"מנהיג" המחנה הציוני בוז'י הרצוג נחל בתחילת השבוע מפלה ניצחת בסקרים. חבל שאין לו מספיק אומץ ויושרה כדי להניח את המפתחות ולחזור להתחכך עם עורכי הדין בשפלה ועם לקוחותיהם העשירים. בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר הבא של מפלגת העבודה ומועמד המחנה הציוני לתפקיד ראש הממשלה (זוהי בדיחה, אבל נניח לכך לעת עתה) היא כמעט מובטחת, ולדעתי אין לשרידים האחרונים של תנועת העבודה שום אופציה אחרת. ניסיונות הזחילה של הרצוג לקואליציה לא צלחו, והרטוריקה שלו נשארה ריקה. מותר לו לאהוד את ההתנחלויות, לתעב את המדינות העניות בעולם ולנתק סופית את הרומן בין תנועתו לבין האזרחים הערבים, אבל עליו להבין שהליכוד מזוהה יותר ממנו עם מדיניות כזו. הרצוג הוא דמות ממסדית מובהקת, לא איש רע או זדוני והוא יכול לשמש כשֹר מוצלח יחסית כמעט בכל ממשלה. הוא נציג של אופוזיציה רופסת, שאיננה מאמינה בכוחה להציג חלופה של ממש לבנימין נתניהו ולדרכו הפוליטית והחברתית.

בוז'י הרצוג ויאיר לפיד (תמונות מתוך ויקיפדיה)

האסכולה של ליכוד ב' בתוך מפלגת העבודה היא ישנה ושורשית, יש בה שאריות רבות מהרעיונות של רכיבי מפלגת העבודה לשעבר, אחדות העבודה ורפ"י, שחיסלו בעצם את מפא"י. למען האמת, יצחק רבין וחסידיו במפלגה עמדו בראש כל ההתארגנויות של הסיעה הנִצית במפלגת העבודה, שהרצוג נמנה על תומכיה. היריבות בין רבין לבין שמעון פרס לא הייתה רעיונית אלא אישית. למרבה האירוניה אנשי יצחק טבנקין לשעבר חברו לתומכי רפ"י בנושאים עקרוניים רבים. הרצוג הוא סינתזה בין סיעת רבין לבין תומכי ההתקפלות של פרס והתפרקותו מכל עמדות היסוד הסוציאל-דמוקרטיות של תנועת העבודה הציונית. אישיותו הלא כל כך כריזמטית של הרצוג היא רק רכיב קטן בחוסר נכונותו להתייצב בראש אופוזיציה עקבית וערכית לנתניהו.

לעומת הידרדרותו התלולה של המחנה הציוני בסקרים (8 מנדטים) שהפך את התנועה ההיסטורית לסתם סיעה זניחה בכנסת, סיעת יש עתיד של יאיר לפיד זינקה ל-27 מנדטים. החלוקה בטור הזה בין אופוזיציה רופסת לאופוזיציה יחצנית, אולי תעזור לנו להבין את המתרחש בזירה הפוליטית הישראלית. לפיד תיעל למחנהו את רוב רובם של מאוכזבי העבודה, שסבורים שהבסת נתניהו היא חזות הכול. לפיד היה יותר קיצוני בהתבטאויותיו הלאומניות מהרצוג, וההבדלים הרעיוניים בין שני האישים הם מזעריים. נראה שרבים מאנשי המרכז הלאומני שכנעו את עצמם שהמתאגרף לשעבר לפיד הוא יותר כריזמטי ויותר משכנע בהופעותיו הציבוריות מאשר הרצוג. זהו רק ביטוי לרדידות שחלחלה בשנים האחרונות לדיון על סוגיות מדיניות וחברתיות. הרצוג ולפיד זנחו סופית את הרעיון לחבור לשני מיליון האזרחים הערבים כדי ליצור חלופה אפקטיבית להשתוללות של ראש הממשלה, לעמדה הלעומתית שלו כלפי כל העולם, להתנכלותו לזכויות האזרח ולבריונות שלו נגד השמאל העקבי. אולי יצליח פרץ לשנות משהו במחנהו, ולגייס שוב קולות של מזרחים נגד נתניהו. כל זה ישנה אולי את יחסי הכוחות ויקצץ קצת בהישגיו של לפיד בסקרים אבל לא יותר. נתניהו הוא חרותניק בלי ההיבט הליברלי; לפיד הוא ציוני כללי שמרני, אבל גם ציני ולא אינטליגנטי במיוחד. אשר להרצוג, הוא בדרכו אל מחוץ לזירה הפוליטית אלא אם כן יקפוץ ברגע האחרון לעגלתו של ביבי עם כמה מתומכיו, כפי שעשה אהוד ברק בעבר הלא רחוק. איך אומר ביבי בהקשר אחר לגמרי? לא יהיה כלום כי אין כלום.

האופוזיציה היחצנית בעירנו מציגה דרישות יפות בנושאים מסוימים, והמאבק שלה נגד סגירת קולנוע סמדר היה ראוי. אנשיה אינם "רופסים" אלא פשוט אדישים ברובם לשאלה הלאומית המבעתת את עירנו. בניגוד לציבור ברצועת החוף שתומך בלפיד גם בנושא הלאומי וגם בנושא הכלכלי-חברתי, הנושא בעירנו סבוך יותר ובעיקר מיידי יותר. ניר ברקת הוכיח שניתן לבנות בעיר היכל לסובלנות על חורבות בית קברות מוסלמי באין מכלים, אבל אפילו הוא לא יצליח להדביר את השאיפות המוצדקות של האוכלוסייה הערבית שלנו. בעתיד היחס לערבים בעיר יגדיר את העמדות השמאליות והליברליות בעיר הרבה יותר מהאיבה כלפי החרדים. אולי אז תפרח בעיר אופוזיציה עקרונית לברקת, שהיא הרבה יותר חשובה מציוצים רופסים או יחצנים.

הפובליציסט גדעון לוי מ"הארץ" הגיע למסקנה זהה לשלי, כפי שהופיעה פעמים אחדות בטור הזה: סיפור שתי המדינות לשני העמים, שאותו טיפחנו כמעט באהבה במשך עשרות שנים, בעצם נגמר. המסקנה הזאת מובילה למחשבות חדשות גם על גורל עירנו והמאבקים למען האוכלוסייה הערבית שלנו. הרעיונות הניאוֹ קולוניאליסטים של א.ב. יהושע ושל חיים רמון הם בעיקר קרב מאסף, שמזכיר את מאבקה של המפלגה הלאומנית הדרום אפריקאית להנציח את משטר ההפרדה הגזעית למען הלבנים. כאן צריך להנהיר גם לרופסים וגם ליחצנים המתיימרים להיאבק בליכוד, ששום גימיקים לא ימנעו את יום הדין. ייתכן שהעיר לא תחולק, אבל ישראל תיאלץ להעניק לכל התושבים זכויות אזרח שוות; ייתכן שהארץ לא תחולק, אבל אז יתמוך כל אדם הגון בישראל (בעולם זה כבר קורה) במדינה דמוקרטית אחת במקום פתרון שתי המדינות. את העובדות הללו נצטרך להדגיש כמעט בכל התבטאות פוליטית, כיוון שהתעלמות מהן הופכת כל ויכוח פוליטי למאבק על כוח ועל חלוקת השלל בין המושחתים מכל הצדדים.

המאבק על עתיד העיר לא יהיה פשוט. השמאל העקבי ייאלץ לתמוך בהצעות ליישוב הסכסוך שיהיו מקובלות גם על הצד הפלסטיני. לא נחשוש מתוויות של "בגידה". לפי תפיסתנו הדאגה ליהודים והדרישה לפתרון הוגן לפלסטינים הם שני צדדים של מטבע אחת. גם אנשים חושבים בימין חוששים מהדרך שבה מוביל אותנו נתניהו, אבל רק מכות כואבות ישכנעו את רוב הישראלים בצורך לבנות מדינה אחת ועיר אחת לכולם.

השבוע טלפן אלי חבר קרוב ואמר שיש לשים קץ לטיעון שהמשטר בארצות הברית יציל אותנו מעצמנו. לדעתו דונלד טראמפ הוא תאומו של ביבי, אולי אפילו גרוע ממנו. הבנתי ללבו של החבר, אבל סירבתי לאמץ את עמדתו הנחרצת. גם נשיא נאור יחסית כמו ברק אובמה לא סייע רבות לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי, וטראמפ הוא משענת קנה רצוץ. אולי ברקת חולם כבר על הפתיחה החגיגית של שגרירות ארצות הברית בעיר, אבל גם הטקס הזה, כמו הטקסים בבית הלבן אחרי אוסלו, לא יבטיחו את קיומנו כאן לטווח ארוך. התפריט מונח על השולחן, וגם לוח המחירים שמפרט את התנאים לפשרה ולדו קיום אמיתי: נשלם, נקבל; לא נשלם, לא נקבל.

• פורסם בכל העיר, 6 ינואר 2017

Share on Facebook