צלצול טלפון מאוחר מאוד בלילה טרד אותי ממנוחתי, וזיהיתי מיד את קולו של חברי שגלה מעירנו ועבר לשפלה. "נדמה לי שאתה מנהל מאבק מאסף כדי לשמור על שפיותך", אמר, "הטורים שלך מלאים חזיונות, אפוקליפטיים או אופטימיים. האם המציאות היא קשה מדי בשבילך?"
לא הייתה תשובה בפי. הסתפקתי בכמה דאחקות על החתונה השלישית שלו, שאליה כבר לא טרחתי ללכת. חברי הוא איש ציני ושנון, משעשע במידה ראויה אבל גם מריר ומלא דאגות כרימון. אחרי כל ההרפתקאות שלו עם נשים מהוגנות, משכילות וראויות הוא נשאר בלי ילדים. כבר הבנתי שאסור לדבר איתו על הנושא הזה. האיש דווקא אהב ילדים וגם הם אהבו אותו. הכלה השלישית שלו מצאה חן בעיניי. היא הייתה צחקנית וממש נחמדה, אבל בעלה לעתיד לא נראה מאושר במיוחד. הוא נהג לקחת כל דבר כמובן מאליו, ונדמה לי שהוא תמיד פחד שמשהו ישתבש. תמיד אמרתי לו שהחששות שלו הן נבואות המגשימות את עצמן. הוא לא האמין שמישהי תאהב אותו באמת. "אני לא טיפוס אהיב", אמר לי. הודיתי שהוא צודק במידת מה אבל הכלה השלישית כנראה אוהבת אותו עד כלות. גם לי לא היה שום תירוץ בשבילה. נשים מסוגלות להתקשר רגשית לגברים די מוזרים. אם היא רוצה אותו, מוטב לו שיקפוץ על המציאה בטרם יאחר את המועד. נושא העיתוי היה תמיד מסובך אצלו.
למצער הייתה לו אמא, וקצת קנאתי בו על כך. כאשר התלונן שהיא "נודניקית" אמרתי לו שהוא עוד יתגעגע אליה. אמא שלי לא התלהבה מאף אחת מהנשים שהבאתי לביתה במרוצת השנים. תמיד אמרתי לה שהיא שונאת אשכנזיות וקצת בזה למזרחיות, אלא אם כן היו חלאבּיוֹת.
בגילי היחסים עם חברים ותיקים יכולים להיות קצת סבוכים: הרבה זיכרונות, מהולים ברגשות מעורבים, קורטוב של קנאה וקִרבה רבה גם של המשפחות. הפוליטיקה איננה עוד מכנה משותף מוצק בינינו. כמו כולם בחברה הפוסט מודרניסטית והניאו ליברלית, אנחנו חווים יותר אטומיזציה מאשר סולידאריות חברתית. נשארו רק הזיכרונות. אנחנו מרבים לדבר על העבר, לא תמיד מתוך נוסטאלגיה אלא מחמת הרצון לנצור משהו מהעבר. בני הבית שהם צעירים בהרבה ממני או מחבריי, מאסו כבר מזמן בזיכרונות האמתיים והמדומים שאנחנו מעלים. גם השפה שלנו קצת שונה: לא אימצנו את שפת המחשבים וזנחנו מזמן את עגת יושבי המדורות מימי הפלמ"ח.
לפני כמה חודשים ישבתי עם כמה חברים ותיקים בבית קפה במרכז העיר. מקץ שעה נגמרו כמעט הנושאים לשיחה. רוב הנוכחים הצביעו מרצ ויעשו כן גם בבחירות הבאות; היו גם תומכי הרשימה המשותפת ואפילו המחנ"צ. איש מהם לא מאמין בעולם אחר, ורבים מתפלשים עד לזרא בייאוש הקיומי שלהם. יצאתי משם במצב רוח עכור. הגעתי הביתה והודיתי שהיה שם "מגעיל". לא מצאתי הרבה אהדה. כולם העירו שלא היה לי למה לצפות ושידעתי זאת מראש. לא נכנסתי בכלל לשיחה הזאת. אני אצליח להתאושש ולאושש אחרים, רק אם אדע להתעלם משיחות כאלה ולארגן את המחשבות בהתאם לאידיאולוגיה שלי. ידעתי שלאיש אין תרופה, הפנמתי זאת, וחזרתי להלוך הרוח הקבוע שלי: את האמת עליי לחפש בתוך עצמי.
"רבים מבני דורי מחפשים לעצמם נישות של הונאה עצמית מתוקה, וקשה להאשים אותם" (מקור)
זוהי משימה לא קלה. הטוב שיבוא בעתיד הרחוק כופה עלינו משמעת רעיונית חמורה וגם מידה של התמדה ודבקות במטרה. אין מקום לסטיות שבאות להסתדר איכשהו עם ההווה על חשבון העתיד. אנחנו זקוקים לא רק להשראה ולנפש רחבה, אלא גם לאמונה. רבים מטיפים לנו שלדתיים יש יותר אמונה ולכן הם ינצחו בטווח הארוך. יש לנו סיבות טובות לדחות את נבואות השקר הללו. אנחנו מאמינים רק בעצמנו, ובכוחנו לחולל שינוי. המבט הוא כלפי העתיד. המנוולים שהורגים ילדים, הורסים בתים ומתעללים בבני אדם בגין לאומיותם או דתם, לא יטיפו לנו מוסר. מידה מסוימת של בוז כלפי האמונה הדתית, אם אין בה פן הומניסטי, היא ממש הכרחית. אלה שיש להם רגש נחיתות כלפי האמונה של הדתיים הלאומניים לא יוכלו להיאבק נגדם בזירה הפוליטית והתרבותית.
אני מודה בכורח ליצירת דפוסים ארגוניים לעבודה הפוליטית והתרבותית. מאמצינו לא יצלחו בלי קשר עז לעובדים ולמאבקם נגד הניאו ליברליזם. הסדר העולמי בכלכלה ובתרבות הורס כל חלקה טובה בכל המדינות. הכלים לשינוי קיימים בכל אחד מאיתנו והדרך להגשמת החזון אולי איננה סלולה, אבל היא מותווית וקלה לזיהוי. חבל שחיים רמון ואחריו גם עמיר פרץ הכחידו את הדגל האדום כסמל, וביטלו את המצעדים באחד במאי. הצהרות הכוונות של רמון שפנה באורח חד ימינה לא הובנו די הצורך על ידי יורשיו. אנשים טובים כמו פרץ היו חייבים להבין, שהסרת הדגל האדום כמוה כהכרזת כניעה מוחלטת למכנה המשותף הלאומני בין המעמדות. כדי שלא נשכח אני מדגיש שוב ושוב: מעמד העובדים בארץ הוא יהודי וערבי, כולל רוב הציבור המזרחי וכל הפועלים הזרים. הנה לכם מכנה משותף רחב מאוד, שיש לו שותפות גורל ושותפות אינטרסים. חישולו כגורם ציבורי גדול אחד יפיל את הבורגנות השלטת ויוכל לבסוף לכבוש גם את השלטון.
כדי לסבר את אוזניכם אצייר כאן את החזון החלופי, הימני: תהיה כאן מדינה לוחמנית, שתנסה לדחוק את רגלי הפלסטינים מאדמת ישראל/פלסטין. זה יהיה כרוך בהשתקה כוחנית של כל כוחות האור בחברה, של צנזורה קפדנית ועונשי מאסר על כותבים ויוצרים עם דעות אחרות. מלחמת הנצח תגבה הרוגים ופצועים ואולי גם בריחה המונית של ישראלים טובים, שלא ירצו להקריב את ילדיהם למולך הדתי לאומני. בתוך המדינה תיערך מלחמת דת קשה, ובצבא יהיו גדודים שלמים שאינם נאמנים לחוק אלא לרבנים.
את הסיוט הזה אנחנו חייבים למנוע. מי שלא ייתן את ידו להתארגנות היום, יתחרט על כך מחר. רבים מבני דורי מחפשים לעצמם נישות של הונאה עצמית מתוקה, וקשה להאשים אותם. אבל גם הם יבינו את רוע הגזרה, כאשר מדינות נאורות בעולם יסרבו להתיר לישראלים להיכנס לשטחן. מוטב לנו לשתף פעולה עם אירופה מאשר עם דונאלד טראמפ, האיש המוזר מוושינגטון שממיט חרפה על כל רעיונות הנאורות וההשכלה. כמו בספרד בשנת 1936 ובגרמניה בשנת 1933, המעמד הבינוני חייב לבחור בין פשיזם לאומני לבין קִדמה אוניברסאלית. הברית בין סוציאליסטים לבין ליברלים נאורים היא חיונית כדי למנוע אסון נורא בארץ, באזור ואולי גם בעולם כולו.
- פורסם בכל העיר, 10 פברואר 2017
חיים, מה שאתה מכנה ״המעמד הבינוני״ יצליח להתחבר לשמאל רק אם הוא יציג עמדות הגיוניות וציוניות, כלומר עבודה-מרץ. המרחק בין מצביע לפיד ואולי גם מצביע עבודה – לבין תומכי ״הרשימה המאוחדת״ גדול בהרבה מהמרחק לליכוד. זה פשוט לא יילך.
האפשרות היחידה לשינוי שלטון, לדעתי, הוא רק בהמצאות ״סוכן שינוי״ בדמות ימין מתון והגון שיעדיף לחבור לשמאל מרכז על פני ביבי והימין. כחלון? בוגי יעלון?
קשה שלא להסכים עם הכותב. הברית המדוברת בסוף המאמר בהחלט חיונית. אך בה בעת קשה גם שלא לחוש כי בלעדי מהפיכה חינוכית-רוחנית אנו בסה"כ קונים לנו עוד קצת זמן.. כאדם שאינו מגדיר את עצמו רשמית כסוציאליסט או כקומוניסט – אולי משום שחסר לו ידע תיאורטי בנושא – מתעוררת בי השאלה (המעשית!) האם הקפיטליזם בעצם היה מוכרח בסופו של דבר (במיוחד בקונסטלציה גלובלית) להוביל לאן שהוא הוביל? או במילים אחרות הישנו קפיטליזם שאינו מונע מברבריזם? דומה שהעלאת שורת הרווח החומרי לדרגת הערך העליון אינה משאירה לבני האדם יותר מדי מקום לשום דבר אחר. האם הנסיון ליצור קפילטיזם "הומאני" (אולי בנוסח סקנדינבי) הוא המקסימום שאפשר לקוות ולשאוף אליו? סליחה אם כיוונתי קצת רחוק אולי משום שהמציאות הישראלית אינה מעיקה עלי ביושבי בניכר.
יש פה בלבול מושגים, מה שמתואר כ"קפטיליזם" אינו בעצם קפיטליזם,
ליבת הקפיטליזם היא תחרות חופשית, אשר אמורה להיאכף על ידי הממשלה,
בישראל המושחתת אין ברוב הענפים תחרות חופשית, זה נעשה דרך קרטליזציה
חוקים שחוקקו עבור גופים שגדלו והתעצמו, רוב מי שמצליח ומגיע לפסגה לא מעונין בתחרות,
מחפש להתבצר במעמדו הנוכחי על ידי שימוש בכוח ומציאת היתרון הלא הוגן,
לדוגמה, הגוף הידוע כ"תעבורה" בבעלות בונדי בנוסף למפעל המלט "נשר", לא אפשר לפני מספר
שנים למתחרה שניסה ליבא מלט זול יותר מחו"ל,על ידי מניעת ההובלה דרך חברת המשאיות השניה שבבעלותו, עד אשר היבואן הרים ידיים והתקפל.