לפני כמה שבועות סיכם בני את מספרם של חבריו שברחו מעירנו לשפלה, בעיקר לתל-אביב. למען האמת, היה יותר קל למנות את הנשארים. בכל שיחה עם צעירים אני שומע קינות על עזיבת העיר, ובעיקר על תוכניות שונות ומשונות של אוהבי ירושלים, שמתחילים למאוס בה בהדרגה. אני לא אוהב במיוחד את הדיונים האלה על תל-אביב או על ברלין כערי מקלט לירושלמים. למרבה הצער, אין לי הרבה נימוקים רציונאליים נגד ההגירה לשפלה. אין לי כוח לארוז אפילו שרוך נעל, ובאורח קיומי ולא הכי מנומק אני פשוט אוהב את עירנו. בעיקר קשה לי להיאבק נגד הטיעון הביטחוני. אנשים צעירים כבר עברו כאן משברים בשל בעיות ביטחוניות שגרמו לסגירת עסקים שבהם עבדו. רבים מעלים גם את בעיית ההתחרדות, אבל מוכנים להודות שהיא לא מציקה להם באורח ישיר. צעירים חילונים לא נשארים בעיר בזכות הכותל המערבי והאפשרות להתפלל שם בסגנון מזרח אירופה. רבים לא ביקרו בכותל מאז בר המצווה שלהם, ושמעתי מכמה מהם, שהקיר העתיק מעורר בהם חרדה ומועקה, שגם הם לא מבינים את פשרן. קשה להאמין שהמועמדים להגירה מעירנו יעמדו בעוד גל של פיגועים שהוא בלתי נמנע. הנהגת המדינה והנהגת העיר רואות בכל הערבים שגרים כאן משום מעמסה בלתי נסבלת, ועושים הכול כדי להצר את צעדיהם. גם בתרחיש האופטימאלי, שיהפוך את כל הפלסטינים בעיר לאזרחים מלאים, לא מובטח השקט והביטחון. אין שום פתרון מציאותי לירושלים מבלי להגיע להסדר נאות בכל שטחי ישראל/פלסטין. לכן המשבר נמשך, ואיש אינו רואה את סופו בקרוב.
הכותל המערבי וכיפת הסלע בירושלים (מקור)
אין פתרונות טכניים לשום בעיה פוליטית אמיתית. הגימיקים של חיים רמון וחבר מרעיו, בעצם מציעים לנו למחוק עשרות אלפי פלסטינים ממפת העיר ולהפוך אותם לגבעונים, חוטבי עצים ושואבי מים אי שם בשולי החיים, בשולי הקיום, בשולי הכלכלה ובשולי האנושיות. כל זה לא יקנה לנו מקום של כבוד במשפחת העמים. אם ננדה, בסופו של דבר ננוּדה. לפני כמה שנים צפיתי בסרט מקסיקני המתאר שכונה מפוארת של עשירים שהפכה למבצר מוקף חומה, כדי שעניי הסביבה לא יוכלו להיכנס בשעריה. בסופו של דבר מבינים הצופים שגם המסתגרים ברובע העשיר הם אסירים. כשם שאין פתרונות חברתיים לכלכלה הניאו-ליברלית, כך אין פתרונות ביטחוניסטיים לבעיות המדיניות.
שיכונים לצעירים או מיצגים יפים ברחוב גם הם בבחינת גימיק. העירייה שלנו, ממש כמו הממשלה, היא אדישה לחלוטין לבעיות החברתיות והכלכליות של הצעירים הערבים בעיר. התסיסה הבלתי פוסקת במגזר הפלסטיני תכשיל כל ניסיון אמיתי לפתור את הבעיות הביטחוניות. כל זה פותח את הדרך למהגרים. אם מסוכן בעירנו, ניתן עתה להגיע לתל-אביב בתוך פחות משעה.
בניגוד גמור לאתוס הרווח בעירנו, אני דווקא אוהב מאוד את תל-אביב ונהנה מביקוריי בעיר החילונית הזאת. מזג האוויר בקיץ הוא באמת בלתי נסבל אבל ניתן להתגבר על כך. הפיתוי עבור אנשים כמוני איננו האורות הנוצצים או המסעדות הפלצניות אלא נוכחותו של שמאל רחב ופעיל בתל-אביב. גם דפוסי ההצבעה הם חד משמעיים. עם זאת, גם יאיר לפיד ואנשיו פעילים בתל-אביב והם מאוסים בעיניי הרבה יותר מאשר החרדים בעירנו. הפלסטינים ביפו הרבה יותר מעורבים בפוליטיקה העירונית, לעומת החרם למעשה של אחיהם בעירנו על הפוליטיקה המקומית. בתל-אביב קל יותר להקים רשימה יהודית-ערבית למועצת העיר, וזה הישג גדול ומהנה מבחינתי.
בעירנו חיים לא מעט פשיסטים דתיים וחילונים, שהופכים את מרכז העיר למקום מכוער במיוחד. חיים משותפים כמעט שאינם קיימים עוד והפלסטינים מדירים את רגליהם מהעיר המערבית. הנוכחות היהודית בעיר העתיקה היא בדרך כלל מתריסה והישראלים המשוטטים שם אינם בהכרח שוחרי שלום. פעולות תרבותיות משותפות הן נדירות, למעט בשדה הספורט שבו קבוצת הפועל קטמון ירושלים מפליאה לעשות. לכן קשה לטפח את התפיסה של עיר מאוחדת בדרכי שלום, שאין בה הגמוניה דורסנית של הצד היהודי כלפי הצד הפלסטיני. אם השמאל הירושלמי, כולל הציוני, לא יצליח לבנות גשרים תרבותיים עמידים, לא תהיה לנו תקומה בעיר. ייתכן שהקואליציה הלאומנית בהנהגת ניר ברקת תצליח לגרש אותנו מהעיר. אישית, אין בדעתי לגרור את עצמי בשארית כוחותיי לתל-אביב. אם לא נצליח לייצב את קיומנו בעיר, אנשים כמוני יהיו רק שמורות טבע שקבוצות של תיירים מהקיבוצים יבואו לבקר ויציצו בסקרנות בשרידי הדור הקודם, שנאחזו בקרנות המזבח בלי תוחלת.
אני הולך בכיכר ציון ומחפש את הקולנוע העתיק באותו שם; משוטט ברחוב אגריפס וחולם על קולנוע "עדן", מצפין לרחוב ישעיהו ונזכר ב"אדיסון", עובר בפסאז' שבין רחוב שמאי לרחוב הלל ומעלה באוב את "אוריון" ו"אורנע", מגיע לפינת רחוב רבי עקיבא ורואה בעיני רוחי את "אורגיל" ואת "רון". לרוב התושבים הצעירים בעיר כל החזיונות האלה מצטיירים רק כחלומות שווא של אנשים קשישים, שנאחזים בעבר בשל רתיעתם מההווה. דווקא משום כך אני מרגיש שלכתוב כאן זה לא רק כיף, אלא גם שליחות. בלי הגשר לעבר (גם אם אכזרי ונטול נוסטאלגיה) לא נוכל להסביר את תחושותינו בהווה. לא נוכל להקים מחדש את בתי הקולנוע בעיר (בוודאי שלא ברחוב ישעיהו החרדי) וגם על ימק"א והמגרש ברחוב רחל אימנו אנחנו יכולים רק לחלום. לכן עלינו להתייחס בהבנה לצעירים שנוטשים את העיר וגם להוריהם שרוצים לחיות על יד הנכדים. יש לי בן כמעט בן 27 וכל אחד מחבריו הנפלאים שעוזב את העיר פוצע את לבי. רבים מהצעירים אדישים לפוליטיקה או אפילו בוחלים בה, שכן אינם מאמינים שיתכן שינוי כלשהו בעיר. הלוואי שהיינו יכולים לגייס מאות צעירים תל-אביבים, כולל פליטים מעירנו, כדי שיחזרו לכאן ויפעלו למען שינוי מהותי בעיר. זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין. ירושלים שאהבתי נגוזה, התאדתה אל שמיים ריקים, והישות המטושטשת של היום איננה מפתה במיוחד.
הייאוש הוא יועץ רע, ואיננו מניב הצעות אמיתיות לפתרון מהיר. בעתיד יסגרו את ותיקי העיר החילונים בבתי אבות נקיים ומסודרים, יאפשרו להם להתבונן ברקיע המעונן חלקית ואולי יגיעו סטודנטים לסוציולוגיה כדי לראיין אותם. בסוף הדרך נציץ בעיניים חסרות הבעה בעוברים ושבים מתחת לחלוננו, וננסה לשווא לזהות מישהו. ברחוב המלך ג'ורג' ביליתי שעות ארוכות על הגזוזטרה הקטנה בחדרי, והכרתי תושבים רבים ששוטטו שם. אלה כבר נעלמו מזמן, רובם נפטרו וחלקם מצפים למותם בבתי האבות. לא רק שתהילת העולם חלפה, אלא גם התקווה שילדיהם יישארו בעיר לצדם.
- פורסם בכל העיר, 10 מרץ 2017
