהותם. "אלה", הוא אמר, "הם האנשים ששוכרים נערות לעבודה, ומשלמים להם חמישה או שישה דולר לשבוע למחייתן. אז אתה שייך אליהם?"
"חס וחלילה, בשם חיי הנצח שלך" עניתי, "אני רק הברנש שמצית בתי יתומים ורוצח קבצן עיוור למען פרוטותיו".
- פורסם בכל העיר, 25 נובמבר 2016
